לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2017

מה חשוב יותר - העניין בעבודה או תחושת המשמעות?


בספר בשם "גריט - להט + התמדה + נחישות = הצלחה" שאני קוראת עכשיו נכתב ששני הדברים חשובים לכל האנשים, אך במידה משתנה.

יש אנשים שקופצים מהמיטה בשמחה בכל בוקר כי הם מאמינים שיש להם תפקיד משמעותי והם תורמים לחברה. מה שמניע אותם זה תחושת שליחות ולכן הם לא מייחסים חשיבות גדולה לאין-סוף מטלות מעצבנות שתופסות נתח נכבד משגרת יומם, והם מוכנים לנהל מאבקים תמידיים ולעשות עבודה סזיפית, אפורה ולא נעימה - הכול למען הסיפוק שהם חשים כשהם מצליחים להשפיע ולעזור לאנשים אחרים. 

אצל אחרים המוטיבציה נובעת ממקום אחר - מהעניין שהם מגלים בעבודה שהם עושים, ללא קשר לשאלה אם היא משמעותית ותורמת למישהו אחר או לא.

זאת אומרת, בזמן שהראשונים צריכים את תחושת המשמעות בעבודה בשביל להתמסר אליה עד הסוף, האחרונים לא ימצאו בתוכם די חשק ורצון למלא תפקיד שלא מגרה את הסקרנות שלהם, גם אם הוא עשוי לתרום מאוד לחברה.

 



זאת השאלה המרכזית אולי שתוקעת אותי בבחירת מקצוע ומונעת ממני להיסגר על הכתיבה ולהתאמץ להפוך אותה למקצוע שלי.

אני לא מצליחה לראות בכתיבה יוצרת (ובאומנות בכלל) תכלית חשובה דיה, אני לא רואה איך היא יכולה לתרום לחברה בצורה מובהקת ומשמעותית מספיק.

זה נחמד שאנשים נהנים מספרים שהם קוראים ומצפייה בהצגות בתאטרון, אבל העולם הזה רווי (גם) בסבל ואני מרגישה שאני צריכה לקחת חלק משמעותי יותר בתיקונו, בהקלה על סבלם של חלשים ונדכאים, בהענקת תקווה לאלה שהכי זקוקים לה ולא פנויים או מסוגלים למצוא אותה בספרים, באומנות. אולי משום שגדלתי בבית עני, קשה לי מבחינה מוסרית לפנות לעיסוק שנתפש בעיניי ככזה הממלא פונקציה פריווילגית. ברור לי שגם מעמד הביניים והמעמד הגבוה לא חסינים מפני אסונות וייאוש וזקוקים לתקווה ולהקלה שבכוח האומנות לספק, אבל להרגשתי יש מי שהאומנות מעוררת התקווה נגישה לו פחות וליבי נוטה לו, בראש ובראשונה.


אני חושבת שאני לא יכולה להיות מטפלת ממש או עובדת סוציאלית. אני לא חזקה מספיק בשביל לשמש בתפקידים סוחטים ומעמיסים נפשית כמו אלה (כפי שהם נתפשים בעיניי, יהיו שלא יסכימו איתי) ואני לא מהאנשים שמוכנים לעבוד במשהו שהם לא נהנים בו רק בשביל תחושת הסיפוק והתכלית.


תוך כדי כתיבת הפוסט הזה קיבלתי החלטה להרים טלפון מחר לחברה שעוסקת בהכוונה מקצועית ולהירשם לתהליך שבסופו, אני מקווה, אבין איזה כיוון מקצועי יכול לספק לי גם עניין וגם תחושת משמעות.


ולבסוף, אשמח שתשתפו אותי בתגובות בתחושתכם לגבי העבודה שלכם ובמחשבות שהפוסט העלה אצלכם.

נכתב על ידי נטשקה 2 , 20/11/2017 18:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תסמונת FOMO - הפחד להחמיץ


FOMO


קיצור של Fear of missing out.

המושג הזה אומר לכם משהו?

משמעותו חרדת ההחמצה. הפחד לפספס, לבחור בדבר אחד ולוותר בכך על דברים אחרים, להחמיץ חוויות מהנות שאחרים חווים. משמעותו לחיות בתחושה של חוסר סיפוק ושל חשש תמידיים.

התופעה הזו מאוד נפוצה בעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים, שיוצר אשליה שאנחנו יכולים להיות בכמה מקומות בו זמנית ולא באמת צריכים לוותר על שום דבר. אנחנו יכולים למשל לשוחח עם מישהו במציאות ותוך כדי כך לגלוש בפייסבוק ולהתעדכן בחייהם של אחרים, ובמבצעים, ובטיולים שווים, ובאירועים מעניינים שנרצה להגיע אליהם או לכל הפחות לדעת עליהם וכו' וכו'. ההרגשה היא שאנחנו בכל מקום, שולטים בכול, הרי אין דבר שנסתר עוד מעינינו. יש לנו כוח ואפשרויות בלתי מוגבלות. אנחנו יכולים לדפדף בטינדר במשך שעות ועדיין לא להגיע למועמד שכבר נתקלנו בו. אנחנו יכולים ללכת לסופרמרקט ולהתלבט מול מבחר בלתי נגמר של מלפפונים חמוצים (מחווה לביבי), ודגים ובשרים וגבינות וממתקים מלוחים ומתוקים עם סוכר ובלי סוכר. וגם יש המון מבחר לתרופות נגד דיכאון. פרוזק רסיטל ציפקלקס זולופט דוקספין. ולחרדה. קלונקס קסנקס נוזינן סרקוואל. אף פעם לא נצליח לסבול יותר, אף פעם לא נרגיש יותר גם אם נרצה בכך. אם נרגיש נלך לסופרמרקט ונעמיס מכל טוב - מלוחים, מתוקים, תרופות נגד דכאון וחרדה. או שנלך למסעדה ונזמין מאכל מיוחד שלא ניסינו קודם. קרני שור ממולאים בצדפות עסיסיות או במרשמלו של הים. העיקר שיהיה משהו חדש. אחר. נתנסה. התנסויות גורמות לנו לאושר. השפע גורם לנו להנות ולנצל את החיים עד תום.

האומנם?







 אני אישית הכי הרבה פוחדת להתמקד בתחום עיסוק אחד ולהחמיץ קריירות מדהימות בתחומים אחרים. אני פוחדת לא למשש את מלוא הפוטנציאל שלי, זאת אומרת, לא להתנסות בכל תחום שאני טובה בו, להטביע בו חותם ולהרוויח את כל טובות ההנאה שהצלחה במסגרתו יכולה לספק לי. אני מדמיינת שיכולתי להיות ד"ר חוקרת שמגיעה לפריצת דרך חשובה שמשנה את חייהם של אלפי אנשים לבלי היכר, או לכל הפחות להיות ד"ר מוערכת ומצליחה בתוך העולם האקדמי. אני מדמיינת שיכולתי להיות מחנכת דגולה או להיות מנהיגה שמובילה שינוי בחברה ומיטיבה עם החלשים והנדכאים או להיות סופרת שמוקירים בכל העולם (בעיקר אחרי מותה!) ויכולתי לעשות גם עוד דברים כמו לממש את הכישרון האומנותי המסוים שגלום בי ואף פעם לא בדקתי ופיתחתי ואת הכישרון לנתח מצבים, אנשים, ולהבין לעומק בעיות פסיכולוגיות מורכבות, ואולי גם יכולתי לעשות משהו שקשור לעולם הרפואה כי אני מתעניינת בנפלאות הגוף ובאסונותיו ובחיבור בין גוף לנפש, וזוהי רק רשימה חלקית של הדברים שאני מדמיינת שיכולתי לעשות.


האמת היא שבדימיוני כל אלה הם עדיין בחזקת דברים שאני יכולה לעשות. אני נושקת לגיל שלושים ולעולם בינתיים לא אזרתי די אומץ לענות ברצינות על השאלה: מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה? כשאני לא עונה עליה אני משלה את עצמי שאני עדיין יכולה להיות כל מה שארצה, כל דבר מהדברים שמניתי למעלה, שהחיים עוד לפניי. וזה הקצ' של ה-FOMO. זה הקצ'. כי אני אף פעם לא אגיע להיות חוקרת מצליחה אם לא אבחר בכך וארשם לאוניברסיטה ואתקדם לתואר שני ושלישי ואשקיע שעות על גבי שעות של מחקר והעמקה. ואני אף פעם לא אהיה כנראה סופרת שמוקירים בכל העולם אם לא אתמסר לכתיבה ואשאף להשתפר ולהתמקצע עוד ועוד ובסיסי מכך - פשוט אתיישב לכתוב ספר. וגם לא אהיה מנהיגה שמובילה שינוי בחברה כל עוד אני לא אדם שמוכן להסתכן, להתמודד ולקבל החלטות גדולות, וגם לא אזכה להיות מחנכת דגולה אם לא אעבוד עם ילדים בצמידות ושוב ושוב אנסה להבין את חווייתם הרגשית בעולם ולקרב אותם דרך כך לעצמם.

בחסות נדיבותו הכוזבת של עולם השפע אני לא ממהרת להחליט, בתוך תוכי אני חושבת שאני אוהבת את עצמי יותר כשאני מאפשרת לעצמי להיות כל דבר באופן פוטנציאלי. אני מרגישה שאני מעריכה את עצמי יותר, לא מצמצמת את עצמי לכדי תחום עיסוק אחד, לא מוכנה להגיד לעצמי: זה כל מה שאת. זה (רק) מה שאת טובה בו. וגם לא: זו את במהותך. את הדבר הזה ולא דבר אחר. את חוקרת ולא סופרת. את סופרת ולא מחנכת וכו'. את לא גם הדבר האחר הזה שהאמנת שאת יכולה להיות. שרצית להיות בגלל מה שהוא אומר עלייך. 


בינתיים, בחסות נדיבותו הכוזבת של עולם השפע, אני כל הדברים כולם. אני מתהדרת בנוצות ומהלכת כטווסית בעולם, כסופרת, כמחנכת, כחוקרת, כמנהיגה. לפעמים הנוצות מקשטות את פנימיותי, מרפדות את ריקותי ומאפשרות לי להרגיש 'משהו' בעולם. לפעמים הן מתעופפות החוצה ומתמקמות על ידיי וכתפיי, מציגות דמות מכובדת וראוייה שלי לבריות העולם אך אז הן מותירות את פנימיותי במערומייה. לעולם הן אינן מצליחות לכסות ולעטוף את כל עירומי. זהו לא תפקידן לבטח, הן לא יכולות. זהו תפקידי לבחור וגם להיות משהו בעולם הזה, יום אחד, יום אחד...  
נכתב על ידי נטשקה 2 , 17/11/2017 19:24  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הקודם    לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  נטשקה 2

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , המתמודדים , מדעי הרוח
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנטשקה 2 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נטשקה 2 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ