לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כתיבה יוצרת

עוסק בחיים של וכיצד אני רואה אותם, בתור נערה עם השקפת עולם משונה, שהמילים בשבילי יותר מסתם מילים, הן יכולות לגרום לך להבין מי אתה, המילים שאני כותבת מלמדות את עצמי עליי.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  




הוסף מסר

11/2017

בפעם הראשונה


ככה זה את לא יודעת מאיפה זה בא, זה פשוט בא, בלי לתכנן משהו כזה, שברגע אחד שינה לי את הכול...

 

את כל המחשבות, פתאום התעוררו פחדים, חשקים שגרם לי לא למצוא את עצמי, ברגע שהייתי מול כולם בלי לנסות להשיג מישהו או משהו, כל מה שעשיתי זה לדבר ואז הוא הופיע, הוא קרא לי, הוא לא ידע איך קוראים לי אז הוא פשוט קרא ג'ינג'ית פעמיים והשתיק אותי השאיר אותי חסרת מילים, מאופקת מלדבר. אחר כך עוד היינו בקבוצה ביחד ולא היה לי מה להגיד שתקתי, נשארתי בלי פה, ללא לשון, ללא קול, ללא יכולת לפתוח את הפה, לא משנה כמה שרציתי לדבר אני זכרתי את סימן השקט שהוא עשה לי כדי להשתיק אותי, וזה השתיק, השתיק את כולי.

 

קלטתי איפה הוא יושב בזמן שהיינו באותה הקבוצה בפעילות, בהייתי בו בלי לדעת להן זה ילך אבל ראיתי אותו הרגשתי שלמה, כאילו הכול יסתדר עכשיו, והדופק בשמיים לא בגלל פחד לא בגלל אהבה או שפשוט לא ידעתי מה הדופק הזה אומר, שאני מפחדת? שאני מאוהבת? או שאני לחוצה..? אבל אם לחוצה, לחוצה ממה? מלא שאלות עלו לי, הציפו אותי, הסיחו את דעתי, מנעו ממני לדבר, להקשיב, מלהסתכל, אבל יכולתי לשמוע ולראות...לא ידעתי מה קורה באמת. אחר כך הוא פנה אלי הרגשתי כמו פרפרים בבטן אבל זה לא היה פרפרים, זה כאילו מישהו נוגע בי ביד רכה ועדינה ומעביר אותה מהכתף אל הגב ואומר לי משהו, משהו כנראה חשוב, שלא הצלחתי להבין מה...

 

כשיצאנו מהכיתה הוא הציג את עצמו בפניי הוא אמר את השם שלו "סהר" ואני הצלחתי לדבר אמרתי לו "נעים מאוד אני תאנה", הוא השיב לי בחיוך מתוק שמרגיע "שם מיוחד אהבתי" ואז הוא הלך, היה נדמה שהוא מחכה לי שאני יבוא אחריו ואלך לידו, רציתי ללכת אחריו אבל משהו עצר אותי, ולא בגלל שהייתי צריכה לחכות לחברות שלי שעוד היו בפנים, משהו אחר עצר אותי כי יכולתי ללכת אבל לא זזתי, קפאתי, הוא הסתכל אחורה ואמר משהו לא בטוחה מה הוא אמר, אבל היה נדמה כאילו הוא שהוא שואל אותי אם אני באה? אבל מרוב הסחת הדעת שהוא השאיר עליי שנייה לפני שהוא הלך, עם החיוך שלו שמח והעיניים הקטנות שמדברות בלחש, שמעתי מה הוא אמר אבל לא הקשבתי, רציתי לדעת מה הוא אמר!! אבל לא היה לי איך לדעת הוא פשוט נעלם באופק, לא הצלחתי לראות לאן הוא נעלם כל כך מהר, נשארתי בהלם בלתי מוסר או אפילו שוק משתק, לא הבנתי מה קרה...

 

אחרי כמה דקות ארוכות, כשחברות שלי יצאו הייתי עדייו בסוג של הלם, שוק, חוסר הבנה ותהייה, אבל אחרי שדיברתי איתו, הצלחתי לדבר שוב, אבל דעתי, לא הייתה איתן היא הלכה, היא פשוט הלכה אחריו, כמו שהוא הלך. אחר כך חיפשתי אותו שוב ושוב לא מצאתי אותו חשבתי הוא הלך הביתה או משהו, הרגשתי חסרת אונים, חסרת ביטחון לרגע, קמתי מהרצפה הקרה, לא רציתי לשבת, רציתי לעמוד, להרגיש גדולה, להרגיש מיוחדת... הלכתי אחורה מאחורי כולם ועמדתי פתאום אני שומעת אותו לידי, ואני מחייכת לי חיוך קטן שאני מסתירה, דיברנו והוא אמר כל מיני דברים לא הקשבתי רק שמעתי כי הוא שוב השאיר אותי חסרת מילים, אני רק זוכרת שהוא אמר כמה וכמה פעמיים לי שאני מקסימה, לא הרגשתי ככה... אבל הרגשתי טוב כשדיברנו. הדקות הבודדות שדיברנו, הנצח הזה שהרגשתי איתו, היה קצר מידי הוא היה צריך ללכת... הוא הלך לקחת את התיק שלו מהצד ואני מסתכלת ישר חושבת לי מה זה היה?! והוא קוטע את קו המחשבה שלי, והוא שאל "אני יכול את המספר שלך כתומה אחת?" אני הייתי בשוק, חסרת מילים, לא הבנתי מה הוא אמר, אבל כן ידעתי מה הוא אמר, אמרתי לו "סבבה" הקשתי לו על הטלפון את המספר שלי נתן חיבוק, החיבוק הרגשתי שהוא היה ארוך, אני לא אוהבת חיבוקים, אבל לא היה אכפת לי כל כך באותו רגע, אבל ידעתי שהוא טיפוס מחבק. ואז פשוט הוא הלך להסעה שלו.

מאוחר יותר שנגמר היום והיה התור שלי לחזור הביתה, יצאתי משער בית הספר, חשבתי אולי אני יראה באותו, אבל לא ראיתי... התאכזבתי כי רציתי עוד פעם אחת רק עוד פעם אחת לראות אותו.

 

לאחר מכן רק שעליתי על האוטובוס לקראת השעה תשע וחצי בערב הוא שלח הודעה, הלב שלי עצר, קפא, אבל הדופק בשמיים, התחלתי לרעוד, לא ידעתי ולא הבנתי למה זה קורה, אבל זרמתי עם זה דיברנו שעות עד שהוא לא היה יכול יותר להחזיק את עצמו ופרש לישון... לא משנה מה הוא שאל זרמתי אם זה, הוא היה נחמד, מצחיק, מעודד, אוהב, יכולה להגיד שהוא הקסים אותי. והשעות שדיברנו בעצם היו כמעט שלוש שעות אבל הרגיש לי כל כך מעט זמן, לא הבנתי למה השעה כבר כמעט אחד לפנות בוקר, ולמה כל המטלות שאני עושה לוקח לי שנה לעשות, הוא דיבר איתי, הסיח את דעתי, הפוקוס שלי נעלם, התרכזתי רק בו, לא יכולתי להפסיק לדבר איתו, ההרגשה מלדבר איתו, לקחה אותי לעננים קרוב לשמש שהיא חיממה אותי מבפנים, יכולתי לנשום, הרגשתי בטוחה שאני מדברת איתו, אבל פחד ואני, קצת התחברנו באותה תקופה, לא יכולתי להאמין שהוא אוהב אותי כמו שהוא טוען, לא יכולתי להביע את הרגש שידעתי שאני מרגישה, החששות, הפחדים, החוסר אמונה בעצמי מנעו ממני להבין מה קורה, לא ידעתי כלום, מאחת שכל הזמן אופטימית הפכתי להיות אחת הכי פסימית שאני מכירה, כל מה שהיה קשור אליו פחדתי, אני עדייו מפחדת, הייתי אומרת פחדתי להתאהב בו, לא ידעתי איך זה מרגיש, מה אמורים להרגיש, התחושות שעברו בתוכי לא ידעתי להגדיר... ידעתי להגיד רק "אני לא יודעת" אבל אני כן ידעתי מה אני מרגישה, ידעתי שאני אוהבת אותו, ואני לא יכולה לשנות את זה, לא רציתי לאהוב אותו, פחדתי להיפגע, פחדתי להרגיש איך זה שאוהבים אותך כמו שאתה, גם עכשיו אני פוחדת אבל אני מנסה באמת שאני מנסה לא לפחד, מחר אני יפגוש אותו פעם ראשונה אחרי שאמרתי לו "אני אוהבת אותך"

אני לחוצה יותר מתמיד, אבל מחכה יותר מתמיד לראות אותו, אני לחוצה בגלל שאני לא רוצה לברוח, לא רוצה להינעל, לא רוצה לחזור ולהגיד "לא יודעת" באלי להגיד "כן" או אפילו "לא" אם צריך אבל אני לא רוצה להגיד לא יודעת...

אמרתי לו כל מה שהוא צריך לדעת, הוא יודע, הוא יודע שהולכים בקצב שלי, אני מפחדת אולי מהנשיקה, מלהרגיש אהובה, מלהחזיק ידיים, מחיבוק, מפחדת כי אני יודעת שזה מה שעושים בני זוג, חברים. ואני לא מצליחה להשלים עם העובדה שאני אוהבת אותו !! בגלל זה אני לא הצלחתי להגיד לו את זה גם עכשיו אני לא מצליחה להגיד את זה, למרות שאני יודעת, הפעם זה פשוט לא יוצא, נסגר בתוכי, זה עומד לי על הלשון, מנסה להגיד, אבל כל מה שיצא שרציתי להגיד לו את זה... יצא לי "לא יודעת" ואני הורגת את עצמי ולא מבינה, מה אני לא יודעת ?! אני כן יודעת מה אני רוצה, מה אני מרגישה, איך אני מרגישה. הוא מצית בי אש, הוא לא מוותר לי על חיוך קטן שאני לא עושה, למרות שהוא לא איתי, הוא כל הזמן איתי, אני חושבת עליו, סומכת עליו בעיניים עצומות, יודעת כבר שהוא לא יפגע בי, הוא תומך בי, אני מסובכת והוא מבין אותי הוא לא מאיץ בי, הוא בוחר לאהוב אותי כמו שאני עם כל השריטות שלי ואם כל הפגמים, ואני פשוט לא מבינה מה הוא מוצא בי !! לא משנה כמה הוא אומר לי, עדיין לא מבינה, אני מרגישה פתאום כשאני מדברת איתו רוגע, שלווה, אני יודעת שלא משנה מה אני יגיד הוא עדיין יתמוך בי, כמה שאני משגעת אותו בחוסר החלטיות שלי הוא, הוא פשוט מדהים, הוא גאון מהלך שלא מודע לזה, הוא סטלן כל יום, הוא מטומטם, הוא ילד, הוא קרא לעצמו חנון פעם אחת, אבל כמו שהוא אוהב אותי כמו שאני, אני גם אוהבת אותו כמו שהוא.

 

אני כל הזמן חושבת לעצמי מה קורה פה, אני מזלזלת ונמאס לי לזלזל וגם נמאס לחברות שלי לשמוע אותי כמה אני אוהבת אותו אבל לא יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי ושלו ביחד... אני יודעת שאני אוהבת אותו אני יודעת, אני יודעת שאני רוצה להיות איתו אני יודעת, אני יודעת שבאלי לנשק אותו אני יודעת, את כולם אני יודעת אבל עוצר אותי משהו, אני לא יודעת גם מה הוא, ואני משתגעת, כי זה לא יוצא לי מהראש, ואני במחברת שלי מדברת רק על סהר, רק סהר, כל מה שרשום שם זה רק סהר... טוב לא הכל כי יש אוכל וציורים אבל, הוא בכל מקום... אני הולכת לקרוא ספר כי הוא עשה לי חשק לקרוא ספר... בזה שהוא רק אמר שהוא אוהב לקרוא. לסיכום הוא מוציא אותי מדעתי ומחר אני כנראה אתפוס אותו ואנשק אותו, ואם לא אז שוב, ברחתי... או שפשוט לא היה לי מתי והמתי הזה הוא רק תרוץ שעכשיו אני נותנת לעצמי.

 

נכתב על ידי T.R.A27 , 11/11/2017 23:56  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  T.R.A27

בת: 19




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , נוער נוער נוער , חטיבה ותיכון
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לT.R.A27 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על T.R.A27 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ