לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


גם אם קשה

כינוי:  עוד לא

בת: 19





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2017


גם אם קשה אני עוד אהיה פה, גם אם קשה הכל ממשיך. מה הכוונה בגם אם קשה של עברנו שממשיך להתקיים בכל נים ונים בגופי ומזרים את המחלות לכל תא חדש או רקוב בגופי שלאט לאט ימשיך גם אם קשה לו. 

אני אהיה קשורה אלייך לנצח ואני השתול אל תוך החשבון שלך בכל אמצעי שאתה לא מודע אפילו. 

לפעמים אני כל כך מרוכזת בעצב שלי ואני לא מסוגלת לדבר וגם לא לשמוע והכל בסערה אחת של רוחות וגשמים ובדידות אינסופית וחוסר תכלית שעוטפת אותי והברקים שמכים בעוצמה בדיוק במקומות שכבר נכוו שוב ושוב והמבט שאני מנסה להרים לשמיים ולשאול את האוויר באמת? אולי ליצור בו איזשהי אנושיות ומניפולציה על למה זה מגיע לי ולמה הסערה לא תגמר לעולם ואיך לנטב את המים האלו לליצור גלגלים שינפיקו לי אנרגיות ולמכור מים לאנשים מסכנים אחרים הרי אם השמיים היו שניה נותנים לי לחשוב ולהבין שאני יכולה לנטב את כל לזה להצלחה אבל אני פה ממשיכה לשבת עסוקה במחשבות שלי ובברקים שכבר צורחים עליי והגשם שכבר גומר אותי אל הרצפה והרוחות שהעיפו ממני כל פירור אל עוד גלגול ועוד חוסר יציבות ביתיות אל שום מקום מוכר וממשיכה לשאול ולהתבדות לשווא על אנושיות שלא תתקיים לעולם ולא אמורה גם. כוחות הבע גדולים מאיתנו. היום הלכתי בתחנה מרכזית והיה בום כל כך גדול והלב שלי התפוצץ ביחד עם הפצצה שמישהו השאיר שם ונזכרתי ביום שבו הלכתי לים בפעם הראשונה,מפחדת ותמימה עומדת במרכזית בחצות ומסתכלת לצדדים בכל שניה, מנסה להראות מאיימת ואז נוחתת ורואה את החיפושית שהתחפשה לג'וק ואת הג'וק ואת הנמלה כולם נאבקים על הסוף של הסיגריה שלי בעוד שים מתקר ושואל איפה אני ואני אומרת לו אני מתחת, אני טובעת, אני נחנקת. ננעלתי בבית שלך וניסיתי לקפוץ מקומה שלישית כי לימדת אותי שאנחנו קופי ים שמטפסים גם על עצים אבל גם יודעים לשחות טוב טוב וששום דבר לא יקרה לי גם אם אני אאחר. המקום הזה אמרתי ששם אני אמות וישר התחרטתי כי מסריח שם והתקשרתי למספר שהיה על הדלת "אני לא כאן עכשיו אבל זמין במספר הזה" ואמרתי שאני גם לא כאן עכשיו ואני אף פעם לא אהיה או הייתי ושאני עומדת להרוג את עצמי בים תכף כי הלב שלי מפוזר פה על כל הריצפה ונדרס כבר על ידי כמה זוגות של אופניים חשמליות שחלפו על פניי והבן אדם אמר לי שזו לא המטרה של הפתק ושאולי אני אלך לקבל עזרה מקצועית אז הלכתי לכניסה של המרכזית ודיברתי עם המקצוענים האמיתיים, השומרים ועברתי עם מתכת בגלאי מתכות בשביל שאחד מהשומרים יתחיל למשש אותי. 

הלב שלי ממרציפן לחלוטין והאוכל האחר הוא מחית אורז עם דובדבנים ויש גם שקד אחד שהוא שקד המזל. 

זכרתי שכתבתי על הטוהר והיופי אבל כנראה זה פרח (ברח) מזכרוני במהירות ההגיונית שבה כל דבר טוב נעלם או שאני הורסת כל דבר טוב שמגיע עם הגועל שלי וגורמת לאנשים לחשוב שאני ילדה מסכנה ומוציאה מהם את הסצנות פורנו שהם היו רואים בגיל 13 של לשחק באבא וילדה כמו שני אנשים מחורבנים ובתור פורפליי להגיד לי שאסור לי לטפס על האבנים אלא ללכת מסביב דרך הקוצים בשביל להגיע לפסגה ואז שנראה ביחד את השקיעה אחרי שקיבלתי כמה  בוטנים וצ'איי ושם תביאי לי ביד ואני אגמור בדיוק כשהשמש מנשקת לשלום את העולם (בדיוק בשעה הזאת החרדה הכי גדולה קורת) ואני צורחת ביחד עם השמש שהולכת למות לכמה שעות הקרובות אני צורחת שאני מקנאה בה שאני גם רוצה למות בכמה שעות הקרובות ובירידה של מההר אני ארד דרך האבנים ועל הזין מה היא אומרת לי ואני לא רק ארד דרכן אני גם אקפוץ אותן כי אני רוצה למות והקוצים האלו רק שורטים אותי ופוצעים אבל לא עושים כלום חוץ מיזה ואני צורחת אל השמש וצורחת אבל היא עסוקה בשלה ובעצב שלה ובלרדת מהעולם ולא אכפת לה מהכאב שלי ולי לא אכפת מהכאב שלה שאין לה כי היא באמת באמת הולכת. באות הרגע אני קמה ורצה למטה ורצה ורצה ואז הצב המחורבן הזה עומד שם וכל המשפחה שרה ביחד "ילדי השמש ידיים למעלה" ואני מבינה שאני לא יכולה לקפוץ, לא פה. אחר כך השמש נכנסת אל תוך המעגל והירח עומד בדיוק מעלינו מכבה אותה שלא תיהיה אימתנית מידיי  ותשרוף אותנו כשאנחנו רוקדים וחוגגים את הקיום של הלילה והיום והכל מתפורר מסביב והשמש הולכת וקטנה וכל הזמן מישהו דואג להאכיל אותה והכל ביחד מתפוצץ והירח החמוד מחייך אלינו וזה הזמן שלי לצרוח כן כן אבל חזיר קטן שחסר לו גומי עוצר אותי ואומר שזה לא, ניפגש בחגיגה ואני יודעת ששם אני יכולה לרוץ אל תוך השמש שבמרכז כשכולם מחזיקים את היידים שלהם עדיין למעלה כי מישהו פיקד עליהם להחזיק ואני אקפוץ לשם ואתפטר מהכל אבל בסופו של דבר אני נשארת לבד ליד המים בתוך המקור מים הכי עמוק ובולעני שהציל אותי לא פעם אבל גם היה הקללה שלי ויושבת שם ובוכה, מייבת על מר גורלי האקזוטי שעזב אותי לטובת החיים או שהוא לא רצה לתת לי חיים בעצמי כי הוא ידע שאני רקובה מבפנים והאדמה עוד לא בנויה בשביל לנטוע בה אף זרע או לנסות ליצור גומחות והכל יהיה משחקי שווא אינסופיים והמסע שלי לצאת משם היה אינסופי ונוראי ובאותו הלילה כמו אז הטווס הזה העיר אותי בלילה אבל רק שמעתי והכאבתי לעצמי על מה שקרה במקום לשמוע טרנסים ולנהל איתך שיחה כנה על היופי שזה עתה חווינו ביחד על אף התנאים הלא אידיאליים.

תסלח לי שאני לא רוצה להרדם איתך אני רוצה שתישן ותחבק אותי בזרועתייך בזמן שאני בוהה בך ובמרחב אין בוקר ואין לילה אבל אפילו לבהות בך אתה לא מסכים ואומר לי שאם אני לא נרדמת אז לפחות שאני לא אסתכל עלייך ואני מגחחת ומגחחת גם כשאתה תופס אותי בעורף ומזכיר לי את אמא שלי החתולה וגם כשאתה דוחף לי אצבע אחת רק אחת אבל במקביל רוצה לעשות איתי אורגיות. הפעם הזאת שידעתי שאסור לי לבהות אבל גם לא יכולתי אז הסתכלתי חמש דקות והסטתי מבט, נעצתי את עיניי וניסיתי לחפור עמוק עמוק לתוך המוח המסובב שלך ולגרום שם להכל להנמס. במרכזית הלכתי עם חצאית ושיער ארוך וחולצה קטנה על החזה שלי שלא השתנה בחמש שנים האלו, מחזיקה ביד טלפון שכן השתנה ומחפשת את הדירה של הבחור העקום והחום שמתחבא איפשהו בין הצללים ואולי אפילו בצל שלי, לא חלמתי שהוא קרא לי לבוא אבל כשבאתי כולי בוכה ורועדת מהמבטים הוא עוד היה במצב חלימה והכניס אותי מתחת לשמיכה שלו והצמיד אליי את גופו העירום כמו בעוד אחת מהסצנות שראה בעברו או בדיוק בחלומו. מפה לשם כבר הייתי הפוכה והפה שלי על הזין שלו והמברשת שיער של חברה שלו תקועה לי בתחת והאצבעות שלו בפות והיד דוחפת את הראש שלי למעלה ולמטה ואני מייבתת לו שהרגע כבר היה לי לא נעים שיתן לי שנייה והוא מכריח אותי להוריד עוד שוט של הזרע שלו לתוך הבטן שלי בתור ארוחה ראשונה ועם כל שעה שעוברת הקיבה שלי מתמלאת ומתמלאת ואני מתקשרת לאמא שלי ואומרת לה שאני לא אגיע לארוחת ערב, תודה אבל אכלתי מספיק. כולם מאוכזבים ואני לא במצב של הכרה להבין מה הרגע קרה.
אני מנסה להאמין בטוב אני מאמינה בטוב אבל לפעמים זה קשה ואני לא יודעת מה מגיע לי באמת יותר חוץ מלמות כי המוות הוא הדבר הכי טוב והוא ברכה.

מה מונע ממני למות הלילה? זה כתוב לי על המסך של הטלפון להזכיר לי שאני יכולה בזה הרגע ללכת ולמות כי כמה שזה טוב זה הכי קל והכי קל ללכת לשם שוב וללכת לעמוס וללכת למטשטשים ולכאבים אבל יש בי עוד תקווה אם אני לא תולה עת עצמי מהמתכות של המרפסת כמו אחד העציצים שהילדה הזאת הפילה לרצפה בדיוק חמש דקות לפני שיצאתי מהדירה בכזאת שלמות או כשהיא שברה כבר שני חלונות ואת המסך שלי ואת המיטה והמראה ואת הנשמה שלי היא שברה וניפצה אבל לא לבד היא לא האשמה היחידה, בכל מקרה אני לא תולה את עצמי או תוקעת יתד בליבי למרות שבמשך חודש ישנתי מחובקת עם היתדות האלו וידעתי כמה אני צריכה אותן לא בתוכי אלא בתוך האדמה מחזיקות הכל אל מול הרוחות והספידים ומיץ תפוזים כי יש בי עוד תקווה ואני רוצה עוד לחיות אני רוצה עוד לחיות. אני כאן מבחירה זה אישי זה שלי ואני צריכה להתחיל לדבר ואין שום איש מקצוע שיכול לעזור לי כי אף אחד לעולם לא יבין ואף אחד לעולם לא ישאר כשיראה אפילו חצי מהתמונה המלאה כי הכל מפחיד והמוות הוא חלק ממני ואני הרגת כל אחד שמתקרב אליי מהחשיפה המיותרת הזאת והמוות אף פעם לא ילך ממני הוא שם לנצח הוא הדבר היחיד שלנצח. זכרונות הם לא לנצח עם כמה שכואב גם אם כואב רק המוותת הוא לנצח אפילו לא הכאב אפילו לא האהבה והכמיהות שלי לנצח ולאינסופיות הזאת ולחלל הריק שגם ככה נמצא בתוך הכל. לאף אחד גם לא מגיע לשמוע כי זה רק פוגע ורק מפחיד עוד יותר ומעורר להם עצמם את התיבות פנדורה שלא צריכות להפתח אלא אם כן הן פנינים מהים שכבר מזמן סחף אותי למקומות רחוקים כשטבעתי בתוכו בזמן שלא הצלחתי לעצור את הדמעות שלי מלזרום ולזרום ובאמת יש בי ים של דמעות בשתי עיניים וליבי זועק שובה אליי הנשמה שלי לא מפסיקה למות ואני לא יכולה לחיות עם המוות לצידי כמו חברים ולחייך אליו בבוקר ולכתוב לו מכתבים כמו אל האהובי שלא נמצא כרגע. אבל הינה אני כאן וגם הלילה אני כאן וגם מחר וגם  

נכתב על ידי עוד לא , 30/9/2017 01:44  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



7,287
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעוד לא אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עוד לא ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ