לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מחשבות


הרבה זמן לא יצא לי לכתוב במקום מסודר. זה חסר לי. אז חזרתי.

כינוי:  חוזה לך ברח

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

11/2017

מנומסת


אמא שלי חינכה אותי להיות מנומסת. אבא שלי לא כל כך חינך אותי. עכשיו שניהם בעיקר מדברים איתי על האחים שלי. הם נורא מודאגים (ואני תמיד הייתי מנומסת מידי כדי להיות מקור לדאגה). האחת רק התחילה ללמוד, ותמיד היה לה קשה. השני בחו"ל כבר שנה ולא מוצא את הדרך שלו. אם הם לא דואגים להם, הם שואלים איך הולך לבן זוג שלי עם העבודה החדשה שלו.

 

אני אסתדר - לי הם לא דואגים.

 

מותר לי לרצות שהם קצת ידאגו לי? או לפחות יפגינו איזו התעניינות אמיתית (ישאלו איך הולך לי ולא יעברו מיד לנושא הבא)? אני מנומסת מדי מכדי לבקש או להפוך את עצמי למרכז העניינים. אבל אני צריכה את התמיכה האמיתית שלהם. אני צריכה קצת הכוונה. אני מרגישה אבודה.

 

 

הולכת למצוא לי איזו ביוגרפיה של אלינור רוזוולט לקרוא. קצת השראה לא תזיק.

 

אני

 

נכתב על ידי חוזה לך ברח , 26/11/2017 23:56  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חדשות


בזמן האחרון אני מנסה להפסיק לקרוא חדשות. ההרגל המגונה הזה של לקרוא את ynet ולבדוק במבזקים השתרש בי בתקופת הצבא. הרי לפני כן, בתיכון, סמארטפונים עוד לא היו ממש נפוצים ולא היה לי זמן להיכנס למחשב ולבדוק. האמת היא שגם לא כל-כך התעניינתי בחדשות עצמן. כלומר, ידעתי מה קורה במדינה, הייתי קוראת עיתון יומי - ידעתי על המרמרה ועל פרשת הרפז - אבל לא הייתי זקוקה לשטף המידע הרציף באינטרנט.

 

ואז בצבא, פתאום היה לי סמארטפון. פתאום גם עניין אותי איך המצב הבטחוני משתקף בחדשות ה"אזרחיות". ההכנה התקשורתית של הציבור לקראת מבצע אפשרי הייתה מרתקת. איך בהדרגה מחזקים את תחושת האיום, את הנחיצות במבצע. איך מגלים חצאי אמיתות ועליהם מוסיפים חצאי שקרים. איך כל דיווח של יואב זיתון הוא מילה במילה הודעות של דובר צה"ל (לפעמים גם זהה לדיווחים אג"מיים) ואיזה קטע ששם המשפחה שלו הוא זיתון, כי זו אחת מהשכונות ברצועת עזה (באיזשהו שלב הייתי משוכנעת שזה שם פיקטיבי של דובר צה"ל).

 

השתחררתי מהצבא, אבל ההרגל המגונה נשאר. לפתוח, לבדוק אם יש משהו חדש, לסגור.

 

Image result for p j crook newspaper

 

אבל הרי אם יש משהו חשוב לדעת, הייתי מגלה את זה גם בלעדי ה-ynet. והקריאה ב-ynet קשה על הנפש. היא מלווה לעיתים בתחושת פאניקה: שהעולם מדרדר מדחי לדחי, שמצבנו נעשה רע יותר. חלק מזה - אמת, שההיסטוריה תסייע לנו להבחין בה. אך הרוב - שקר או טעות וגם בזה ההיסטוריה תסייע לנו, בכך שידיעות כאלה יעלמו מזיכרוננו. הרי, אל תחזית שהתבררה כטעות, אף אחד אינו חוזר. אף אחד אינו זוכר. זוכרים רק את התחזיות שהתממשו.

 

אני

נכתב על ידי חוזה לך ברח , 26/11/2017 13:15  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שקיעה


במשך תקופה ארוכה התקשתי להסתכל על כל דבר כבעל משמעות או כאמיתי. הסובייקטיביזם והאינדיבידואליזם גרמו לי לתחושה מייאשת של חוסר תוחלת כללית. כששטפתי כלים בסוף המשמרת בעבודה ובהיתי בקניון ההולך ומתרוקן, חשתי את הקטנות והאפסיות במלוא העוצמה. מי אני אל מול העולם הזה? מי אני אל מול היקום? ומילא אני, מה עם המין האנושי? במהלך עוד הערכת מצב צבאית ארוכה ומשעממת בעיצומו של המבצע האחרון בעזה, הייתה לי הזדמנות להתבונן מהצד ולחשוב: למה לנו כל זה? למה המצאנו את הקונפליקטים המיותרים והמטופשים האלה? למה אי-אפשר פשוט לחיות? ההסתכלות ממבט על, מבחוץ, שיגעה אותי.


המחשבות האלה איומות. הן מדכאות, משתלטות על התודעה ולא מאפשרות להינות מהרגע. כל קשר נראה אינטרסנטי או צבוע. כל פעולה נדמית מיותרת. השקיעה מהירה.


ואז נתקלתי בצ'רלס טיילור. ובספר "מועקת המודרניות" הוא הצליח לחלץ אותי מהייאוש שאחז בי במשך למעלה משנתיים. בספר דיי קצר, בסך הכל פחות מ-100 עמודים (אם אני זוכרת נכון). התחושות האלה לא נעלמו לגמרי, אבל שוככו בהחלט. כי טיילור מדבר על קשרים ועל הנחיצות שלהם. על העובדה שהאדם הוא יצור חברתי ושהוא נבנה מבחוץ ומבפנים. שאדם לא יכול בעצמו, לבדו, לבחור במשמעות - אותנטיות אינה דבר פנימי בלבד. שאפיסטימולוגיה היא טעות בהבנה של מהו האדם, מהו מנגנון הידיעה ומה רבה חשיבותה של החוויה. הדברים שכל-כך דיכאו אותי ושגרמו לי לחוש חוסר אדיר במשמעות פשוט הצטמקו.

 

עכשיו אני מנסה לטפס מהחלל שהמחשבות האלה הותירו בתוכי. הכתיבה היא אחד מהדברים שוויתרתי עליהם. אני רוצה לחזור.

 

אני

נכתב על ידי חוזה לך ברח , 26/11/2017 00:56  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , נשיות , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחוזה לך ברח אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על חוזה לך ברח ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ