לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2017

היועצת הזוגית שתקעה אותי


בהמשך למה שכתבתי בפוסטים האחרונים...


היום הלכתי לפגישה ראשונה של הכוונה מקצועית.

(סיכום לעצמי: הרגשתי שהייתה פגישה טובה. הפסיכולוגית התעסוקתית שאלה אותי שאלות מגוונות והצביעה על נקודות למחשבה בתשובות שהשבתי. היא הייתה קשובה ומרוכזת, כתבה חלק מהדברים שאמרתי, שיתפה אותי במחשבותיה והכי חשוב - הייתה אמפתית ונחמדה. למעוניינים - המלצות בפרטי).


ועכשיו לעיקר:

הפגישה גרמה לי להרגיש במעורפל שאני תקועה בגלל דברים שלא ממש החשבתי אותם. שחשבתי שהתגברתי עליהם ושהם לא קשורים לאישיו התעסוקתי שלי. אני מדברת על אירוע שקרה סמוך לסיום הלימודים שלי לפני ארבע שנים וחצי. בן זוגי דאז נפרד ממני במפתיע וערער את כל עולמי. היינו יחד שנתיים והייתי בטוחה שנתחתן, ויום אפור אחד הוא ביקש לקחת הפסקה מסיבה לא ברורה. בנואשותי פניתי לבד לטיפול זוגי בניסיון להחזיר אותו אלי, ובעיקר, אולי, כדי להחזיר את חיי לקדמותם. הייתי כל כך אבודה ופגועה ואותה יועצת זוגית ששמעה ממני ששפטתי אותו על דעותיו הפוליטיות והשקפת עולמו מפעם לפעם, האשימה אותי בפרידה ואמרה שנחפזתי לשפוט אותו, ובעודי מטיפה לכולם להכלה ולקבלת האחר - בחברי נהגתי הפוך, כמי שאינה רואה את הדבשת של עצמה. היא הכתיבה לי מכתבים מלאים בהלקאה עצמית לשלוח לו ולפייסו דרכם, וחסרת האונים שבתוכי בלעה בלהט את מילות החרטה שהוכתבו לה ותפרה לעצמה על הדף את התיק שהיה להפללה עצמית, לכתב אישום חמור.

 



המכתבים נשלחו אך תוצאותיהם היו מאכזבות. לא חזרנו להיות לזוג ואני תרגמתי את המצב ללקח מר וקשה: אסור לי להיות בנאדם שדבר כזה יכול לקרות לו שוב. ולאיזה בנאדם דבר כזה יכול לקרות? לבנאדם שהייתי עד עכשיו, דעתן ללא סובלנות כלפי דעות והשקפות אחרות, בנאדם שאינו מקשיב, שאינו מכיל. 

המכה הייתה כל כך קשה עבורי שלא הסתפקתי בהגברת ההקשבה שלי לזולת ושיפור יכולתי להכיל אחרים באשר הם, מבלי לוותר על דעותיי ועל הבעתן. הפסקתי להביע את דעותיי בכלל, אפילו בתוך ראשי. האמנתי שאם אמשיך לגבש דעות במחשבותיי ואז אביע אותן, מישהו ייפגע מהן בהכרח, מישהו ייפגע ממני. האמנתי שהפרידה מוכיחה שאין לי את היכולת לראות את זולתי ולהבין מתי אני פוגעת. הרי היועצת הזוגית הסכימה איתי שאני רגישה אך הוסיפה "בעיקר לעצמך". ואני החלטתי שלא ליטול סיכונים אחרי המכה שספגתי.

כל זה קרה בדיוק כשסיימתי ללמוד שלוש שנים כתיבה עיתונאית ופרוזה. אחרי השתיקה שכפיתי על עצמי - כותבת כבר לא יכולתי להיות. בפגישה עם היועצת התעסוקתית היום הבנתי שגם היום, כ-5 שנים מאוחר יותר, עדיין נמצאות בחיי עכבות מהתקופה ההיא...אני כבר לא שותקת, לפחות לא ביני לביני, אך החשש שלי לפגוע ובעקבות כך להיעזב, להישנא, לקבל ביקורת קשה, עדיין מכתיב את חיי במידה רבה משחשבתי.

עוד דבר שהבנתי מהפגישה הוא שאני נמנעתי מהתמסרות לכתיבה גם כי אני נורא פוחדת לגלות שאף אחד אינו מתעניין בכתביי ומתרגש מהם ושאני בעצם לא כותבת טובה כמו שקיוויתי והאמנתי. ואז, אם כך יקרה, מה יישאר לי? במה אוכל לומר לעצמי שאני טובה...?  

נכתב על ידי נטשקה 2 , 26/11/2017 21:17  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טקסט לא מעובד על מחלה של אדם קרוב


**השמות בדויים, הסיפור אמיתי.


בועז חולה, אולי חולה מאוד. ביקרנו אותו ביום שישי שעבר כחצי שנה מאז ביקורינו האחרון. אז מחלתו נמצאה בתחילת דרכה. הפעם, כשאלה אשתו הוציאה אותו אלינו ישוב על כיסא גלגלים, מנופח מסטרואידים, לא מדבר, לא שומע כמעט ולא מתקשר בדרכים אחרות – כשהיא הוציאה אותו במיוחד עבור אבי, בעצם, שהגיע לבקר את אחיו ישוב אף הוא בכיסא גלגלים, ושני הכיסאות נסעו זה לקראת זה ונדמה היה שהנה צפוי כאן מפגש של שווים בין שווים סוף סוף, מפגש בין אחים שהחלו לחלוק גורל משותף לאחרונה, נגלה לעיני כולנו, ובעיקר לעיני אבי מוכה התדהמה, מצב מדורדר לאין שיעור של אדם לא זר, אח אפילו, שפניו המנופחות, עיניו הדוממות וגופו המאובן העידו על אופייה האכזרי והעקשן של המחלה המכרסמת בגופו.


מיד אחרי רגע המפגש שהוביל אותנו להריץ בראשנו תמונות מתחנות משמעותיות הזכורות לנו מחייו של בועז, התיישבנו סביב השולחן בראשים מורכנים מול עיניו הקטרקטיות הסתומות, ואף על פי כן התאמצנו למחות את האבל ממבטינו ולחזק את רוחו באשר היא. פנינו אליו, התעניינו בשלומו, פעם בחיוך ופעם ברחמנות, ושתיקתו לא עודדה אותנו על זה ולא שפטה אותנו על זה. תהיתי אם מקונן בתוכו עדיין פחד למות.


אבי ישב בכיסא הגלגלים על ידו ולא הוציא הגה כל הפגישה, אולי משום שעיני אחיו לא הכירו אותו, אולי מתוך רגשות אשם על בריאותו המוגברת, אולי מפני הזעזוע העמוק שטרם התעכל, אולי בגלל חולשה, חוסר אונים וכעס על אלוהים שלו ועל הכול. כעבור שעה, כשקמנו ללכת, הוא לחץ את ידו ונראה שמסר לו בכך את כל מה שהתכוון ורצה לומר לו.


ואין דבר שמאפיין יותר את אבי מהשתיקה כשם שאין דבר שמאפיין יותר את הקשר שביני לבינו. אסונות פוקדים את משפחתנו, אסונות פוקדים אותו, ואין לו דרך לאסון לחצות את השתיקה של אבי ולהגיע עד אלי, לצורך התחלקות הוגנת בכאב ובצער, לצורך תמיכה של בת באביה. דברים קורים לנו, החיים עוברים עלינו ואבי אינו אוחז בדבר מלבד בשתיקתו...

נכתב על ידי נטשקה 2 , 25/11/2017 14:14  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  נטשקה 2

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , המתמודדים , מדעי הרוח
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנטשקה 2 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נטשקה 2 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ