לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"You must learn some of my philosophy. Think only of the past as its remembrance gives you pleasure."

Avatarכינוי:  Carmen.

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2019


"לא יודע מה להגיב"

בתסריט האימה מככבת הדחייה, הכואבת, השורפת. שוב, שוב...

חלפו להן ארבעת השנים בהן הצלחתי בגבורה מטורפת לאטום הרמטית את הרסיסים של מה שנותר מהדבר

הזה שנקרא הלב שלי. שעבר כל כך הרבה, יותר מידי. ואחרי כל הזמן מישהו הצליח, בעיקר מבלי ידיעתו בכלל,

לסדוק לאט, מעט את החומה סביבי, כמו הנטיפים, טיפה אחר טיפה, במשך שנתיים. אפילו שלוש אם מחשבת

את הפעם הראשונה שבה פגשתי אותו, כשחתמנו את החוזה, כבר שם חלפה המחשבה שאני אשיג אותו... יום אחד.

 

כך גם היה, הגיע אותו היום אחרי שנה, שבו התחלנו, נמשכנו והמשכנו להתגלגל עם זה. שיחות על החיים, על החרא,

הדיכאונות וכל שאר הטוב שהעולם ממטיר עלינו, הודעות מרומזות ופלרטטניות ועניין של ימים עד שיגיע החיבור הפיזי

הנפלא. הנשיקות שלו... וואו. כמות הפעמים שחלמתי עליהן, מלאות תשוקה, תמיד. מושלמות, טורפות. הגוף הנערי

והצנום כאילו קפא אי שם בגיל שמונה עשרה ולא השתנה. והדפיקות, האס המנצח. אולי הפעם הראשונה ומבלי ששמתי

לב, שהמשיכה כה חזקה וללא כל אידיאליזציה של הצד השני, שלעיתים כה דימיונית ומופרכת. בכל פעם שאני מסתכלת

עליו, אני רואה אותו על כל חלקיו הידועים לי ואוהבת אותם. אבל הסגירות שלו הורגת אותי כי היא מזכירה לי את עצמי,

וזה מסתכל כי עכשיו אני יודעת איך זה גם מרגיש מהצד השני. מה לעזאזל עובר לו שם בראש, מה הוא חושב, מרגיש.

 

אין לי ספק במשיכה הפיזית, אבל מה הוא מרגיש, כלפיי. שנתיים שלמות בהן אנחנו חברים די טובים, שגם נהנים אחת

מהשני ונהנים לענג אחת את השני. אבל הייתכן שזה כל מה שזה? חברות נחמדה מבחינתו ותו לא? מודעת לכך שגם אני

נורא סגורה בפניו, כי בכל זאת חצינו מביזנס לפלז'ר למרות שהביזנס עדיין ממשיך וזה משחק מסוכן תמיד. הניסיון להשאר

על הגבול, לשמור על המרחק המדיוק מבלי להצית את הרגשות האסורים.

 

מסתבר שמעולם לא שמרתי על המרחק כמו שחשבתי, רק עבדתי קשה על להכחיש את הרגשות שהוצתו מזמן עד שנגמר

הכוח וזה השתלט. מפה כבר אין חזרה ונותרו רק ארבע אופציות ברורות מאד ורק באחת מהן אני לא מאבדת אותו.

הראשונה, להמשיך הכל כרגיל, מבלי לסכן את הקיים. אבל לסבול, והמון. סבל נוסף אינו מכבב בראש רשימת הטו דו,

וכבר למודת ניסיון מר מהסיטוציה.

 

השניה, לחיצה ארוכה על כפתור הבריחה, לחתוך מבלי להכנס לפרטים, לחסוך מכה לאגו הפגוע גם ככה. התמחות של שנים בתחום.

לרוץ כמה שיותר רחוק וכמה שיותר מהר, לשנוא את עצמי כרגיל על היותי פחדנית וחסרת יכולות לחשוף את עצמי בחולשתי,

לא שיש בכך חולשה בכלל, אם כבר אז ההפך. אבל גם השיעור הזה עברתי וגם ממנו השכלתי.

 

בסופו של דבר מגיעה האופציה היחידה שאוכל לחיות איתה, יחסית כמובן, ומתחיל שלב התכלס. צריכה להוציא את זה

מהמערכת ולעדכן את הצד השני בריגשותיי, מסתבר שככה זה עובד, לצערי. כאן נמצאת נקודת האל חזור האמיתית,

או שזה הדדי והתחלה של פרק חדש ביחסים שלנו או שברון לב. ברור שזה לא לבן או שחור, יש המון גוונים בדרך אבל

חוסר הודאות משגע את המח.

 

שעת השין הגיעה, וזה הזמן להוציא לאור, כמובן שבדרך הכמעט הכי גרועה באמצע הלילה אפופת עשן וחוסר שינה. בהתנסחות

נוראית ומבולבלת, כתבתי את הודעה. זהו, זה נעשה ואת הנעשה אין דרך לשנות יותר. הכדור הגיע, בדרך לא דרך, לצד שלו במגרש.

וכך בכמה מילים הוא הצליח לפנצ'ר את הכדור אצלי, "אני קצת הסתבכתי פה, לא יודע מה להגיב" הוא ענה בתגובה לפצצה שנחתה

עליו. וזהו. זה הכל ואני נותרתי לסבול את המשפט הזה מכה שוב ושוב כמו אגרוף בבטן והשתיקה/התעלמות שלו נותנות את

הנוקאאוט כל דקה מחדש. החרדה עובדת שעות נוספות למרות שהיא גם ככה היא פועלת ללא הפסקה בכלל.

 

אז הוא לא חושב עליי? ואולי אפילו יותר גרוע, הפכתי בעיניו לעוול להתמודד עימו, עוד איזו הזויה שרוצה אותו? היתי רק מישהי

שנחמד לו להזדיין איתה כל הזמן הזה? החום היה רק נר קטן שדלק בנינו ולא אש מרגשת? החום הזה שורף אותי פה, יתכן

ובאמת לא אכפת לך עד כדי כך? אני בכלל מעסיקה את מחשבותיך? ממלאת לך את הבטן בפרפרים שמנסים לפרוץ גם לתוך הלב?

גם אצלך אין פינה מיוחדת בשבילי? עוד מבוי סתום נוסף שאצטרך חודשים לתמודד ולצאת ממנו. אני באמת אאבד אותך?

הלב והמח מסוחררים מידי, רק מתחננים וצורחים ללא הפסקה, רק שישלח הודעה כבר, שיגיד משהו, שהסערה בתוכי תירגע איכשהו כבר.

 

נכתב על ידי Carmen. , 28/7/2019 14:21  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




עכשיו תורי

עכשיו תורי לאהוב

עכשיו אני גם לי מגיע

שיהיה מישהו כאן קרוב

יחבק וירגיע

אחד אחד את השדים במלחמה הזאת

אחד אחד את הפצעים שלא נותנים לחיות

 

מישהו להיות איתו ביחד לא לחוד

מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד

מישהו לרוץ איתו בגשם החזק

שבתוכי תמיד יורד

ולא נפסק

 

עכשיו תורי

עכשיו תורי לא לכאוב

עכשיו אני גם לי מגיע

מישהו שלא ייתן לעזוב

הוא יילחם וינצח

אחד אחד את הקרבות במלחמה שלי

הוא יחבר את החלומות השבורים שלי

 

 

כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק

כוסעמק כוסעמק כוסעמקקקקקקקקקקקקקקקקקקק

 

מתי יהיה תורי?

מי יציל אותי?

למה זה מעולם לא קרה

 

למה אף אחד לא מבין שאין בי כוח

הפצעים, השדים, הסיוטים, הכאבים, התהום העמוקה

למה אף אחד לא מחבק, מרגיע

 

מתי בכלל אפסיק לרוץ? רק לשרוד?

לכאוב?

 

כמה עוד דמעות

כמה עוד דם

 

עייפתי

אם רק היה בי מקום בטוח, טוב

רק מילאו הכל בחרא 

והרעל הזה הורג מפנים

כל תא במח

 

מתי אבריא? מתי המחלה הארורה הזאת תעזוב אותי

לא רוצה להשלים עם זה

לא רוצה לדעת שזה איתי עד הסוף

עד הנשימה האחרונה

 

למה כל זה טוב?

למה הכל לבד?

וגשם חומצי יורד עליי ולא נפסק

ואין איפה להתחבא

אין לקחת נשימה

 

כמה עוד אמשיך להיות אוויר

שקופה

שק אגרוף לכולם

קורבן מחורבן

 

למה כל כך קל לפזר שנאה

אבל לקבל אהבה זה הדבר הכי קשה בעולם

 

למי אכפת בכלל

יצרתם מפלצת

ומפלצת אשאר תמיד

היכן שלא אהיה

מה שלא אחשוב

נכתב על ידי Carmen. , 20/7/2019 18:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




נכתב על ידי Carmen. , 13/7/2019 21:11  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , דת , מדעי הרוח
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לCarmen. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Carmen. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ