לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אנליזה אישית

אוסף של ניתוחים אישיים של עצמי או של עמדות ודפוסים שאני מזהה בעולם והמחשבות שלי עליהם. משתדל להיות כמה שפחות יומרני.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2017

חג ההולדת


הקטע הבא הוא אישי, ונכתב מהר כגחמה. שזה אולי לא חכם לקטע ראשון בבלוג. זה גם ניסיון כתיבה ראשון, לא התעכבתי על עיצוב כרגע, אולי זה יגיע בעתיד. 

so without any further adieu:

 

אני מנסה להגדיר מחדש את המחשבות שלי על הקונספט של ימי הולדת. אני לא יודע למה אני "מנסה" להגדיר אותן מחדש, אבל שיחה קצרה עם אמא על יום הולדת רחוק שאני כלל לא זוכר עוררה אצלי מחשבות בנושא. אצלה כמובן נוסטלגיה כרגיל. אם הייתי נשאל לפני שנה או שנתיים על העמדה שלי בנושא, הייתי אומר שאני רואה באור חיובי את החג האנושי הזה שסובב סביב אדם מסויים ביום אחד בשנה "ששייך לו/לה". ואני מנסה לחשוב על יום ההולדת הבא שלי כרגע ומבין שאני לא רוצה שיחגגו אותו (המחשבה המקורית התייחסה למסיבה). אני באמת לא רוצה? או שאני פשוט מלנכולי כרגע? אני לא יודע. ההסבר ההגיוני הראשון שחשבתי עליו היה: תכנון חגיגה מוביל לציפייה שתוביל כמעט בהכרח לאכזבה. הרי זה ידוע שמסיבת יום הולדת אינה אלא תירוץ להזמין הרבה אנשים למקום אחד, והרי הם חוגגים את עצם קיום המפגש החברתי הזה ולא שום דבר שקשור לאדם שסביבו האירוע כביכול סובב, ואם מישהו מצפה למשהו כזה צפויה לו אכזבה או שאני טועה ויש אנשים שאצלם זה עובד ככה. לא שיש בזה משהו רע, זה אפילו מצויין אם אתם אנשים חברותיים שאוהבים מפגשים מהסוג הזה. אני פשוט לא אקסטרוברט מספיק כנראה. אל תבינו לא נכון, זה לא שאין ברעיון שום דבר שקוסם לי. "מסיבת הפתעה" למשל תמיד נראתה לי כמו משהו שאני ממש רוצה שיארגן עבורי אדם אהוב אבל אני חושב שאני מבין עכשיו שזו פחות המסיבה עצמה שקסמה לי ויותר המחווה. האם אני עדיין רוצה שזה יקרה? ובכן, כן. הזמן והמחשבה שמישהו (רצוי מישהי) ישקיעו במשהו כזה עבורי מחמם את ליבי באמת. אני עלול להיות במצב רוח כה מרומם שאפילו אהנה מהמסיבה עצמה, תאמינו או לא. אבל אנחנו לא יכולים לצפות שיפתיעו אותנו, אחרת זה לא יהיה מפתיע וגם כמובן, בדרך כלל לא יקרה בכל מקרה, מה שמחזיר אותי לנקודת האכזבה. יש כל מיני דברים שצריכים לעבוד בדרך מאד מסויימת כדי שאני אהנה מאירוע כזה, אם תכננתי אותו בעצמי, החשוב שביניהם הוא שלרגע לא ארגיש בודד או משועמם, מה שכמעט בלתי נמנע בהתחשב בעובדה שאני נוטה להתכנס בתוך עצמי כתגובה לדברים פעוטים שכשאני חושב עליהם (גם באותו רגע) אני לא מבין למה הם עוררו את אותה קריסה פנימה. הקריסה הזו היא כמובן מזינה את עצמה, זו חומה שנוצרת ביני לבין העולם בחוץ וככל שהזמן עובר והיא לא נשברת, כך היא מתקשחת ואני שוקע עמוק יותר ויותר במחשבות סרק עם גוון דכאוני. יש כמובן עוד הסברים ללמה אני נמנע מלארגן מסיבות ביניהן ניסיון העבר הלא מוצלח שלי עם הנושא, כמות ההשקעה שזה דורש, מחסור בחברים (זה יהיה לכל היותר מפגש חברים מורחב אם אני לא אזמין גם אנשים שאני לא בקשר איתם), וחוסר ביטחון ביכולת שלי להפוך את המפגש/מסיבה למהנים. ובכל זאת, כשחברה טובה שלי מארגנת מסיבה לעצמה ואני מגיע, רואה את אוירת הפסטיבל, המחוות בצורת עוגה/מתנה/הרמה על כיסא שחברים מכינים עבורה (כולל אותי), האנשים השמחים ואותה צוחקת ומדברת עם אנשים שונים בלי סוף אני חושב לעצמי "למה אצלי זה לא יכול להיות ככה?", או "וואו גם אני רוצה להרגיש כל כך אהוב". כל מה שכתבתי לעיל היה אמור לנסות לענות על השאלה הזו אבל אני עדיין לא מרגיש שנתתי לעצמי תשובה, לפחות לא אחת מספקת שתתן לי מתווה לעבוד איתו כדי לשפר את המצב או אחת שאני שלם איתה. בכל מקרה, זה בנוגע למסיבות. אבל מה עם מעבר למסיבות? המזל טוב מאנשים של אותו יום? גם לזה אני לא זוכה הרבה ואני מתאכזב מכך כל שנה מחדש, באופן משעשע אלה שדווקא כותבים הם בעיקר אנשים שלא דיברתי איתם שנים או אף פעם. האנשים הקרובים לי, אלה שמהם אני באמת מצפה למשהו- מאכזבים אותי בדרך כלל בפן הזה. לא באופן עקבי, לא כל שנה, לעיתים יוצא לי לקרוא ברכה מרגשת. אותה חברה טובה שציינתי קודם נוטה לחשוב שלטפוח לי על האגו (הדי שברירי) זה מה שאני מחפש, ואולי זה פשוט כל מה שיש לה להגיד. זה בדרך כלל די חוזר על עצמו ומכיל את אותו נרטיב של "אתה צריך להעריך את עצמך יותר כי X Y Z". זה היה מרגש בפעם הראשונה אבל כשזיהיתי את הדפוס שוב הרגשתי שזה ממוחזר ואפילו ביקורתי במידת מה. מה שאני באמת רוצה הוא את התזכורת של מה אותם אנשים אוהבים בקשר שיש לנו, למה הוא מחזיק, איפה אני מחזק אותם ועל הייחודיות שיש לו. קיבלתי אחת כזו בשנה שעברה מחבר טוב שאני רואה מעט, וזה היה ההיילייט של אותו יום. אבל הציפייה והבדיקה האובססיבית של הודעות/פרסומים על הוול לא מרגישה לי בריאה, במיוחד כי גם היא בדרך כלל מאכזבת במידת מה. אני לא אהיה מסופק לגמרי אלא אם כל החברים שלי (הקרובים כמובן) יכתבו לפחות משהו. יהיה גם נחמד לשמוע מאנשים שאני מחבב ולא בקשר איתם, אבל כמו שכבר הזכרתי אלה בדרך כלל יהיו אנשים שאני פחות מחבב ולכן לא בקשר איתם. אז מה המסקנה מכל זה? אני צריך להתאים ציפיות ולשכוח מכל הקונספט הזה של יום הולדת? לחשוב על זה כעל משהו שהוא "לא בשבילי". זה המערך ההגנתי הקל ביותר ואני נוטה לאמץ אותו מתוך נוחות. אבל עמוק בפנים זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה לחיות כמו אנשים שעבורם זה עובד, אני פשוט לא יודע איך. כמו בעוד הרבה אספקטים בחיים שלי.

נכתב על ידי , 30/10/2017 18:05  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

מין: זכר




הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לeFakeIdol אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על eFakeIdol ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ