לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מה לפנים ומה לאחור


נובלה בהמשכים שיצאה מהמגירה


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2018    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

8/2018

המערה (עוד סיפור מהמגירה)



אני בוחר להתחיל בתחושה - תחושת הטלטולים מצד לצד באוטובוס "אגד" קו 361 מחיפה לצומת מירון, תחילת יולי בעידן אחר. כל כך הרבה עבר מאז שקשה להאמין שזה היה בכלל, ואולי זה באמת לא היה, אבל לי, לפחות, נדמה שאני זוכר היטב את הקיץ ההוא, שבאמת היה קיץ כזה,  ושהוא היה חם לא פחות מכל קיץ אחר, לפניו או אחריו. תאריך הגיוס שלי נקבע ל-16 ביולי, מה שאמר שבין סיום הבגרויות בתחילת יולי לבין הגיוס נשארו לי רק כמה ימים, והחלטתי לבלות אותם עם החברים בטיול. היינו אני, אחותי אורית, שהייתה אז בת 15, יואב - המבין והאמיץ שבינינו, ואריאל, האהוב והמוזר. יואב, כרגיל, תכנן את המסלול. בחלק השני של היום נטייל בנחל מורן, ואחר כך נתארגן ללילה באיזה מקלט בבית הספר-שדה בהר מירון. אבל בתחילת היום נבקר באחת ה"הוטות" שבהר פקיעין. "הוטות" הוא השם שנתנו הדרוזים לארובות הקרסטיות שמפלחות את ההר החלול. רובן נגישות רק באמצעות חבלים, אבל יואב מצא, בחוברת שהפיץ הבית ספר שדה, הוטה רדודה, מעין מערת נטיפים קטנה, שאפשר לסייר בה בלי ציוד.

עוצמת החוויות שהתרחשו לאחר מכן השכיחה ממני את תחילת הטיול. אני מניח שתפסנו טרמפ לתחילת המסלול, או אולי הלכנו ברגל - אז הלכנו הרבה ברגל עם כל הציוד עם הגב. הדם געש בעורקים, והאוויר הגלילי החם, היבש והמבושם, העצים עוד יותר את תחושת החיות. כשהגענו להוטה, שלף אריאל פנס עיפרון קטן וקלוש. התלבטנו קצת, אבל מהר מאוד נכנסנו. אורית חששה ונשארה בחוץ. הפנס הבהב וכבה כמעט מיד. היינו קרובים מאוד לפתח המערה. ידענו זאת, אבל החשכה שירדה עלינו הייתה מוחלטת. מעולם עד אז ולעולם מאז לא חוויתי עלטה כזו. אז הבנתי את משמעות המילים "וימש חושך", בסיפור על מכת החושך במצרים בספר שמות. החושך היה מעובה כל כך, שממש אפשר היה למשש אותו. חוש הכיוון אבד לנו מהר מאוד, ולא היה לנו מושג לאיזה כיוון ללכת. הפאניקה החלה לחלחל, ובאופן אופייני יואב היה ההיסטרי מכולנו.

כשהבנו שאין לנו סיכוי לצאת בכוחות עצמנו, צעקנו לאורית, שלמזלנו נשארה סמוך לפתח המערה. למרבה הצער לא היה לה פנס. ביקשתי ממנה להמשיך עם השביל עד הכפר פקיעין ולהזעיק עזרה. אורית, שכזכור הייתה רק בת 15, לא התלהבה מהרעיון והחלה לבכות. היא הציעה להדליק גפרור שאולי יסמן לנו את הדרך אל הפתח. לא הייתי אופטימי אבל לא היה לנו מה להפסיד. ברגע שהגפרור הודלק ראינו בברור את הפתח הבוהק באור שנראה לנו כאור הגנוז משבעת ימי הבריאה. הרגליים נשאו את עצמן ולפני שהבנו מה אנחנו עושים עמדנו מחוץ למערה, מחבקים את אורית ובוכים בהקלה. כדרכם של אנשים צעירים התאוששנו מהר, והמשכנו בטיול כמתוכנן. בערב, כשהגענו לבית ספר שדה, הקאתי והסתבר שהתייבשתי. למזלי הייתה זו התייבשות קלה, ושתיה איטית ורצופה העמידה אותי על הרגלים. אני לא זוכר איך חזרנו הביתה. שלושה ימים אחר כך כבר הייתי במדים.

 

נכתב על ידי הבהיר , 10/8/2018 16:18  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  הבהיר

מין: זכר




קוראים אותי
6,231

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להבהיר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הבהיר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ