לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  מרינייד

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2019    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2019

תודה.


אז הבחור החדש בחיים שלי יראה את הקעקוע "תודה" שנמצא על הצלעות שלי וישאל,

-למי את מודה?

לו.

 

אני אגיד את זה ותנסה לא להיבהל. 

מודה לו.

בלעדיו לא הייתי חיה היום. 

הוא גירד אותי מהרצפה. 

הרים אותי מהרצפה ככה על הידיים. נישק כל פצע. ספג כל טיפת דם שירדה ממני.

כשבעטתי בו והרבצתי לו, אפילו כלכך חזק, הוא לא עזב את החיבוק.

כשהצלחתי לברוח ממנו הוא רץ אחריי. ורץ ורץ ורץ. כשלא היו לי כוחות יותר לרוץ ונפלתי הוא הרים אותי שוב. 

בכה איתי את כל הדמעות שלי. 

בעטתי בו חזק, עם הידיים, עם הרגליים, שרטתי אותו, נשכתי אותו, פתחתי לו את המצח,

הוא דימם ממני מלא. 

ולא עזב את החיבוק.

"אני תמיד פה." 

"את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים" 

 

תודה.

תודה שנתת לי לשנוא אותך.

תודה שנתת לי לכעוס עליך. לזלזל בך. לזרוק עליך כמה רעל שהייתי צריכה. 

תודה שנתת לי לתעב אותך. לשנוא אותך כלכך.

להוציא עליך את כל הרע. 

זה הדבר היחיד שהיה לי בפנים. ואתה הרי נכנסת לבפנים.

 

זאת לא הייתה אהבה. זה היה אוויר נשימה. 

 

והנה בדיוק בתזמון מושלם, היוטיוב מנגן את השיר שלך.... 

*בואי של לירן דנינו*

 

תודה שהיית שם. 

תודה שנכנסת לי מתחת לורידים. מהיום הראשון שנפגשנו. אני ידעתי, אני ידעתי. אמרתי בלב אחרי המפגש שלנו "אני לא לבד יותר" 

נכנסת לי מתחת לוירידים כלכך. את לא לבד יותר.

אמרתי לך תעזוב אותי אין לי תקנה, אין לי לאן להמשיך פה, שום רע לא יפסיק לעולם. אין לי מה להמשיך בעולם הזה.

"את תהיי בסדר" "את הדבר הכי ייפייפה בעולם הזה" "חיכיתי לך שמונה שנים" 

מסתכל עליי עם המבט הזה. עם העיניים האלה הירוקות הענקיות. מאוהב עד העצם.

רציתי לברוח איתך מכל העולם ורק לשקוע במבט הזה. רק אני ואתה בתוך פינה ביער. לנצח. זהו. לכל החיים. 

רק אני ואתה מרגישים את הרגשות שלנו. לנצח מבינים, לנצח מנתחים כל מילימטר רגש שנוצר בינינו. 

 

מי יכול להסביר לכם, אנשי העולם, מה זה היה הקשר הזה? 

אם תבינו מה זה קשר בין אמא לילד אולי תבינו? 

מעולם לא סיפרתי לכם עלינו. אפעם לא הבנתם. "לא נראלי שהוא עושה לך טוב" "אתם רבים מלא עזבי אותו" 

 

נכון. לא "אהבתי" אותך. נכון לא "שימחת" אותי. 

כי למי בכלל הייתה שמחה. כי למי בכלל הייתה אהבה. לי הייתה אהבה בפנים?? לי הייתה שמחה בתוכי להוציא? 

לא.

אני רציתי למות. לי היה רק איבדון. רק שחור. רק כאב. 

כשהסתכלתי עליו בפעם הראשונה בחיים היה לי וויז'ן שלי מתה. ואחריו עוד. איך אני נופלת מצוק. נחתכת לחתיכות. הגולגולת שלי מתרסקת וכולי דם. 

זה מה שראיתי בעיניים שלך.

כי זה מה שהוצאת. 

הוצאת אותי. 

החזקת מראה מול הנפש שלי. וזה מה שראינו. שנינו. 

 

מהמפגש איתך התחלתי להירפא. 

נהרגנו ביחד שנינו כדי להיוולד מחדש.

נכנסת לי מתחת לוירידים, מתחת לכל המבנים הפסיכולוגים שבנו ההורים שלי.

נכנסת, החזקת חזק, חיבקת כלכך, קיבלת כל דבר. שמרת עליי. שמרת עליי כלכך.

בנית לי יסודות חדשים. בנית לי משקפיים חדשים.

הייתה לנו סימביוזה חולנית כלכך. הייתי נושמת את האוויר שהיית מוציא. ואתה את שלי... נדבקים ברגש. מוציאים. נלחמים בו. שופכים. אוכלים שוב את כל מה שייצא. 

היינו יורים אחד על השני כלכך. רבים כמו מטורפים, צורחים, שונאים, שופכים את כל הרעל. הורגים אחד את השני במילים. מתנקים. נושמים. "את הופכת אותי לבנאדם טוב יותר". אחרי קרב איגרוף. מתרפקים בחיבוק. נרדמים. הכל בסדר. "מכל ריב אנחנו נהפכים טובים יותר" 

לא עושים סקס בכלל. לא מתגעגעת לזה כי זה לא היה. מתגעגעת למגע שלך כל כך. הגוף שלי כל כך מתגעגע לחיבוק שלך. למגע שלך. שתעטוף אותי. והנה הדמעות. אוף החיבוק שלך. כמה דמעות בשנייה בזיכרון של החיבוק.

 

מי יכול להבין מי? רק משוגעים. מי יבין. מי בכלל יכול להסביר לכם? אני לא יכולה להסביר לעצמי אפילו. 

אני רק יודעת שהרצון למות פחת. שהחרדות פחתו. שיכולתי לנשום לפעמים. שהמצוקה פחתה. שלאט לאט התחלתי לראות. שלאט לאט חזרתי לחיות. שהכאב פחת. הכאב פחת. כבר לא כאב לי כלכך כלכך כלכך. 

לא היה "טוב" במצב שהייתי בו. היה רק "פחות רע". ופחות רע במצב שהייתי בו היה אושר עילאי. ומשהו שיכל לגרום לי לכאוב פחות זאת הייתה המתנה הכי גדולה שהעולם יכל לתת לי. לא רק שהוא לא עשה רע יותר, כמו כל דבר. אלא, הוא עשה פחות רע. 

מה אתם מבינים בכלל? אולי אם הייתי יודעים כמה כאב לי וכמה רציתי למות אולי הייתם חושבים שהוא כן טוב לי. 

 

בזכותו אני בחיים היום. 

כי הוא נתן לי למות.

ולהרגיש את כל המוות שהיה לי בפנים בלי שום ביקורת או בושה. 

ורוקנו ביחד את כל ההרים מוות שהרגשתי. 

וביחד איתו נולדתי מחדש. 

כשהוא הסימביוזה. והוא זה שהרים אותי על הידיים כמו תינוקת בת יום. וליטף. ונידנד. והרגיע. והיה בכל רגע. עד שגדלתי. והלכתי כבר בעצמי.

הוא המשפחה החדשה שלי. ההורים שלי הם סתם ביולוגים. הוא המשפחה החדשה שלי, בחיים החדשים שלי. משפחה שיצרה יסמין חדשה ובריאה, ונכונה לעצמה. משפחה שהייתה קשובה לצרכים שלי וראתה אותי בתור דבר כלכך מדהים ופלאי. משפחה שהכילה את כל השדים שלי. משפחה שאהבה אותי והאמינה בי. שנתנה לי להוציא רגשות ודיברה איתי את כל מה שקורה לי בפנים.

משפחה שנתנה לי לבנות מבנים חדשים, הקשרים פסיכולוגים חדשים. 

אין דברים כאלו בעולם. זה בכלל לא אפשרי למחוק את מה שההורים שלך יצרו ולבנות חדש עם מישהו אחר.. זה לא קורה לבני אדם. אפשר להשתפר, אי אפשר לבנות בתור אדם מבוגר "ילדות חדשה". זה מה שטיפול שואף לעשות אבל בואו, זה לא קורה, בטח לא ברמה כזאת. 

 

הוא בנה לי מחדש את החיים. הוא בנה אותי מחדש. הוא בנה לי "ילדות חדשה" והשלכות ילדות חדשות. ואיתם יכולתי לבוא להורים שלי ולהגיד להם בפ-נ-י-ם כמה חרא הורים הם. וכמה הם חירבנו אותי. כי הוא בנה אותי מחדש. והיום אני מעל מה שהם בנו. היום אני אשכרה מעל ההשלכות של הילדות שלי. 

 

איזה תהליך מטורף עברנו ביחד. 

הזוגיות נגמרה. הסימביוזה נגמרה. ושנינו מבינים (בעיקר אני, והוא שמסכים) שהתהליך נגמר ואנחנו צריכים לעוף אל העולם, להתבגר, לעמוד בפני עצמנו, כי אין יותר מה להוציא מהקשר בינינו. הגיע הזמן להמשיך הלאה. אחרי חמש שנים של ילדות. שזה בדיוק אפילו מה שהפסיכולוגיה חושבת על התפתחות הילד, ה-5 שנים הראשונות הם הקריטיות. הנה. אחרי חמש וחצי הרגשתי שאני מוכנה לצאת לעולם.

אני לא מרגישה שזה פרידה, אני מרגישה שאנחנו ממשיכים לחיות. ממשיכים את התהליך, ועכשיו הצעד בתהליך הוא להיפרד מהזוגיות.

הזוגיות מבחינתי נגמרה סופית, אין על זה דיון. אבל הקשר הכללי בינינו, לדעתי זה עוד לא נחתם. אחרי העיבוד הרציני אני בטוחה שתגיע שיחה. אולי עוד נהיה בקשר בחיים האלה. אולי לא כרגע.. אולי בהמשך.

בכל מקרה, זה לא זוגיות שנפרדנו וזהו. כל אחד לדרכו. הוא תמיד יהיה חלק מהורידים שלי. אין אפשרות בכלל שלא, גם אם אני ארצה חח 

אבל אני לא רוצה גם. הוא לנצח יהיה איתי. כמו ילד שהיה לך ונהרג. הוא תמיד יהיה הבן זוג שלי. תמיד חלק ממני. תמיד המשפחה שלי. עם כל בני האדם יש לי קשר של 1 אינטימיות, מקסימום 2. איתו היה לי 10. הכי הרבה שיש והכי קרוב שיכול להיות בכלל. 

זה שנפרדנו זה לא באמת גמר את זה.

זה רק להבין איך ממשיכים מפה... מול הקשר שלנו. מול הדמות שלך שנשארה בתוכי ולנצח תישאר. 

וגם, גם מול אחרים. גם מול אחרים בעולם,

אבל כמובן מאמי, שמול גברים אחרים. אני יודעת שכואב לך כלכך יפה שלי לשמוע את זה, אני יודעת, הלוואי וזה לא היה כואב לך כלכך. הלוואי וזה לא היה מכאיב לך והיית מצליח להבין את ההתפתחות שלי. כלכך לא מגיע לך שיכאב לך. אחרי כל מה שעשית בשבילי.

אני מאחלת לך את כל הטוב בעולם. הייתי מורידה את הירח אם היית צריך אותו, רק כדי שיהיה לך טוב. עושה את כל מה שאפשר. כלכך מגיע לך שיהיה לך טוב. הבנאדם הראשון בעולם הזה שמגיע לו. 

 

אוהבת אותך לא מסביר את התחושה שלי כלפיך אחרי הפרידה. 

אתה כלכך חשוב לי. כלכך חשוב. אם תצטרך שאני אבוא להנשים אותך, אני עוזבת את כל החיים שלי ומגיעה בריצה. 

אין לי מילים להסביר כמה אתה חשוב בשבילי. 

אוהבת אותך? הלוואי ויכולתי להחזיר לך את כל מה שנתת לי. הלוואי והחזרתי לפחות שליש.. התאמצתי בהחלט. אני יודעת שהצלחתי קצת, ואני יודעת שעשיתי לך טוב. אבל הלוואי ותהיה לי הזדמנות בחיים להחזיר לך ממש כמו שנתת לי. 

 

שלך לנצח. כמו שתמיד הייתי.

ציפור. (כותבת את המילה הזאת ומתפרקת מבכי)

שלך תמיד ציפור. 

נכתב על ידי מרינייד , 23/4/2019 16:21  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , פילוסופיית חיים , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למרינייד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מרינייד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ