לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  מרינייד

בת: 28





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2018    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2018

זה אפשרי.


זה לא יהיה פשוט להילחם באנשים האלה, שחושבים הפוך ממני. כל האגרסיבים, כל השוביניסטים שנהנים מהסמכות שלהם ומהתנאים שככה. 

הוא הראשון, זה שגדלתי איתו. לצערי. אבל הכי הגיוני גם, בגלל זה העניין כזה קריטי אצלי. 

אני קופצת ממלחמה למלחמה. אבל זה רק הגיוני. רק צריכה לא לוותר, זה לא יהיה פשוט. 

הוא עשה, הם עשו, 30% של פגיעה. שהתעלמתי ממנה כדי לשרוד. 

הצבא יצר 100% של פגיעה. 

בצבא כבר לא יכולתי להתעלם מזה, ובאופן אוטומטי התחלתי לראות את כל הפגיעות האחרות גם. 

אלו היו מלחמות מכל הצדדים. 

אני צריכה לזכור חזק שלא בזכותם קמתי מהמשבר הזה, שהמשפחה שלי הם לא התשובות, הם לא העולם החדש. להפך, הם העולם שיצר לי פגיעה בעצמו, והם עדיין אנשים שאני אמשיך להילחם בהם, אני לא יכולה להניח את הראש לידם. 

הקבוצות החדשות בחיים שלי הם הקבוצה שתומכת בי, שם אני יכולה להניח את הראש, שם מחבקים את הדעות שלי וממשיכים אותן, שם מחזקים אותי מכל המלחמות של בחוץ. 

אנחנו דור השינוי, יש לי כבר קבוצה שלמה כזו של שינוי. אני, אני כבר מגיעה עם הבשורה, לא רק עם השבר. אני מקדימה בכמה צעדים את אלו שמרגישים לפעמים ששבור להם, שלפעמים רואים ניצנים של אפשרות חדשה. אני כבר שם, אני כבר חיה את האפשרות החדשה כמה שנים. 

כמו שאתם מבינים, בשבילי זה היה קיומי למצוא את האפשרות החדשה, בלעדיה לא יכלתי לחיות. ליטרלי, פשוט הייתי נפרדת מהחיים. 

זו לא איזה כת, זה לא טבעונות או משהו חח.. אנחנו לא משכנעים בפאנטיות ואלימות אנשים אחרים, שאנחנו יודעים טוב יותר והם חייבים להיות חלק מזה. 

אבל זה כן איזה קבוצה, איזו גישה, יש לי כמה מעגלים כאלה, שדרכם אני חיה את החיים החדשים שלי.

אני לא משכנעת אחרים להיות חלק ממנה, אבל אם הם יצהירו מולי את ההצהרות האיומות בגאווה, כמו שהם רגילים; "דיכאון זה פינוק" "אל תתרגש, בקטנה" "נשים הם דרמטיות, לגברים אין רגשות" "הומואים זה חטא, הם בוחרים להיות כאלה" "אישה צריכה לעשות את עבודות הבית" "הדעה שלך לא מעניינת" "טיפול פסיכולוגי זה לבכיינים", סקסיזם, החפצה של נשים.. "לילדים אין דעה, מה הם מבינים בכלל" "מה רע בממתקים" "כל הערבים צריכים למות" ועוד ועוד ועוד נראלי שהבנתם את הרעיון..

אז אם מצהירים את זה מולי, אני לא יכולה שלא להתווכח בנחרצות עם הבנאדם, ואם צריך גם להיכנס בו. מצטערת, זה חזק ממני, אני פשוט לא יכולה לשתוק. אסור לי לשתוק. זה חלק מהתפקיד שלי בעולם. 

אני עסוקה ועוסקת בWell being. אני עסוקה בבריאות נפשית טובה של אנשים, בבריאות נפשית של החברה ואיך מייצרים מערכת מוצלחת לפרט.

איך התגלגלתי להיות בנאדם כזה אפשר לנסות להבין.. אבל זה לא כזה משנה, אין לי איזה טראומה רצינית, יש לי הורים מיושנים שניסו לשרוד, כמו להרבה אנשים בדור שלי.. 

אבל אני נהפכתי להיות מניפת הדגל של השינוי החברתי. ברגע שפגשתי את עולם הפסיכלוגיה בגיל 16 קיבלתי גב, קיבלתי גב מטורף של התייחסות לרגשות של בני האדם, ולא רק של פגיעות הדדיות. ומאז, מאז אני שם. 

חווה את הכל על הבשר שלי לא מבחירה, לוקחת כל עיקרון וכל אירוע מאוד קשה ונשאבת לתוך, במחיר הבריאות הנפשית שלי. אבל רק ככה מייצרים שינוי, מאנשים שחייבים לעשות את השינוי כדי להצליח לנשום. 

 

ההבדל של היום מפעם, זה שהיום יש לי קבוצות מאחוריי. ויש לי אנשים מאחורי, ואני שואבת מהם כוח. 

אני צריכה לזכור שיש לא מעט אנשים שחושבים אחרת ממני, ויהיו כאלו שאני אצטרך להילחם בהם חזק יותר והם יתישו אותי ויחזירו אותי אחורה לאיבדון, אבל אני צריכה לזכור שהם לא חלק מהקבוצה שלי, הם הקבוצה הנגדית. לא מהם אני שואבת את הכוח. ולא עליהם אני מניחה את הראש, ואם אני ינסה אני אקרוס. 

את רוב אחוזי החיים שלי כדאי שאני אעביר בלחיות את הקבוצות שלי, ורק קצת במלחמות עם הצד השני.

כמובן שבמי שיצר לי את הפגיעות אני זקוקה להילחם, זה תמיד יחכה לי שם וכשאני אצליח להיאבק בהם אני אקבל המון כוחות לתוכי.

אבל ככה, ליום יום, רק לפעמים. רק כשיש לי אקסטרה כוח. כי מלחמה גדולה מדי תיקח ממני יותר מדי כוחות. 

 

נלחמתי בהוא המחורבן שפגע בי פעם. זה היה קשה ושואב, אבל כשהתאוששתי פתאום קיבלתי מלא כוחות שלי בחזרה. וזאת הרגשה נהדרת. וזאת ההרגשה הנכונה, וזה גם עוזר לי להבין איך להתמודד יותר טוב עם הטראומה של הצבא. 

פתאום אני רואה אפשרות סוף למשבר, פתאום אני רואה איך אני יכולה לקבל את כל הכוחות שלי בחזרה, את הכוחות שלי שנלקחו לי לפני 10 שנים עם הגיוס לצנ"ל (צבא ניצול ישראל). פתאום זה אפשרי, פתאום זה אפשרי שיש לזה סיבה, ושיש לזה פיתרון, ושיש לי דרך לסגור את הפצע ולראות איך אני ממשיכה משם, כשכל הכוחות שלי איתי. שלא נשאר אפילו אחד שם.

שיש לי אשכרה דרך להתמודד עם זה, עם מצבים כאלה, ועם כל מה שזה ייצר אצלי. 

זה גם מסתדר לי למה זה יכול להיגמר ובתוך מה לחיות אחרי זה. וכשהכל ברור אני אשכרה יכולה להאמין שזה ייגמר. 

שזה אפשרי. 

 

נכתב על ידי מרינייד , 13/10/2018 11:32  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



10 שנים.


מה שאתם עושים שם זה Wrong

פתאום אני מבינה הרבה יותר את כל הטראומה הזו. 

זאת לא אני. אני לא יוצאת דופן במה שקרה לי שם. אני סך הכל קלטתי לעומק מה שאתם עושים לאנשים במסגרת הזו. וכמה אתם מתעללים באנשים ואונסים את הנפש שלהם. גם בשואה אנשים ידעו ושתקו. הסבירו את זה לעצמם. זה שזה ממשיך לא אומר שזה בסדר. 

הייתי בנאדם נורמטיבי ומאוזן נפשית לפני שהגעתי לשם. לא היו לי עניינים גדולים בחיים. 

כשהגעתי לשם הנפש שלי הייתה בטראומה. היו לי תסמינים פסיכולוגים קשים מאוד. אחד מהם זה ניתוק, דיסוציאציה קוראים לזה. הנפש מתנתקת כי היא לא יכולה להאמין שמה שקורה הוא אמיתי. זה תהליך שקורה בזמן טראומה, הוא נפוץ באונס למשל. 

עוד לא התחלנו לדבר על החרדה והדיכאון שהיו לי, ירידה בכל רמות החיים עד כדי אגרופוביה. השטחה רגשית, הפרעת אכילה, פזרנות מינית, התקפי זעם, שנאה ופגיעה עצמית ובטוחה שגם עוד. 

אם אתם רוצים הוכחה מובהקת יותר, תבדקו מה היה איתי שנה וחצי אחרי השחרור, כביכול חזרתי לחיים שלי והכל בסדר.

רציתי להתאבד. זה מה שקרה.

כל העולם שלי התהפך, הסבל הלך וגדל, לא יכולתי להיות בסביבת אנשים, לא יכולתי להיות בכלום, הכל היה סבל. בכל דבר ראיתי רק את הרע ואיך הולך להיות לי רע יותר. שנאתי אנשים, שנאתי את עצמי. נמנעתי מהכל. לא יכולתי להיות באף דבר. וכשנמשכתי למשהו זה היה להרס. נמשכתי רק לאנשים שגרמו לי להרגיש שוב את הסבל שחוויתי והתעללו בי שוב, הפעם מבחירה שלי. ואז היה לי רע יותר. ואז מה?

אנשים שהתייחסו אליי טוב נחוו כלוזרים וחלשים. 

לא היה ברור מה זה טוב, לא היה ברור מה זה רע. לא היו לי הורים, לא היו לי חברים. הייתי אבודה.

בגללכם. לא בגללי. 

בגלל שאנסתם והתעללתם לי בנפש. יום יום, כל שניה. שנתיים שלמות. 

 

אני לא יוצאת דופן. אין לי עבר של הפרעות נפש. אין לי נפש פגיעה או שומדבר כזה. יש לי משפחה בסדר, וקשרים אנושיים סבבה. 

אני פשוט קולטת. אני פשוט קולטת מה קורה סביבי. זה הכל. 

מרגישה דברים מאוד חזק. 

אתם תגידו 'לא כזה נחמד', אני יפרט על פני 100 עמודים למה זה רע לבני אנוש. זה הכל. 

אני מרגישה הכל מאוד חזק. אני מרגישה את זה על הבשר שלי. 

 

אני בסך הכל רוצה לחיות טוב. שיהיה לי טוב. שיהיה לאחרים טוב. זה הכל. כזה פשוט.

אבל מי שעושה רע, זה לא, זה לא עובר בשתיקה. 

ואז אתם תגלו כמה לא ילדה טובה ומתוקה אני. אז אתם תגלו את הצבא שבי, אז אתם תגלו כמו כוח יש בבחורה הקטנה והשברירית הזו. וכמה "הולי שיט שברירית היא לא" 

 

מתישהו תהיה לי אגודה, שתשחרר אנשים מהצבא. עוד שנתיים, כשאקבל את הרשיון הטיפולי שלי, אני אתחיל לתת חוות דעת חריפות, אערב את עמיתי הפסיאטרים ועורכי הדין, ואעביר את כל הילדים התמימים האלו תהליך של יציאה ממחנה העבודה הזה. 

זה בתקווה שלא ייקח להם 10 שנים ומחשבות התאבדות, כדי להבין שהם לא אחראים למלחמה הזו, והם לא צריכים לספוג התעללות כזו מאף אחד.

ביבי וחבריו מוזמנים לאייש את עמדות השמירה, מוזמנים להיכנס למבצעים בכפרים ערביים ולחרף את נפשם בשביל המלחמה שהם בחרו בה. 

ילדים בני 18 לא אחראים לזה. 

הם בחרו בזה, שהם ימותו ויחטפו צלקות לכל החיים. 

יש דרך אחרת. עם ישראל, זה שלא גיליתם דרך אחרת לא אומר שהיא לא קיימת. 

כל חידוש וכל פתרון התחיל בזה שמישהו אמר "יש פה בעיה" וכל עוד התמימים של ישראל יגידו "שזה מה יש" הם ימשיכו לא למצוא פתרון אחר. 

אני מצטערת "זה מה יש" זה לא תשובה מספיק טובה לגיהנום הזה. 

 

יכולתי פשוט לעבור למדינה אחרת. אבל לא. אני לא בורחת. אני אשאר פה, ואעשה שינוי. 

 

צדקת עידן. אני לוחמת. מה המלחמה הזאת נותנת לי אתה שואל? היא מפלסת לי את הדרך להמשיך לחיות. 

בניגוד אליך. שבחרת לברוח מהעולם ולהתכנס בחדר. התחלת להילחם והתעייפת. אני לא התעייפתי. לעולם לא אתעייף. 

אבל אני גם אגיע לאנשהו עם המלחמה הזו. ואתה, אתה תישאר כנראה לנצח עם העיפרון ביד. 

 

תוספת:

כל קיום צה"ל הוא קונספירציה. הוא שירות כלכלי-חברתי לבעלי השלטון. שמשמרים את המלחמה הזו כי זה משתלם להם. רוב האנשים לא מסוגלים להסתכל לזה בעיניים כי זה להאמין שהמדינה שלך, "אמא ואבא" שלך, רוצים לעשות לך רע ולנצל אותך.. אז כדי לשמור על עצמם פסיכולוגית הם מוצאים הסבר לזה שזה בסדר. 

אני חיפשתי בנרות הסבר כזה, לא מצאתי. האמת צעקה לי חזק מדי מול הפרצוף. התוצאה הייתה שבר נפשי מטורף, זה שפירטתי כאן למעלה. ברור, ברור שהייתי מעדיפה למצוא הסבר פסיכולוגי ולא לחוות שהעולם מתפרק, זה סוף העולם. 

וזה באמת היה סוף העולם כמו שהכרתי אותו. 

בשנים האחרונות בניתי עולם חדש. אחר ממה שהיה לי עד גיל 18. 

ואיתו מגיעות המסקנות של מה שגמר לי את העולם הקודם, כשבראשם כמו שאתם מבינים נמצא צה"ל. עלק צבא הגנה לישראל, זה יותר צנ"ל- צבא ניצול ישראל. 

בגלל זה, אני יוציא כל אחד שאני אוכל מהמערכת הזו. לא להתגייס זה בכלל לא עניין "לא מוסרי" להפך, המערכת הזאת היא לא מוסרית בעצמה, ואין שום סיבה לשתף פעולה עם הדבר הזה ולתת שינצלו אותך. 

 

נכתב על ידי מרינייד , 11/10/2018 22:47  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Dusk Till Dawn


אני זוכרת אותי. עם הגופייה השחורה הארוכה הזו. עם השיער המבולגן. עם העיניים הירוקות הגדולות. והקפואות. 

את תחילת החורף.

זה היה נובמבר. 

היה קצת גשם. לפעמים. תחילת הקור. 

אני זוכרת את הכאוס שלי.

אני זוכרת אותי נאבקת בך. חזק חזק. אתה מחבק חזק ואני נאבקת וצורחת ובוכה ומרביצה לך ומנסה להשתחרר, ואתה ממשיך לחבק.

ובוכה. ואתה מחבק. ומרגיע ומלטף אותי. עד שאני נרגעת ובוכה, פשוט מתפרקת. בוכה כלכך חזק. בתוך הידיים שלך.

"את מדהימה" 

 

"פשוט תקח את זה ממני. בבקשה פשוט תקח ממני את כל הטירוף הזה. בבקשה פשוט תשאב ממני את כל זה, אני לא יכולה לנשום יותר. בבקשה אני מתחננת, תיקח את זה ממני. בבקשה" 

-"ששששש תרגעי ששש אני אקח את הכל" 

 

למה עשית את זה בשבילי? למה אכפת לך ממני? למה בכלל? אתה לא מכיר אותי? אני בנאדם זר. למה אכפת לך? 

למה הצלת אותי? למה שמישהו יציל אותי? למה שלמישהו יהיה אכפת ממני? אני לא שייכת לאף אחד

 

היום, 6 שנים של זוגיות, הגיוני לי שתהפוך את העולם בשבילי. 

אבל עשית את זה ביום שהכרנו. פשוט לקחת לי את היד ולא עזבת. אפעם. לא משנה כמה הכאבתי לך. היית. פשוט היית. היית נוכח.

והדבר הכי הזוי, זה שהערצת אותי. הייתי התגלמות הקסם בעולם, הייתי מדהימה בשבילך. 

היית מאוהב כמו שאפעם לא היית. היית מוכן להפוך את העולם בשבילי. מהיום הראשון. כלכך נהנת לאהוב אותי.

 

אני זוכרת את זה. אני זוכרת איך זה הרגיש.

היקום שלח אותך אליי כדי שאני לא אסיים את החיים שלי. כי זה כבר עמד לי בראש. אני מדהימה מדי בשביל שהעולם ייאבד אותי. 

אני לא בנאדם אובדני, להפך, נפלתי לאיזה משבר שהלך והסתבך והסתבך ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד, עשיתי כלכך הרבה מהלכים והכל נשבר לי בפרצוף וכבר לא ראיתי את האור ולא היה לי כוח להילחם יותר.

ואז הגעת. 

לקחת אותי ביד. "אני פה" "אני איתך" "את תעברי את זה" 

-"מאיפה אתה יודע שזה יעבור?"

"אני יודע"

 

זה עבר. 

הכל התאחה. כל השברים התאחו. כל החתיכות התחברו, הכל חזר למקום. 

יש לי איך לנשום היום. יש בשביל מה. יש עם מה. 

יש לי עוד דרך, ברור. תמיד יש עוד.

אבל אני נושמת. בעצמי. 

נלחמת כל פעם יותר במי ששבר אותי. 

 

אבל איך מעכלים את כל זה?? 

 

אני מדהימה? אתה מדהים. לב עם עיניים שלי. מי היה פה בכלל אם לא אתה? חייבת לך את החיים שלי. 

על כל שבריר אהבה. על כל שבריר מילה. על כל "אני פה" שאמרת. 

האהבה שלך הצילה אותי. כל הקירות שהנחת מולי כדי שאוכל להילחם בהם ולהוציא את כל האגרסיות שבי. 

קיבלת אותי. קיבלת כל צעד הזוי שעשיתי. כל מהלך, קדימה, אחורה, הצידה, לא משנה לאן הלכתי, קיבלת אותי. והוהו כמה הלכתי. 

אני חושבת שמגיע לי שיקבלו אותי, שלא תבין לא נכון..

פשוט אף אחד לא עשה את זה לפני שהגעת. ועל זה אני מעריכה אותך כל כך. 

 

כשהיית פה התייחסתי אליך כראוי לזוגיות. לא הערצתי אותך בכלל. התייחסתי אליך כמו מישהו שאמור לאהוב אותי. לא כמו מישהו שאני מודה לו על כל נשימה. כי מגיע לי מישהו כמוך שיאהב אותי. אבל יכול להיות שעשיתי את זה קצת יותר מדי... אולי פחדתי להסתכל לכאב שלי בעיניים ולהודות איפה הייתי. ואיך הגעת מהחושך ותפסת אותי. כי להודות שתפסת אותי זה להודות שנפלתי. אולי כדאי ששניה לפני שאני אכעס על זה שלא אהבת 100 היום ורק 90, אני אזכור שאהבת 90. שיש אפשרות גם לכלום. 

שאני יודעת איך כלום מרגיש. 

 

 

 

 

נכתב על ידי מרינייד , 10/10/2018 21:48  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , פילוסופיית חיים , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למרינייד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מרינייד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ