לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


ודווקא ברדודים, קשה לי לשחות

Avatarכינוי:  בתולת הים

בת: 24

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2018

בחזרה לים


הכינוי שלי של הבלוג לא נבחר סתם. הוא נבחר בקפידה מבין כינויים רבים שצצו לי בראש. בת הים, לא מתוך רצון להיות כמו אריאל ולשיר עם הדגים. אלא כפשוטו, אני בת של ים.

כשיש בעיות כסדרם, שלפעמים פה בבלוג אני מציגה אותם כסוף העולם, פה בים, הם חוזרות לפרופורציות. הים מאז ומעולם היה לי אוזן קשבת, ותפקד כפסיכולוג, אבא, אמא, ואח קטן להשתעשע איתו. הוא שימש גם כמאהב שהיה מלטף את שערי ברוח, ורוחש לי לאוזן סודות, לדגדוגי השמש.

החיים שלי יפים ואני יודעת את זה. אבי, כמה שהוא קשה איתי וכועס עליי, לא נטש אותי. יש לי חברים טובים. אני מתחזקת מיום ליום, מבינה מה אני רוצה, למרות הכאב. מבחני החיים מזכירים לי מי אני באמת. ואלוהים עדי שאני נוטה לאבד פרופורציות. ופה, אני פשוט... מלאה. אז אני בורחת לפה הרבה. וברחתי שוב, כדי שהוא ירגיע אותי, ויעזור לי לקבל החלטה קשה. החלטה שאת השלכותיה אולי אספר לכם ואולי לא, אבל אל הים, אשפוך הכול.

נכתב על ידי בתולת הים , 20/4/2018 15:09  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היי שוגו, קפוץ עימי למים


כשאני ושוגו (הכינוי לחבר מזה עתה) התחלנו לצאת, פחדתי נורא. הוא גר עם טרזן, חברי הטוב ביותר לשעבר (מסתבר שיש מושג כזה), ולא חשבתי שאראה אותו בצורה אחרת אי פעם. אבל שישי אחד, באתי לאכול איתו ארוחת ערב, ודבר אחד הוביל לשני. והיום אנחנו ביחד. וזה מוזר, כי טרזן בחדר משמאל, והחבר השלישי בחבורה הקטנה והמבולבלת שלנו גר בחדר השני. כשאנו שוכבים, אני כל כך מתוחה פן אשמיע קול, ואני כל כך מפחדת לשמוע את מה שקורה מצדדי.

ושוגו מקסים ומבין כל כך. הוא מתחשב בי, מפנק אותי, מפרגן לי, סומך עליי. אני אדם חברותי, והוא לא מתרגש ועושה לי סצנות שאני מדברת עם גבר כזה או אחר. היינו יחד המון בחופשה, הוא הכיר את צילי וגילי, היינו יחד בקמפינג, בים, בהצגה ובסתם טיול בתל אביב. טוב לי איתו. ואני מתגעגעת אליו.

 

אבל יש המון מטען. כל כך הרבה מטען. אבי שכל היום כועס עליי. כל פעם שיש לי בן זוג או פוטנציאל לכזה, הוא מתחיל לרדות בי ולאבד את הסבלנות אליי. וזה כל כך מתיש. אני נמנעת לבוא הביתה.

יצאתי עם מספר לא מועט של גברים באוניברסיטה, ואני חברה של חלקם וחברה בכללי, של המון גברים. ולא אכפת לו, עד שאחד אמר בציניות שהתנשקתי עם חצי מאנשי האקווריום (אממ, הספריה של מדעי המחשב בירושלים. כינוי שניתן על ידי הסטודנטים. וממש לא עם הרבה, עם 3. או שכן..?). ואז רבנו, כי טרזן שלח לי הודעה אם נרצה לדבר, סתם ככה, כידידים. וראיתי בזה דבר חיובי, כי אולי סוף סוף נוכל לשקם את החברות הגוססת שלנו שנחה לה ברצפה. או לפחות שאוכל להסתכל לו בעיניים בלי כעס רב כל כך. ואמרתי לשוגו, במחשבה שישמח, והוא הגיב בכעס, ובטענה שאין לו כוח לדרמות.

דרמות? אין שום דרמות. אני רוצה להשלים איתו בשבילי, כי הוא היה חברי הטוב ביותר, ואני רוצה לבוא אליך לדירה בלי פחד מזה שהוא יהיה שם. חברי הם רובם גברים, אבל זה כי כל התואר שלנו, הוא ובכן, גברים. ואני מקפידה לתת לו יד או לעשות מחווה אינטימית ליד כל חברי הגברים, שידעו- אני שלו.

והוא עצבני עליי כבר יומיים. אני מנסה להתפייס והוא קורא לי חנפנית.

 

אני גם ככה מתוסבכת, עם הדת ומי אני ומה אני, מה מותר ומה אסור, ולא יכולה גבר שיבלבל אותי עוד יותר. ועד כה, הוא היה מדהים. באמת. ואני רוצה שזה יצליח. ואני משדרת את זה. אבל אני מי שאני, וזה חייב להספיק. שוגו, בבקשה תשחרר, וקפוץ עימי למים. אז מה אם הם עמוקים, אנו יחד.

נכתב על ידי בתולת הים , 13/4/2018 16:19  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לחיות את חיי בצילך


היה לי כיף השבוע. אני והבויפרינד הלכנו להצגה בראשון, ישנו בתל אביב, הלכנו לים למחרת וזללנו גלידה. הלכתי לים המלח ומצדה, טיול בעין גדי שבסיומו היה גם ספא. הלכתי לקטיף בדרום. וביומיים האחרונים הייתי איתו שוב, והיה לי כל כך כיף. טוב לי איתו. כיף לי איתו. הוא כאן לא רק בגלל הגוף. והוא משקיע בי, בלי שאצטרך לבקש.

והיום ערב חג. לבשתי את השמלה מקטיפה ורודה, חשופת כתפיים. ולא אמורה הייתה להיות בעיה. חזרתי מהקפינג בשלוש, מלאת חול וחוויות, ואבי נמנע מליצור קשר עין או לשאול איך היה. בסדר, ניתן לו זמן להתרגל לחבר החילוני החדש.

ודודה בוטוקס הגיעה. שמה מגיעה, ובכן, נחשו מאיפה. אמא הכינה מטעמים, עוף בתנור, מרק ועשרה סוגי סלטים כמו מרוקאית טובה. דודתי הלכה, משאירה מאחוריה שובל של בושם. אני בתמימותי הלכתי לאוטו, להביא את הגלולות ששכחתי, וכרגיל אחיותיי הקטנות מלוות אותי. בחזרתי, אבא חיכה בדלת כועס. "תפסיקי לדרדר אותם." צעק עליי. "חג עכשיו, לא הולכים לאוטו! זרקת את כל מה שחינכתי אותך. את פוגעת בי אישית. תתביישי לך".

עמדתי בשוק. אבל אבא. רציתי להגיד. אני בת 24, והן הלכו אחרי מרצונן. לא עשיתי דבר חוץ מלהביא את הגלולות והארנק מהאוטו. הרי יכולתי ללכת אחרי שתישן, אבל בחרתי לא להסתיר ממך. אני בת 24, ברשות עצמי. ואני פשוט לא יכולה לחיות בצלך יותר.

אבל המילים התקעו בגרון. ההשפלה אל מול אחיותיי הקטנות בנות השמונה הכתה בי. הדמעות צצו ואיימו לפרוץ, ואני ברחתי לחדר, בלי לומר מילה.

 

איי, מילים. משאירות צלקות חדות יותר מכל מכה שתיתנו לי.

 

נכתב על ידי בתולת הים , 5/4/2018 23:34  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לבתולת הים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על בתולת הים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ