לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הדיכאון שלי

סתם החלטתי לנסות לרשום לכם פה את סיפורי נראה מה צופן העתיד


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2017

הירוק זה חרטא הסטלה האמיתית זה של הלילה


להגיד לעצמי שלא דחוף לי להופיע על במות, לא קריטי שיכירו אותי ובי, שיראו אותי - שקרים ותירוצים שאני מספר לעצמי שנים תחת מעטה של לא ללכת שבי אחר דחפים. אבל למעשה כן אני רוצה! רוצה להיות פתוח יותר לתת למה שבפנים לבעבע החוצה, לתת ליצרים מקום, להיות כנה יותר ולפתוח לעצמי כבר את הדלת. אבל שבנאדם נמצא בחושך הוא רוצה לפתוח דלת לאור אבל האור ממש מסנוור אז הוא טורק את הדלת בחזרה. אז תשוקה זה דבר מצוין, צריך לדעת איך לתת לה לצאת החוצה. אז בנתיים אני מסתכל על הרבה סיטואציות שיצאתי 'מפגר' לכאורה אבל מעכשיו אני ממשיך לנסות, כי היי זה תהליך זה כיף ללמוד, קצת שכחתי שזה כיף ללמוד אבל רוצה להיזכר. אז עכשיו אני יושב בבית ומושך את הבוקר עד מאוחר, ואני יודע ששום דבר לא יתגשם מעצמו כנראה. צעד ראשון זה להיפתח לעצמך ואח"כ לאחרים ואז כבר כל העולם יגיע. קשה קצת להיישיר מבט לעיניים לפעמים וקשה לי להגיד לה בדיוק מה בא לי, ואני מתלבט אם ואיך למשוך לה את היד לכיווני אבל הרי אני רוצה וגם היא רוצה ושנינו כאן אז צריך לשפוך עוד קצת דלק והדליק את האש ולצלול פנימה, אז אולי אתך זה לא יעבוד ואולי יגמר לי מה לומר אני נושם ומוציא החוצה מחייך לעצמי, מחייך לעולם הנה הנה אני מתחיל להיות אקטיבי בכתיבת הסיפור שלי פה בעולם. 

 

עכשיו לגבי הכותרת המוזרה לא מזמן היה לי יומולדת, 'חגגתי' אותו בלעבוד באותו יום. הכל בסדר אין לי רגשנות יתר ליום הזה, אולי שנה הבאה. בסוף השבוע הייתי עם חבר, 'התארגנתי' על 2 גרם מחבר אחר. לא בקיא יותר מידי בתחום הג׳ויינטים והסמים, הגלגולים שלי דורשים שיפור רציני וטרם הייתי באסטרדם. מה שכן 2-3 ג׳וינטים והרגשתי רוגע בידיים ובגוף. להגיד שהייתי בעננים? חח ממש לא, אבל כולם היום אוהבים להוציא עשן ולהתמסטל אחרי כמה שאכטות, חבל שהתענוג יקר מידי. ובמקרה שלי, נחמד, בסדר, התמכרות לזה מצידי אינני רואה וקדימה לעונג הבא כמו שאומרים. 

נכתב על ידי , 15/10/2017 12:41  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



למצוא את השביל בין הטיפות


בראשית היה האדם בגן עדן, לכאורה מושלם ופה הסיפור יכול להיגמר, אבל משהו בפנים מרגיש חסר. הוא נותן שמות לכל בעלי החיים ומתוודע אליהם אבל לעצמו הוא יודע שהוא מרגיש לבד וכך כל העולם לא שווה לו שהוא לבד. אומרים שאלוהים ניסר ממנו ואז נולדו שניים, היום זה קטע סטטיסטי שמתוך כך וכך שיחות ששתתן עם בחורות כמה מהן ימשיכו הלאה. כך או כך, בשונה מבעלי החיים שלא צריכים לחשוב יותר מידי, הם צריכים למים, לאדמה, להזדווג עד שהטבע מחליפם בזן חדש. האדם תקוע במחשבתו, בבדידותו. 

אז הבדידות הגיע ראשונה ואז הקנאה והאגו, אחרי שכבר נוצרה משפחה ריב בין שני אחים נהפך לכך שאח אחד קם על משנהו והורג אותו. והרי אז ניכר שאלוהים אולי כל יכול אך את זה שמת הוא איננו מתכוון להחזיר שוב למשחק החיים, אז יש דברים כאלה בעולם, יש דברים שהולכים ולא חוזרים. ומשם הרי כל הטלנובלה האנושית מתגלגלת. 

סתם חשבתי שיש בסיפור הזה עומק אנושי גדול מאוד והחלטתי לנסות לכתוב את זה. 

 

עכשיו בחזרה אל החיים שלי אתמול הייתי במעיין אימון שנכנסתי אליו ממש לאחרונה בניסיון להגדיל את ההצלחה שלי עם נשים. 

עכשיו למעשה, שילמתי כסף לא כדי שמישהו יגלה לי את שלא ידעתי אלא בשביל שמישהו יתן לי לגיטימציה פשוט לגשת, לגשש ולנסות גם אם תתקע וגם אם תחליט בסוף בכלל שאתה לא בעניין, אבל כל עוד לא ניסיתי לעולם לא תדע וזאת שעברה תתווסף לכל ההזדמנויות שכבר חלפו. אז בוא ננסה לקלף את הנושא הזה טיפה ואני רוצה להיות כמה שיותר פתוח בלי מעצורים מיותרים. 

מה מפריע לי עם נשים ולמה זה קשור גם לכל החיים שלי? 

החששות שלי היו שאין לי מספיק ניסיון, שאף פעם לא באמת הייתי בקשר זוגי, שאני גר עם ההורים (כמה אני מדמיין קדימה כאילו שהיא כבר התפשטה ואמרה לי קח אותי..), ממ שאני לא מספיק אסרטיבי וכו'. תכלס ברגע שאני אומר את זה וברגע שאני רושם את זה אני ישר מבין שזה הכל שאלה של ניסיון, ללמוד לבטוח בעצמך ולא לפחד לעשות טעויות. להמשיך לחייך עם הרצון הזה ללמוד. להגיד לעצמי שהכל בסדר, הייתי רוצה לחקור גם את הגוף, כן יש בי את זה. אני רוצה אהבה, קצת פוחד ממנה אבל לא רוצה שזה מה שיפריע לי וכן גם סקס זה דבר חשוב. 

ותכלס אני בחור מקסים, עם עושר פנימי (אולי גם אושר בבוא היום), מנגן ושר, ועם כריזמה שמשתוקקת לפרוץ החוצה. 

 

ואיפה אני רוצה לראות את עצמי עוד שנתיים יצא לי לשאול את עצמי. ואני יודע שאני צריך ורוצה להתמודד בדיוק עם הקושי הזה שלי, האבן הזאת שיושבת לי בפנים שלא נותנת למים הטהורים שבי לצאת החוצה ולשטוף. כי אני מפחד להיפגע, כי למדתי לקחת את כולם בערבון מוגבל, כי אני לא מרגיש שמישהו באמת הצליח לחדור את החומות שלי. אבל למה החומות שם מלכתחילה? וזה מזכיר לי פרט עלי שאני אכנס אליו - אז ככה -

באזור גיל 18 אז הייתי בדיכאון די קשה עם כל המצב האמוני, והזרות והניתוק מכולם ומהכל. אז הגיע תקופה שהתחילה לי פריחה, היא נבנתה בהדרגה, בהתחלה זה היה נראה לי אפילו קצת מיוחד, עם הזמן זו הפכה להיות פריחה שמגיעה ומשתפטת לי לכל הגוף ושורפת ומזעזעת אותי והסימנים היו נעלמים לאחר מספר דקות. הרופא אמר שאני אלרגי אז קיבלתי כביכול 'אישור' ההורים שלי עד היום נראה עדייל מנסים להתכחש לדיכאון הזה שיש לי בפנים, ואני לא אחד שמתווכח על המקום הזה אז מצאתי את עצמי פשוט נופל עוד ועוד לתוך עצמי. והפריחות האלה היו נוראות, זה היה בשמש, עם אנשים, בהליכות, בישיבה מגיע והולך. תכלס זה היה פשוט לחץ עצום שלא ידעתי לנתב לו דרך טובה יותר לצאת החוצה. וכשכל כך כואב הדבר היחידי שנשאר בראש, למרות שהעולם עדיין מרגיש ריק, זה פשוט שיעלם הכאב הזה. כשהתגייסתי הפריחות באופן מפתיע נעלמו (והייתח נורא מתבייש בזה בזמנו כך שזה כאב כפול גם פיזי וגם הצורך להסתיר), היום אני מבין שהן נעלמו כי התחלתי משהו חדש. בהמשך הן חזרו לא באותה עצימות, ברור שזה היה כאשר הרגשתי שוב חוסר בטחון אבל לא זה העיקר העיקר הוא שלא הרשתי לעצמי להוציא החוצה את הצד הזה שבי. אני ניסיתי לשחק אותה כמה שיותר בטוח כביכול, מבין כביכול, הייתי שם מכיר את זה, ושיחות רבות שלי היו מלאות בכלום. פחדתי לדבר עם אנשים באמת, קצת התביישתי מהרקע הדתי שלי, לא שזה לא צף בהמשך. אין הסבר לדברים האלה ואני גם לא מעוניין להסביר. אני רוצה להודות קודם כל על הטוב כי היום אני במקום הרבה יותר בריא, והחיפוש יכול להתחיל. הוא לא יכל להתחיל שהייתי שרוע בתוך כאב שלא נתן לי לחשוב בהיגיון. אז אם אני מביט אחורה אני רואה סה"כ שיפור. 

אני עדיין עם משקעים ובלי חוג חברתי גדול מידי, ועדיין קשה להסתכל לאנשים בעיניים לפעמים ולומר מה שאני רוצה. אבל עכשיו! עכשיו זה הרגע שלי, סוף סוף לצאת החוצה ולהושיט יד, יקראו הרבה פאקים אבל קדימה! אני עוד רוצה לראות את עצמי חי ומסתדר במדינה אחרת, דובר שפות נוספות ומכיר אנשים מעניינים בדרך, וכן גם נשים שיפתחו לי את הצד המיני שלי (יצא לי המשפט האחרון ממש ישיר אבל ברור שהאישיו זה לא סקס כי מסתבר שאני לא רע בזה בכלל, האישיו זה בכלל לבוא ולהכיר בנאדם באמת). אני רוצה לראות את עצמי מופיע, מרגש, מספר, מצחיק. כי המילים הם שער והמעשה הוא אמצעי - זה מעבר לכך אבל זה מה שיש לי ביד. ואני עוד רוצה לראות עולם. נכון שאני כל כך פוחד, אבל אני חייב את זה לעצמי. אני הבנתי שאין מקום להשוואה לפעמים בין אנשים, כי אני אחד שיכול להגיע מאוד למעלה אבל כל הזמן בורח אחורה, הבמה קוראת לו ואנשים יאהבו אותו, אבל רק אם אהיה אמיתי וזה פשוט אבל די קשה. שלב ראשון מאחורי ברגע ששמתי את עצמי והתחלתי לפתוח. מפה אני מאחל לעצמי רק דברים טובים ולהמשיך הלאה. אני מרגיש שאני מדשדש כל הזמן, מקרטע, אז אני לא אתחיל לרוץ ביום אחד זה נכון, אבל קדימה קדימה קדימה. 

 

כנראה שזהו להיום עד הפעם הבאה. אולי פעם הבאה יהיה לנו פה כבר איזה סיפור רומנטי עסיסי או אולי דרמה אחרת. 

נכתב על ידי , 10/10/2017 15:21  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מחשבות שבלילה על מה שזורם ביום


יש לילות שקשה להירדם, אולי זה המחשבות אולי זה כי הייתי דבוק למסך יותר מידי וקשה למוח להסתגל. כך או כך כרגע כולם בשקט ואני שוב בהצפה. 

היום בעיקר נגנתי ושרתי, היו כמה רגעים יפים אין ספק שאני מרגיש חי לעיתים בסיטואציות האלה. זה לכאורה דבר פשוט אבל אני לא מרגיש חי בדרך כלל, בדרך כלל אני מתגלגל. אני לוקח קצת אוויר ושוב שופך מנסה למצוא את המילים לפרוק את המחשבות שרצות בי. 

זה פשוט יותר היום אבל עדיין מורכב, לא כל אוזן יכולה לשמוע. אני עדיין מרגיש לבד, החיים עדיין טכניים והאפשרות באמת לעשות אהבה רחוקה לי מידי לכל היותר רק לפעול עם הגוף. 

והאובדנות תמיד פה אצלי בחלל, גם ברגעים פשוטים כאלה של קצת חוסר שינה, אני פוחד אבל בעיקר מעצמי. היאוש מונח לי כהרגלו מעל עצמות החזה. עוד רגעים של שקט והמילים היפות שהיו לי בראש לא נשפכות באותה צורה אל המקלדת, כמו כל המנגינות היפות שנקברו בראשי מבלי להגשים עצמן למציאות. 

היום אני יודע שצריך גם להדליק אור בכוח, אני עדיין לא נלחם על עצמי יותר מידי ואין רבים שמכירים אותי ואת מה שיש בי בפנים. בלילות האלה אני מרגיש לבד ובעולם בחוץ אנשים רוצים שתקרין להם חוזק, אבל יש לי גם תעוזה אני הולך לצאת למסע, לטיול, טיול גדול כזה אחרי צבא. להיות יותר עם אנשים, קשה לי בהתחלה אבל תכלס אני בחור מקסים, באמת. פשוט קשה לי עם העולם המלוכלך הזה אבל די אני לא הולך להיכנס בזה יותר מידי. 

ברגע של אמת אני מאפשר לעצמי פשוט לספר בלי לתת לחשש לנהל אותי יותר מידי. אז עכשיו אני חושב שאתאבד עד גיל 30, לא כי אני לא בסדר, לא כי חסר לי משהו פשוט כי אין לי כוח לחיים האלה, אין לי כוח לרדוף, לאהוב, לשנוא, לברוח, לחזור ולהיות בסדר - פשוט אין לי כוח ברמה מאוד פשוטה ואמיתית. מצד שני בהתחשב בזה שהמחשבה הזאת נוכחת בי, ובכך שאני לא יכול לראות את עצמי מאפשר לי לעשות דבר שכזה - אז אני מחליט בכל זאת לחוות מהקיום הזה מה שיותר. כן להיות עם אנשים, כן לטייל, להתנסות, לזיין, לעשן, לנגן, וגם להיות רק בסדר לפעמים זה גם בסדר. אני יכול להיות גבר ממש מושך, הרי אני נראה בסדר ויש לי עולם תוכן וכריזמה שאני לא נותן להם לצאת. אולי זה הפחד מכישלון שמביא את החוסר ניסיון ושוב ושוב. ברור שאני יכול ושוב זה כל כך מוזר. בא לי לוותר אבל אמרתי לעצמי שאצליח. 

אז אני אחד שלא פוחד מהמוות, אני פוחד מכל השאר. יש גם נחמה בסוף, בזה שהכל נגמר ואפשר פשוט להפסיק. זה ממש לא מושלם, גם לא בכיוון, אבל כרגע כרגע אני כאן רוצה לחיות עם זה כמה שיותר בכאן הזה גם זה עדיין מלאכותי לפעמים אז מה, אין לי מה להשוות כל אחד פה מתמודד עם דברים שונים אז זה מה שיש בי, ומפה אני ממשיך. 

נכתב על ידי , 4/10/2017 01:43  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

מין: זכר




הבלוג משוייך לקטגוריות: סקס ויצרים , המתמודדים , בלוגים קצרי מועד
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשלמה ותהיותיו אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שלמה ותהיותיו ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ