לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2017

תסמונת FOMO - הפחד להחמיץ


FOMO


קיצור של Fear of missing out.

המושג הזה אומר לכם משהו?

משמעותו חרדת ההחמצה. הפחד לפספס, לבחור בדבר אחד ולוותר בכך על דברים אחרים, להחמיץ חוויות מהנות שאחרים חווים. משמעותו לחיות בתחושה של חוסר סיפוק ושל חשש תמידיים.

התופעה הזו מאוד נפוצה בעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים, שיוצר אשליה שאנחנו יכולים להיות בכמה מקומות בו זמנית ולא באמת צריכים לוותר על שום דבר. אנחנו יכולים למשל לשוחח עם מישהו במציאות ותוך כדי כך לגלוש בפייסבוק ולהתעדכן בחייהם של אחרים, ובמבצעים, ובטיולים שווים, ובאירועים מעניינים שנרצה להגיע אליהם או לכל הפחות לדעת עליהם וכו' וכו'. ההרגשה היא שאנחנו בכל מקום, שולטים בכול, הרי אין דבר שנסתר עוד מעינינו. יש לנו כוח ואפשרויות בלתי מוגבלות. אנחנו יכולים לדפדף בטינדר במשך שעות ועדיין לא להגיע למועמד שכבר נתקלנו בו. אנחנו יכולים ללכת לסופרמרקט ולהתלבט מול מבחר בלתי נגמר של מלפפונים חמוצים (מחווה לביבי), ודגים ובשרים וגבינות וממתקים מלוחים ומתוקים עם סוכר ובלי סוכר. וגם יש המון מבחר לתרופות נגד דיכאון. פרוזק רסיטל ציפקלקס זולופט דוקספין. ולחרדה. קלונקס קסנקס נוזינן סרקוואל. אף פעם לא נצליח לסבול יותר, אף פעם לא נרגיש יותר גם אם נרצה בכך. אם נרגיש נלך לסופרמרקט ונעמיס מכל טוב - מלוחים, מתוקים, תרופות נגד דכאון וחרדה. או שנלך למסעדה ונזמין מאכל מיוחד שלא ניסינו קודם. קרני שור ממולאים בצדפות עסיסיות או במרשמלו של הים או משהו. העיקר שיהיה משהו חדש. אחר. נתנסה. התנסויות גורמות לנו לאושר. השפע גורם לנו להנות ולנצל את החיים עד תום.

האומנם?







 אני אישית הכי הרבה פוחדת להתמקד בתחום עיסוק אחד ולהחמיץ קריירות מדהימות בתחומים אחרים. אני פוחדת לא למשש את מלוא הפוטנציאל שלי, זאת אומרת, לא להתנסות בכל תחום שאני טובה בו, להטביע בו חותם ולהרוויח את כל טובות ההנאה שהצלחה במסגרתו יכולה לספק לי. אני מדמיינת שיכולתי להיות ד"ר חוקרת שמגיעה לפריצת דרך חשובה שמשנה את חייהם של אלפי אנשים לבלי היכר, או לכל הפחות להיות ד"ר מוערכת ומצליחה בתוך העולם האקדמי. אני מדמיינת שיכולתי להיות מחנכת דגולה או להיות מנהיגה שמובילה שינוי בחברה ומיטיבה עם החלשים והנדכאים או להיות סופרת שמוקירים בכל העולם (בעיקר אחרי מותה!) ויכולתי לעשות גם עוד דברים כמו לממש את הכישרון האומנותי המסוים שגלום בי ואף פעם לא בדקתי ופיתחתי ואת הכישרון לנתח מצבים, אנשים, ולהבין לעומק בעיות פסיכולוגיות מורכבות, ואולי גם יכולתי לעשות משהו שקשור לעולם הרפואה כי אני מתעניינת בנפלאות הגוף ובאסונותיו ובחיבור בין גוף לנפש, וזוהי רק רשימה חלקית של הדברים שאני מדמיינת שיכולתי לעשות.


האמת היא שבדימיוני כל אלה הם עדיין בחזקת דברים שאני יכולה לעשות. אני נושקת לגיל שלושים ולעולם בינתיים לא אזרתי די אומץ לענות ברצינות על השאלה: מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה? כשאני לא עונה עליה אני משלה את עצמי שאני עדיין יכולה להיות כל מה שארצה, כל דבר מהדברים שמניתי למעלה, שהחיים עוד לפניי. וזה הקצ' של ה-FOMO. זה הקצ'. כי אני אף פעם לא אגיע להיות חוקרת מצליחה אם לא אבחר בכך וארשם לאוניברסיטה ואתקדם לתואר שני ושלישי ואשקיע שעות על גבי שעות של מחקר והעמקה. ואני אף פעם לא אהיה כנראה סופרת שמוקירים בכל העולם אם לא אתמסר לכתיבה ואשאף להשתפר ולהתמקצע עוד ועוד ובסיסי מכך - פשוט אתיישב לכתוב ספר. וגם לא אהיה מנהיגה שמובילה שינוי בחברה כל עוד אני לא אדם שמוכן להסתכן, להתמודד ולקבל החלטות גדולות, וגם לא אזכה להיות מחנכת דגולה אם לא אעבוד עם ילדים בצמידות, ושוב ושוב אנסה להבין את חווייתם הרגשית בעולם ולקרב אותם דרך כך לעצמם.

בחסות נדיבותו הכוזבת של עולם השפע אני לא ממהרת להחליט, בתוך תוכי אני חושבת שאני אוהבת את עצמי יותר כשאני מאפשרת לעצמי להיות כל דבר באופן פוטנציאלי. אני מרגישה שאני מעריכה את עצמי יותר, לא מצמצמת את עצמי לכדי תחום עיסוק אחד, לא מוכנה להגיד לעצמי: זה כל מה שאת. זה (רק) מה שאת טובה בו. וגם לא: זו את במהותך. את הדבר הזה ולא דבר אחר. את חוקרת ולא סופרת. את סופרת ולא מחנכת וכו'. את לא גם הדבר האחר הזה שהאמנת שאת יכולה להיות. שרצית להיות בגלל מה שהוא אומר עלייך. 


בינתיים, בחסות נדיבותו הכוזבת של עולם השפע, אני כל הדברים כולם. אני מתהדרת בנוצות ומהלכת כטווסית בעולם, כסופרת, כמחנכת, כחוקרת, כמנהיגה. לפעמים הנוצות מקשטות את פנימיותי, מרפדות את ריקותי ומאפשרות לי להרגיש 'משהו' בעולם. לפעמים הן מתעופפות החוצה ומתמקמות על ידיי וכתפיי, מציגות דמות מכובדת וראוייה שלי לבריות העולם אך אז הן מותירות את פנימיותי במערומייה. לעולם הן אינן מצליחות לכסות ולעטוף את כל עירומי. זהו לא תפקידן לבטח, הן לא יכולות. זהו תפקידי לבחור וגם להיות משהו בעולם הזה, יום אחד, יום אחד...  
נכתב על ידי נטשקה 2 , 17/11/2017 19:24  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חלק ב: בחזרה לחיים


עם סיום לימודיי הגבוהים וכניסתי ל"עולם המבוגרים" חוויתי משבר. האכזבה המרה שנחלתי בתחום המקצועי הייתה קשה, אבל קשה ממנה בהרבה הייתה ההבנה המשתקת שתפסה אותי לא מוכנה, שלראשונה בחיי אין מי שידאג לי יותר מלבדי.


בנערותי גרתי בפנימייה והייתי תחת חסותם של מבוגרים רבים, ביניהם מורה מחנכת, יועצת בית הספר, אמהות בית, שי"נשי"נים ומדריך אחד שהיה אמון עלינו מרגע החזרה מבית הספר עד לכיבוי האורות. האנשים האלה הענישו אותי לפעמים, מי באמצעות הגבלה על הזמן החופשי שלי ומי באמצעות נזיפה, לא תמיד בצדק ולא תמיד בצורה חינוכית ורגישה, אבל בשום שלב לא יכולתי שלא לחוש באכפתיות ותחושת המחוייבות שלהם כלפיי, לא משנה גודל העונש שהם רקחו לי או מידת צדקתו.



גם בשרות הצבאי שלי מבוגרים היו אמונים עליי ואמרו לי מה לעשות, אבל הם לעומת זאת לא הונעו בשום אופן מתוך אכפתיות כלפיי. כשהם נזפו בי בגסות, הענישו אותי ומנעו מרופא לבדוק את רגליי הנפוחות עד אימה משך ימים רבים, הם לא עשו זאת כדי שאתחנך ואצא מוכנה יותר לחיים ה"אמיתיים" ולא ביקשו ללמד אותי משהו על דחיית סיפוקים. את הדברים הללו ואחרים הם עשו בטח מתוך אובדן עשתונות זמני, חוסר ניסיון או חוסר ביטחון, לחץ שהופעל עליהם או מתוך שלל סיבות ונסיבות אחרות שלא היו קשורות אליי כנראה בשום צורה.


אך למרות שספגתי מכה בשרותי הצבאי, בזמנו ראיתי בתקופה הזו אפיזודה חולפת ולא מייצגת שהייתה יכולה להתרחש רק בגבולות ארגון קיצוני כמו צבא, ועובדה המוכיחה שעדיין האמנתי אז שהעולם הוא מקום בטוח מאוד היא שהשתחררתי ונרשמתי ללימודים גבוהים בהיותי מלאת מוטיבציה, עם תקוות וציפיות לקראת מה שעתיד לזמן לי העולם בטובו.



ואכן, תקופת לימודי הכתיבה הארוכה אחרי הצבא לא הכזיבה. בה חוזקה מחדש תחושת ביטחוני המתפוררת וספינת חיי המתנודדת יוצבה. הלימודים אומנם היו תובעניים והמורים החמירו איתנו בהערותיהם המקצועיות ולא עברו בשתיקה ולו על פסיק מיותר אחד, אך שוב הרגשתי ביתר שאת, כמו בפנימייה, שקשיחותם נובעת ממקום מגונן ומתרחשת על רקע אחד בלבד – רצונם בטובתי ובהתקדמותי וגם בהצלחתי בבוא העת. ככל שעבר הזמן כך הוערכתי יותר ובסוף השנה האחרונה באירוע ביקורת עבודות הכתיבה שלנו אפילו זכיתי לשבחים מקיר לקיר. 



 כך, בתחושת התרוממות הרוח יצאתי אל העולם הגדול והתחלתי לחפש את מקומי המקצועי. לתומי חשבתי שעם תעודת הגמר שקיבלתי, שמעידה על הלימודים המקיפים והמעשיים שעברתי בכתיבה, כל שיהיה עליי לעשות זה לבחור מקום ותפקיד שימצאו חן בעיניי ולהשתלב בהם. אני אתרום מכישרוני ומהידע שצברתי ובתמורה אזכה להערכה גדולה. לא רק על תעודתי סמכתי אלא גם על כישרוני. הביקורות הטובות שקיבלתי במהלך הלימודים היו הרוח הגבית שנטעה בי אמונה בעצמי ותקווה לעתיד מזהיר. 


עשרות התעלמויות מקורות החיים שלי וחיפוש נואש אחר מודעות דרושים רלוונטיות שלא דורשות תואר אחר ממה שיש לי או ניסיון עשיר שנים בתחום, ועוד סבב טלפונים להוצאות לאור קטנות וחסרות חשיבות, שיסכימו לתת לי הזדמנות ושהם לא יתחרטו, אני בטוחה, ובתגובה – תשובות צוננות שמודות לי על פנייתי ושאני לא נמצאת מתאימה למה שהם מחפשים או שהם לא מחפשים כרגע וכבר יש להם צוות מצויין ורציני שעובד איתם – צוות שהוא ללא תחליף (איך הם התקבלו אליכם פעם? גם אני עובדת מצויינת ורצינית פוטנציאלית, שלא תחשבו), או קיצוצים או פשוט: לא, תודה. או אימיילים שנותרו מיותמים ולא זכו לתשובה כלשהי אפילו ששוחחנו קודם בטלפון. כל אלה גרמו לי למפח נפש. חשבתי שתינתן לי הזדמנות להוכיח את עצמי ושמישהו יראה את המוטיבציה והכוונות הטובות שלי, ולצידן את הגישוש מלא החשש שלי בעולם החדש לי, שירגיש צורך לקחת אותי תחת חסותו כמו שהיה תמיד, כמו שהיה עם המבוגרים שליוו אותי לאורך השנים במסגרות השונות והרגישו ערבים לגורלי. אבל אף אחד לא נהג כך ופתאום הרגשתי שהמבוגרים ממני הפסיקו למלא את תפקידם ובמקום להקל עליי הם מערימים עליי קשיים. ואני הבנתי שמשהו השתנה לבלי שוב ושמעתה ואילך ועד יום מותי נשארתי לבד לדאוג לעצמי. בטוב, ברע, אני לעצמי. בנפילות איומות, נשארתי רק אני לעצמי.



ההבנה הזאת שיתקה אותי והתכנסתי בפינתי המוכרת לאורך כמה שנים. התגלגלתי בין עבודות זמניות סתמיות שלא קידמו אותי לשום מקום, התרחקתי מאנשים, נמנעתי מקשרים רומנטיים כמעט בכלל ולא נקטתי באף פעולה שהיה בה סיכון ולו הקטן ביותר, כי לא האמנתי שאוכל לעמוד בו לבדי.


בחריפות יתר חוויתי אז את פגיעותי, הרגשתי חשופה ובודדה כל כך בעולם. עלה נידף שנגזר עליו להתקיים רק בשביל לצפות בנפילתו העגומה והבלתי נמנעת בבוא העת, ושנאתי את הגורל הזה וכעסתי על מי שחרץ אותו עבורי והתנגדתי לשתף פעולה בעולם שהוא יצר עבורנו, המסכנים.

אני כותבת הכול בזמן עבר אך אני עדיין מלאת פחדים. אלא שגם המחיר שאני משלמת על הימנעות מהחיים לא פשוט בכלל ככל שעובר הזמן…אני רוצה לחזור לחיות, לאט, צעד כמו הבלוג הזה, ועוד צעד, פשוט לחיות, לחזור לחיות.

נכתב על ידי נטשקה 2 , 12/11/2017 17:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  נטשקה 2

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , המתמודדים , מדעי הרוח
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנטשקה 2 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נטשקה 2 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ