לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

האלמוג של בלוג


מה שלא כותבים, לא באמת קרה. מה שלא נחרט בין דפי הבלוג, ייעלם עם הרוח הבאה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2018

חזרה לשגרה


אני לא זוכרת כמה זמן לקח לי לחזור לשגרה אחרי הלידה הראשונה, אבל נראה לי שהפעם זה הרבה יותר איטי.

יש האומרים שילד ראשון הוא הכי קשה, לי בהחלט היה הכי קשה המעבר ל-2. לא כי הילד השני יותר קשה, ברור שלא. הרי הוא יודע שתשומת הלב לא רק שלו והוא יודע שלפעמים הוא בוכה ולא קופצים אליו מדי, כי פשוט אי אפשר.. והוא יודע שלפעמים מעירים אותו גם אם נורא בא לו להמשיך לישון, ואפילו לפעמים מפסיקים לו את האוכל באמצע.... בחיי. אז הוא מחויב להיות ילד יותר "נוח" - יעני ילד שדורש פחות... זאת התיאוריה שלי בכל אופן. אבל קטונתי.. הוא בן ארבעה חודשים בינתיים אז אולי אני מדברת שטויות.

 

אז מה כל כך קשה לי במעבר לילד שני?

בדיוק זה.

השילוב ביניהם, האיזון וחלוקת תשומת הלב שלי.

אני תומכת נלהבת של הגישה ההיקשרותית החיובית (בלי עונשים, בלי כעסים, המון הכלה, עקרון הרצף וכו') וזה עבד נהדר עם נוני כי הוא היה היחיד, ואפשר להכיל עד אינסוף כשיש ילד אחד. אבל איך אפשר לתת מעצמך 100% כשיש 2 שדורשים את זה? ועוד לא התחלתי לדבר על בן הזוג, אבל באמת שזה כבר לפוסט אחר....

אני אתן דוגמא:

 

בוקר.

אבא בעבודה, נוני עדיין ישן ודוני מתעורר לאכול. אנחנו עדיין במיטה, אני מניקה אותו ופתאום שומעת את נוני מתעורר. חייבת לבוא אליו במיידי אחרת הוא סורק את כל הבית ואז או שבוכה "אמאאאאא אמאאאאאא איפה אתתתתתת" או שפותח את המרפסת או הדלת ויוצא לחקור את העולם. בן שנתיים וחצי כמעט... גיל מסוכן.

אני מניחה את דוני באמצע האוכל ואז אחד מ3 התסריטים הבאים:

1. או שהוא נרדם. מהמם, נכון? זה כמעט לא קורה.

2. או שהוא סתם רגוע ומסתכל סביבו, מחכה לי שאחזור. לרוב אחרי 10 דקות בערך נמאס לו. זה מספיק בשביל לארגן את נוני אז זה מסתדר.

3. פותח בצרחות אימים.

 

במקרה של אופציה 3 אני חייבת להחליט מי מהם יותר חשוב כרגע?? נוני שנמצא בסכנת חיים מיידית או דוני שצורח את נשמתו ובטוח שאמא ברחה והוא נשאר בודד בעולם.

אני בוחרת בנוני ומנסה לשכנע אותו להצטרף אלינו במיטה או לפחות להיות סטטי במקום אחד ולחכות לי. חוזרת לדוני להמשיך להאכיל או להרגיע ומקווה לטוב.

 

הגיע הזמן לצאת לגן. אני מארגנת את נוני (להתלבש, לשים סנדלים, לצחצח שיניים, לתת עוגיה, למלא מים, לשטוף פנים, לבדוק שאין פיפי או גחמות אחרות ויאללה לשכנע אותו שזה לא יום לאופניים אלא לעגלה (כי אין לי מקום גם לאופניים שלו וגם לעגלה של דוני)) ובינתיים דוני ממתין במקרה הטוב או בוכה במקרה הרע. אבל מה אפשר לעשות...

יוצאים לגן.

למזלי, הגן נמצא במרחק הליכה קצרה (יחסית).

לרעתי, 20 דקות בחוץ אחרי שהעירו אותו משינה / הפריעו לו באמצע האוכל זה לא בדיוק אופטימלי בשביל תינוק בן ארבעה חודשים.

למזלו, אחרי האטרף של הבוקר, הוא זוכה בי לכל שאר היום כי נוני בגן.

לרעתו, יש לאמא עוד המון סידורים ודברים לעשות חוץ מלטפח אותו.

 

בערב קצת יותר קל כי יבניאל נמצא איתנו בבית. דוני וויתר כבר מזמן על שנת ערב (אלא אם אנחנו מחוץ לבית ואז הוא ישן במנשא) אז הוא מתעייף מוקדם, נוני חוזר סחוט מהגן אבל בכל זאת מנסים לעשות ערבים כיפיים משפחתיים ביחד. אני אוהבת את הזמן הזה שלנו ביחד. אבל גם אוהבת כשכולם הולכים לישון...

 

ובכל זאת, קצת יתרונות לשני ילדים:

1. טוב האמת שעדיין לא מרגישה את היתרונות אז אחזור לזה בעוד כמה חודשים.

 

לא, עוד לא מרגישה שהגעתי לאיזון, לא לבאלאנס שאני כל כך מחכה לו ולא לסדר ולשקט.

בעוד חודשיים הוא נכנס לגן ואני לעבודה (איזה?? איזה??) ואולי אז דברים קצת ירגעו. או שלא...

 

טירוף פה.

נכתב על ידי האלמוג של בלוג. , 1/8/2018 10:45  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי:  האלמוג של בלוג.

בת: 31




1,197
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , הורים צעירים , תינוקות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להאלמוג של בלוג. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על האלמוג של בלוג. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ