לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מהו טעם החיים

אני בחורה צעירה שמנסה לשרוד את הגיהינום שנפל עליי וברצוני לפרוק את מה שעומד על נשמתי כי לצערי אין לי עם מי לפרוק


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

11/2017

המשך הפריקה שלי


היי אני ימשיך בעוד רקע על עצמי.

 

 

המדינה שלנו אומרים שהיא מדינת רווחה, אני התאכזבתי לגלות שזה ממש לא ככה. ומה הדבר הכי עצוב שרוצחים בדם קר המחבלים חיים הרבה יותר טוב מימני ומקבלים מהמדינה הרבה יותר מימני ובקלות. הם אומנם יושבים בכלא אבל גם אני נימצאת בסוג של כלא, אבל הם מקבלים אוכל, תרופות, טיפול רפואי, לומדים תואר ועוד... ואני הבחורה ששירתה את המדינה הזו לא מקבלת כלום וצריכה להילחם מלחמה קשה על הכל. מה עוד מסתבר איך עובדת המערכת הזו שנקראת ביטוח לאומי- מי שיש לו את הכסף להשקיע בחוות דעת רפואיות שדבר כזה עולה בין 4000 ש"ח ל 10,000 ש"ח תלוי לאיזה רופא הולכים,  מי שיש לו את הכסף הזה להשקיע בזה מקבל את כל הקצבאות והזכויות וההטבות שיש לביטוח לאומי לתת. אני לא יכולה להשקיע סכומים כאלה כי אין לי איך לקנות לחם אז בטח שאין לי כסף לחוות דעת רפואית, והבעיה שבמקרה שלי יש לי תסמונת נדירה ואני מקרה יחיד בארץ אז אין רופאים שיכולים לספק לי מכתבים על המצב שלי וכו'... וזה ככה גם מבחינת הטיפול והמעקב אחר המצב שלי. כמו כן הספרים של הביטוח הלאומי שבהם רשומים הסעיפים שעל פי זה קובעים את אחוזי הנכות לא עודכנו במשך עשורים והמחלה שלי או כל דבר קרוב שיכול לתאר את המצב שלי בכלל לא קיים בסעיפים כאלה ולכן הם גם לא נותנים לי כלום. ליפני כחצי שנה בוועדה קבעו לי 37% שזה בעצם 0 כי רק מ 40 יש לך זכויות כלשהם ואמרו שאני בריאה, הייתי צריכה לקחת עורכת דין כדי שתילחם בישבילי שזה אומר שזה לא בחינם חלק מהקצבה הולכת אליה. אז אחרי שהיא הגישה ערעור והגענו לוועדת ערעור רק אז נתנו לי מאה אחוז נכות אבל שוב זמנית, מה זה לא אבסורד שרק עם עורך דין אני מקבלת משהו, והקטע של הזמני זה מעצבן כי אני כבר 3 וחצי שנים עם המחלה הזו וזו מחלה שאין לה ריפוי, טיפול או החלמה או משהו כזה. אז היום אני מקבלת 2600 ש"ח שמתוך זה 500 ש"ח הולכים לעורכת דין ולי נישאר לחיות מ2100 ש"ח שמתוך זה אני צריכה לשלם : שכירות, חשבונות, תרופות, טיפולים, רופאים, ומוניות ספיישל כי אין לי דרך אחרת לצאת מהבית ולהתנייד, וכל זה ועוד לא הכנסתי את האוכל והקניות המינימאליות שצריך לבית כמו מוצרי היגיינה, נייר טואלט וכו'... אז אתם בטח שואלים איך אפשר לשרוד מסכום כזה אז זהו זה שאי אפשר. את השכירות שילמתי עם הפיקדון של הצבא ונישאר לי עוד חצי שנה שהשכירות משולמת ואחרי זה אין לי שמץ של מושג איך אני ישלם. כשפניתי לרווחה וביקשתי שיעזרו לי כי אין לי מה לאכול ואני כבר במשקל 43 אמרו לי ללכת לאכול בבית תמחוי, כאילו יש לי כסף מיותר לשלם עכשיו על מוניות ספיישל כדי ללכת לאכול בבית תמחוי. הביטוח של האובדן כושר עבודה שהיה לי לא רוצים להמשיך לשלם לי כי לטענתם אני יכולה ללכת לעבוד. הייתי רוצה לעבוד כי זה לא קל להיות סגורה 24/7 בבית מבלי לראות אף אחד, אבל איך אני אמורה ללכת לעבוד במצב שאני לא מתפקדת, לא יכולה לצאת לבד מהבית כי הביניין לא נגיש ואני צריכה שמישהו יוריד אותי ויעלה אותי, ואני צריכה להתנייד במוניות, שאני לא יכולה ללבוש מכנסיים או דברים ארוכים כי זה כואב לי, אני לא יכולה לנעול נעליים או גרביים, אבל במיוחד כשאני סובלת כאבים איומים שאני צורכת כדורים לכאב -אופיאטים הכי חזקים, שזה סמים לכל דבר וקנאביס רפואי ואני פשוט כל הזמן בסאטלה מנותקת מהכל אבל עדיין בוכה ומתייסרת מהכאבים. שאני לא מצליחה לישון או לשכב במיטה כשאני פשוט לא מתפקדת. אני מאוד מאוכזבת מהמדינה הזו שהפקירה אותי ככה. ואני מכירה אנשים שפגשתי בביתי חולים ובשיקום וכו' שמקבלים נכות קבועה ואת כל הזכויות וההטבות בביטוח לאומי ובכל המערכות שצריכות לעזור והאנשים האלה במצב הרבה יותר טוב מימני, הולכים על הרגליים ומתפקדים לבד. אני לא שופטת ולא מסתכלת מה יש לאנשים אחרים זה פשוט יוצא שאני מדברת עם אנשים והם לבד נדהמים איך אני לא מקבלת כלום והם לבד מספרים לי שהנה הם במצב הרבה יותר טוב והם מקבלים את כל הזכויות. ככה גם הבנתי את העיניין של החוות דעת רפואית, גם בזמן חיפוש אחר עורך דין שייצג אותי הרבה אמרו לי או שאין לי סיכוי לכלום בגלל שאין בסעיפים שלהם שום דבר קרוב למצב שלי או שאמרו אם תשקיעי כסף בחוות דעת נשיג לך הכל כמו שצריך . אך לצערי אין לי פשוט אין לי מאיפה סכומים כאלה.

 

 

 אני מנסה לשרוד כמה שאני יכולה, אני מנהלת כל הזמן מלחמות מול אלפי מערכות אם זה לזכות לטיפול רפואי, אם זה מול קופת החולים כדי שיתנו לי טפסי 17 ללכת למיטב הרופאים עד שמישהו ימצא איזשהו פתרון, אם זה מול ביטוח לאומי, חברות הביטוח, הרווחה, משרד הבריאות ועוד... ובמקום לשפר את איכות החיים זה רק הפוך זה רק מדרדר ומדרדר. ואני מתחילה להתייאש, מתחילה להרים ידיים. אין יום שאני לא עומדת במלחמה עצמית אם לסיים את החיים האלה או לנסות להמשיך לשרוד ואני יודעת שלא רחוק היום שהמוות ינצח במלחמה הזו. כי כמה בן אדם מסוגל לסבול ולספוג ולשרוד לבד. ובעיקר כמה אפשר לשרוד ולהילחם כשהתקוות אוזלות. מה יהיה כשלא ישאר טיפונת של תקווה. זה גם לא קל לסיים, כי אני לא רוצה להיכשל בזה ואז עוד למצוא את עצמי בלהתמודד מול פסיכאטרים ומול מלחמות נוספות. ואז מתחילה מערבולת איך לסיים מה לעשות שזה יצא טוב וזה גם מחרפן אבל לפחות ההתלבטות הזו היא הדבר היחיד כרגע שמונע מימני באמת ליישם את זה. אני מרגישה שאני בגהינום ואני לא רואה אור בקצה המנהרה. אני כן מאמינה באלוהים, אבל לא מבינה אותו למה הוא מעניש אותי ככה? על מה הוא מעניש אותי? ואם עשיתי משהו לא בסדר ואני לא מודעת לזה מה העונש לא מספיק? הסבל שאני סובלת לא כיפר כבר על כל עונש שמגיע לי? מה אני צריכה לעשות שאלוהים ימחל לי? מתי זה יגמר? אני חושבת אולי אם הייתי יודעת על מה אני נענשת ככה מה עשיתי שזה מגיע לי אולי היה לי יותר קל נפשית לסבול את הגהינום הזה.

 

 

לאחרונה היה לי קצת תקווה לשפר את איכות חי, כי בא איזה רופא מחו"ל שעושה ניתוחים בכלי הלימפה. בהמון פחד והתרגשות הלכתי אליו ויצאתי מאושרת ומלאת תקווה כשהוא אמר לי שהוא ינתח אותי וככה זה ישפר מעט את מצב הרגליים. ומיד שלח אותי לכל הבדיקות שדרושות לניתוח ואמר בסיומם לחזור אליו שנקבע תאריך לניתוח. אךךך... כמה תקווה היה לי. כשחזרתי אליו לביקורת חזרתי עם עוד דרדור במצב של הרגליים בגלל שעכשיו יש לי כל הזמן זיהומים נורא עיקשים ברגליים והוא חזר בעצמו ואמר שאני לא מתאימה לניתוח והוא לא ינתח. הייתי בטוחה שלא אשרוד את היום הזה לא יכלתי לעצור את הדמעות הרגשתי חנק בגרון וכאילו מישהו יושב לי על החזה. נגמרה התקווה, מה אני עושה עכשיו? איך אמשיך לשרוד? איך אשרוד את הכאבים הנוראיים האלו? חזרתי הבייתה ופשוט במשך יותר משבוע רק בכיתי ובכיתי והתחננתי שאלוהים יקח אותי. כשקצת התעשתתי כמובן שהבנתי את ההיגיון שעומד מאחורי ההחלטה לא לנתח, כי אם אכנס לניתוח עם הזיהום אצא בלי רגליים. אבל זה נורא קשה כי עד שהיה לי תקווה, קצת תקווה גם זה נעלם, וקשה לי לקבל ולהסכים עם זה שאין יותר מה לעשות ומה שנישאר לי זה לשרוד ככה. זה קשה כי אני יודעת שלא אשרוד ככה עוד הרבה זמן. אז החלטתי לא לקבל את זה והנה אני פונה לכל רופא אפשרי כדי שיפתור לי את הכאבים את הזיהומים וכל דבר שיכול לקרב אותי לכך שאפשר יהיה לבצע את  הניתוח. והקופה לא רוצה לתת לי טפסי 17 ואני נאלצת להתחנן ולהיאבק אבל לפעמים זה לא עוזר ואני נאלצת לשלם מכספי כדי לראות רופאים ובסוף כל מה שיש להם להגיד לי זה שאין להם מושג במחלה שלי ואין להם מה להציע. שום דבר לא הולך לי חלק ושום דבר לא יוצא לי טוב וסה מייאש וזה לא עוזר לשמוע שאומרים לי אל תתיאשי כי אף אחד לא מבין וגם אין דרך לתאר במילים את גודל הסבל הענקי שאני סובלת בגלל הכאבים וההגבלה שיש לי וכל זה כשאתה לבד ואין עזרה.

 

 

אני מרגישה שבא לי פשוט לצעוק חזק את כל הנשמה שלי כי העולם הזה רע אליי, כי לא נישאר בי כוחות יותר, כי אני צריכה הצלה, כי אני לא יכולה לסבול יותר, כי אני רק רוצה שמישהו יחבק אותי ויגיד לי שיהיה בסדר, כי הבדידות גומרת על הנפש שלי, כי לא נישאר טעם לחיות...... 

 

 

לא חשבתי שהעולם הזה יכול להיות כזה רע, לא חשבתי שאנשים יכולים להיות כל כך אכזריים. אינכם מבינים בכמה רוע אני נתקלת כל הזמן החל מאנשים שמעירים הערות או עושים פרצוף של "איכס איזה גועל" כשהם רואים את הרגליים שלי, עד נהגי מוניות שלא מוכנים לעזור או שבכלל לא רוצים לקחת נכה כי זה מצריך מהם להרים כיסא גלגלים לתא המטען. כמה חוסר התחשבות של אנשים ונותני שירות, מזה שכשאני רוצה לבלות או ללכת להופעה או כל דבר או שזה לא אפשרי כי זה לא מונגש או עושים הכל כדי שעד שתגיע והכל תעבור סבל וייסורים שהצטערת שבכלל יצאת.    והחברים שלא אכפת להם שהם גורמים לי להרגיש שאני נטל עבורם כי הם מזמן הפסיקו לי להציע לי לצאת איתם או לבוא למפגשים וכשאני שואלת למה לא הוזמנתי או למה לא אמרתם הם אומרים "הלכנו מקום שלא יהיה לך נוח שם" או "לא היה לנו נעים להזמין אותך כי זה מקום לא מונגש" או "כי אנחנו עשינו דברים שלא היית יכולה לעשות" או "כי לא היה מישהו שיכול היה לקחת ולהחזיר אותך" וכו'.... בכל מקום יש את החוסר התחשבות ואת הרוע והאכזריות. גם מהמשפחה שלי שלא עוזרת לי, מהמערכות והמוסדות של המדינה. מרופאים פשוט מכולם ובכל מקום, ופשוט עצוב לי שהעולם כזה. 

 

 

אולי אני רואה יותר את הדברים האלה כי אני נימצאת במצב רגיש ובמצב שמצריך את העזרה של הסביבה בכל מקום שאני נימצאת, אני לא יודעת למה אני כל הזמן נתקלת בזה אבל זה פשוט ככה וזה מעצבן כי בא לי להגיד לכל אותם אנשים שעומדים מאחורי כל הדברים האלה להגיד להם שיעריכו את החיים שלהם שיעריכו שהם בריאים שיש להם משפחה שיש להם פרנסה וכו'... כי כל זה ביום אחד יכול להיעלם. כי ביום אחד הם יכולים למצוא את עצמם מהצד השני של איפה שהם נימצאים היום, ואז הם יחוו את אותם הדברים שאני חווה. אנשים לא מעריכים את החיים שלהם ואת הסביבה שלהם אני רואה את זה הרבה, הרבה מתלוננים על כל דבר. ובא לי לצעוק להם להעיר אותם אבל זה בעיה אני בן אדם שקט שלא יודע לבוא ולצעוק אז אני שומרת הכל בפנים וזה ממלא וממלא אותי אבל אולי פה זה ההזדמנות שלי לשנות גם אם בן אדם אחד יקח את הדברים האלה לתשומת הלב ויעשה שינוי בעצמו זה כבר טוב. 

 

 

עד כאן היה הרבה רקע על עצמי ופרקתי יחסית הרבה עכשיו פחות או יותר אתם מבינים את המצב שלי, וגם אם אף אחד לא יקרא עדיין זה קצת משחרר אותי לכתוב את כל הדברים האלה קצת משחרר אוויר שתקוע לי בנפש מקווה שזה גם יחזק אותי ויתן לי כוחות להמשיך לשרוד ולהילחם .

שבוע טוב אנשים....תודה 

*אני חדשה כאן ועוד לא כל כך יודעת לתפעל את הבלוג אז סליחה אם מישהו מגיב ואני לא מגיבה או עושה משהו לא נכון .

נכתב על ידי , 12/11/2017 14:29  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפריקה הראשונה שלי


אני לא יודעת אם באמת מישהו קורא פה את הדברים שאנשים כותבים. אני פעם ראשונה כותבת ככה איפשהו באינטרנט, הסיבה שאני עושה את זה עכשיו זה כי אני פשוט חייבת לפרוק את מה שעובר עליי ואין לי עם מי. אין לי עם מי לדבר ולא כלום והאמת אני חייבת קצת לפרוק כי אני מרגישה שעוד שניה אני מתפוצצת מכל מה שעומד לי על הנשמה.


 

אני יתחיל בקצת רקע על עצמי, אני בחורה צעירה בת 29 ממרכז הארץ רווקה ובודדה. ליפני 3 וחצי שנים התחיל לי מחלה מוזרה ברגליים וממש במהירות הבזק הפכתי מבן אדם בריא לנכה בכיסא גלגלים. הפכתי לבן אדם שסובל, שאין לו חיים. נאבקתי לצאת מהמצב הזה והאמת שדיי הצלחתי הייתה לי תקופה של שיפור, הרגיש שאני כבר מתגברת על המחלה הזו אחרי שהרופאים אמרו שלא אקום מכיסא גלגלים ושמצב הרגליים לא יעבור. והנה קמתי ואף הלכתי מעט ורקדתי קצת והכל. אבל הנה שוב ביום אחד בום הכל מתדרדר והמצב פי עשר יותר קשה מאיך שהיה בהתחלה, והיום אני כבר לא חיה ואף לא חיה בכבוד. יש לי תסמונת שאחת התופעות שלה זה לימפאדמה - שזה בצקות לימפתיות בשתי הרגליים. יש לי כאבי תופת 24/7 בלי ששום דבר יכול להקל. אני לא יכולה ללכת, לעמוד, או לשכב, כמעט ולא ישנה ואם כן רק בישיבה על הכיסא גלגלים, בייסורים נכנסת להתקלח ולהתפנות בשירותים וזה גם כי הבית שלי לא מונגש ואני צריכה למצוא דרכים יצירתיות לעשות דברים כי אני חיה לבד ואין לי עזרה. אני לא יכולה לבשל וגם המצב הכספי הוא בעיה קשה ואני נאלצת לוותר על אוכל וכבר ירדתי יותר מ- 25 קילו.

 

 

 

 

הייתי בן אדם בריא לגמריי שירתתי כלוחמת במג"ב עשיתי 3 שנים שרות חובה ועשיתי מילואים. ליפני המחלה עבדתי כמאבטחת בבית חולים, הייתי רצה ועושה ספורט באופן קבוע גם מכיוון שדרשו מיתנו כל כמה זמן לעשות מבחני כושר. היה לי בן זוג במשך 4 שנים ובידיוק סיימתי ללמוד מקצוע- מזכירה רפואית. היו לי תוכניות וחלומות, עד שיום אחד הסיוט הזה ניכנס לחיי ואיבדתי הכל. הבן זוג עזב אותי בגלל המצב ועשה זאת בצורה הכי נבזית מבלי לעזור בכלום ביום הולדת שלי כשאני בבית חולים מחכה שיגיע לחגוג איתי. הוא פשוט התקשר וסיים איתי את הקשר כשהוא יודע שאני לבד ואין לי אף אחד שיעזור. בעקבות אשפוז רצוף של 8 חודשים איבדתי את הדירה שהשכרתי, לעבודה לחזור כבר לא היה שום סיכוי. כשעמדתי להשתחרר זה היה עוד יותר קשה כי לא היה לי לאן ללכת וגם לא היו לי שום הכנסות. אבל הייתי בחורה מאוד אופטימית וחזקה ורק הסתכלתי קדימה איך להשתקם ולחזור לחיים נורמאליים.


 

 

היחסים שלי עם אמא שלי ואחותי הם לא משהו בכלל ואין לי אבא וגם לא קשר למשפחה מעבר. הרבה שנים לא דיברנו ולא היינו בקשר ובמהלך האשפוז הארוך הזה רק מספר פעמים בודדות הם באו, להביא משהו וללכת לא ישבו ולא היו לצידי. וכשעמדתי להשתחרר מהבית חולים נאלצתי להתחנן לאמא שלי שתיתן לי לגור אצלה. ואז כשהיא כבר הסכימה במהלך השהות בבית שלה הם רק דאגו לתת לי הרגשה שאני לא רצויה. ולאחר כמה חודשים אמא שלי בקשה מימני לעזוב ואמרה שהיא חיה בגללי כמו כלב. פחדתי נורא כי עוד בקושי הלכתי עם הקביים ולא היו לי הכנסות מלבד קצבה של 2600 ש"ח. אבל לא היו לי ברירות ויצאתי לשכירות. למזלי בידיוק קיבלתי אישור לקצבה של אובדן כושר עבודה מהביטוח של העבודה וזה נתן לי קצת אוויר לנשימה. כי אומנם הלכתי עם קביים אבל לא יכולתי ללכת מעבר 2 עד 4 דק' והייתי צריכה להשתמש הרבה במוניות ספיישל שזה הוצאה ענקית אבל עדיין הייתי אופטימית כי כל מה שהיה לי חשוב זה לקום על הרגליים ולחזור כמה שאפשר לחיים נורמאליים. וכך הלכתי ועשיתי מנוי לבריכה והתאמנתי בבריכה הידרותרפית וזה קידם אותי מאוד.והתחלתי לחיות קצת, הייתי יוצאת עם חברים לרקוד קצת כמובן שזה לא כמו אצל אנשים רגילים אבל בישבילי אפילו השתי דקות ריקוד היו חלום שהתגשם. וכמובן שגם התחלתי לחפש עבודה אבל אף אחד לא היה מתקשר, כמה קורות חיים הייתי שולחת ואפילו לא טלפון אחד לא ראיון עבודה אחד. הלכתי וביקשתי שיקום מקצועי מביטוח לאומי אבל הם לא עזרו ולא יצא מזה כלום.


 

 

בזמן הזה שהיה את השיפור חיפשתי זוגיות, לצערי גליתי כמה רוע יש בעולם הזה. אף גבר לא היה מוכן לתת לי הזדמנות כולם ברגע שמגלים שיש בעיה נעלמים. אם הייתי ניפגשת עם בחור בבית שלי מבלי שיראה את הקביים אז הכל היה טוב עד שהיה רואה או שהייתי מספרת על הקביים וזהו היה מתנדף בלי לענות להודעות או טלפונים ואם הייתי אומרת על ההתחלה שיש לי בעיה ואני הולכת עם קביים אז ישר היו מפסיקים לדבר איתי. אני יכולה להבין שלא כל אחד מוכן ומתאים לו משהו כזה אבל אפשר להיות אנושיים ולהגיד שמעי לא מתאים לי בהצלחה וזה בסדר זה מקובל אני לא רוצה שום דבר שלא בא מרצון אמיתי. המעטים שכביכול אמרו שזה לא מפריעה להם היו כאלה שרק ניסו להביא אותי למיטה לסטוץ ואף היו כאלה שהלכו עם זה רחוק כדוגמא שימוש בכוח וכו... והיה אחד שפשוט אחרי כמה מפגשים פשוט התעצבן על מי יודע מה ופירק אותי במכות שחשבתי באותם רגעים שלא אצא מזה חיה. כמובן שאחרי זה לא רציתי להכיר אף אחד פחדתי לא סמכתי על אף אחד אבל איכשהו כן ניכנס לחיי בחור טוב שעם הזמן הפכנו לחברים מאוד טובים אבל מהתחלה ידענו שזוגיות לא תצא מזה, גם בגלל שיש לנו הפרשי גילאים גדול מאוד וגם כי הוא לא רצה. אבל הבחור הזה היום חלק מאוד חשוב מהחיים שלי כי הוא עמוד התווך שלי והיחיד שעוזר לי קצת. כמובן שיש גם צדדים פחות טובים לקשר הזה והרבה פעמים הוא פוגע בי וגורם לי סבל. הוא טוען שאין לו כוונה לפגוע וזה קורה כי ככה הוא ואני אחרת. הוא כן אבל עושה הרבה מעשים טובים והעזרה שהוא נותן לי מחפרים על כך . אספר עוד על הקשר הזה בהמשך וכדי שיהיה לי יותר נוח לדבר עליו אני יקרא לו בשם בדוי- עוז. בכל אופן אחרי תקופה ניסיתי שוב פעם לחפש זוגיות אך שוב אף אחד לא נתן לי הזדמנות להכיר אותי, ישר איך שמגלים על הבעיה לא רוצים להמשיך לדבר איתי. והיום כבר התייאשתי אני כבר לא מנסה לחפש כי אין לי מספיק כוחות נפשיים להתמודד עם הדחיות האלו. היום אני כבר לא עם קביים היום אני שוב בכיסא גלגלים עם בצקות נוראיות ברגליים ובנוסף גם אין לי אפשרות לצאת מהבית מבלי עזרה. אבל אין דבר שהייתי רוצה יותר מזוגיות טובה ואהבה אמיתית. החלום שלי מגיל קטן זה היה להתחתן ולהקים משפחה גדולה חמה ואוהבת ובעיקר מלוכדת ולתת להם את כל הדברים שאני לא זכיתי להם. ואני יודעת שאם היה לי זוגיות והייתי מתחתנת הייתי אוכלת כל מכשול בקלות. אבל זה לא ככה, אני נורא בודדה החברים בהתחלה נימצאים ואחרי תקופה כולם פשוט נעלמים ויש ימים שלמים ואף שבועות שאני לא מוציאה הגה מהפה כי אין עם מי לדבר ואני מבינה שלאנשים יש את החיים שלהם וכל אחד עסוק בבעיות שלו ובחיים שלו אבל זה לא אומר שזה לא כואב לי וקשה שאף אחד לא מדבר איתי  לא שולח הודעה לא בא לבקר לא כלום. אני חושבת שהקללה הכי גדולה בחיים זה הבדידות. והייתי נותנת הכל כדי לא להיות בודדה. כמה בא לי לצחוק קצת, להינות ממשהו, שיהיה עם מי לדבר גם על כל הקשיים וגם סתם בכיף. 


 

 

זה לבנתיים אני גמורה מכאבים אז אמשיך ברגע שאוכל.

אם מישהו קורא את זה תודה רבה.   חיבוק של הסוררת

 


נכתב על ידי , 11/11/2017 16:39  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

מין: נקבה




קוראים אותי
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , מתוסבכים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לsoledad אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על soledad ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ