לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אז איך כל העסק הזה עובד, בעצם?

ניסיון לעקוב אחרי החיים של עצמי וקצת להבין מה קורה שם, ואיך זה עובד.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2018    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

12/2018

מחשבות של מתחת לשמיכה


היום התעוררתי בידיעה שצריך לסדר ולעשות דברים, אבל אני ממש שוקל להישאר מתחת למיטה במקום. קר בחוץ, ופה נעים. עוד לא  עשיתי את זה מאז שעברתי לדירה החדשה, אבל אני מניח שזה היה חייב להגיע בסופו של דבר. אולי זה חלק הכרחי מהתהליך, הקריסה המוחלטת הזו, כדי לפתוח את הדלת להתאוששות.

 

לפני כמה ימים ישבתי עם חברי הטוב והותיק סיימון (לא באמת השם שלו), ובמהלך השיחה הוא שאל אותי שאלה על עצמי שגרמה לי לפתוח את הנושא של השנאה העצמית, שזה משהו שאני לא עושה בדרך-כלל (אנשים בודדים הצליחו לזהות שאני בדיכאון בלי שאני אגיד להם בשנים האחרונות), ופתאום נפתחו לי הדמעות. אני בוכה לעיתים די נדירות (משהו כמו פעם-פעמיים בשנה), אבל זה קרה לי עוד פעם אחת לא מזמן, בגלל אותה סיבה, כשדיברתי עם חבר קרוב אחר (לצורך העניין, בואו נחליט שקוראים לו גולדמן). אני רוצה לבכות כבר הרבה זמן, כי אני מרגיש שזה תקוע לי בגרון של הנשמה, פשוט חוסם את הכל ולא יוצא, לאט לאט חונק אותי. מאז אפריל אני מנסה, וזה לא הולך. אבל מאז שדיברתי עם סיימון, נתקעתי על הקטע של השנאה-העצמית, ואני מרגיש את זה כל הזמן על הסף, דמעה פה שתיים שם, אבל זה לא מוכן להתפוצץ החוצה עדיין. ואני מרגיש את זה, את המוגלה הנפשית המגעילה שסותמת לי החיים, שצריכה לצאת, כל הייאוש והעצב והתסכול והפחד, כדי שאני אוכל להתחיל לנקות ולבנות מחדש... אבל הכל פשוט תקוע, מת, ריק.

 

זה מדהים, איך לפעמים הכל כל-כך שחור ולפעמים בכלל לא. זה מצחיק אותי ממש, כי זה בטח ישתנה בשנייה שאני אשנה משהו אחד קטן, ואז הכל יהיה בסדר, ואני אחייך כמו טמבל למשך שעה/יום/שבוע/חודש/וואטאבר, אבל אז אני אעשה טעות קטנה או אוותר על דבר אחד, ואז הכל יתרסק, ורק מתוך מעבה הבור אני אבין על מה החלקתי פנימה, וכשאני אצא אני אשכח שוב. אני שואל את עצמי אם אולי אני בכלל מחפש להגיע לפה, לשקוע למטה, וכל שאר הדבר בחיים שלי הם תירוץ, תפאורה, כדי לאפשר את זה. לשקוע בימים של עישונים ואפאתיות, לאכול את הכל או לא לאכול בכלל, להתיש את עצמי בניסיון לנוח, לגמור ולשבש את כל המצבורים של כימיקלים במוח, עד שהגוף שלי פשוט מואס בהכל,  ואז לזנק מהמיטה בגועל... ולהתאושש כי אין אופציה אחרת יותר, כי לשכב במיטה כבר כואב לי מדי, מכל הבחינות.

 

אני אוהב את המקלחת הזו שאחרי ימים של מיטה, שגורמת לי להרגיש בנאדם שוב. להתגלח, להריח טוב, להסתכל לעצמי בעיניים ולראות לרגע תקווה. לצאת החוצה לשמש, ללכת ובאמת לחייך. להרגיש כאילו דברים הולכים להסתדר, לתת כמה ימים של פוש, ואז פשוט... להיגמר פתאום, וליפול באיזו תשישות לא מוסברת, כי קשה לי לתקשר עם אנשים לאורך זמן, לעשות דברים לאורך זמן, להיות לאורך זמן. אבל המיטה לא באמת מרפאת, היא פשוט נותנת לי להיעלם, להתאיין, להפוך להיות לכלום, גם אם לזמן קצר. אבל אולי אני צריך להיות קצת כלום, קצת אפס, אולי זה שלב ביניים הכרחי בין מינוס לפלוס. אולי זה אומר שמחר כן יהיה טוב יותר, שאני אהיה טעון, או שאני אהיה מותש מהכלום ואני אהיה חייב לקום... או שאני פשוט אשאר שם, וזהו.

 

כל פעם חברה שלי אומרת לי כמה היא אוהבת אותי, עם הדיכאון, עם השנאה, עם הכל, ואני יודע שהיא מתכוונת לזה. אבל כשהיא לא לידי כל המילים האלה מרגישות כמו אבק ברוח, כמו כלום. ואני מרגיש לבד, בודד, לא משנה מי נמצא איתי. אז לפחות במיטה נעים לי.

נכתב על ידי The Space Monkey , 17/12/2018 08:31  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי:  The Space Monkey

בן: 27

תמונה




251
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Space Monkey אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Space Monkey ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ