לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סיפורים מהאינסוף


כלוא ומשוחרר, עצור וחופשי. כלום והכול.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

10/2017

התובנה שמעבר לדלת- פרק 2- החלום


"קייל פינקרטון?"

 

"כן אדוני!"

 

"הפורמליות מיותרת ילדון, ובכלל, אולי עוד מעט באמת תפגוש את אדונך ואז תחוש בושה על שכינית עד היום בני תמותה בתואר אדון"

 

"אתה מאמין באלוהים?"

 

"תקשיב, העובדה שהפורמליות כאן מיותרת אינה מעידה על כך שאנו חברים. הנה הנשק שלך, יש לך כאן גם ערכת ניקוי ורצועה, עכשיו,

  אני בטוח שכבר שמעת זאת מספיק פעמים אך מחובתי לחזור על כך באוזני כל אחד שעובר אצלי, אני לא יודע אם אתה נשוי או

  האם יש לך חברה שם בבית, כך או כך חתיכת המתכת הזו היא עכשיו מערכת היחסים הכי משמעותית שיש לך, תטפל בה טוב,

  תכיר בה כל קימור, תדאג לניקיונה, תשמן אותה ותלמד את כל הנקודות שגורמות לה לפעול.

  אם החברה בבית תתקע לך, מקסימום יכחילו לך הביצים, אם החברה הזאת כאן תתקע, תאבד את החיים, קאפיש?"

 

 "קאפיש..."

 

 איש החימוש צדק, קייל אכן שמע את האנלוגיה הזו מספיק פעמים, מבחינתו היה זה ברור, הוא ממילא הכיר כל קפיץ ופין במערכת שתפס

 כמופלאה, עוד לפני שהתגייס כבר ידע לפרק את הנשק לחלקיו הקטנים ביותר, ידע בדיוק יחס הסולר אל מול הספירט וכיצד לשמן בדיוק במידה

 את המכלולים הנעים של הנשק, הוא שלט בטבלת הבליסטיקה, להיכן לכוון בכל טווח לנקודה הרצויה כדי לפגוע בדיוק היכן שצריך,

 מבחינתו לא הייתה זו חברה חדשה אלא אהבת חייו משכבר הימים, פשוט עם מספר סידורי אחר.

 

 כשהגיע הערב קפץ קייל לעיר רמשטיין הקרובה לבסיס ממנו עתידים הם מחר להמריא לעירק, הפלוגה קיבלה חופש של כמה שעות אחרונות

 בציביליזציה וקייל ניצל את הזמן לארוחת קאנטאקי אחרונה, מנסה לעמוד על ההבדלים בין הסניף הגרמני לזה שקרוב לביתו.

 רוב החברה בפלוגה נסעו לפרנקפורט שם לפי האגדה יש בחורות קלות להשגה,

 ואם בכל זאת מתקשים אז דיוקן של נשיא אמריקאי על נייר כותנה ירוק כבר יעשה את העבודה קלה מאין כמוה.

 

 את קייל כל זה לא עניין ואחרי שסעד את נפשו בטיגון עמוק שקע בשינה, לחלום שהגיע בהמשך לא ציפה כלל וכלל.

 הוא והופ נמצאים בבית פקח השמורה שעל שפת האגם, לא רחוק מבית שניהם, הוא מסתכל בעיניה, בוהה בכל משיכת מכחול שצבעה את עיניה

 הכחולות אפורות כסערה מושלמת המערבבת את האוקיינוס עם ענני הסערה שמעליו,

 הוא החל לגעת בכל הנקודות הסודיות בגופה שידע שיגרמו לה להתפתל בעונג, הוא ליטף את שערה האדום, הגלי, הגולש כאילו נצרף

 בכבשן לוהט לכדי יצירה אחת מושלמת, משתף אותה בשמות שנתן לכל שערה בודדת בראשה, הוא ידע לזהות כל שערה בראשה בשמה,

 לפעמים היו מעבירים כך שעות...

 

 החלום נקטע באיבו וקייל התעורר למשמע חבריו לפלוגה שבדיוק חזרו מהבילוי, נוכח בעובדה שהופ כבר רחוקה ממנו שנים אחורה ואוקיינוס

 אטלנטי אחד מערבה. יותר משהטרידה אותו התופת הצפויה לו החל ממחר, טרדה את נשמתו העובדה שהופ שבה וצפה לתודעתו, את הופ הכיר

 כשהגיעה לעיר לאחר מסע שליחות ארוך של אביה שהתפרס על שלל מיקומים בגלובוס, אביה היה פסיכולוג בצי וכשכזה נדד יחד עם משפחתו

 עד אשר סיים את תפקידו והשלים את המחקר שלו על המבנה הנפשי הדרוש לשירות ממושך ומבודד על ספינות וצוללות הצי.

 בהיותו איש הצבא היחיד שהכיר באיזורו, נמשך קייל לבית המילמנים אוטומטית,

 אדיש לגמרי בתחילה להופ שמצידה הייתה הכל מלבד אדישה לנוכחותו

 של קייל, היא ייחלה לבחור(עד כמה שאפשר לכנות נער בן 14 בחור..) כמוהו לפחות כפי שייחלה סוף סוף ליציבות.

 

 לאחר שהבין קייל שמלבד תיאורי בסיסי הצי ברחבי העולם לא ישאב שום מידע מרגש או תיאורי קרבות מסמרי שיער להם ייחל, החל גם הוא

 לגלות עניין בהופ, טבעי שזה התחיל בדיוק כשהטבע החל להפעיל את אותותיו בגופה של הופ והפך אותה לנערה שאיש לא יכל

 להתעלם מנוכחותה הנפלאה, יותר מכל אהבו להסתובב בחוותו של קורנליוס הזקן שכבר לא עמד לו הכוח לטפל בחיות המשק שלו,

 יחד היו מאכילים, מנקים, מברישים את פרוותם ומבערים מטפילים את הסוסים, הפרדות והחמורים, את שאר חיות המשק המניבות מכר

  כבר קורנליוס הזקן.

 

  ידידות נפש וחברות מופלאה זו הייתה... אך לכולם היה ניכר עד כמה הופ רוצה הרבה יותר מזה, מנסה תמיד לנער את קייל מחלומות המלחמה

  ומסירות הנפש בעבור ערכים ואידיאלים שלה עצמה היה קשה לקבל, כזו הייתה הופ, נדידתה בעקבות כלי המשחית וחוסר היציבות שנלווה לכך

  תרמו רבות לעיצוב עולמה הפנימי ולבגרותה שנדמה כי הפציעה בטרם עת.

  כשהיו בני 16 מצאו בקבוק יין בבקתת השומר לשם נסעו באופניהם לא פעם, אחרי שרוקנו את תוכנו התחילו להשתעשע בעתידם המשותף,

  על לימודי הווטרינריה, על הקמת חווה משלהם, שוכבים אחת לצד השני אוחזים ידיים.

  כל זה נשכח ביום המחרת כשקייל חזר לאותן שאיפות ישנות כשהחלו כשתרגם את המשמעות שניבטה מדיוקנו של דודו ומהדגל זרוע הכוכבים,

  לא מודע לרעש הניפוץ האיום שעלה מליבה של הופ כשהתחוור לה שחלומות בהקיץ כה נפלאים בהשראת

  12 אחוז אלכוהול בנפח נשכחו כל כך מהר.

 

  כשהגיש את המסמכים לצי כדי להתקבל לנחתים הכל נגמר, הופ איבדה כל תקווה לגבי עתידה המשותף עם קייל, כל זאת בלי

  לשדר לו את זה, הוא ממילא לא היה מבין , לא הבין גם כשאמרה לו שהיא נוסעת ללמוד לימודים וטרינריים במזרח המדינה,

   אולי לא רצה להבין, אולי לא היה איכפת לו כלל.

 

  "פינקרטון, אתה חיוור כמו סיד! על מה חלמת? על המטען הראשון מתחת להאמבי? חחחח פינקרטון, אמרתי לך שהיית צריך לבוא

    איתנו לפרנקפורט, אווה שם הייתה מסדרת לך את הבליסטיקה טוב טוב..."

 

    קייל הזדקף, התיר את רצועת הנשק שהייתה קשורה לרגלו, הוציא את ערכת כלי הניקוי והחל לפרק את נשקו לגורמים, אפילו בלי להביט בו,

    והחל לנקותו ביסודיות שתמיד היוותה דוגמה לשאר חבריו בפלוגה, הוא היישר מבטו לחבריו,

 

   "חברים, החל ממחר אנחנו הולכים לכתוב עוד פרק בספר התהילה הנצחי של החיל, נאמן תמיד!"

 

     "נאמן תמיד!"  שאגו לעברו בחזרה חבריו.

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 13/10/2017 21:21  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



התובנה שמעבר לדלת- פרק 1- אקשן


קייל היה נרגש, סוף סוף "האקשן" לו חיכה שנים הופיע, הוא הופיע בדמותו של הסמל הפלוגתי המזדקן מקגריידי, שבאותה מידה שהיה

שנוא ודמות נוכחת ופעילה בסיוטיו כך גם היה הוא מושא להערצה ולקנאה, ברור, מקגריידי הרי כבר חווה סבבים רבים של אקשן.

 

"תתחילו להזיז את התחת המצומק שלכם ותודיעו למי שאתם צריכים, שבוע הבא ממריאים לרמשטיין ומשם לפלוג'ה בעירק, תורכם הגיע"

 

קייל לא ידע את נפשו מרוב שמחה, לרגע לו התכונן כל חייו המודעים והקצרים נקבע מועד, ברגע שמקגריידי המטורזן, שבהופעתו החיצונית אף פעם 

לא מצא קייל רבב התרחק, התחיל קייל בשאגות שמחה שלוו מיד בשכיבות סמיכה כה אינטנסיביות ומרובות עד שהוא הרגיש שהמפרקים שלו הופכים לחמאה נוזלית.

"נוסעים לעירק, נוסעים לעירק, אמריקה פאק יהההה!!!"

 

את ליל אותו יום העביר קייל במחשבות רבות, הוא מתעתד להיות חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של גיבורים וקרבות, שרשרת שהחלה עוד לפני חופי טריפולי מאותו שיר מפורסם, שרשרת מפוארת ובה חוליות רבות, מצרפת במלחמת העולם הראשונה בה נטבע המונח כלבי השטן לראשונה,

אותו מונח אשר הטביע על עורו בעונג, דרך הקרבות באיי האוקיינוס השקט במלחמה העולמית השנייה, קוריאה,ועוד שלל אירועים והתרחשויות שחוו את הנחתים בשיא עוצמתם, נאמנים תמיד.

 

נאמן תמיד היה גם דודו האהוב שעל שמו נקרא, קייל נולד חודשיים לאחר שאחיה של אמו נהרג בפיצוץ בביירות ב1983 יחד עם עוד מאות מחבריו

בפעולה פחדנית ונפשעת. קייל תמיד נמשך לתמונת הדיוקן של דודו, עוד לפני שהבין מיהו אותו אדם במדים כה יפים בעלי קישוטים כה מושכי עין,

התובנה הראשונה בחייו הצעירים הייתה שגם הוא יהיה ראוי למדים כאלו יום אחד, התמונה שימשה כמעין טוטם בחייו, חיים שהולכים סוף סוף להיפגש 

עם ייעודם.

 

את השבוע הקרוב העבירו קייל וחבריו בעיקר בשיעורי מודיעין אינטנסיביים ומקיפים, הכרה מדוקדקת של תוואי הפעולה, נפרסה בפניהם הנהגת השטח של האוייב, פקודות המבצע, גבולות הגזרה, בקיצור... הדבר האמיתי מתחיל לקרום עור וגידים אל מול עיניו. מיום ליום הרגיש קייל שהכל מתחבר לקראת

הגשמת ייעודו, האימונים המפרכים במדבר הישראלי שנערכו על מנת לדמות במידת הקרובה ביותר למציאות את מתאר הלחימה הצפוי להם בקרוב, 

שיעורי העזרה הראשונה וסימולציות הקרב הריאליסטיות שנועדו להכין אותם לכל מוראות וזוועות המלחמה. הדבר שמשך וריתק את קייל יותר מכל היו

תחקירי הקרבות אותם העבירו קצינים מנוסים שחזרו מהזירה, רובם מעוטרים ומצולקים, דמויות אלו תמיד היוו מבחינת קייל אסמכתא עליונה, אין אדם אמין יותר בעיניו ממי שחווה ולחם, מי שזיעה ניגרה מגופו על אדמות זרות כדי שאדמתו האהובה והמוכרת לא תרווה מדמם של תושבי אדמתו האהובה. 

 

קייל בחר במודע להתמהמה עם ההודעה להוריו על שליחתו המיוחלת לחזית, היה ברור לו שמבחינת הוריו ההודעה מיוחלת הרבה פחות, אם בכלל.

אימו אף פעם לא הביע התלהבות יתרה מאלימות, גם כזו הכרחית, קייל תמיד ראה אותה כחיה במעין ללה-לנד, בטוח שאינה אובייקטיבית בראייתה

את העולם בגלל שראתה באחיה המנוח קורבן של נסיבות מטופשות וכעת חששה מגורל דומה לבנה, בעל אותו שם, באותו חיל וכעת באותם מדי קרב.

היא מצידה תמיד תכה על חטא על שפטרה את חלומותיו המוקדמים בילדותו על קרבות ונחתים אמיצים כשלב הכרחי בהתפתחות של כל ילד, להבנתה

ובעידודו של הפסיכותרפיסט שלה, הצבת מכשולים בדרכו של הילד רק תדרבן אותו יותר במרדף אחרי חלומו, "זה רק שלב" הרגיע אותה...

ואביו? אביו היה פרגמטי תמיד, מבחינתו שירות משמעותי הוא המסגרת הראויה לגבר צעיר, על אף הסיכונים הנלווים לכך, וכי איזה גבר לא חי בסיכונים?

מעבר לגאווה שחש בכל פעם שנשאל לגבי בנו במפגשים החברתיים וההנאה ששאב ממבטי ההערכה שקיבל על שגידל בן ערכי וראוי, ניחמה אותו המחשבה שכבר די ברור לו עכשיו שגם אם יפגע, לא יפגע לשווא וחסר כבוד, לא ממנת יתר כמו אחיו הצעיר, דודו המנוח השני של קייל(תמונה שלו כמובן לא עיטרה את הסלון), לא מירי מרכב חולף על רקע סכסוך פינות רחוב כמו אחיינו רוי ובטח לא משנאה עצמית ופחדנות אליה ברח בנם של משפחת מקניל כשבחר לתלות עצמו בערב חג המולד בחניית ביתם.

עם כל זאת, התפלל כל יום שהגורל יפסח על בנו ושקייל יעביר את השירות בכוננות אינסופית, לא במדבריות שכוחות אל אלפי קילומטרים ממנו.

 

 

"לזוז, לזוז, לזוז, קדימה שקי גופות מהלכים, פלוגה צ'רלי לשער 1, האוטובוס לשדה ההמראה ממתין, תהיו שם בתוך 10 דקות, ישובים ומתוחים 

  ,כשאני עולה אני לא רוצה להריח ולו מולקולה אחת של פחד, אם הייתי רוצה לסוע בחברתן של כוסיות הייתי מצטרף כמלווה לאוטובוס הנודד של

   פלייבוי, לזוז, לזוז לזוז!"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 12/10/2017 23:08  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"כלום" שמצא חן בעיני


"אתה מוצא חן בעיני" הכריזה בתחושת חגיגיות, גאה בעצמה על נטילת היוזמה והפגנת האסרטיביות,

יכולת שחשבה שאבדה לה במרוצת הזמן.

 

 

אם תורידי את משקפי השמש אולי באמת אוכל להסכים עם האבחנה הזאת...

 

היא מיהרה והורידה את משקפי השמש המעוצבים, מונח מודחק למשקפיים ממותגים ואולטרה-יקרים, עשתה עצמה כילדה נזופה,

הנושאת עימה מטען חורג של גאווה פגועה, מערכת הבלמים שלה לא עמדה במשקל העודף הזה וקרסה.

 

"לא... אתה חי בסרט! אני מגיעה אליך, מביעה בך התעניינות, אומרת לך שאתה מוצא חן בעיני וכך אתה מגיב? אבחנה!? זו התגובה הכי טובה

  שיכולת למצוא? כמה חוסר רגישות באדם אחד"

 

עכשיו מצאתי אותו, את החן שבעינייך, ואכן חן רב הוד והדר הוא, ואיך אמצאהו אם חומה כפולה קעורה מסתירה באפלוליות

את עינייך וסביבתן?

אז כן חביבתי, עכשיו אני מוצא חן בעינייך, האם גם את מוצאת חן בעיני?

 

עכשיו זה הכה בה, החשד שהניע אותה מלכתחילה לפנות אל הברנש התממש, מדובר בלוליין מילולילוגי, לוליינים מילולילוגים מנוסים יודעים

לקלוט סימנים מטרימים בבואם במגע עם בני מינם, עכשיו נותר רק לברר מי הוא מה ומה הדרגה.

 

"כשאתה מציג את זה כך... בוודאי שאני מוצאת את החן שבעיניך לכן גם ברור לי שלא יהיה כלום"

 

באמת שאיני מבין את הלך מחשבתך, את, מצאת את החן שיש בעיני והן גם אני מצאתי את החן שבעיניך, ומניתוח העובדות החותכות

המוסכמות על שנינו, את קובעת...

שלא יהיה כלום?

הרי אם יש הדדיות יש הכל, זו המסקנה המתבקשת, לא המסקנה אליה הגעת

 

 

"חביבי, הכלום הרי הוא השום דבר, האין, השלילי, הלא קיים, ואני את כל אלה לא מצאתי בך, ההיפך הוא הנכון, כי יש בך הרבה,

  יש המון, יש בך הכל... לכן כל דבר שאין בו כלום חזקה עליו שיהיה תוכנו מלא במשהו, אז מה נראה לך אתה, יהיה משהו בינינו?"

 

 

כשאת מציגה את זה כך... לא יהיה כלום כי לא היה כלום. מההתחלה, מהרגע שמצאתי חן בעינייך.

 

היא שמחה, היא כבר חשבה שאבד לה המגע, הגברבר כבר הבין מי כאן המלכה.

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 10/10/2017 11:23  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , סיפורים , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לvadi doron אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על vadi doron ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ