לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מחשבות שמחוץ לתמונה

מחשבות והרהורים שמצאו את עצמם בתוך סיפורים קצרים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

1/2018

לכל אחד יש


"תגיד לי שאתה אוהב אותי!" היא זעקה בקול, מנסה להתגבר על פעימות לבה, שהיו חזקות מתמיד ואיימו להחריש את אוזניה.
"אבל אני לא יכול לשקר. את יודעת את זה". הוא ניסה להסביר, אך ידע שבמקרה שלה- זה לא יעבוד.
"אולי אם תנסה מספיק חזק תצליח! בשבילי! בשביל החברה שלך, שאתה כל כך רוצה!" רגליה רעדו, ידיה היו קפוצות, והיא הרגישה שהיא לא יכולה להתמודד עם זה יותר. "שנתיים אני כאן, שנתיים, בשבילך, שנתיים אני מחכה שסוף סוף תלמד להתגבר על הבעיה הזאת שלך, שתלמד לשקר, שתוכל להגיד שאתה אוהב אותי!", היא התנשפה, עיניה אדומות מדמעות, ועצרה רק לרגע כדי לנגב דמעה סוררת שהגיעה עד שפתיה. "שנתיים אני משקיעה בך את הנשמה שלי, ומה אני מקבלת? שום דבר, כלום בפיתה! אם בשבילי אתה לא יכול להשתנות, אתה לא יכול לעשות את זה בשביל אף אחת. אז אם אתה רוצה שאני אשאר פה- תתחיל להתאמץ!" היא סיימה את דבריה, נשימותיה חזקות ומהירות, ולבה מאיים להתפוצץ.
"אני לא רוצה, את לא מבינה? אני לא רוצה!" הוא הרים את קולו. "אם את כל כך אוהבת אותי, למה את לא יכולה להשתנות ולקבל סוף סוף קצת הבנה חברתית, ולהבין שאיתי זה לא המקום שלך?" הוא יצא מהבית, טרק את הדלת ונכנס לרכב. הוא קיווה, בכל ליבו, שאולי הפעם הוא יצליח. אולי הפעם היא תקלוט, אולי הפעם הבעיה שלה תיפתר. אך עמוק בלבו הוא ידע שאין סיכוי שזה יקרה. שאף אחד, במקום הזה, לא יכול להפטר מהבעיה שאיתה הוא נולד, הדבר האחד הזה שכל תינוק מקבל עוד בהיותו עובר בבטן אמו, ושילך איתו עד הקבר. הוא תמיד ידע את זה. כבר כשהיה בן 5 הוריו לקחו אותו לשיחה בה הסבירו לו על הדרך בה העולם עובד.
"כל אחד נולד עם בעיה אחת שהוא לעולם לא יוכל לפתור. דבר אחד, שלא משנה כמה חזק הוא ינסה- ילווה אותו כל חייו. זו הקללה שנפלה עלינו ושאין לנו דרך להפטר ממנה." הוא זוכר את השיחה הזאת כאילו היא התרחשה אתמול. "לכל אחד יש את הקללה שלו, שהיא חלק ממנו עד הסוף. אנחנו עדיין לא יודעים מה שלך ובוודאי נגלה מהי רק בעוד מספר שנים. אבל רצינו לספר לך, שתדע".
הוא בהה בהם בעיניים גדולות וסקרניות, לא ממש מבין את פשר דבריהם.
"אתה בטח תוהה מהן הקללות שלנו", אמרה אמו כשראתה שהוא לא מגיב. "הקללה של אבא שלך היא שהוא לא יכול לסמוך על אנשים".
"ומה הקללה שלך?" הוא שאל בתמימות.
"שלי? כשתגדל אני אספר לך", היא ענתה לו, והשאירה אותו תוהה ומבולבל.
עכשיו הוא נזכר באותה השיחה, בעודו יושב במכוניתו ונוסע לבית הוריו. לאורך כל הנסיעה הוא חשב עליה, ועל כמה שהוא מצטער על שהוא לא יכול לתת לה את מה שהיא רוצה- אהבה, או שקרים. הוא התפלל, בכל יום מחדש, שהקללה תעבור. שאחד מהם יצליח להפטר מהבעיה שלו.
כשהוא נכנס לבית הוריו אמו חייכה אליו ונשקה על לחיו. אחרי שיחת התעדכנות קצרה, הוא הסתכל לאמו בעיניים, והחליט שזה עכשיו או לעולם לא.
"אמא, את תמיד אמרת שכשאגדל תספרי לי מה הקללה שלך."
אמו נאנחה, החזירה לו מבט כואב, ולחשה, "הקללה שלי? הקללה שלי, היא שאני לא יכולה לאהוב".

נכתב על ידי DoSomething , 8/1/2018 23:29  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  DoSomething

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDoSomething אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על DoSomething ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ