לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


Coffee on a rainy morning

Avatarכינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

1/2019

משבר קיומי


מאז שהתחלתי לעשן וויד, משהו במוח שלי השתנה. כאילו מישהו לחץ על סוויץ' בתוכי.

כבר שנה ומשהו שאני רואה את העולם מהעיניים שלי, שהן בעצם לא ממש העיניים שלי. כי שום דבר ממה שקורה בתוך המוח שלי לא מרגיש לי נורמלי.

ובעצם, אני לא יודעת אם זה ממש קשור. אולי זה כי התבגרתי פשוט. או אולי זה השילוב של המוח שלי שמנסה להתבגר עם ההשפעה של הסמים. משהו בפנים התנגש, שגיאה במערכות.

אני חושבת שאני עוברת סוג של משבר קיומי שלא נגמר. 

ובעצם, אם אתה חווה משבר קיומי, הוא לעולם לא באמת ייגמר. כי ברגע שהבנת איך העולם עובד, והסרת את המשקפיים האלה שמטשטשים את המציאות המכוערת והופכים הכל לורוד, אין דרך חזרה.

ראיתי לפני כמה זמן משהו שמישהו אמר. "ככל שאתה נהיה אמיתי יותר, ככה העולם נהיה אמיתי פחות."

זה התחיל מניצנים קטנים של מחשבות שמאוחר יותר יתגלו כהרסניות. מה המטרה שלי פה, בעצם? למה אני כאן? אני כזאת קטנה, בעולם כזה גדול. ביקום אינסופי שמלא בעוד מיליונים של אנשים כמוני. מי קבע שככה יראו בני האדם, שככה יתנהלו החיים על פני כדור הארץ? מי שם אותנו כאן? האם יש סוף לחיים האלה או שהכל שקר אחד גדול? אולי אמשיך לחיות לנצח עד שהכוכב הזה יתפוצץ. ואז אשוטט בחלל חסרת מטרה. כוכב קטן ונוצץ, אם יהיה לי מזל. 

שנה שעברה, בשיעור תנ"ך, המחשבות שלי נדדו למקום הזה שהיום מפחיד אותי למוות. אבל אז, לא ידעתי. אז נתתי להן לנדוד. חשבתי, וחשבתי. עד שהוצאתי את עצמי מדעתי. הסתכלתי מטה על הידיים שלי, והבנתי, אני לעולם לא אראה את עצמי מהעיניים של מישהו אחר. אני תקועה כאן, בגוף הזה. אני רואה את העולם מאותו זוג עיניים מהרגע שנולדתי, וככה זה יהיה עד היום שאמות. אני כלואה. אני לכודה. אני לא מצליחה לנשום. אני מרגישה את הדמעות. אני מבקשת לצאת לשירותים ובקושי מספיקה לנעול את הדלת לפני שהקיבה שלי בוגדת בי והקיא יוצא החוצה. והדמעות זולגות על הלחיים. עוברת דקה, עוברות שתיים. אני מנגבת עין אחת, ואז את השניה. אפילו לא מנסה לשים פרצוף אמיץ. ואני חוזרת לשבת בכיתה כאילו כלום לא קרה.

אי אפשר להסביר משבר קיומי לאדם שמעולם לא חווה אותו. זה כמו לנסות להסביר לילד שגדל במרתף חשוך איך נראה העולם שבחוץ. כמה הוא נוראי ויפה בו זמנית.

לפעמים אני מסתכלת על אנשים אחרים ומרחמת עליהם. הטיפשות שלהם. על זה שהם לא מצליחים להבין איך העולם באמת פועל. מייחסים יותר מידי חשיבות לדברים שבעצם הם בכלל לא חשובים. אבל אז אני מסתכלת במראה ומרחמת על עצמי. רואה את העולם כמקום כזה מכוער בגיל כל כך צעיר. יודעת את האמת המרירה שרבים ובוגרים ממני לא יצליחו להבין. ואז אני חושבת, אולי היה עדיף אם הייתי נשארת במרתף החשוך הזה.

המשבר הזה הוביל לעוד מיליון משברים. אני חושבת שאיפשהו בתוכי הגעתי למין מסקנה מעוותת כזאת שאם אני באמת כזאת קטנה והחיים הם כאלה חסרי משמעות, שום דבר שאעשה, לא משנה כמה נורא הוא, לא ישנה דבר. אני כל יכולה. אני מסוגלת להכל. ובאמת עשיתי הכל. וככה גם דפקתי הכל.

נכתב על ידי , 26/1/2019 22:34  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , החנונים , המשועממים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לNice Effy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Nice Effy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ