לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סטטוס: צה"לית

זהו "סיפור חיי" אם ניתן לקרוא לו כך הנוגע לשירותי הצבאי בסביבה מאתגרת יחסית, מערכות היחסים שפיתחתי לי בזמנו וההתמודדות עם החיים שאחרי...


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2017

יום הגיוס- חלק שני


בעקבות הגשם הנסיעה לבקו"ם שלא הייתה אמורה לקחת יותר משעה וחצי נתמשכה לכמעט שלוש שעות. כאשר הגענו התייצב ברחבה מקורה רב"ט אחר שהחליף את האחד שאיתו נסענו באוטובוס.  "להסתדר בשני טורים" הוא קרא בקול רם שגם אחרונות הבנות ובהן אני- שמענו.

 

כשסוף כל סוף הסתדרנו בשני טורים שהיו לשביעות רצונו התחיל שוב קולו להרקיע שחקים.  לא הצלחתי להבין הכל אבל בין השאר שמעתי אותו צועק "מה יש לכן?  מה אתן כאלה שוקיסטיות?!  אתן חיילות!  כאן זו לא קייטנה!  זה צבא הגנה לישראל!" ועוד ועוד סיסמאות שלא נקלטו בתודעתינו. 

 

הנחנו את תיקינו במחסן המיועד לכך והוכנסנו לאולם גדול כאולם תיאטרון ושם הצטרפנו למתגייסות האחרות משאר קצוות הארץ. לאט ובשיטתיות התחילו לפנות את הבנות שורות שורות והן נכנסו למסדרון שממנו לא חזרו כלל. 

 

את תהילה לא ראיתי יותר למשך שלושה חודשים מיום הגיוס אך נתקלתי בה פעם או פעמיים לאורך "שרשרת החיול". כעת נקראה השורה שלי להתקדם אל המסדרון הארוך.  הייתי לחוצה והעובדה שהבנות האחרות לא חזרו הלחיצה אותי עוד יותר. 

 

שלב א'- תמונה לחוגר,  שלב ב'- צילומי שיניים (שם פגשתי לשבריר שנייה את תהילה) בהם צעקה עליי ה"טכנאית" שאני מפגרת. שלב ג' היה חתימות אצבע.  שלב ד'- צילומי רנטגן של השיניים והפנים. שלב ה'- תרומת מח עצם (שלא יכולתי לתת כי יש לי בעיות בדם). אחר כך שלב ו' בדיקת דם וחיסונים ובשעה טובה ומוצלחת כבר סיימתי כמעט את הכל. 

 

ואז נקראתי לשבת מול קצין מיון שיסביר לי על התפקיד ואני אוכל להסביר אם יש לי התנגדות כלשהי.  חיכיתי שם מה שנראה כשעה תמימה ובסופו של דבר ישבתי מולו.  קצין דתי,  מבוגר,  זקן לבן ופנים טובות.  הרגשתי שיש באמת סיכוי שאצליח לשכנע אותו...

 

הסברתי לו על הבעיה הרפואית שלי בשפה פשוטה והוא האזין והנהן בראשו.  לבסוף הוא אמר "אני מבין את החשש שלך" והטיל פצצה אדירה. "יש לי שני פתרונות שאני יכול להציע לך" אמר "או טירונות או כלא". טירונות או כלא? הייתי בת 18 וחצי,  מפוחדת עד מוות וברוב טיפשותי ומפחד אמרתי שאלך לטירונות. 

 

כשהעניין "הובהר" ו-"סודר" הגעתי לתחנה הלפני אחרונה והיא המדים.  קיבלתי קיטבג מלא ציוד ונכנסתי למלתחה עם עוד כעשרים בנות.  התקשיתי עם החגורה אך לבסוף סגרתי אותה וגם את הדסקית. עמדתי רגע מול המראה ובהשתקפות ראיתי בחורה עם מדים בצבע ירוק זית. לא התחברתי.  באותו רגע כבר לא הייתי אני. 

 

קיבלתי את תעודת החוגר שלי ומשם ישר לאוטובוס לבה"ד עם הקיטבג והתיק שלי. לכל אורך הנסיעה (שבה היו מפקד ומפקדת)  דיגמו אותנו,  שניראה כפי שחיילות צריכות להיראות. איך לסדר את הכומתה,  איך להתעסק עם זמנים ועוד ועוד.  סוף סוף הגענו לשער הבסיס.  שלט גדול היה תלוי שם "ברוכים הבאים לבית הספר למקצועות הקשר והמחשב". האוטובוס השתהה עוד מספר רגעים ונכנס. 

 

היה לי שיער קצר וקשת בשיער.  בירידה מהאוטובוס הבחינה בכך נטשה,  המפקדת (שדאגה למרר לי את חיי לכל אורך הטירונות). היא לקחה את הקשת ושברה אותה לשניים "אסור קשתות בצבא" אמרה ביובש " אם את רוצה: או שתשתמשי בסיכות סבתא או שתקשרי את מה שיש לך בגומיה".

 

הערב היה ארוך ביותר. איבדתי את הדרך לחדר (בניסיון למצוא את המעיל.  זה היה בינואר)  וכשחזרתי צעקה עליי נטשה עד שהתחלתי לבכות.  עמדנו כבר בשני טורים.  " צאי מהטור" צעקה לעברי- יצאתי. "תחזרי לטור"- שוב עשיתי כדבריה.  שלוש פעמים חזר על עצמו הדבר ואז היא הוציאה אותי פעם נוספת וצעקה (על אף שהייתי כמעט צמודה אליה) "צאי מהטור- כן המפקדת!  תחזרי לטור- כן המפקדת!  אני לא חברה שלך אני המפקדת שלך ואני נמצאת פה יותר מיום- יומיים אז עכשיו תחזרי לטור ותתני לי את הכבוד המגיע לי!". "כן המפקדת!" צעקתי בבכי וחזרתי לטור.

 

כשהסתיימה ההצגה ולאחר שנכנסנו לכיתה שבה הסבירו לנו קצת על הבסיס חזרנו לחדרינו. פעם ראשונה בחיים שלי שישנתי על מיטת קומותיים (מה גם שהייתי במיטה העליונה). התהפכתי במיטה כל הלילה, עצמתי ופקחתי שוב ושוב את עיניי. נדמה היה שהלילה לא רוצה לעבור...

 

 

נכתב על ידי , 20/4/2017 09:45  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יום הגיוס- חלק ראשון


* מעתה ואילך,  כיוון שמדובר באנשים שארצה ששמם יישמר עלום,  אציג אותם בשמות בדויים. 

 

הגעתי לנקודת האיסוף של המתגייסות החדשות בצפון ונתקלתי גם בכמה בנות מהשכבה שלי אבל החשוב ביותר היה שפגשתי בחברתי הטובה ביותר: תהילה. תהילה הייתה שם עם אמא וסבא שלה שרצו ללוות אותה ביום המיוחד הזה. 

 

סבא של תהילה מיהר לצלם אותנו ואמא שלה בירכה את שתינו בגיוס קל והרבה איחולים שנשמור על עצמנו.  בתוכי שמחתי שהוריי לא באו איתי,  אחרת הייתי בוכה. אבל גם כעסתי עליהם כי למרות הכל הם אמרו שחובה שאשרת כפי ששירתו גם הם בזמנם. 

 

לאולם נכנס חייל,  רב"ט,  וקטע את רצף מחשבותיי.  הוא היסה את ההמולה שאפפה את האולם והתחיל לדבר כשהוא עומד מול דוכן נואמים.  "גבירותיי ורבותיי,  בנות יקרות,  היום אתן מצטרפות למשפחה גדולה הנקראת צה"ל.  מהיום,  אתן הן אלה השומרות על בתיכן ועל משפחותיכן. אני אתן לכן עוד כמה דקות להיפרד ומיד נתחיל בחלוקה לאוטובוסים ומשם לבקו"ם".

 

כעבור דקות התחיל החייל לקרוא בשמותיהן של בנות.  תהילה החזיקה את ידי בחוזקה "אל תדאגי. לא משנה מה יהיה- אנחנו ממשיכות יחד כל הדרך" וברגע שסיימה תהילה את המשפט קרא הרב"ט בשמה והיא יצאה מהאולם מלווה במחיאות כפיים רמות של הסובבים.  ואז הגיע תורי... 

 

ירדתי במדרגות, עליתי לאוטובוס ולמראה פניה של תהילה הייתי המאושרת באדם והתיישבתי לידה. "הבטחתי לך שאנחנו יחד לכל הדרך" היא לחשה באוזני והלחץ בקרבי התפוגג במעט. ושוב לבי עמד להתנפץ.

 

הרב"ט התקרב אלינו ואמר כי אחת מאיתנו צריכה לעבור לחלקו האחורי של האוטובוס. אף אחת מאיתנו לא התנדבה. בלית ברירה הוא בחר בי והורחקתי מהאדם היחיד שיכול היה להפוך את החוויה הזו למאיימת פחות.

 

מאחור ישבתי עם כמה בנות שהיו עתידות להיות נהגות. זו שישבה לידי הייתה ממורמרת אפילו יותר ממני. בשלב מסויים התנתקתי מדבריה ובהיתי בחלון בגשם הזלעפות האופף את האוטובוס. מזג האוויר תאם להלך רוחי ככפפה ליד.

נכתב על ידי , 19/4/2017 09:38  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



התבגרות


בגיל 11 כשעמדתי במשמרות הזהב צרחתי פתאום מכאב ונפלתי לארץ. זו הייתה תחילתו של מסע שבו אני נמצאת כבר מעל ל-13 שנים. אובחנתי עם בעיה אורתופדית נדירה שפגעה ברגל שלי,  חיבור בין שתי עצמות המהוות חלק ממפרק הקרסול: טאלוס ו-קלקאנאוס או ביחד talo-calcaneal coalition.

 

עברתי בדיקות רבות ו-6 גבסים בתוך שלוש שנים וללא שיפור אלא החמרה. בגיל 14 עברתי ניתוח שכביכול טיפל בבעיה ונתן לי "שקט" לכמה שנים ובגיל 17 חזרו הכאבים.  כאבי תופת.  "דלקת בגידים" הייתה האבחנה הרפואית וטופלתי בנוגדי דלקת והכאבים חזרו למצב של "על אש קטנה".

 

בכיתה י"א,  כשהתחילו המיונים והצווים לקראת הגיוס,  הגשתי מסמכים רפואיים שכללו חוות דעת של כמה רופאים ובפי כולם המלצה אחידה אחת: רצוי שלא לגייס כיוון שהבעיה עשויה לחזור ומומלץ במקום שירות לאומי. 

 

הצבא דחה את חוות הדעת האלה וגייס אותי בכל זאת.  פרופיל 45. לא רציתי להתגייס,  אני מודה.  הסתייגתי מהשתייכות לארגון שרוב הסיכויים שבבוא היום,  אם תחזור הבעיה שלי, לא יוכל ולא ירצה לטפל בי. לא היה לי אז מושג שהתחזית תתגשם במלואה. 

 

במופגן ציינתי גם בדיונים בית ספריים וגם בתוך התא המשפחתי את החשש שלי וככל שקרב מועד הגיוס התמרמרתי יותר ויותר ממה שעתיד היה לקרות. הייתי מועמדת ל8200 של חיל מודיעין- בסוף גייסו אותי לחיל תקשוב. להיות מנהלת רשת מחשב,  אבל עד שכל זה התהווה התמודדתי עם האשמות קשות מצד בני כיתתי שקראו לי "שמאלנית" ו"משתמטת". ליום הגיוס הגעתי ללא ליווי ההורים והרוח כבר יצאה לי מכל המפרשים. 

 

אמשיך בקרוב

נכתב על ידי , 18/4/2017 22:40  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בת: 23




הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , 18 עד 21 , בריאות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לWhy I am... אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Why I am... ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ