לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אמנות האובדן


בלוג זה נועד לפרסם את תוכנו של ספר אוטוביוגרפי אותו אני כותב בימים אלו. זהו סיפור על אדם שגדל בבית שלא הרגיש בו בבית, נלקח מהסביבה התומכת היחידה שהייתה לו, ניסה להשיב לעצמו את תחושת ההשתייכות, ואת כל נסיונותיו וכשלונותיו בדרך. זהו בעיקר סיפור על אובדן.

Avatarכינוי: 

בן: 40

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2017

שלום, אני נוסע


אם תשאלו אותי מתי החלה הבדידות שלי, התשובה הברורה פשוטה. הייתי בן 11 אבל אני זוכר זאת היטב. זה נחקק בזכרוני עד היום. בדיוק חזרתי ממופע שעשינו בבית הספר לרגל חנוכה. ישבתי עם הורי בסלון והם שאלו אותי איך ארגיש אם נעבור לארה"ב.

 

אם הייתי מבוגר יותר אז אולי זה לא היה מכה בי בכזאת הפתעה. ההורים שלי התקשו להתפרנס. הם מעולם לא קיבלו את הקונספט הישראלי של לחיות במינוס מכסף שאין. כך שבשונה משאר הישראלים, ההורים שלי היו מוגבלים בכמות הכסף שהם יכולים להוציא. אם זה עולה יותר ממה שיש לי בבנק אז אני לא יכול לקנות את זה. אז בעוד לחבריי היו מחשב בבית, ומכשירי וידאו ומיקרוגל, לנו לא היה שום דבר מהדברים האלה. אפילו טלוויזיה צבעונית לא הייתה לנו עד שביקרנו בארה"ב שנה קודם לכן לרגל הבר-מצווה של אחי הגדול – כלומר, הוא עשה את טקס בר המצווה אצל סבא וסבתא שלנו בשיקאגו; זה לא היה טיול נופש לצורכי תיירות. בשש מתוך שבע השנים שחיינו ברמת השרון היה לנו מזגן בתוך ארגז עץ בחדר ששימש לחדר עבודה ומחסן, ואבא שלי לא התקין אותו עד כשנה לפני שנסענו כי יהיה יקר מדי להפעיל אותו ואנחנו יכולים בינתיים להסתדר בלי.

 

עשרים שנה מאוחר יותר, סבי סיפר לי שחשד באותו זמן שהוריי מתכוונים לרדת. הוא סיפר לי שכשביקר אצלנו בארץ בפעם האחרונה הוא חיפש דירות, לכאורה בשביל משפחתי שלי, אבל למעשה חיפש לעצמו ולסבתי. למרות שגר בארה"ב, סבי היה ציוני אדוק ויהודי מאמין. את סבתי פגש בפראג לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר ששניהם איבדו את שני הוריהם ומחצית מאחיהם ואחיותיהם. כשפגש את סבתי והם רצו להתחתן, סבי כבר ידע שהוא רוצה לחיות בארץ ישראל. הוא כבר ידע עברית – תמיד היה מספר על איך שכבר ביום למחרת שעלה לארץ היה מדבר עם אנשים ברחוב, והם לא היו מאמינים לו שרק עלה לארץ כשהעברית שלו הייתה כל כך טובה. הוא גם עבר הכשרה של הפלמ"ח בצ'כוסלובקיה כדי שיוכל להילחם במלחמת השחרור שהייתה אז בעיצומה. הוא תמיד נשמע מאוכזב כשסיפר שמיד כשהגיע לארץ בפעם הראשונה המלחמה נגמרה עוד לפני שהספיק להילחם בה. "הם שמעו שאני בא והרימו ידיים," היה אומר. בכל אופן, סבי אמר לסבתי שאם היא רוצה להתחתן אתו אז שתדע שזה אומר לעלות לארץ ולא לעבור לארה"ב עם משפחתה היחידה שנשארה לה. סבתי קיבלה את ברכתה של אחותה והם התחתנו ועלו לארץ. אולם לאחר מספר שנים המלחמות ופעולות הטרור הכריעו אותם. "באנו לישראל כדי שיהיה לנו מקום בטוח לחיות בו. לא יצאנו מהמחנות כדי להיות נרדפים גם בארץ שלנו." ועוד עכשיו גם היו להם שתי ילדות. אז לאחר פחות מעשור בארץ סבי וסבתי, אמי ודודתי ירדו לשיקאגו, שם הייתה לסבתי דודה ואחיה גם השתקעו שם.

 

כך, באותו ביקור של סבי וסבתי בארץ, הם כבר גרו בארה"ב כשלושים שנה. אך סבי לא ויתר על החלום הציוני. באותה עת הוא פרש לפנסיה וחשב שזה יכול להיות זמן מתאים לחזור לארץ ולגור בקרבת בתו ונכדיו. אבל הוא סיפר לי שבביקורו בארץ קיבל את הרושם שהוריי מתכוונים לרדת לארה"ב וידע שאם יגלה להם את כוונותיו אז זה עלול לשבש להשפיע להם על התכניות. כך גנז את תכניותיו. כמה שנים אחרי שחזרתי בעצמי לארץ – ואולי אפילו רק היום, שש שנים אחרי שהוא נפטר – הבנתי שבאיזשהו מקום הרגיש שהגשים את חלומו דרכי.

 

אז אמנם סבי חשד שהורי מתכוונים לעבור לארה"ב, אבל אני לא ידעתי עד ששאלו אותי את דעתי. לא באמת הייתי חלק מתהליך קבלת ההחלטות. כלומר, הוריי יגידו שהם לקחו בחשבון איך הילדים ירגישו. הם הרי מכירים את הילדים שלהם (הם ההורים, אז זה מובן מאליו שהם מבינים): הם כמונו, פשוט קטנים יותר ומבינים פחות, עם דעות לא מגובשות וילדותיות. הוריי אפילו תכננו את המעבר לזמן המתאים ביותר: אני אסיים בית ספר יסודי בסוף אותה שנה, ואחי הגדול יסיים חטיבת ביניים, כך שממילא אנחנו צריכים לעבור לבית ספר חדש.

 

היה ברור לי, כבר אז בגיל 11, שההחלטה כבר התקבלה. אני יכול לקבל אותה, או אני יכול לא לקבל אותה וההורים שלי יסבירו לי כמה שלדעתם צריך, עד שאראה שככה זה צריך להיות. ואם לא אבין גם אז, נו, אז מה לעשות? לך תבין ילדים. בסוף, כשהם יגדלו ויהיו מבוגרים כמונו, אז הם יבינו שצדקנו.

 

לא רק שהיה ברור לי שההחלטה כבר התקבלה, אלא שידעתי שדעתי גם לא באמת משנה. לא יכולה לשנות. כך שאני זוכר את השאלה, ואני זוכר את ההלם שלי ואת המבוכה שלי, אבל אני באמת לא זוכר את התשובה. היא לא הייתה חשובה. אני מאמין שהפגנתי השלמה עם גורל שנקבע על ידי הגורמים הקובעים את מסלול חיי.

 

אפילו ראיתי את החיובי. זה אמריקה. זאת עליית מדרגה. ליגה אחרת. יהיה טוב. גם סבא וסבתא שלי גרים שם ועוד משפחה. אפילו לא הייתי מוטרד במיוחד מהשפה כי גדלתי במשפחה דוברת אנגלית. אמי, כאמור, גדלה באזור שיקאגו, שם הכירה את אבי כשנסע לשם ללמוד אחרי הצבא. הם התחתנו שם, ושם גם נולד אחי הבכור, רועי. לאחר תקופה קצרה בה גרו בארץ, אז נולדתי גם אני, עברנו ארבעתנו חזרה לארה"ב לשנתיים, אז גם נולד אחי הקטן, ליאור. כך, זכרונותיי הראשונים הם מארה"ב ובאנגלית. גם כשחזרנו לארץ כשהייתי בן ארבע המשכנו לדבר אנגלית במשפחה. אמנם היה לי מבטא ישראלי בולט, עליו אחי הגדול (נטול המבטא, שכן בתקופה בה חיינו בארה"ב הוא כבר היה בבית ספר) אהב ללעוג, אבל ידעתי להגיד כל מה שרציתי באנגלית. בבית הספר, בזמן שרוב בני כיתתי למדו אנגלית לישראלים, אני ועוד 4-5 ילדים אחרים למדנו בשיעורים לדוברי אנגלית.

 

לא זכור לי שחשבתי על מה שאני הולך לאבד. אם ממילא אין לי מה לעשות בנידון, אז מה זה משנה? גם לא באמת ידעתי שלא אמצא תחליף באמריקה למה שאני הולך לאבד, כי לא ידעתי איך החיים שם יהיו. אבל זאת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מביקור שעשינו שם רק שנה קודם זכרתי את הבתים הגדולים והמרווחים, חצר קדמית ואחורית רחבות וירוקות בכל בית, כל כך הרבה ערוצים בטלוויזיה שתמיד יש מה לראות, לא כמו בארץ שיש רק ערוץ אחד ישראלי, אחד ירדני, ואחד לבנוני. בשיקאגו יש יותר סרטים. בשיקאגו יש מוזיקה טובה. בשיקאגו טלוויזיה מצוינת. בשיקאגו אנשים יותר אדיבים. הייתי מלא באשליות בקשר לשיקאגו. למה שיהיה ייאוש? לא חסר שם שום דבר. לא העליתי על דעתי שיכול להיות שאין באמריקה הגדולה והמתקדמת את מה שיש בארץ.

 

אז השלמתי עם המצב – כמו עם כל דבר אחר בחיי שנקבע על ידי גורמים חזקים ממני שלוקחים בחשבון את מה שטוב בשבילי ואת מה שאני רוצה, גם אם נדמה לי שאני לא רוצה את זה. אולי אפילו התרגשתי. אני זוכר את היממה האחרונה שלנו בארץ: ספרתי את השעות (בקול) עד שנראה את סבא וסבתא. אם אי אפשר למנוע משהו (וברור שזאת מעולם לא הייתה אופציה), אז לפחות לקבל את זה בזרועות פתוחות.

 

אבל בין אותה חנוכה לסוף שנת הלימודים הייתה עוד חצי שנה. היו לי עוד שישה חודשים בכיתה ו', כאשר אני יודע שאני לא אמשיך הלאה לכיתה הבאה עם אותם ילדים שגדלתי איתם בשש השנים האחרונות. איך אני מתמודד עם זה? איך אני מבשר לילדים האחרים?

 

למרות שכשהוריי שאלו אותי לראשונה ידעתי שזה כבר הוחלט, עצם העניין היה מאוד משמעותי בעיניי. כך היה אופיי מאז ומעולם, וזה בלט במיוחד כשהייתי ילד: לדברים בחיים, גם שהם לכאורה טריוויאליים ויומיומיים לשאר הילדים ואפילו למבוגרים, יש משמעויות הרבה יותר מרחיקות לכת ממה שנדמה. בבגרותי תמיד הזדהיתי עם הילדים הגיבורים בספריו של דויד גרוסמן – מומיק ב-"עיין ערך אהבה" ואהרון ב-"ספר הדקדוק הפנימי" – שרואים בדברים שקורים סביבם סימנים לדברים הרבה יותר חשובים ואירועים הרי גורל המסמלים גדולות ונצורות ומכילים רבדים רבים ועמוקים של משמעות. כמוהם, הרגשתי שהדברים שקורים בחיים הם רציניים ואני נושא על כתפיי אחראיות כבדה. אני יכול להאשים את הוריי ולהגיד שאימצתי את ההמעטה שלהם בילדים באשר הם, וידעתי שצריך להתייחס לדברים בכובד ראש, כמו שהמבוגרים עושים. אולי קיוויתי שכך הוריי יתחילו לראות בי בן אדם אמיתי. או אולי זה פשוט האופי שלי.

 

בכל מקרה, אם לדברים של היומיום יש חשיבות מאוד כבדה, אז ירידה מהארץ זה בהחלט אירוע גדול וחשוב. זה לא משהו שכל אחד עושה. למעשה, אני לא הכרתי אף אחד שעשה את זה, חוץ מסבא וסבתא שלי. אמריקאים גרים באמריקה, רוסים גרים ברוסיה, וישראלים גרים בישראל. יש יהודים בחו"ל שבאים לגור בארץ. הם עושים עלייה וזה דבר מבורך. כן ירבו. יהודים מקומם בישראל. אבל המעבר הזה הוא בכיוון אחד. מרגע שאתה קובע איפה אתה גר, אז זה לכל החיים. בלי חרטות. מי עוזב את הארץ? מה, אנחנו נפולת של נמושות? איזו בושה!

 

הוריי גם ביקשו לשמור על דיסקרטיות, כי אז באמת הייתה סטיגמה מסוימת על יורדים והם חששו מצעדים שגורמים רשמיים עשויים לקחת. אני זוכר לפני שנסענו לשדה תעופה הם ביקשו שלא נדבר על זה שאנחנו נוסעים ולא חוזרים – שלא ישמעו.

 

חוץ מזה שטוויתי לעצמי פנטזיה שלמה. הרי ברור שלא נישאר באמריקה. נהיה שם שנה, שנתיים, שלוש (שגם זה נצח), אבל אז נחזור. בינתיים, אף אחד בארץ לא יידע מה עלה בגורלי. הכיתה שלי תתפזר שנה הבאה בין חטיבות הביניים השונות בעיר. בכל כיתה הילדים יתחילו את שנת הלימודים הבאה עם כמה ילדים מהכיתה שלנו, כשהם יודעים ששאר הילדים מהכיתה שלנו בכיתות אחרות ואפילו בבתי ספר אחרים. אבל כמובן שהם ימשיכו להיות בקשר. הרי גדלנו יחד כבר שש שנים, למעשה כל חיינו. ואנחנו כיתה מגובשת. עבדנו על זה המון בשנים שלנו ביחד. אז כשהם ידברו אחד עם השני ויפגשו, אז הם יראו מי נמצא באיזו כיתה ובאיזה בית ספר. ומי לא יהיה באף אחד מהכיתות? רמי. איפה רמי? מישהו שמע ממנו? מישהו יודע איפה הוא? זאת תהיה תעלומה. אני אספר לחברים הקרובים שלי שאני עובר לארה"ב, כמובן, אבל הם חברים בלב ובנפש, הם יודעים לשמור על סוד. בזמן שהאחרים יהיו מבולבלים ולא יידעו דבר, החברים שלי יחייכו מתחת לשפם, ישתדלו לא לחשוף שהם יודעים משהו שהאחרים לא יודעים, אבל אולי יקרצו אחד לשני כשהאחרים לא מסתכלים.

 

ואז, אחרי שכולם לא יידעו איפה אני, וכבר כמעט והתייאשו, אני אחזור מהגלות שלי. אולי זה יהיה לחזור לגור פה קבוע, או אולי זה יהיה סתם ביקור מולדת. אבל אני אכנס, בלי שום התראה מוקדמת, כשעל פניי חיוך שובב מחכה לראות את ההפתעה וההלם. או אולי אעמיד פנים אדישות כאילו באמת הייתי פה כל הזמן הזה והם לא שמו לב. ואנחנו נתבגר קצת, אז מין הסתם נהיה קצת יותר שונים. אני אהיה גבוה יותר, אולי אפילו בגובה שלהם, למרות שגם הם יגדלו. אולי אפילו עם קצת שער על הפנים. אולי אפילו תהיה לי חברה אמריקאית שתאהב אותי מספיק לעשות איתי עלייה. ומישהו יזהה אותי. בעצם, בדמיוני זאת הייתה מישהי. אפילו לא זאת שאהבתי, אלא אחת הבנות האחרות. אפילו לא מישהי ספציפית. והיא תצמצם את עיניה לראות אם זיהתה נכון. אולי היא תלחש לחברתה לראות מי הגיע ואם זה באמת הוא. והיא תגיד בשקט ובזהירות – כי זה לא יכול להיות, הוא הרי נעלם – רמי? זה אתה? הייתכן? (בדמיוני היו מדברים כך, כי זה אירוע גדול וחשוב והרי אנחנו כבר יותר גדולים עכשיו, כבר אחרי בר מצווה, וככה מבוגרים מדברים) איפה היית?! התגעגענו. לא ידענו איפה אתה. למה לא אמרת לנו?

 

ולמה לא אמרתי, באמת? כדי לראות את הגעגוע והמבט של האהבה וכמה שחסרתי להם כשיראו אותי שוב.

 

אז לא סיפרתי. וכהרגלי התייחסתי לזה במלוא הרצינות והסודיות. בסוף שנת הלימודים, המורה ורדה חילקה דפים לילדים שיבחרו עד שלושה ילדים אחרים שירצו להיות איתם בכיתה גם שנה הבאה. כמובן שלא היה טעם בשבילי למלא את זה. אבל אם יראו שאני לא ממלא, אז מה יחשבו? הילדים בטח יתהו למה לא מילאתי ומה זה אומר. אולי ישאלו אותי למה, או יותר חמור – אולי ישאלו את אחד החברים שלי למה. צריך לעשות את ההצגה שתהיה משכנעת. אז העמדתי פנים כאילו אני ממלא, במלוא הרצינות ותוך שאני עושה את כל השיקולים הנכונים את מי אני רוצה ואת מי אני לא רוצה, מאזן בין מי שהיו חבריי הטובים ובין ילדים אחרים כדי שיהיה גיוון. ובכדי שההצגה תהיה אמינה, שיראו שאני באמת עושה את זה ולהרחיק את החשד אפילו הרמתי יד ושאלתי משהו לגבי איך צריך לעשות את זה, או מה צריך לקחת בחשבון, או מה קורה אם. ורדה ענתה: מה אכפת לך? אתה במילא לא תהיה פה.

 

לא ייאמן! ככה היא חושפת את הסוד גדול מול כולם? מיד השפלתי ראש וקיוויתי שאף אחד לא שמע ולא יבין. ובאמת, אף אחד לא שאל אותי לגבי זה.

 

חבריי הקרובים ידעו לשמור סוד יותר טוב מהמורה. היינו חבורה של ארבעה-חמישה ילדים. סיפרתי להם אבל השבעתי אותם לא לספר. זה סוד צבאי. לא מספרים אפילו תחת עינויים ואיומי מוות. והם הבינו כמה שזה נושא חשוב ורציני ולא סיפרו. בספר המחזור שלי מאותה שנה הם התייחסו לזה רק ברמזים או מתחת לאוזן חמור המסומנת: סוד כמוס לחמור לסוס. ספר המחזור הוא הרי מסמך בלתי מסווג שעובר בין הילדים. אסור לחשוף שם את הסוד באופן גלוי. אפשר רק לדבר על זה ברמזים, כך שרק יחידי הסגולה הבקיאים בכל הפרטים יבינו. הילדים האחרים כתבו הודעות סתמיות יותר, המאחלות לי הצלחה בשנה הבאה בחטיבה והצלחה עם הבנות ובמיוחד עם...(נאלצתי להשלים את החסר בעצמי) ועוד דברים רגילים. ובכל זאת היה חשוב לי שכמה שיותר ילדים יכתבו בספר הזכרונות שלי. זאת הרי המזכרת האחרונה שלי מהכיתה שלי ומהחיים שלי בארץ.

 

לכן הדברים שאני כתבתי לילדים היו הרבה יותר כבדי משקל ומשקפים את גודל המעמד. זאת פרידה. אלו מילותיי האחרונות לאותו ילד. אולי לא נתראה יותר לעולם. זה כמו חייל שיוצא לקרב ולא יודע אם יחזור. הייתי מסכם את שנות ההיכרות שלנו ומדבר ברגש (או לפחות ברשמיות של מבוגרים) על המקום של אותו ילד בחיי. הייתי חותם בלהט: שלך לנצח, רמי. כשהילד יקרא את זה באותם ימים הוא אולי לא יבין את הרגשנות. אולי הוא יצחק עליי ולא יבין מאיפה זה בא. אבל בעוד שנה, או שנתיים, או כשיגדל ויהיו לו ילדים בגיל הזה שישאלו אותו למה הילד הזה כתב ככה, אז הוא יוכל להגיד להם שזה ילד שנעלם בסוף כיתה ו' ואף אחד לא ראה אותו יותר ולא ידע מה עלה בגורלו. וזאת מזכרת הרבה יותר משמעותית מ-"החיים הם כמו זין, לא תמיד קשים" (שאת זה הוא לא היה אומר לילד שלו, כי אבות לא מדברים ככה). זאת חברות אמיתית שנשארת לכל החיים.

 

לקראת סוף השנה, אבל, ואולי רק לאחר שהתחיל החופש הגדול, חשפתי את הסוד הגדול גם למעגל השני של החברים שלי. על אחד מהם, נתי, לא ידעתי אם אני יכול לסמוך, אבל הוא היה שכן שלי והיינו משחקים יחד. ואולי אפילו קיוויתי שיספר. לימים, כשקראתי את המכתבים שאחד החברים שלי שלח לי אחרי שעברתי לארה"ב, הוא סיפר שיכול להיות שהסוד נחשף. "פגשתי את בנצי השבוע. הוא שאל אותי אם ידעתי שעברת לאמריקה. שאלתי אותו מי סיפר לו והוא אמר שנתי. אז אם בנצי יודע, אז עכשיו כולם יודעים."

 

עיצבן אותי אז שנתי חשף את הסוד שלי. הוא הרס את הפנטזיה שבניתי. רק שאולי, בסתר לבי, סיפרתי לנתי שאני נוסע בדיוק כדי שיוכל לספר לכולם. אולי הבנתי איזו שטות עשיתי בזה שלא סיפרתי ברבים ונפרדתי כמו שצריך. אולי הייתי שומר על קשר עם ילדים אחרים שלאו דווקא היו מחבריי הכי טובים בשנות ילדותינו. אבל בדיעבד נראה שלמרות שבנצי ידע, הוא לא חשב לשתף את כולם בפיסת הרכילות העסיסית הזאת. או שאולי למרות שזאת הייתה החדשה הכי מסעירה בחיים שלי, היא פשוט לא הייתה כל כך מעניינת לאחרים. או שאולי בנצי, במפתיע ובניגוד לאופיו, כיבד את הבקשה של נתי לא להפיץ את השמועה הלאה.

 

שנים מאוחר יותר גיליתי שחוץ מאותם ילדים שסיפרתי להם, אף אחד לא ידעתי שירדתי לארה"ב. זאת הייתה החרטה הכי גדולה של הפרק הזה בחיי. ובשונה מדברים אחרים שילדים עושים, הייתה לזה השפעה חשובה על חיי בשנים ובעשורים שאחרי.

נכתב על ידי , 30/11/2017 23:23   בקטגוריות סיפרותי, החיים, התפתחות, משפחה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , המתמודדים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרם גרשון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רם גרשון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ