לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

My lungs will fill and then deflate




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2017

על מחוסרי הכרה, קרירות קלינית ובובות פרווה.


הפוסט הולך להיות קצת קשה וכבד, האמת עדיין לא בטוחה אם קצת או הרבה.

 

החולה מחוסר ההכרה הראשון שלקחתי לו דם היה חולה מבוגר וסופני עקב מחלת הסרטן.

הוא היה כחוש ופעור פה, מחזה שהיה לי לא פשוט לראות בפעם הראשונה..

הוא היה גם אחת הדקירות הראשונות שלי וכנראה מרוב החשש החזקתי את המחט לא נכון, לא קיבעתי נכון את הווריד ונבהלתי כשהאיש השמיע קול של כאב בכניסה של המחט.

לאחר מכן הוצאתי את המחט ונתתי לסטאז'ר שהיה איתי לעשות את הבדיקה במקומי.

לא רציתי לנסות שוב פעם, גם הסטאז'ר לא רצה, האיש השמיע קול של כאב, והוא סובל מספיק.


אחריי האיש היקר, נמנעתי לקחת דם ממחוסרי הכרה. הייתי לוקחת בדיקות אחרות ומשתדלת להתרחק מחדר מספר 1, שגם ככה בקצה המחלקה והדרך אליו ארוכה (מה שמעלה בי תהייה- הלא חדר הטיפול המוגבר צריך להיות בתחילת המחלקה ליד תחנת האחיות? במקום הומה אדם?)

בכל מקרה, בדיקות א.ק.ג הן לא בדיקות מכאיבות לכן מבחינתן חוץ מהחלק המוזר בו החולה לא משתף פעולה לא הייתה לי בעיה.

לאחר מכן לקחתי גם בדיקת דם מאיש חסר הכרה לסירוגין. הוא לא הגיב כשדיברתי, וגם כשלא דקרתי ולמרות שדמיינתי את הרגע הזה שוב כרגע מפחיד האמת הוקל לי כשהבנתי שאני כביכול לא מכאיבה לו- לא היה קול של כאב. אבל האם באמת לא כואב לו? אני לא יכולה לדעת.

אני אודה גם שכשזרימת הדם פסקה והייתי צריכה לדקור שוב פעם הרגשתי שוב הקלה כי לא הייתי צריכה לבקש רשות מהמטופל, ולא היה את הרגע הלא נעים הזה שבו את אומרת שלא הצלחת.

 

ועכשיו נגיע לחלק של בובות הפרווה. כן, באמת יהיו פה בובות פרווה, או יותר נכון בובת פרווה. אני מנסה לרכח את המכה.

ביום חמישי (או שמה רביעי?) האחרון באתי בבוקר וניגשתי לשאיבת הדמים. היו הרבה בדיקות וכהרגלי השארתי את הטפסים עם חדר 1 לערפדים האחרים. היו חולים עם וורידים וחולים בלי וורידים ובסופו של דבר הרופאים נכנסו לישיבה ונשארתי עם כ7 בדיקות.

הבעיה עם הבדיקות שנשארות היא רמת הקושי שלהם- לרוב מדובר בבדיקות שלא הלכו או בחולים שמראש ידוע כי מצב הוורידים שלהם רעוע.

אז אספתי כמה שיותר ביטחון עצמי, נאנחתי קלות, לקחתי טופס, הכנתי מגש ויצאתי לדרך.

אז פה הצליח, ושם לא הצליח ואז הגעתי לטופס עם המספר 1 עליו.

הכנתי מגש והלכתי לחפש את סימי.

סימי שכבה במיטה האחרונה בצד שמאל, וליד הווילון עמדה המטפלת. 

"סימי, באתי לקחת לך בדיקת דם" אמרתי בקול רם למקרה שאי שם היא שומעת והתחלתי לחפש וורידים.

ביד ימין הייתה לה מחט בכף היד כך שהגעתי למסקנה שוורידים בזרוע כנראה אין לה והלכתי לצד שמאל.

הורדתי ממנה קצת את השמיכה לחשוף את היד והבחנתי בבובת פרווה שהיא החזיקה בחוזקה בידה כשהיא מצמידה אותה לליבה.

בובת פרווה של קוף, קוף קטן עם צעיף פסים אדום לבן.

עברה בי תהייה לגבי המצב וניסיתי ליישר את ידה על מנת לקשור את חסם הוורידים (כפפה למי ששואל) על הזרוע.

אבל היא החזיקה את היד, מכופפת. מצמידה את הקוף אל ליבה, מסרבת לשחרר.

ופתאום לא הרגשתי הקלה לדקור אותה כמו שהרגשתי עם המטופל הקודם.

היא הייתה מחוסרת הכרה אבל הקופיף דיבר במקומה, מייצג אותה. מזכיר שהיא אישה עם אישיות, רגשות, חיים שלמים מאחוריה.

כנראה משפחה, ילדים, נכדים. וגם אני בת ונכדה של מישהו.

בסופו של דבר אחריי דקירה לא מוצלחת ביד ימין, לקחתי לה דם מהרגל. 

נורא לא רציתי לעשות את זה, והופיעה לי מעין הרגשה צורמת בחזה, לוחצת.

היה לה כואב.

 

אני תוהה לעצמי לגבי המושג "קרירות קלינית".

ואיפה עובר הגבול?

בשביל להיות רופא טוב צריך לדעת להשתמש בה, וזה לא קל. העניין פה הוא שהולכים על חבל נורא דק, וגם לוליינים טובים נופלים.

אז או שנופלים לתהום הרגשות, מתפרקים ולא מצליחים לשרוד, או שנופלים לצד השני.

צד שבו לא קיימת האנושיות, שבו רואים את המחלה ואת הגוף ולא את האדם החולה בה.

דבר שאגב נורא קל לעשות כשאין לפניך חולה מתפקד- כמו במקרה השני שסיפרתי.

לא הצלחתי ללכת על החבל הדק.

מה עושים אז? איך מפרידים בין העובדות לרגש ונשארים עם האנושיות?

במקרה של סימי היה זה הקוף. אבל בזכות הקוף נפלתי לצד השני, לתהום הרגשות. 

שוב לא הצלחתי ללכת על החבל הדק.

ואמנם לקחתי לסימי בדיקת דם על אף הקושי שבמצב, ורגשותיי לא פגעו בטיפול בה אבל זה לא היה אופטימלי.

ההרגשה הלוחצת בחזה לא עזבה במשך כמה שעות.


אז בפעם הבאה שאעמוד מעל חולה לא מתפקד אזכר בקוף. 

אחריי שעיכלתי קצת אני חושבת שזאת תהיה בשבילי מעין תזכורת.

למזלי בינתיים אני רק סייעת רופא, ולפני עוד דרך ארוכה.

אז עוד אלמד איך ללכת על החבל הדק.


 


 


 

נכתב על ידי ginny98 , 10/11/2017 22:55  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  ginny98

בת: 19




הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , מתוסבכים , החנונים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לginny98 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ginny98 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ