לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

I'M JUST BEING ME

SIMPLEMENTE ASI LO SENTI


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2018    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728   




הוסף מסר

2/2018

היה לי סופ"ש נהדר


בין הסופ"שים הטובים ביותר שהיו לי.

וזה לא שקרה משהו ענק ובומבסטי.

הלכתי בפעם הראשונה (עד עכשיו לא מבינה למה זה לא קרה עד עכשיו) לשבת אצל חברה טובה שגרה בצד השני של היישוב.

אנחנו חברות מכיתה ב, אבל בכיתה ה היא עזבה את הארץ עד אחרי סוף יב כשהיא חזרה לארץ כדי להתגייס.

עכשיו כבר שתינו משוחררות ויכולות להיות חברות כי יש יותר זמן ותכלס יש רק איזה 7-8 דקות הליכה שמפרידות בינינו.

אז לאחרונה שתינו היינו נורא עסוקות,

אבל אמרתי לה שאני סובלת מאוד מאוד לבדי בסופי שבוע, והיא אמרה לי לבוא אליה לכל הסופ"ש.

היא בישלה אוכל מעולה, 

צחקנו בכמויות,

השלמנו נצח של פערים, 

סיפורי צבא שלה וסיפורי שירות לאומי שלי

דיברנו על הילדות היפה שלנו ביחד ביישוב

פשוט היינו חברות, במובן הכי כנה ופשוט ואמיתי של המילה.

עוד דבר שתמיד משך אותי אליה בחוטים בלתי נראים הוא העובדה היא חירשת.

יש לי אהבה לא נורמלית לאנשים חירשים, אני לא יודעת להסביר.

גם את השירות הלאומי שלי עשיתי עם חירשים, ואהבתי כל שנייה.

אמנם היה לה שתל באוזן אחת שבה היא יכלה לשמוע כל החיים עד עכשיו,

אבל לפני חודש הוציאו לה את השתל כי היו איתו סיבוכים.

אז עכשיו היא לא שומעת כלום, נכון לזמן הקרוב.

אבל היא לא נכנעת לקושי ודיברנו וצחקנו כאילו הכל נפלא.

ובאמת היה נפלא.

היא חברה של תמיד כזה. שבאה והולכת בתקופות,

אבל תמיד חוזרת.

קל איתה.

אני לא צריכה להעמיד פנים.

היא מכירה אותי שנים על גבי שנים.

וישנתי מעולה והמון.

חייכתי ונהניתי כלכך, התגעגעתי לקצת טוב הזה.

והשקט. פשוט שקט.

יכולתי לדבר לאויר אבל היא לא שומעת.

אז פתאום היה הרבה שקט,

אבל שקט טוב כזה. שקט נוח שלא הרגשנו צורך עז למלא אותו באלף מילים.

ישנתי עד מאוחר היום במיטה נוחה בבית שלה שהייתי בו מאות פעמים במשך השנים.

הלכנו לסעודת טרום חתונה של מישהי מהשבט, היה מביך.

אבל היא ומעט החברות שכן יש לי היו שם והיה מצחיק ונחמד ככל האפשר.

ואז הלכתי איתה ועם החברה השנייה המאוד טובה שלי מהיישוב

הלכנו לטייל על הגדר ביטחון של היישוב

אני לא מגיעה בחיים לצד הזה של היישוב, אף פעם אין לי מה לחפש שם.

אבל היום גיליתי עולם שאני לא מאמינה שפיספסתי כלכך הרבה שנים כשאני ביישוב מגיל שנתיים.

נופים עוצרי נשימה של הוואדי וההרים והיישובים מסביב,

רועי צאן ערבים בנחל קנה מתחת לכביש ביטחון

ירוק אינסופי ומתמשך

מעיינות קטנים וזמניים שהגיעו בזכות הגשמים האחרונים

בתים יפיפיים

חברות טובות

בלי מסכות, בלי צורך לנסות מידי

היה פשוט קל

היה פשוט

ואני בן אדם של פשטות.

קשה לי להתמודד עם כל הכובד של העולם

ובסופ"ש הזה בכלל לא הייתי צריכה לנסות.

והאושר שלי פשוט.

וטוב לי.

 

מאוד טוב לי כרגע.

שלא ייגמר לעולם.

 

 

נכתב על ידי , 10/2/2018 23:42  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



?are you lonesome tonight


המיטה ריקה

לידיים אין מה להחזיק

מבפנים הכל סערה

העיניים מסרבות להיעצם

החוסר האינסופי

הריק שהוא חור שחור שרק שואב ושואב פנימה

נפילה תמידית

צניחה חופשית

 

 

'חום, מועקה, הנשימה חנוקה 
והצימאון נע בין הטירוף לשיגעון 
בא והולך ולא מוצא ת'הגיון..'

 

נכתב על ידי , 9/2/2018 01:35  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



There's no place like


.My other homes

אז היה לי יום מדהים. פשוט מדהים.

קמתי מוקדם, האוטובוס לא הגיע. התעצבנתי.

חזרתי הביתה, החלפתי לשמלה. הרגשתי טוב עם עצמי בשמלה.

נסעתי לי מהר ככל האפשר לתל אביב ונחתתי ישר במקום השירות שלי משנה שעברה, שהפך להיות home away from home.

אז עשיתי שירות שנה שעברה בגן-מעון שיקומי לילדים ותינוקות חירשים וכבדי שמיעה רב בעייתי.

המקום הקטן הזה בלב צפון תל אביב הפך להיות העולם הקטן והפרטי שלי.

האור הכי גדול בתוך כל החושך שהחיים אוהבים לזרוק לי.

התאהבתי במקום הזה כמו שמעולם לא התאהבתי בדבר.

הצוות שעטף וחיבק וצחק ותמך ובכה והחזיק בכל צעד וצעד בדרך.

הגב והכתף והאהבה וכל מה שהם נתנו לי היה הכל בשבילי.

והלמידה הרבה שעשיתי שם.

העבודה בצמוד לקלינאיות תקשורת ופיזיותרפיסטים ומרפאה בעיסוק העשירו אותי בדברים שרק הם יכלו ללמד.

אבל הכי חשוב -

הילדים שלי.

שלי. שלי שלי שלי.

אהבה ממבט ראשון בכל אחד ואחד מהם. מי יותר מי פחות,

אבל הילדים האלה היו הסיבה שבמשך קמתי שנה קמתי מהמיטה בבוקר.

הם היו האויר בריאות שלי, הסיבה לחיוך שלי, הסיבה לכוח שלי.

עצם זה שחוויתי איתם את הצעדים הראשונים, המילים הראשונות, את הצלילים הראשונים אחרי שהם קיבלו מכשירים חדשים או אחרי ניתוח שתל שבלול.

האהבה שהילדים האלה העניקו לי כל יום ויום זה משהו שממלא לי את הלב והנפש בכל שנייה בכל יום.

לצערי נאלצתי לעזוב את השירות שלי ביוני.

כבר עבר הרבה זמן מאז, ועצם זה שאני נכנסת לגן אחרי כ"כ הרבה זמן ובגילאים כ"כ רכים שלהם (חצי שנה עד 3.5),

ולראות אותם רצים אלי בצרחות 'אשירהההההההה!!!!' זה הכוח שהייתי צריכה בתוך כל החודשים האחרונים הקשים ומזעזעים שאני עוברת.

כל היום 'אשירה אשירה אשירה אשירה'.

התחלתם לדבר!!! אתם שומעים יותר טוב מיום ליום!!

כמה התגעגעתי להרדים אתכם בליטופים, להתעסק על מכשירי השמיעה שלכם, להריץ צחוקים בלחש עם הסייעות, לרוץ איתכם בתופסת בחצר, לחבק אתכם ולשמוע אתכם מדברים פתאום אחרי שלפני שנייה הייתם ככה קטנים.

יצאתי בסוף היום בוכה.

איך אפשר לעזוב שוב ושוב את המקום שהפך לבית ולקיר שמחזיק את הכל?..

משם fast forward להופעה

הוזמנתי להופיע כבוגרת עם המקהלה שלי מהתיכון שהייתי בה 7 שנים.

המקהלה גם הייתה המפלט בתיכון, המקום הבטוח.

הבמה הייתה הבית השני.

כמה התגעגעתי לזרקורים שמחממים כלכך עד עילפון

לליווי של הפסנתרנית

כל הניואנסים והשטויות שהמנצחת עושה

חיבוקים מהחברות של פעם

סולו על הבמה מול כולם..

יש לי שם מאוד גדול במקהלה.

המנצחת כל הזמן כבר במשך שנים משתמשת בי כדוגמה לבחורה קטנה ומפוחדת בכיתה ז שלא הייתה מסוגלת לפתוח את הפה או להסתכל לאף אחד בעיניים, שהפכה לסולנית הסופרנית המהוללת שמדריכה וחונכת את הבנות האחרות במקהלה, עושה שיחות עידוד על כמה חשוב להאמין בעצמנו ובכישרון המדהים שזכינו שיהיה לנו (צריכה יותר להשקיע בלהזכיר את זה לעצמי..)

אני אמנם סיימתי את יב ואת שנותיי היפות במקהלה עוד ב2015, אבל מידי פעם מזמינים אותי להופיע בהופעות גדולות וחשובות.

והיום הופעתי עם שלל צעירות בכיתה ז-יא שמכירות אותי עוד כשהן היו במקהלה של הילדות ביסודי ואני הייתי הזמרת המהוללת והגדולה שכולם מדברים עליה.

ותאמינו לי, אני יודעת טוב מאוד להפנות את אור הזרקורים אלי,

and to totally f*cking own that sh*t

ועשינו באלאנס על הבמה ולא יכולתי להפסיק לחייך

וכשחיכינו שיבואו הקהל וישבנו בצד אז שרנו הבוגרות שירים של פעם ואת כל הסולואים שלי וכמעט ניפצתי כמה חלונות עם הטונים הגבוהים המטורפים שלי בזמן שקצת מהקהל שהקדימו זכו להופעה נוספות

וכל הצעירות הסתכלו אלי בעיניי עגל מעריצות ולא הפסיקו לבקש טיפים ועזרה ושאני ארגיע אותן 

ולא הפסיקו לשאול איך אני עושה את זה

איך אני כ"כ בטוחה בעצמי ואיך כ"כ קל לי לפתוח את עצמי ולשיר חזק ועוצמתי כמו שאני עושה

ואני רק חייכתי ושתקתי.

אני ושלל פיצולי האישיות שלי,

מבחורה מפוחדת וקטנה מלאה ברחמים עצמיים ופסימיות,

לנערה שתופסת לכולם את כל המקום בבמה ומפילה את כולם מהרגליים.

ואני יודעת שאני לא הזמרת הכי מוכשרת

והקול שלי לא יותר מיוחד או ייחודי משל אחרים

אבל אני כ"כ. כ"כ. כ"כ אוהבת לשיר.

אני כ"כ כ"כ אוהבת את הבמה ואת העיקצוצים בקצות האצבעות ואת הלב שמתחיל לדהור שנייה לפני שאני נעמדת מול המיקרופון.

המקהלה הייתה אחד מנקודות המפלט היחידות שהיו לי בתיכון בשנים המזעזעות שעברתי בגיל ההתבגרות.

היה פשוט יום טוב מלא באושר וכוח וכיף ואהבה.

 

המשפט האהוב עלי בזמן האחרון הוא 'שלא ייגמר לעולם'.

אז למה הדברים הכי טובים חייבים להגיע לסוף תמיד?..

 

נכתב על ידי , 6/2/2018 00:41  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סכר.


..So

.Things have been pretty stressful lately

הבחור שאהבתי נפרד ממני ושבר לי את הלב, דיי חזק.

הייתי צריכה להיקרע בגלל זה מהעולם שאהבתי ומכמה אנשים שאהבתי והיו הקיר שלי ומהאושר הענק שחשבתי שהיה לי.

רמות החרדה שלי עלו דיי הרבה בגלל זה.

אם יש דבר אחד שעושה לי הכי רע בחיים האלה זה להתנתק מאנשים שאני אוהבת ושמשמעותיים לי.

זה יצר לי חור שחור שהיה לי מאוד קשה למלא. אבל לאט לאט הוא מתמלא.

סיימתי שירות. אני לא מאמינה שאני בכלל אומרת את זה.

השירות היה כל העולם שלי.

העבודות שלי שהפכו לבית חם, האנשים המדהימים והנפלאים שפגשתי שהפכו להורים שלי, לחברי האמת שלי, לשומרי הסוד שלי, לקיר שעוזר לי להחזיק הכל.

הדירה שלי שהייתה מרכז העולם והחופש והחיים החדשים שרציתי.

החברים שהכרתי שנקרעתי מהם. תל אביב שלי שכלכך התאהבתי בה, למרות שתמיד אהיה ילדת ההרים והשקט של היישוב.

לצאת ממסגרת שהחזיקה אותי שפויה פשוט זרק אותי מאוד.

וזה מבלבל. זה מוזר. זה חסר.

לא סתם כל הזמן אמרתי שהייתי חותמת קבע בשירות לאומי אם היה אפשר.

פשוט הרגשתי שאני עושה משהו בשביל העולם. שאני משפרת את העולם בדברים הכי קטנים, כל יום.

שאני משפרת את עצמי..

אני. לא. יודעת. מה. אני. רוצה. ללמוד.

אני קרועה בין עשרות האהבות שלי, הדברים שמעניינים אותי,

הדברים שאני יודעת שימלאו לי את הנפש, לנגד זה שאני חייבת שהעבודה העתידית שלי תכניס לי כסף טוב.

אני יודעת שאומרים שכסף לא יכול לקנות אושר, אבל מי שאומר את זה יודע שזה לא תמיד נכון.

ברור שמכונית נוצצת ובית ענק ובגדי מעצבים זה לא מה שאני מחפשת.

אבל שאני אוכל לפרנס את המשפחה העתידית שלי בלי שהילדים שלי ובעלי אי פעם יצטרכו לא לבקש דברים ברשימת קניות כי הם ידעו שקשה לנו לסגור את החודש. אני רוצה שהילדים שלי יצאו.

שיטוסו איתי לחו"ל, שהם יוכלו לטוס לפולין בתיכון כמו כולם,

שהחולצה שהם יראו בחנות היא שלהם לא משנה מה המחיר שלה,

שהם לא יצטרכו לדאוג לכל העניינים המגעילים של המבוגרים.

אני לעולם לא רוצה שכסף יגרור ריבים..

אני רוצה שהחיים העתידיים שלי יהיו מלאים באפשרויות והזדמנויות ועם מינימום דאגות. מה לעשות, לפעמים כסף יכול לעזור לקנות אושר..

אז איך לעזאזל אמורים לבחור מה ללמוד.

איך לעזאזל מוצאים כיוון.

איך לעזאזל מתחייבים למשהו שהוא כמו קעקוע, תזכורת תמידית ויומיומית למה שאתה רוצה לעשות עם החיים שלך.

ברור שמקצוע אפשר להחליף כם באמצע החיים.

אבל איך לעזאזל מוצאים את הדבר שיגרום לך באמת לרצות לקום בבוקר, ימלא את הנפש אבל גם את הכיס?

אני חושבת המון על צרכים מיוחדים לאחרונה.

על זה שכלכך קשה לי ואני לא מוכנה להודות בזה בקול מול אף אחד.

זה קשה לי. וזה מעניין אותי.

וזה חשוב לי.

וזה החיים שלי.

ומרגיש שאין אף אחד בעולם הזה שיבין.

אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי.

אז התחלתי לצלם סרטונים על צרכים מיוחדים. עם מחשבות, עם תובנות.

אולי זה קצת יורד מהכובד שעל הכתפיים שלי, לדעת שיש לי למי לספר ואולי מישהו גם ידע להקשיב ולהפנים.

האמת היא שמאז שחזרתי מהמחנה בארה"ב בקיץ, אחרי 10 שבועות ארוכים ומלאים ומנותקים משאר העולפ\

מרגיש שכל העולם שלי התהפך מאות פעמים. אני לא מרגישה שהצלחתי למצוא את הgroove שלי מאז.

כולם לא מפסיקים להגיד ש'זה גיל כזה', ש'זו תקופות מעבר', ש'דברים ישתנו', 'שאני אמצא את כל התשובות יותר מוקדם ממאוחר'.

וזה כלכך. מעצבן. לשמוע. את.זה! ונמאס לי לשמוע את זה!

וברור לי שלרוב הם ממש צודקים.

אבל למה אני לא מצליחה להירגע מכל הלחץ ולמצוא את התשובות וליישר את הקווים ולהצליח?

כבר המון זמן שלא הייתי מסוגלת לכתוב.

הסכר שלי עמד איתן וחזק כדי ששום דבר לא ישבור אותו.

ישבור אותי..

אבל לא כל סכר מחזיק מעמד.

לפעמים המשקל שהוא סוחב is just too much to carry..

התחלתי עבודה חדשה וקשה לי. ממש קשה לי.

התחלות זה דבר כלכך קשה.

אבל אני חושבת שעשיתי את הדבר הנכון.

אני מקווה לפחות שעשיתי את הדבר הנכון.

אני מרגישה בודדה. אני יכולה להיות מוקפת במאוד אנשים מסביבי, ולהרגיש שאני לבד בעולם.

חסרה לי חברה. חסרים לי החברים שלי, שכל אחד ואחד מהמם במקום כלכך אחר ושונה ורחוק בחיים שלו.חסר לי את המישהו האחד הזה, שייכנס לי ללב ולראש (וגם למקומות אחרים..) וימלא אותי. וידאג לי.

אני רוצה שמישהו יאהב אותי באמת.

לא רוצה יותר רק לדאוג לכל העולם כל הזמן. מה עם מישהו שידאג גם לי קצת?..

 

כל סכר עתיד להישבר..?

 

-

'אור, ימלא את כל העיר כשהיא תבוא.. לא נושם את האויר כשהיא לא פה.. כשתבוא.. אור גדול ישטוף אותי, היא אור..'

נכתב על ידי , 4/2/2018 02:02  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בת: 20




2,287
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , האופטימיים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאשירה הציפור אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אשירה הציפור ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ