לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מבעד למראה


דברים שהייתי רוצה שתקראו, גם אתם לא יודעים מי אני, ואני לא יודעת מי אתם.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2018


סיוון אני רוצה לספר לך על תחילת השבוע שאת לא זוכה לשמוע עליה בדרך כלל. את תמיד מקבלת אותי בסוף השבוע אבל שמתי לב שכל החרא מצטבר ומתנגח דווקא בתחילת השבוע. חלמתי בלילה שבין ראשון לשני שהמוות בא לאסוף אותי. ניסיתי להתחמק ממנו כמה שאפשר אבל לא יכולתי לעשות יותר כלום, הוא הגיע בטנדר גבוה ואני ישבתי במושב האחורי ובכיתי. אמרתי לנהג שלא הספקתי להיפרד מהמשפחה שלי והוא אמר לי שאני יכולה לכתוב להם מכתב והוא יעביר אותו. הוא היה כל כך מבין ומכיל עד שהתחלתי לחשוב שאולי הוא יוותר לי, אולי הוא לא יקח אותי אל המוות. התעוררתי תוך כדי הבכי במושב האחורי. זה היה בוקר קר של יום שני והייתי צריכה לקום מוקדם לעבודה במוזיאון, והייתי מרוקנת מכל כוחות. שוב תהיתי אם הנהג הזה היה נותן לי ללכת. אבל אני חושבת שלא. הוא היה נחוש לקחת אותי אל המוות, ועשה את זה ברחמים. היה לי יום סיוטי בעבודה, הדרכתי מפגש מעצבן על חקלאות וכל חוסר הבטחון פרץ ממני שוב כי זה היה מפגש שלא הכרתי. הלכתי בראש כפוף לדירה, היה קר ואפור, ואז התחיל לכאוב לי. לא היה לי הרבה זמן להתבוסס בכאב כי הייתי צריכה לצאת לרופאת עור, אז יצאתי ולקחתי קו 19 לרמת דניה, והרופאה הייתה חמודה. אמרתי לה שאני לא יכולה יותר עם הפצעים האלו על הפנים, ולא כמו כל האנשים המעצבנים האחרים שאומרים לי "זה אקנה?" היא הנהנה ושאלה אם אני רוצה רקוטן. אחריי זה התמלאתי קצת תקווה ונסעתי לקניון מלחה וקניתי לי הרבה בגדים יפים ונעליים ועכשיו אני לבושה במכנסיים חדשות שקניתי ומרגישה קצת מה"הן" היפות, וזה נחמד. קמתי היום בבוקר, חשבתי שהמצב השתפר בגלל הקניות של אתמול, וגם לא חלמתי חלום רע. החלטתי לא ללכת ללימודים היום ולעשות לעצמי יום חופש כי הרגשתי שאני צריכה. חיכיתי מלא זמן שהמים החמים בדוד ירתחו, ואז כשיצאתי מהמקלחת פשוט נתקפתי בכאבים נוראיים של בדידות. התחלתי לבכות, התיישבתי על המזרן בפינת החדר ולא הסכמתי לקום (לא שמישהו ביקש). רציתי שהמוות יבוא לקחת אותי. אפילו אמרתי את זה כמה פעמים. בכיתי בשקט כי לא הייתי בטוחה במאה אחוז שאין אף אחד בדירה, ותוך כדי חשבתי אם הייתי רוצה שאחד השותפים ייכנס להרגיע אותי אם היה שומע את הבכי שלי.  וידעתי שאני לא רוצה להגיע למצב הזה ששומעים את הבכי שלי ומתעלמים ממנו, אז אני מעדיפה שלא ישמעו בכלל. פעם הייתי מתקשרת להורים. אבל זה לא הייתה עצבות של להתקשר להורים. להתקשר להורים זה מוצא אחרון. אני עושה את זה כשאני בשיא הלחץ ומרגישה שאני עוד שניה מתפרקת ואני צריכה להרגיש שיש לי איזו קרקע לעמוד עליה. כבר הרבה זמן אני לא מתקשרת להורים כשאני עצובה. אני כבר יותר מוחזקת. מעדיפה להיות לבד. או עם חברים. אבל לא עם ההורים. את יודעת, חשבתי לא מזמן על זה שתכלס המקום שבו אני מרגישה הכי עצמי בעולם והכי חופשיה הוא בעצם המשפחה... אני מרשה לעצמי להתבטא הכי הרבה, אני הכי מצחיקה שם ומיוחדת, אנשים הכי מתפעלים ממני... והיה לי קצת קשה פתאום לקלוט את זה כי תמיד זלזלתי במשפחה, הרגשתי שזו לא חברה אמיתית כי אלו אנשים שחייבים לאהוב אותי וזה מובן מאליו. פתאום נפל לי האסימון שאנחנו היום כמו קבוצה של חמישה חברים שמכירה אחד את השני ממש טוב. ו... הם החברים הכי טובים שיש לי... קצת קשה לי לכתוב את זה. זה יכל לרגש אותי ולמלא אותי בהוקרת תודה. במקום זה אני מרגישה בדידות תהומית. בכל מיקרה, בסוף הובלתי את עצמי להתלבש, והתלבשתי ממש יפה, עם הבגדים החדשים, והרגשתי קצת יותר טוב. הלכתי לספרייה והשאלתי ספר. אחריי זה הלכתי לבית קפה ועבדתי על עבודה. ישבתי שם שלוש שעות או יותר לדעתי... ראיתי אנשים נפגשים ונפרדים, נפגשים ונפרדים. בסוף חזרתי הבייתה...

 

חשבתי על זה, שהייתי רוצה לשנות את התפיסה שלי לגביי החיים. להתחיל לחוות את ההווה שלי כמטרה ולא כאמצעי. כל דבר שאני עושה יש לי תוכנית לגביו, איך הוא יפתח אותי. אני כבר לא עושה דברים פשוט כי אני נהנית מהם. המקום הזה של הנאה האמת שלא ממש נגיש לי כמו פעם. כבר לא נהנית כל כך ממוזיקה, מספר טוב, מלשיר, מלכתוב. רק מסרטים וסדרות. מרגישה שמאבדת את עצמי מול המחשב. שאני מתמכרת. אני מרגישה שאני מאבדת בעצמי אמון ברמה העמוקה ביותר... האמת שבימים כמו היום, קצת בא לי שמלאך המוות יבוא לקחת אותי. אני יודעת שאני מגזימה, שאנשים סבלו הרבה יותר ועדיין מצאו משמעות לחיים שלהם וסיבה לחיות. אבל בימים כמו אלו פשוט לא אכפת לי מאנשים אחרים, ואני פשוט רוצה שמלאך המוות יקח אותי וזהו. אני לא אביא את המוות על עצמי, אבל אולי, אם מישהו חיצוני היה מפסיק את זה... אולי אני לא כל כך טובה בלחיות. אני אגלה לך, שאני דיי בטוחה שלא רציתי להוולד. זה נשמע כמו שטות פסיכולוגית או ניו אייג'ית כזו, אבל אני יודעת את זה בגוף. עשיתי פעם "מסע", אם את מכירה, זו שיטה ניו אייג'ית של ברנדון בייס  שהרעיון זה שמתמקדים ברגש קשה שרוצים לעבוד עליו ויורדים עוד ועוד שכבות רגש על שמגיעים ל"מקור" של הרגש. ועשיתי את זה פעמיים, בשתי הפעמים הגעתי בסוף למן מקום ממש חשוך, פעם אחד זה היה בקרקעית הים ופעם שניה בחלל החיצון. ובפעמיים האלו הייתי מקופלת בתנוחה עוברית ונחתי והיה לי כל כך טוב וכל כך בטוח. ואז ההנחיה הבאה היא לעלות מהשכבה של המקור למעלה ולעשות את הדרך חזרה. ולא רציתי. כל כך פחדתי ממה שבחוץ. לא רציתי לצאת בכלל. אחריי הפעם השניה שעשיתי את המסע התחלתי לחשוב שאולי זה מדמה את המצב ברחם, התחושה הזו. ואני דיי בטוחה שלא רציתי לצאת... טוב, אני לא יודעת מי רוצה לצאת. אבל אני לא רציתי. נראה לי שידעתי למה אני לא רוצה. וצדקתי. דברים לא ממש השתפרו בשבילי עם השנים. אולי זה דיי כפוי טובה להגיד את זה, כי קיבלתי הרבה מהחיים, וגם עברתי תהליך משמעותי מהילדות על עכשיו, ויש לי הרבה יותר בטחון...  אבל אני עדיין בודדה. עדיין לא מצליחה להשתלט על העניין פה. עדיין נכשלת באותם המקומות. דיי! לא רוצה יותר... נמאס לי לעבור בין טיפולים. נמאס לי לחשוב שמחר יהיה טוב יותר. נמאס לי שהעצב שלי תמיד הוא על הריק, על הבדידות. אני לא בוכה כי רבתי עם חברים, כי יש לי בעיות עם בן זוג, כי נשבר לי הלב, כי פגעו בי. אני בוכה על הריק. על האין. ישאלו אותי "מה קרה?". ולא יהיה לי מה להגיד. מה שקרה זה שכלום לא קרה כרגיל ולכן אני בוכה. עכשיו אני לקראת סוף היום הזה, איכשהו הזמן בורח בין האצבעות... אני תוהה אם מחר יהיה יותר טוב, אבל אני כבר לא מצפה. הייתי רוצה להשאר בבית גם מחר אבל אני לא יכולה. הייתי רוצה לעשות עם עצמי משהו היום, אבל זה כבר לא יקרה. מקסימום אשתה קפה מול הספר החדש. חשבתי היום על זה, שאולי כדאי לי למצוא מקום עבודה מגניב כזה, אולי שם אכיר אנשים. זה קצת עודד אותי... אולי אני אעשה את זה! לפניי תקופת המבחנים?... אז אולי לא... אולי אלוהים יעשה לי איזה נס...

נכתב על ידי , 2/1/2018 22:06  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

מין: נקבה

תמונה





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לזגוגית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על זגוגית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ