לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

My lungs will fill and then deflate




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2017


אני רציתי לשבת ללמוד, אז פתחתי את הספר והדלקתי מוזיקה באוזניות החדשות שלי (כן יש לי אוזניות חדשות ואני מתרגשת),

ושמתי את השיר Sweater Weather וחשוב לציין כי כרגע במבט לאחור אני מבינה שזה לא שיר שאני יכולה ללמוד איתו.

לרוב אני מרגישה בסדר, טוב לי לבד.. אבל לפעמים יש רגעים שאני רוצה מישהו. השיר הזה גורם לי להרגיש ככה.

מישהו שיאהב אותי, מישהו שיחבק אותי, מישהו שיהיה פה בשבילי.

אז תיאורטית הכל מושלם וקלי קלות אבל כשזה מגיע למציאות כנראה מרוב הפחד אני מוותרת על הכל.

אז כן, הייתה לי מערכת יחסים דפוקה לפני שנה ואחריה במקום שתהיה אחת מתקנת היו כמה וכמה קשרים חד פעמיים ככה שנותרתי עם חוויה רעה..

אפשר להגיד שאני בעצם לא יודעת מה זאת אהבה מצד גבר ואני רוצה לדעת, באמת.. רק שאני לא יודעת איך זה עובד.

אני חושבת שרשמתי את הקטע הזה כבר פה- שאני לא יודעת איך זה עובד.

זה מפחיד מדי.

אז יש את הקטע הזה שאני רוצה ובודד לי אבל יש את הקטע שבו אני נורא מפחדת ובורחת ומוותרת.

ובאיזו טענה? תנחשו. טענה מטומטמת אגב.

שאני מספיק חזקה בשביל להיות לבד.

אני ממש מקווה שזה יעבור מתישהו,

אני לא רוצה כל החיים להיות לבד.

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי ginny98 , 19/11/2017 18:08  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על מחוסרי הכרה, קרירות קלינית ובובות פרווה.


הפוסט הולך להיות קצת קשה וכבד, האמת עדיין לא בטוחה אם קצת או הרבה.

 

החולה מחוסר ההכרה הראשון שלקחתי לו דם היה חולה מבוגר וסופני עקב מחלת הסרטן.

הוא היה כחוש ופעור פה, מחזה שהיה לי לא פשוט לראות בפעם הראשונה..

הוא היה גם אחת הדקירות הראשונות שלי וכנראה מרוב החשש החזקתי את המחט לא נכון, לא קיבעתי נכון את הווריד ונבהלתי כשהאיש השמיע קול של כאב בכניסה של המחט.

לאחר מכן הוצאתי את המחט ונתתי לסטאז'ר שהיה איתי לעשות את הבדיקה במקומי.

לא רציתי לנסות שוב פעם, גם הסטאז'ר לא רצה, האיש השמיע קול של כאב, והוא סובל מספיק.


אחריי האיש היקר, נמנעתי לקחת דם ממחוסרי הכרה. הייתי לוקחת בדיקות אחרות ומשתדלת להתרחק מחדר מספר 1, שגם ככה בקצה המחלקה והדרך אליו ארוכה (מה שמעלה בי תהייה- הלא חדר הטיפול המוגבר צריך להיות בתחילת המחלקה ליד תחנת האחיות? במקום הומה אדם?)

בכל מקרה, בדיקות א.ק.ג הן לא בדיקות מכאיבות לכן מבחינתן חוץ מהחלק המוזר בו החולה לא משתף פעולה לא הייתה לי בעיה.

לאחר מכן לקחתי גם בדיקת דם מאיש חסר הכרה לסירוגין. הוא לא הגיב כשדיברתי, וגם כשלא דקרתי ולמרות שדמיינתי את הרגע הזה שוב כרגע מפחיד האמת הוקל לי כשהבנתי שאני כביכול לא מכאיבה לו- לא היה קול של כאב. אבל האם באמת לא כואב לו? אני לא יכולה לדעת.

אני אודה גם שכשזרימת הדם פסקה והייתי צריכה לדקור שוב פעם הרגשתי שוב הקלה כי לא הייתי צריכה לבקש רשות מהמטופל, ולא היה את הרגע הלא נעים הזה שבו את אומרת שלא הצלחת.

 

ועכשיו נגיע לחלק של בובות הפרווה. כן, באמת יהיו פה בובות פרווה, או יותר נכון בובת פרווה. אני מנסה לרכח את המכה.

ביום חמישי (או שמה רביעי?) האחרון באתי בבוקר וניגשתי לשאיבת הדמים. היו הרבה בדיקות וכהרגלי השארתי את הטפסים עם חדר 1 לערפדים האחרים. היו חולים עם וורידים וחולים בלי וורידים ובסופו של דבר הרופאים נכנסו לישיבה ונשארתי עם כ7 בדיקות.

הבעיה עם הבדיקות שנשארות היא רמת הקושי שלהם- לרוב מדובר בבדיקות שלא הלכו או בחולים שמראש ידוע כי מצב הוורידים שלהם רעוע.

אז אספתי כמה שיותר ביטחון עצמי, נאנחתי קלות, לקחתי טופס, הכנתי מגש ויצאתי לדרך.

אז פה הצליח, ושם לא הצליח ואז הגעתי לטופס עם המספר 1 עליו.

הכנתי מגש והלכתי לחפש את סימי.

סימי שכבה במיטה האחרונה בצד שמאל, וליד הווילון עמדה המטפלת. 

"סימי, באתי לקחת לך בדיקת דם" אמרתי בקול רם למקרה שאי שם היא שומעת והתחלתי לחפש וורידים.

ביד ימין הייתה לה מחט בכף היד כך שהגעתי למסקנה שוורידים בזרוע כנראה אין לה והלכתי לצד שמאל.

הורדתי ממנה קצת את השמיכה לחשוף את היד והבחנתי בבובת פרווה שהיא החזיקה בחוזקה בידה כשהיא מצמידה אותה לליבה.

בובת פרווה של קוף, קוף קטן עם צעיף פסים אדום לבן.

עברה בי תהייה לגבי המצב וניסיתי ליישר את ידה על מנת לקשור את חסם הוורידים (כפפה למי ששואל) על הזרוע.

אבל היא החזיקה את היד, מכופפת. מצמידה את הקוף אל ליבה, מסרבת לשחרר.

ופתאום לא הרגשתי הקלה לדקור אותה כמו שהרגשתי עם המטופל הקודם.

היא הייתה מחוסרת הכרה אבל הקופיף דיבר במקומה, מייצג אותה. מזכיר שהיא אישה עם אישיות, רגשות, חיים שלמים מאחוריה.

כנראה משפחה, ילדים, נכדים. וגם אני בת ונכדה של מישהו.

בסופו של דבר אחריי דקירה לא מוצלחת ביד ימין, לקחתי לה דם מהרגל. 

נורא לא רציתי לעשות את זה, והופיעה לי מעין הרגשה צורמת בחזה, לוחצת.

היה לה כואב.

 

אני תוהה לעצמי לגבי המושג "קרירות קלינית".

ואיפה עובר הגבול?

בשביל להיות רופא טוב צריך לדעת להשתמש בה, וזה לא קל. העניין פה הוא שהולכים על חבל נורא דק, וגם לוליינים טובים נופלים.

אז או שנופלים לתהום הרגשות, מתפרקים ולא מצליחים לשרוד, או שנופלים לצד השני.

צד שבו לא קיימת האנושיות, שבו רואים את המחלה ואת הגוף ולא את האדם החולה בה.

דבר שאגב נורא קל לעשות כשאין לפניך חולה מתפקד- כמו במקרה השני שסיפרתי.

לא הצלחתי ללכת על החבל הדק.

מה עושים אז? איך מפרידים בין העובדות לרגש ונשארים עם האנושיות?

במקרה של סימי היה זה הקוף. אבל בזכות הקוף נפלתי לצד השני, לתהום הרגשות. 

שוב לא הצלחתי ללכת על החבל הדק.

ואמנם לקחתי לסימי בדיקת דם על אף הקושי שבמצב, ורגשותיי לא פגעו בטיפול בה אבל זה לא היה אופטימלי.

ההרגשה הלוחצת בחזה לא עזבה במשך כמה שעות.


אז בפעם הבאה שאעמוד מעל חולה לא מתפקד אזכר בקוף. 

אחריי שעיכלתי קצת אני חושבת שזאת תהיה בשבילי מעין תזכורת.

למזלי בינתיים אני רק סייעת רופא, ולפני עוד דרך ארוכה.

אז עוד אלמד איך ללכת על החבל הדק.


 


 


 

נכתב על ידי ginny98 , 10/11/2017 22:55  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אוקיי,

אז הבעיה נפתרה מעצמהחיוך

 

הוא הזמין אותי אליו לראות סרט (ואתם יודעים איך זה נשמע) אז אמרתי לו שאני מעדיפה לצאת לאנשהו, ואז הוא אמר שזה בעייתי מבחינתו בגלל הכסף אז החלטתי להיות איתו ישירה ואמרתי לו שאני צריכה לקחת דברים לאט ובגלל זה סרט אצלו בבית זה לא מתאים.

ולו לא התאים העניין שאני צריכה לקחת דברים לאט בטענה שהוא בן 24.

מיותר לציין שזה נשמע לי מאוד מטומטם כי מי שבאמת רוצה אותי אז אמור להיות מסוגל לחכות חודש מבלי להוריד את המכנסיים.

בקיצור, אמרתי לו שכל זה כנראה לא מתאים. וזהו.

אחריי שרשמתי לו את זה היה לי רגע שבו נלחצתי כי אני לא רגילה להיות ישירה ולהגיד את מה שאני חושבת ומרגישה וגם בגלל שמה שקרה פה קצת אישש את הפחד שלי שאף אחד אף פעם לא ירצה אותי באמת. ואז אחריי בערך 10 שניות התאפסתי על עצמי והאמת אני מרגישה ממש ממש הקלה.

אוליי בינתיים אני צריכה להמשיך להיות לבד.

אוליי ככה עדיף.


 


 

נכתב על ידי ginny98 , 10/11/2017 15:20  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  ginny98

בת: 19




הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , מתוסבכים , החנונים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לginny98 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ginny98 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ