לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  מרינייד

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2018    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2018

Dusk Till Dawn


אני זוכרת אותי. עם הגופייה השחורה הארוכה הזו. עם השיער המבולגן. עם העיניים הירוקות הגדולות. והקפואות. 

את תחילת החורף.

זה היה נובמבר. 

היה קצת גשם. לפעמים. תחילת הקור. 

אני זוכרת את הכאוס שלי.

אני זוכרת אותי נאבקת בך. חזק חזק. אתה מחבק חזק ואני נאבקת וצורחת ובוכה ומרביצה לך ומנסה להשתחרר, ואתה ממשיך לחבק.

ובוכה. ואתה מחבק. ומרגיע ומלטף אותי. עד שאני נרגעת ובוכה, פשוט מתפרקת. בוכה כלכך חזק. בתוך הידיים שלך.

"את מדהימה" 

 

"פשוט תקח את זה ממני. בבקשה פשוט תקח ממני את כל הטירוף הזה. בבקשה פשוט תשאב ממני את כל זה, אני לא יכולה לנשום יותר. בבקשה אני מתחננת, תיקח את זה ממני. בבקשה" 

-"ששששש תרגעי ששש אני אקח את הכל" 

 

למה עשית את זה בשבילי? למה אכפת לך ממני? למה בכלל? אתה לא מכיר אותי? אני בנאדם זר. למה אכפת לך? 

למה הצלת אותי? למה שמישהו יציל אותי? למה שלמישהו יהיה אכפת ממני? אני לא שייכת לאף אחד

 

היום, 6 שנים של זוגיות, הגיוני לי שתהפוך את העולם בשבילי. 

אבל עשית את זה ביום שהכרנו. פשוט לקחת לי את היד ולא עזבת. אפעם. לא משנה כמה הכאבתי לך. היית. פשוט היית. היית נוכח.

והדבר הכי הזוי, זה שהערצת אותי. הייתי התגלמות הקסם בעולם, הייתי מדהימה בשבילך. 

היית מאוהב כמו שאפעם לא היית. היית מוכן להפוך את העולם בשבילי. מהיום הראשון. כלכך נהנת לאהוב אותי.

 

אני זוכרת את זה. אני זוכרת איך זה הרגיש.

היקום שלח אותך אליי כדי שאני לא אסיים את החיים שלי. כי זה כבר עמד לי בראש. אני מדהימה מדי בשביל שהעולם ייאבד אותי. 

אני לא בנאדם אובדני, להפך, נפלתי לאיזה משבר שהלך והסתבך והסתבך ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד, עשיתי כלכך הרבה מהלכים והכל נשבר לי בפרצוף וכבר לא ראיתי את האור ולא היה לי כוח להילחם יותר.

ואז הגעת. 

לקחת אותי ביד. "אני פה" "אני איתך" "את תעברי את זה" 

-"מאיפה אתה יודע שזה יעבור?"

"אני יודע"

 

זה עבר. 

הכל התאחה. כל השברים התאחו. כל החתיכות התחברו, הכל חזר למקום. 

יש לי איך לנשום היום. יש בשביל מה. יש עם מה. 

יש לי עוד דרך, ברור. תמיד יש עוד.

אבל אני נושמת. בעצמי. 

נלחמת כל פעם יותר במי ששבר אותי. 

 

אבל איך מעכלים את כל זה?? 

 

אני מדהימה? אתה מדהים. לב עם עיניים שלי. מי היה פה בכלל אם לא אתה? חייבת לך את החיים שלי. 

על כל שבריר אהבה. על כל שבריר מילה. על כל "אני פה" שאמרת. 

האהבה שלך הצילה אותי. כל הקירות שהנחת מולי כדי שאוכל להילחם בהם ולהוציא את כל האגרסיות שבי. 

קיבלת אותי. קיבלת כל צעד הזוי שעשיתי. כל מהלך, קדימה, אחורה, הצידה, לא משנה לאן הלכתי, קיבלת אותי. והוהו כמה הלכתי. 

אני חושבת שמגיע לי שיקבלו אותי, שלא תבין לא נכון..

פשוט אף אחד לא עשה את זה לפני שהגעת. ועל זה אני מעריכה אותך כל כך. 

 

כשהיית פה התייחסתי אליך כראוי לזוגיות. לא הערצתי אותך בכלל. התייחסתי אליך כמו מישהו שאמור לאהוב אותי. לא כמו מישהו שאני מודה לו על כל נשימה. כי מגיע לי מישהו כמוך שיאהב אותי. אבל יכול להיות שעשיתי את זה קצת יותר מדי... אולי פחדתי להסתכל לכאב שלי בעיניים ולהודות איפה הייתי. ואיך הגעת מהחושך ותפסת אותי. כי להודות שתפסת אותי זה להודות שנפלתי. אולי כדאי ששניה לפני שאני אכעס על זה שלא אהבת 100 היום ורק 90, אני אזכור שאהבת 90. שיש אפשרות גם לכלום. 

שאני יודעת איך כלום מרגיש. 

 

 

 

 

נכתב על ידי מרינייד , 10/10/2018 21:48  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , פילוסופיית חיים , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למרינייד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מרינייד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ