לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

תהא נשמתי צרורה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2018

על חברות


אין לי הרבה חברים. ביסודי הייתי חלק מחבורה קטנה של בנות דחויות, אבל מעולם לא הרגשתי שהן באמת חברות שלי, אלא יותר ילדות שאפשר להעביר איתן את הזמן בנעימים. למען האמת, תמיד הרגשתי שביניהן מתקיימת חברות אמיתית ויציבה (והן אכן רובן שומרות על קשר עד היום) ואני העדפתי להתבונן מהצד ולהגיד משהו מדי פעם כדי לא להרגיש לגמרי אאוט. אני אדם נחמד ומנומס מטבעי ולכן לא הראיתי זאת, לפחות לא באופן מודע, אך תמיד הרגשתי קצת מעל, הייתי משוכנעת ללא צל של ספק בגדולתי וההוויה שלהן הרגישה לי מאד ילדותית, לא בליגה שלי, ולכן תמיד שמרתי מרחק. ההתנשאות שלי דווקא כן התבטאה פה ושם ליד ה"מקובלות" של הכיתה, להן בזתי באמת. בזתי לצורה שבה הן סידרו בכל בוקר את עטי הפיילוט הצבעוניים שלהן על השולחן, בזתי למותגים שהן לבשו ובזתי לשיחות הטיפשיות שלהן על סדרות טלויזיה מוזיקליות. פה ושם נהניתי לעקוץ אותן והן שנאו אותי על זה, אבל לא באמת הייתי חשובה מספיק כדי שיחרימו אותי כי תמיד היו ילדים אחרים בכיתה ששנאו יותר ממני, וזה כנראה מה שהציל אותי בילדות מחרם אגרסיבי ומכות, אם כי באמת הייתי קרובה לכך.

 

בחטיבה, אף אחת מחבורת הדחויות לא הגיעה ללמוד איתי בכיתה החדשה וכיתה ז' זכורה לי בתור שנה מאד קשה מבחינה לימודית וחברתית. מעולם לא הייתי תלמידה מבריקה, מהסיבה הפשוטה ששום חומר שלמדנו בבית הספר לא היה נראה לי חשוב מספיק כדי שאחזור עליו גם בבית ובמבחנים הסתמכתי בעיקר על הזיכרון הקלוקל שלי. המקצועות היחידים שראיתי לנכון ללמוד בבית היו מתמטיקה (בעיקר מהפחד לרדת להקבצה ג') וספרות (כי זה עניין אותי). בפן החברתי היה מזעזע אפילו יותר. מעבר לעובדה שלא היו לי חברים, היה ילד אחד בכיתה שלי ששם לעצמו מטרה להתנכל לי, כי פעם אחת סירבתי להלוות לו כסף לקפיטריה ומאז לא עזב אותי בשקט. הוא נהג לרדת עלי ולהשפיל אותי מול כולם, ואני, שלא הייתי הנערה הכי אטרקטיבית (בלשון המעטה), הפכתי לעוד הרבה פחות אטרקטיבית ורוב הילדים לא רצו בחברתי. לקראת סוף השנה חל שיפור מסוים מהבחינה הזאת, כי הצלחתי להתחבר לשתי בנות מסוימות שמינפו את המעמד החברתי שלי והילד ההוא הפסיק לטריד אותי. למען האמת, בהמשך אפילו הפכנו לידידים די טובים. אבל גם שם, כמו ביסודי, לא ממש הגעתי לחיבור מעמיק. כביכול, הייתי חלק מחבורה, אך לא באמת.

 

התיכון היה בית זונות אחד גדול ואחת התקופות הכי כיפיות בחיי. העלילה קיבלה תפנית מעניינת שאני עד היום לא מצליחה להסביר אותה. אני חושבת שמשהו בי נפתח. חיצונית, פיתחתי יותר מודעות ללבוש ולמראה הכללי שלי וגם התחלתי להיראות טוב יותר, אבל אני לא חושבת שזה היה העניין. לא הכרתי את רוב התלמידים, ואלו שהכרתי לא בדיוק כאלו שפיתחתי איתם אינטרקציה מעמיקה, אך כבר ביום הראשון היה ווייב כללי של "בואי, נקבל אותך כמו שאת". כמו בסרט אמריקאי טיפשי, פתאום נחשפתי לחבורות מאד מגוונות ובכולן מצאתי מקום. אהבתי את הפריקים ואת הערסים ואת המושבניקים ואת ילדי הפנימיות ואת האשכנזים מהשכונות העשירות של העיר. את הגיקים מהכיתה המדעית הכי אהבתי, אף שלמדתי בכיתה אחרת, אבל הם היו חבר'ה מגניבים מאד. הייתה אחת שלא סבלתי בחטיבה, ובי"א מצאתי את עצמי חולקת איתה ג'וינט מאחורי אולם הספורט בזמן חלון. פתאום הרגשתי בנוח בכל סיטואציה ובכל מקום, עם כל אחד. פתאום בנים רצו אותי ובנות אהבו אותי. הרגשתי לראשונה מוקפת אהבה והתמכרתי לתחושה. הפכתי לבחורה מאד חברותית, למרות שבפנים, עדיין הרגשתי שאני בליגה אחרת מעל כולם.

באמצע כיתה י' הכרתי את מי שהפך לחבר הכי טוב שלי עד היום. למדנו יחד בכיתה, ובהתחלה לא כל כך הסתדרנו אבל משהו בהתחלה המקולקלת שלנו הפך אותנו לחברי נפש. אני אוהבת אותו בכל איבר בגוף שלי. היינו ביחד. כל. היום.

באיזשהו שלב התחילו השמועות שאנחנו זוג, מה שמעולם לא קרה, כי על אף היותו בחור יפה תואר וחביב הבנות, ואדם מקסים באופן כללי, מעולם לא נמשכתי אליו מינית. משהו בליבידו שלו לא דיבר אלי. מאוחר יותר הבנתי שהוא גיי, כך שבכל מקרה זה לא היה יכול לקרות. וגם לא רציתי, כי סוף סוף היה לי חבר אמיתי. גם הוא, כמוני, היה בטוח שהוא עילוי ואהבתי אותו על כך. הסתובבנו בבית הספר כמו מלכים. לספר המחזור לא הצטלמנו יחד עם כולם זה לא לרמתנו ולנשף סירבנו להגיע כי זה היה סחי מדי עבורנו. במקום להירתע, החברים בסביבה שלנו ידעו על כך והכירו בהתבדלות שלנו וקיבלו אותה. אני חושבת שאפילו קצת העריצו אותנו על כך. בכל אופן, זה לא גרע מההוויה שלי כאדם פופולרי ונחמד, שכן תמיד חיפשו את חברתי.

 

התיכון העניק לי מיומנויות חברתיות שמאד עזרו לי להשתלב היטב בצבא, בכל מקום אליו הגעתי. תקופות ההכשרה היו מצוינות חברתית וגם הסדיר היה בסדר גמור מהבחינה הזאת. בצבא באמת הבנתי שחברים זה דבר הכרחי לקיום שלנו כבני אדם. שירתי במקום לא קל עם תפקיד לא קל ויש אנשים שהכרתי בצבא, שבלעדיהם אני בטוחה שלא הייתי צולחת את השנתיים הללו מבלי לדפוק לעצמי כדור בראש.

 

כשהשתחררתי, נכנסתי לבור. החבר מהתיכון לא תמיד היה פנוי אלי, החברים מהצבא גרו רחוק וחלקם עוד שירתו, ושאר החברים מהתיכון לא היו מספיק חשובים כדי לחדש איתם קשר. בהתחלה זה לא הפריע לי, אבל בשלב מסוים התחלתי להרגיש דיי בודדה. למזלי, תקופה קצרה אחרי השחרור התחלתי לעבוד ואחת העובדות שאיתי ואני התחברנו מאד. עברה כבר יותר משנה והיא חברה מאד טובה שלי כיום, ודרכה הכרתי גם לא מעט אנשים שכמה מהם גם הפכו לאנשים דומיננטיים וחשובים בחיי.

אני חושבת שהמצב החברתי שלי כרגע הוא בסדר גמור. אין לי הרבה חברים, אבל אלו שישנם הם הכי טובים שיכולתי לבקש לעצמי. אני עדיין עובדת על המיומנויות החברתיות שלי, זה לא דבר קל עבורי, קל וחומר בסיטואציות של יותר משני אנשים. קשה לי למצוא את המקום שלי בבילוי עם יותר מאדם אחד, לרוב אני ממעטת בדיבור ומעדיפה להתבונן. אני חושבת שלכן תמיד היה לי קשה ב"חבורות" - אף פעם לא מצאתי בתוכן את המקום שלי לבלוט, אבל במחשבה שניה, לא באמת רציתי.

 

כרגע אני בתקופה כזו שאני מרגישה צורך להרחיב את המעגל, אבל מסתבר שזה דבר שדיי קשה לעשות בחוסר מסגרת. אמנם יש את העבודה, אבל היא לא באמת מאפשרת אינטרקציה עם אנשים חדשים וללימודים ארשם רק בשנה הבאה. אני בטוחה שיש כאלו שמצליחים להכיר גם מחוץ למסגרות, לי זה קצת פחות עובד.

 

איך אתם מכירים אנשים חדשים?

נכתב על ידי מוֹנְט-בְּלַאן , 9/6/2018 23:10  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  מוֹנְט-בְּלַאן

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , נשיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוֹנְט-בְּלַאן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוֹנְט-בְּלַאן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ