לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  מרינייד

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2019    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2019

תודה.


אז הבחור החדש בחיים שלי יראה את הקעקוע "תודה" שנמצא על הצלעות שלי וישאל,

-למי את מודה?

לו.

 

אני אגיד את זה ותנסה לא להיבהל. 

מודה לו.

בלעדיו לא הייתי חיה היום. 

הוא גירד אותי מהרצפה. 

הרים אותי מהרצפה ככה על הידיים. נישק כל פצע. ספג כל טיפת דם שירדה ממני.

כשבעטתי בו והרבצתי לו, אפילו כלכך חזק, הוא לא עזב את החיבוק.

כשהצלחתי לברוח ממנו הוא רץ אחריי. ורץ ורץ ורץ. כשלא היו לי כוחות יותר לרוץ ונפלתי הוא הרים אותי שוב. 

בכה איתי את כל הדמעות שלי. 

בעטתי בו חזק, עם הידיים, עם הרגליים, שרטתי אותו, נשכתי אותו, פתחתי לו את המצח,

הוא דימם ממני מלא. 

ולא עזב את החיבוק.

"אני תמיד פה." 

"את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים" 

 

תודה.

תודה שנתת לי לשנוא אותך.

תודה שנתת לי לכעוס עליך. לזלזל בך. לזרוק עליך כמה רעל שהייתי צריכה. 

תודה שנתת לי לתעב אותך. לשנוא אותך כלכך.

להוציא עליך את כל הרע. 

זה הדבר היחיד שהיה לי בפנים. ואתה הרי נכנסת לבפנים.

 

זאת לא הייתה אהבה. זה היה אוויר נשימה. 

 

והנה בדיוק בתזמון מושלם, היוטיוב מנגן את השיר שלך.... 

*בואי של לירן דנינו*

 

תודה שהיית שם. 

תודה שנכנסת לי מתחת לורידים. מהיום הראשון שנפגשנו. אני ידעתי, אני ידעתי. אמרתי בלב אחרי המפגש שלנו "אני לא לבד יותר" 

נכנסת לי מתחת לוירידים כלכך. את לא לבד יותר.

אמרתי לך תעזוב אותי אין לי תקנה, אין לי לאן להמשיך פה, שום רע לא יפסיק לעולם. אין לי מה להמשיך בעולם הזה.

"את תהיי בסדר" "את הדבר הכי ייפייפה בעולם הזה" "חיכיתי לך שמונה שנים" 

מסתכל עליי עם המבט הזה. עם העיניים האלה הירוקות הענקיות. מאוהב עד העצם.

רציתי לברוח איתך מכל העולם ורק לשקוע במבט הזה. רק אני ואתה בתוך פינה ביער. לנצח. זהו. לכל החיים. 

רק אני ואתה מרגישים את הרגשות שלנו. לנצח מבינים, לנצח מנתחים כל מילימטר רגש שנוצר בינינו. 

 

מי יכול להסביר לכם, אנשי העולם, מה זה היה הקשר הזה? 

אם תבינו מה זה קשר בין אמא לילד אולי תבינו? 

מעולם לא סיפרתי לכם עלינו. אפעם לא הבנתם. "לא נראלי שהוא עושה לך טוב" "אתם רבים מלא עזבי אותו" 

 

נכון. לא "אהבתי" אותך. נכון לא "שימחת" אותי. 

כי למי בכלל הייתה שמחה. כי למי בכלל הייתה אהבה. לי הייתה אהבה בפנים?? לי הייתה שמחה בתוכי להוציא? 

לא.

אני רציתי למות. לי היה רק איבדון. רק שחור. רק כאב. 

כשהסתכלתי עליו בפעם הראשונה בחיים היה לי וויז'ן שלי מתה. ואחריו עוד. איך אני נופלת מצוק. נחתכת לחתיכות. הגולגולת שלי מתרסקת וכולי דם. 

זה מה שראיתי בעיניים שלך.

כי זה מה שהוצאת. 

הוצאת אותי. 

החזקת מראה מול הנפש שלי. וזה מה שראינו. שנינו. 

 

מהמפגש איתך התחלתי להירפא. 

נהרגנו ביחד שנינו כדי להיוולד מחדש.

נכנסת לי מתחת לוירידים, מתחת לכל המבנים הפסיכולוגים שבנו ההורים שלי.

נכנסת, החזקת חזק, חיבקת כלכך, קיבלת כל דבר. שמרת עליי. שמרת עליי כלכך.

בנית לי יסודות חדשים. בנית לי משקפיים חדשים.

הייתה לנו סימביוזה חולנית כלכך. הייתי נושמת את האוויר שהיית מוציא. ואתה את שלי... נדבקים ברגש. מוציאים. נלחמים בו. שופכים. אוכלים שוב את כל מה שייצא. 

היינו יורים אחד על השני כלכך. רבים כמו מטורפים, צורחים, שונאים, שופכים את כל הרעל. הורגים אחד את השני במילים. מתנקים. נושמים. "את הופכת אותי לבנאדם טוב יותר". אחרי קרב איגרוף. מתרפקים בחיבוק. נרדמים. הכל בסדר. "מכל ריב אנחנו נהפכים טובים יותר" 

לא עושים סקס בכלל. לא מתגעגעת לזה כי זה לא היה. מתגעגעת למגע שלך כל כך. הגוף שלי כל כך מתגעגע לחיבוק שלך. למגע שלך. שתעטוף אותי. והנה הדמעות. אוף החיבוק שלך. כמה דמעות בשנייה בזיכרון של החיבוק.

 

מי יכול להבין מי? רק משוגעים. מי יבין. מי בכלל יכול להסביר לכם? אני לא יכולה להסביר לעצמי אפילו. 

אני רק יודעת שהרצון למות פחת. שהחרדות פחתו. שיכולתי לנשום לפעמים. שהמצוקה פחתה. שלאט לאט התחלתי לראות. שלאט לאט חזרתי לחיות. שהכאב פחת. הכאב פחת. כבר לא כאב לי כלכך כלכך כלכך. 

לא היה "טוב" במצב שהייתי בו. היה רק "פחות רע". ופחות רע במצב שהייתי בו היה אושר עילאי. ומשהו שיכל לגרום לי לכאוב פחות זאת הייתה המתנה הכי גדולה שהעולם יכל לתת לי. לא רק שהוא לא עשה רע יותר, כמו כל דבר. אלא, הוא עשה פחות רע. 

מה אתם מבינים בכלל? אולי אם הייתי יודעים כמה כאב לי וכמה רציתי למות אולי הייתם חושבים שהוא כן טוב לי. 

 

בזכותו אני בחיים היום. 

כי הוא נתן לי למות.

ולהרגיש את כל המוות שהיה לי בפנים בלי שום ביקורת או בושה. 

ורוקנו ביחד את כל ההרים מוות שהרגשתי. 

וביחד איתו נולדתי מחדש. 

כשהוא הסימביוזה. והוא זה שהרים אותי על הידיים כמו תינוקת בת יום. וליטף. ונידנד. והרגיע. והיה בכל רגע. עד שגדלתי. והלכתי כבר בעצמי.

הוא המשפחה החדשה שלי. ההורים שלי הם סתם ביולוגים. הוא המשפחה החדשה שלי, בחיים החדשים שלי. משפחה שיצרה יסמין חדשה ובריאה, ונכונה לעצמה. משפחה שהייתה קשובה לצרכים שלי וראתה אותי בתור דבר כלכך מדהים ופלאי. משפחה שהכילה את כל השדים שלי. משפחה שאהבה אותי והאמינה בי. שנתנה לי להוציא רגשות ודיברה איתי את כל מה שקורה לי בפנים.

משפחה שנתנה לי לבנות מבנים חדשים, הקשרים פסיכולוגים חדשים. 

אין דברים כאלו בעולם. זה בכלל לא אפשרי למחוק את מה שההורים שלך יצרו ולבנות חדש עם מישהו אחר.. זה לא קורה לבני אדם. אפשר להשתפר, אי אפשר לבנות בתור אדם מבוגר "ילדות חדשה". זה מה שטיפול שואף לעשות אבל בואו, זה לא קורה, בטח לא ברמה כזאת. 

 

הוא בנה לי מחדש את החיים. הוא בנה אותי מחדש. הוא בנה לי "ילדות חדשה" והשלכות ילדות חדשות. ואיתם יכולתי לבוא להורים שלי ולהגיד להם בפ-נ-י-ם כמה חרא הורים הם. וכמה הם חירבנו אותי. כי הוא בנה אותי מחדש. והיום אני מעל מה שהם בנו. היום אני אשכרה מעל ההשלכות של הילדות שלי. 

 

איזה תהליך מטורף עברנו ביחד. 

הזוגיות נגמרה. הסימביוזה נגמרה. ושנינו מבינים (בעיקר אני, והוא שמסכים) שהתהליך נגמר ואנחנו צריכים לעוף אל העולם, להתבגר, לעמוד בפני עצמנו, כי אין יותר מה להוציא מהקשר בינינו. הגיע הזמן להמשיך הלאה. אחרי חמש שנים של ילדות. שזה בדיוק אפילו מה שהפסיכולוגיה חושבת על התפתחות הילד, ה-5 שנים הראשונות הם הקריטיות. הנה. אחרי חמש וחצי הרגשתי שאני מוכנה לצאת לעולם.

אני לא מרגישה שזה פרידה, אני מרגישה שאנחנו ממשיכים לחיות. ממשיכים את התהליך, ועכשיו הצעד בתהליך הוא להיפרד מהזוגיות.

הזוגיות מבחינתי נגמרה סופית, אין על זה דיון. אבל הקשר הכללי בינינו, לדעתי זה עוד לא נחתם. אחרי העיבוד הרציני אני בטוחה שתגיע שיחה. אולי עוד נהיה בקשר בחיים האלה. אולי לא כרגע.. אולי בהמשך.

בכל מקרה, זה לא זוגיות שנפרדנו וזהו. כל אחד לדרכו. הוא תמיד יהיה חלק מהורידים שלי. אין אפשרות בכלל שלא, גם אם אני ארצה חח 

אבל אני לא רוצה גם. הוא לנצח יהיה איתי. כמו ילד שהיה לך ונהרג. הוא תמיד יהיה הבן זוג שלי. תמיד חלק ממני. תמיד המשפחה שלי. עם כל בני האדם יש לי קשר של 1 אינטימיות, מקסימום 2. איתו היה לי 10. הכי הרבה שיש והכי קרוב שיכול להיות בכלל. 

זה שנפרדנו זה לא באמת גמר את זה.

זה רק להבין איך ממשיכים מפה... מול הקשר שלנו. מול הדמות שלך שנשארה בתוכי ולנצח תישאר. 

וגם, גם מול אחרים. גם מול אחרים בעולם,

אבל כמובן מאמי, שמול גברים אחרים. אני יודעת שכואב לך כלכך יפה שלי לשמוע את זה, אני יודעת, הלוואי וזה לא היה כואב לך כלכך. הלוואי וזה לא היה מכאיב לך והיית מצליח להבין את ההתפתחות שלי. כלכך לא מגיע לך שיכאב לך. אחרי כל מה שעשית בשבילי.

אני מאחלת לך את כל הטוב בעולם. הייתי מורידה את הירח אם היית צריך אותו, רק כדי שיהיה לך טוב. עושה את כל מה שאפשר. כלכך מגיע לך שיהיה לך טוב. הבנאדם הראשון בעולם הזה שמגיע לו. 

 

אוהבת אותך לא מסביר את התחושה שלי כלפיך אחרי הפרידה. 

אתה כלכך חשוב לי. כלכך חשוב. אם תצטרך שאני אבוא להנשים אותך, אני עוזבת את כל החיים שלי ומגיעה בריצה. 

אין לי מילים להסביר כמה אתה חשוב בשבילי. 

אוהבת אותך? הלוואי ויכולתי להחזיר לך את כל מה שנתת לי. הלוואי והחזרתי לפחות שליש.. התאמצתי בהחלט. אני יודעת שהצלחתי קצת, ואני יודעת שעשיתי לך טוב. אבל הלוואי ותהיה לי הזדמנות בחיים להחזיר לך ממש כמו שנתת לי. 

 

שלך לנצח. כמו שתמיד הייתי.

ציפור. (כותבת את המילה הזאת ומתפרקת מבכי)

שלך תמיד ציפור. 

נכתב על ידי מרינייד , 23/4/2019 16:21  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בן זונה


מלחמה. 

 

זה היה וויז'ן נדיר לפצע של הלב שלי. 

וזה נגמר בדם. 

 

חרמנות שלא הצלחתי להכיל. פתיחת פצע ישן שלא הצלחתי להכיל. ענייני תחילת קשר שלא הצלחתי להשקיט. הפרידה מהאקס. 

הרגשתי שאני משתגעת. מאבדת את השפיות שלי. כלכך כלכך נסערת. התקפי חרדות ברצף,

ניסיתי איכשהו להחזיק הכל כי רציתי לשמור אותך. 

רק רציתי שתדבר איתי. שלפחות תחזיק לי את היד. 

הרגשתי שאני משתגעת מרגשות. חייבת לפרוק. וזה היה חג אז גם לא יכולתי להגיע לפסיכולוג שלי. 

רק רציתי שתדבר איתי. לשמוע את הקול שלך, שתחזיק אותי קצת... 

ולא התקשרת. ואני עוד רגע קפצתי מהגשר כבר. 

חשבתי שאתה בסדר עם השיגעון שלי. אז אמרתי שאני מרגישה רכבת הרים. חשבתי שתשלח לי חיבוק, תעזור לי לפרוק קצת. 

אבל זה לא מה שעשית. התרחקת. אמרת שאתה עייף והיית אדיש, בהודעות. 

אז כתבתי שאני מאוד רגישה. וזקוקה שהסביבה תהיה איתי כשקשה לי. שאני חווה דברים בעוצמות. וזה דבר מאוד הגיוני להגיד למישהו שהתחלת לצאת איתו. זה גם לא פעם ראשונה שאמרתי משהו כזה והגבת בסדר.  

ופתאום שברת אותי. 

כנראה נבהלת. 

אני הייתי כנה, הייתי פצועה כלכך, עוד רגע קפצתי מהגשר. 

ואתה הגבת את התגובה הכי איומה שאי פעם מישהו נתן לי. 

אני לא מאמינה שאמרת לי דבר כזה. לא מאמינה שמישהו בכלל מעז להוציא משהו כזה מהפה שלו. 

זה מעבר לנפגעתי ממך. זה מעבר להתאכזבתי מזה שזה לא יעבוד בינינו. 

תיקח נשק ותירה בי בראש זה יהיה פחות כואב. 

 

נגעת בפצע הכי כואב שלי, בנקודה הכי כואבת של הפצע

 

"אני כלכך לא רגיש, שזה כנראה יפריע לי באיזשהו שלב

זה לא נראה לי הגיוני לצפות שהסביבה ושאחרים ידאגו לנו 

זה כמו מה שאמרתי לך על הדיכאון של אח שלך, כל אחד צריך לדאוג לעצמו

יש לי מספיק את עצמי ועניינים משל עצמי שאני צריך לדאוג להם"

 

גם עכשיו כשאני קוראת את זה בא לי לזרוק עליך כסא ולשבור לך את הפרצוף. ועברה חצי שנה. 

פשוט הותרת אותי בהלם. אני לא מאמינה שאמרת דבר כזה.

זה כבר הרבה מעבר ל'זה לא מסתדר בינינו', ו'אתה לא מספיק מכיל אותי רגשית', זה ברמה אוניברסלית שאני לא מאמינה שמישהו הוציא משפטים כאלה מהפה שלו. זה כמו נאציזם. ועוד מולי!! מולי אתה אומר דבר כזה??!?!  

 

ברור שאני לא צריכה לצאת עם מישהו כזה. 

וברור שכואב לי שכל הטוב שהיה לנו ייגמר. 

אבל שומדבר מהמהלכים האלו זה לא המהלך שהיה צריך להתמודד מולו. 

הוא הותיר אותי בהלם עם מה שהוא אמר. הוא ירה לי כדור לתוך הראש. לשמוע דבר כזה ממישהו, ועוד במקום שהייתי בו באותו רגע. 

מה זה עשה לי לשמוע דבר כזה ממישהו? מה זה עשה לי אלוהים. 

אני חושבת על זה ואני רק בוכה בלי הפסקה, אני בכלל לא מצליחה להוציא מילים. ממש עכשיו.

בוכה מכעס, בוכה מעצב, בוכה מהלם. לא מאמינה שמישהו אמר לי דבר כזה. לא מאמינה. 

ואני בכלל לא מדברת על המלאך המכיל שהוא היה לפני... אני אפילו לא מדברת על הקצה השני שהוא היה בו. 

מה זה אומר לשמוע דבר כזה ממישהו? בעולם? שאומר ל-י דבר כזה? ועוד שהייתי בשיא המצוקה באותו רגע. 

 

כמה כעס. מה שהוצאתי עליך היה כלום לעומת מה שהרגשתי. נשבעת שגם עכשיו בא לי פשוט לירות בך. להכאיב לך כמו שהכאבת לי. 

להכאיב לך כמו כמה שזה כאב לשמוע דבר כזה כשאני עמדתי להתמוטט מהנפש שלי.. 

זה לא "תעזבי אותו פשוט" זה לא פשוט! לעזאזל זה הכאב, זה הכאב הנוראי הזה. כמה זה כואב. 

 

אז נכנסתי בו. כשעוד חמישים אחוז מהזעם נשאר בפנים. באותו רגע בכלל לא היה אכפת לי שזה נגמר בינינו, לא היה אכפת לי ממנו, לא היה אכפת לי מכלום, ה-נ-פ-ש  ש-ל-י נכנסה בו. הפצע שלי נכנס בו. 

פתאום אני מבינה שלא כעסתי עליו בגלל שהייתי בשוונג של כעס, הכעס שהוצאתי כמה ימים לפני על טל הסייקו. 

וגם לא בגלל שהייתי מוצפת. ונסערת. ועוד רגע התמוטטתי מרגשות. 

נכנסתי בו כי ההצהרות האלה מכעיסות אותי כלכך!!!! הנה, גם עכשיו. שאני בכלל שקטה ובטוב. גם עכשיו בא לי להרוג אותו. 

 

זה כבר לא נכות רגשית או חוסר אמפתיה. זה סוג של נאציזם. של לקחת נשק ולירות באנשים ברחוב ככה סתם. 

 

מקווה שעד היום יש לך טראומה מאיך שנכנסתי בך. כי כלכך הגיע לך.

כן סיימת בלהגיד שאני בריון ושהכאבתי לך ממש והשפלתי אותך כי אילצתי אותך להתנצל. 

אתה יכול להגיד שאני מפלצת הכל בסדר, זה מחמאה לגמרי,

כי זה אומר שהנפש שלי אשכרה הצליחה להבהיר לך כמה זה כאב כשפגעת בה. 

ולהכאיב לך אולי טיפה. 

 

-המשך יבוא, 3 בלילה-

 

 

נ.ב 

אביב שמח. תרתי משמע. 

נכתב על ידי מרינייד , 21/4/2019 02:54  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אהבה נכזבת


נגמר גארפיל. 

נשבר לי הלב. ממש הרגשתי אותו נשבר. 

"אל תוותרי ואל תפתחי ציפיות ואל כלום. אני לא משחק איתך משחקים, אפילו לא נפגשנו! אני מאוד מקווה שאת מדברת עם אחרים וממש לא מחכה לי. אמרתי לך שאני אכתוב לך שיהיה לי זמן. זה לא מורכב. לילה טוב וחלומות נעימים" 

 

הרגשתי אותו נשבר. ממש ככה. קראק קראק קראק קראק... הוא שלח את ההודעה הזו ולא יכולתי לזוז. לא יכולתי להוציא מילה, שום צליל שום תנועה. קפאתי במקום, זה כבר היה לילה ופשוט נרדמתי ככה. קפואה, עד הבוקר. 

ביומיים שאחרי חשבתי מה להגיב.. הייתי כלכך עצובה. ומאוכזבת. כלכך רציתי להיפגש איתו. כלכך כלכך. כלכך. לעאזאל. והוא שבר לי את הכל. 

שבר לי את הלב. 

לא ידעתי אם לכעוס עליו, או להגיד שזה נורא פוגע, או אולי לנסות להיות חמודה ולהשאיר את הדלת פתוחה. 

לבסוף כתבתי 

"לקח לי רגע לחשוב.. כן חיכיתי, לא נראה לי מוזר לחכות לפגוש מישהו שעניין אותי. אבל אוקיי הבנתי אותך. לא אחכה יותר. הפסד שלך. אני אשמח אם תמחוק את התמונות ששלחתי. תודה." 

הוא הגיב "מקובל ומוחק, בהצלחה" 

 

נשבר לי הלב. פאק איך הוא נשבר. 

עבר כבר שבוע. הוא עדיין שבור. אולי טיפה פחות. 

עברו המון מחשבות בשבוע הזה. המון תיאוריות ללמה זה נגמר ומה היה קורה אם כן היינו נפגשים, תיאוריות שמסבירות בעיקר למה זה כנראה לא היה מסתדר במילא... היו כמה פה. 

כואב נורא. ממש. 

הוא רצה אותי בהתחלה וזה הלך וירד וירד וירד, בהתחלה רק אמר "ניפגש כשיהיה זמן" ואז "זה קצת מסובך, כשנמצא זמן" ואז "תחפשי אחרים" 

 

שיהיה ברור שאני זוכרת את כל זה, קראתי את זה רק פעמיים ולא הסתכלתי בטלפון כדי לכתוב את זה עכשיו. רגעים טראומטים זוכרים. זוכרים זוכרים. 

דקה אחרי השיח הזה עבר לי בראש "אני מתגעגעת אליו" 

כלכך הרבה פנטזיות היו לי עליו, כלכך הרבה דברים שרציתי לדעת, כלכך הרבה דברים שרציתי לגלות, לעשות, כלכך רציתי לגעת בו, לשמוע אותו, לראות איך הוא ירגיש לי במציאות.... הייתה לי כלכך ציפייה למפגש איתו.

כלכך רציתי את המפגש איתו. 

כלכך רציתי להגשים את הפנטזיות המיניות שלי איתו, שהיו לנו, שאנחנו דיברנו שנעשה במציאות.. כלכך רציתי את המגע שלו. פאק איך נשבר לי הלב, איך נשבר לי כל החלום. 

איך הוא שבר לי את כל הציפיות. לעזאזל איתך בנאדם. איך בניתי עליך שתשחרר אותי מהכלא המיני שאני נמצאת בו.. כלכך רציתי שתקח את הגוף שלי ותיתן לי חוויה אחרת.. של משהו טוב. כי אתה כן רצית. אני יודעת שכן. אתה פשוט מתוסבך בתוך עצמך כלכך. אני רואה. 

אני רואה את זה בעיניים שלך. ואווו אלוהים מה קלטתי מהמבט שלך ובגלל זה כלכך רציתי אותך. נמשכת למתוסבכים מה נעשה... בחיים לא נמשכתי לאף אחד ככה.

אתה ייפייפה מדהים, מושלם. ואוו אתה כלכך יפה. ואני לא יודעת למה אני כלכך עסוקה באיך שאתה נראה, לרוב אני עסוקה רק באיך זה מרגיש, ובאיך גורמים לי להרגיש... זה אתה, אתה מדהים בקטע אחר. 

מושלם. כמו ציור. כמו הציור הכי יפה שיש. 

וזה מתסבך לי את הראש כי עכשיו כשאני מסתכלת על אחרים אני חושבת  "הוא יתאים לי?" ואז אני אומרת "אתה. אתה יכול להתאים לי" אתה נשארת בתור אופצייה שצריך לראות במציאות האם זה עובד. בכל הפעמים המציאות שברה את הציפיות. כשזה לא עבד במציאות אז זה לא עבד וזהו.

אבל פה, פה זה נשאר בגדר שאלה... אני עדיין לא יודעת את התשובה.

כלכך הרבה הייתי עסוקה באם יעבוד או לא במציאות. ואיזה תשובה קיבלתי?? לא קיבלתי תשובה. קיבלתי "אנחנו לא ניפגש ואת גם לא תדעי אם צדקת. את גם לא תדעי מה באמת היה קורה. לא תקבלי תשובה לשאלות שלך...." 

כלכך עשית לי חשק לגלות מה יקרה במציאות. כלכך עשית לי חשק להכיר אותך במציאות.... עבדת קשה. החמאת. רצית כלכך. אני יודעת איך זה נראה כשרוצים אותי... כי אני גם יודעת איך זה נראה כשלא רוצים... ואתה רצית. זה ברור לי. מאיזשהי סיבה זה נגמר לך. 

למה עבר לך מלפגוש אותי???

הרי זה לא היה ככה בהתחלה. גם שאמרת שאתה גר רחוק ואין לך זמן.... אבל ברגע שאמרתי בוא ננסה לי אין מגבלות, אמרת "סבבה בואי נראה מה יהיה במציאות" למה נגמר לך ממני? למה פתאום כבר לא רצית? מה אני אמורה לחשוב לעזאזל??

הרי בפעם הראשונה שדיברנו ואמרת שאתה רחוק ובלי זמן לא אמרת לי "תשמעי אבל תדברי עם אחרים לא יודע מה איתי" אמרת שניפגש ואתה כן תשמח לאהבה ולהכיר וכל זה.... למה פתאום הכל נגמר לך?? 

אני בכלל לא לחצתי.. שחררתי לגמרי.. רק בדקתי איתך מתי זה יקרה. אני מבינה שלא היה לך זמן, אבל גם התחלת לאבד עניין.... למה כבר לא רצית לפגוש אותי??

בא לי לבכות. פשוט ככה. 

בדיוק מתנגן לי ברקע "תכף אני ארצה שתלכו מפה, שאוכל כבר ליפול בשקט. שלא תראו את הפצעים נפערים. שנישאר לבד ונישבר לאט"

זה בדיוק מה שעבר עליי ביום שאחרי ההודעה הזו שלו, ששברה לי את הלב. 

 

איך הוא שבר לי את החלום. זה גם לא קרה לי עם אף אחד.. הכרתי כבר כמה, יש קצת ניסיון, ואם היה עניין משני הצדדים תמיד נפגשנו, זה לא הפסיק בדרך... ז'תומרת עם גבי זה הפסיק בדרך אבל בגלל משהו רציני שקרה.. עם גרפיל זה פשוט נגמר לו. אין לי מושג למה... 

הוא היה ממש בעניין בהתחלה. גם אם ה"בעניין" שלו זה מאוד עדין ומהוסס... עדיין משהו ירד גם מהרמה הזו. לעזאזל מה קרה גרפיל מה קרה?? 

הרי הייתי בדיוק אותה אחת. אותה אחת שהתלהבת כלכך לראות, לשמוע..

"את נראית לי בחורה מתוקה ומעניינת ונראית מעולה"

מה קרה? סתם ככה? אפילו לא נפגשנו אז על סמך מה ירד לך הכל?  כלכך מעציב.. היו לי כלכך הרבה פנטזיות על המפגש הזה. כלכך שברת לי הכל. גם היו לך פנטזיות. אני יודעת. אני שמעתי אותן. 

לעזאזל. אנשים כמונו לא מוצאים בקלות כזאת כימיה.. זה לא קורה. וזרקת את זה כמו כלום לפח. כמו כלום!!

בסוף השיחה הלוהטת שלנו אמרת "היה ממש ממש כיף. ונראה לי שיהיה לנו כיף ביחד" מה השתנה לך? למה פתאום כבר לא רצית לפגוש אותי?? 

למה פתאום "תצאי עם אחרים תשחררי ממני" 

 

אני לא יודעת אם אני ארצה אותך אחרי שניפגש אז אין לי בכלל מה להתעסק בזה. אני יודעת שאני רוצה אותך כרגע, רוצה כרגע לפגוש אותך. כרגע לחשוב על לפגוש אחרים מרגיש מוזר ולא נכון, אני חושבת לפגוש את איקס? מה למה? לא... אני רוצה לפגוש את גרפיל. את גרפיל אני רוצה! אני רוצה לפגוש אותו!! :(

לא רוצה לפגוש אף אחד אחר... עשיתי הערכה לך ויצא שההערכה טובה וסיכויים טובים, נראה מהמם בצורה בלתי רגילה, בדיוק הטייפ שלי גם... אישיות חמודה, בנאדם עמוק, מיניות כמו שאני אוהבת, מחמיא לי, מתייחס... בגיל טוב, נראה די בוגר.. גורם לי להרגיש טוב, רק רוצה להמשיך לדבר איתו.. נותן לי ספייס, עוסק במוזיקה שזה אהבה מטורפת אצלי. הכל טוב. הכל וי וי וי וי וי.... נשמע כמו מישהו שיהיה מעניין איתו. ממש מעניין. יש סיכוי למשהו טוב הפעם. 

לא רוצה לפגוש אותי. 

נתן לי להכיר אותו לרגע, ואז נעלם. ואז לא רוצה. וזה לא שמראש הוא אמר שהוא מחפש סטוצים או משהו, הוא אמר שהוא ישמח למצוא משהו רציני.. 

אני לא ימצא אף אחד כמוהו. 

הוא אחד למיליון. בשבילי למצוא מישהו שאני רוצה כלכך כלכך זה לא פשוט... זה כלכך לא קורה לי עם כל אחד. הכל וי. חוץ מזה שהוא לא רוצה אותי. יופי. 

אני לא אמצא מישהו כמוהו.

 

עצובה כלכך. כלכך. 

יכל להיות לי כלכך טוב איתו. 

לעזאזל.

 

נשבר לי הלב.

 

נכתב על ידי מרינייד , 13/4/2019 20:57  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , פילוסופיית חיים , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למרינייד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מרינייד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ