לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  מרינייד

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2018    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2018

זה אפשרי.


זה לא יהיה פשוט להילחם באנשים האלה, שחושבים הפוך ממני. כל האגרסיבים, כל השוביניסטים שנהנים מהסמכות שלהם ומהתנאים שככה. 

הוא הראשון, זה שגדלתי איתו. לצערי. אבל הכי הגיוני גם, בגלל זה העניין כזה קריטי אצלי. 

אני קופצת ממלחמה למלחמה. אבל זה רק הגיוני. רק צריכה לא לוותר, זה לא יהיה פשוט. 

הוא עשה, הם עשו, 30% של פגיעה. שהתעלמתי ממנה כדי לשרוד. 

הצבא יצר 100% של פגיעה. 

בצבא כבר לא יכולתי להתעלם מזה, ובאופן אוטומטי התחלתי לראות את כל הפגיעות האחרות גם. 

אלו היו מלחמות מכל הצדדים. 

אני צריכה לזכור חזק שלא בזכותם קמתי מהמשבר הזה, שהמשפחה שלי הם לא התשובות, הם לא העולם החדש. להפך, הם העולם שיצר לי פגיעה בעצמו, והם עדיין אנשים שאני אמשיך להילחם בהם, אני לא יכולה להניח את הראש לידם. 

הקבוצות החדשות בחיים שלי הם הקבוצה שתומכת בי, שם אני יכולה להניח את הראש, שם מחבקים את הדעות שלי וממשיכים אותן, שם מחזקים אותי מכל המלחמות של בחוץ. 

אנחנו דור השינוי, יש לי כבר קבוצה שלמה כזו של שינוי. אני, אני כבר מגיעה עם הבשורה, לא רק עם השבר. אני מקדימה בכמה צעדים את אלו שמרגישים לפעמים ששבור להם, שלפעמים רואים ניצנים של אפשרות חדשה. אני כבר שם, אני כבר חיה את האפשרות החדשה כמה שנים. 

כמו שאתם מבינים, בשבילי זה היה קיומי למצוא את האפשרות החדשה, בלעדיה לא יכלתי לחיות. ליטרלי, פשוט הייתי נפרדת מהחיים. 

זו לא איזה כת, זה לא טבעונות או משהו חח.. אנחנו לא משכנעים בפאנטיות ואלימות אנשים אחרים, שאנחנו יודעים טוב יותר והם חייבים להיות חלק מזה. 

אבל זה כן איזה קבוצה, איזו גישה, יש לי כמה מעגלים כאלה, שדרכם אני חיה את החיים החדשים שלי.

אני לא משכנעת אחרים להיות חלק ממנה, אבל אם הם יצהירו מולי את ההצהרות האיומות בגאווה, כמו שהם רגילים; "דיכאון זה פינוק" "אל תתרגש, בקטנה" "נשים הם דרמטיות, לגברים אין רגשות" "הומואים זה חטא, הם בוחרים להיות כאלה" "אישה צריכה לעשות את עבודות הבית" "הדעה שלך לא מעניינת" "טיפול פסיכולוגי זה לבכיינים", סקסיזם, החפצה של נשים.. "לילדים אין דעה, מה הם מבינים בכלל" "מה רע בממתקים" "כל הערבים צריכים למות" ועוד ועוד ועוד נראלי שהבנתם את הרעיון..

אז אם מצהירים את זה מולי, אני לא יכולה שלא להתווכח בנחרצות עם הבנאדם, ואם צריך גם להיכנס בו. מצטערת, זה חזק ממני, אני פשוט לא יכולה לשתוק. אסור לי לשתוק. זה חלק מהתפקיד שלי בעולם. 

אני עסוקה ועוסקת בWell being. אני עסוקה בבריאות נפשית טובה של אנשים, בבריאות נפשית של החברה ואיך מייצרים מערכת מוצלחת לפרט.

איך התגלגלתי להיות בנאדם כזה אפשר לנסות להבין.. אבל זה לא כזה משנה, אין לי איזה טראומה רצינית, יש לי הורים מיושנים שניסו לשרוד, כמו להרבה אנשים בדור שלי.. 

אבל אני נהפכתי להיות מניפת הדגל של השינוי החברתי. ברגע שפגשתי את עולם הפסיכלוגיה בגיל 16 קיבלתי גב, קיבלתי גב מטורף של התייחסות לרגשות של בני האדם, ולא רק של פגיעות הדדיות. ומאז, מאז אני שם. 

חווה את הכל על הבשר שלי לא מבחירה, לוקחת כל עיקרון וכל אירוע מאוד קשה ונשאבת לתוך, במחיר הבריאות הנפשית שלי. אבל רק ככה מייצרים שינוי, מאנשים שחייבים לעשות את השינוי כדי להצליח לנשום. 

 

ההבדל של היום מפעם, זה שהיום יש לי קבוצות מאחוריי. ויש לי אנשים מאחורי, ואני שואבת מהם כוח. 

אני צריכה לזכור שיש לא מעט אנשים שחושבים אחרת ממני, ויהיו כאלו שאני אצטרך להילחם בהם חזק יותר והם יתישו אותי ויחזירו אותי אחורה לאיבדון, אבל אני צריכה לזכור שהם לא חלק מהקבוצה שלי, הם הקבוצה הנגדית. לא מהם אני שואבת את הכוח. ולא עליהם אני מניחה את הראש, ואם אני ינסה אני אקרוס. 

את רוב אחוזי החיים שלי כדאי שאני אעביר בלחיות את הקבוצות שלי, ורק קצת במלחמות עם הצד השני.

כמובן שבמי שיצר לי את הפגיעות אני זקוקה להילחם, זה תמיד יחכה לי שם וכשאני אצליח להיאבק בהם אני אקבל המון כוחות לתוכי.

אבל ככה, ליום יום, רק לפעמים. רק כשיש לי אקסטרה כוח. כי מלחמה גדולה מדי תיקח ממני יותר מדי כוחות. 

 

נלחמתי בהוא המחורבן שפגע בי פעם. זה היה קשה ושואב, אבל כשהתאוששתי פתאום קיבלתי מלא כוחות שלי בחזרה. וזאת הרגשה נהדרת. וזאת ההרגשה הנכונה, וזה גם עוזר לי להבין איך להתמודד יותר טוב עם הטראומה של הצבא. 

פתאום אני רואה אפשרות סוף למשבר, פתאום אני רואה איך אני יכולה לקבל את כל הכוחות שלי בחזרה, את הכוחות שלי שנלקחו לי לפני 10 שנים עם הגיוס לצנ"ל (צבא ניצול ישראל). פתאום זה אפשרי, פתאום זה אפשרי שיש לזה סיבה, ושיש לזה פיתרון, ושיש לי דרך לסגור את הפצע ולראות איך אני ממשיכה משם, כשכל הכוחות שלי איתי. שלא נשאר אפילו אחד שם.

שיש לי אשכרה דרך להתמודד עם זה, עם מצבים כאלה, ועם כל מה שזה ייצר אצלי. 

זה גם מסתדר לי למה זה יכול להיגמר ובתוך מה לחיות אחרי זה. וכשהכל ברור אני אשכרה יכולה להאמין שזה ייגמר. 

שזה אפשרי. 

 

נכתב על ידי מרינייד , 13/10/2018 11:32  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , פילוסופיית חיים , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למרינייד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מרינייד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ