לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סטטוס: צה"לית

זהו "סיפור חיי" אם ניתן לקרוא לו כך הנוגע לשירותי הצבאי בסביבה מאתגרת יחסית, מערכות היחסים שפיתחתי לי בזמנו וההתמודדות עם החיים שאחרי...


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2017

ברוכה הבאה לדרום


עברתי קורס שלם של "מנהלת רשת מחשב". שישה שבועות שהיו המהנים ביותר שחוויתי ב18 וחצי שנותיי. ביום שאחרי סיום הקורס התקבצנו שוב כל החניכים לקבלת צווי המעבר שלנו להמשך השירות.  שבוע לפני הסיום ישבתי אצל קצינת מיון ואמרתי לה שאני מעדיפה לשרת בבסיס סגור,  אך יש הבדל בין לשרת בבסיס סגור ובין מה שהיה רשום על הדף.  "אוגדת עזה"... לזה לא ציפיתי. 

 

לא הבנתי מהתחלה שלשם אני הולכת ושאלתי את אחת המפקדות.  היא אמרה שהיא גאה בי ושאני היחידה מהקורס שבשלה מספיק להגיע לשם,  לכן הייתה זו גם המלצת כל המפקדים ואז היא הסבירה שאני אשרת על הגבול.  באוגדת עזה. 

 

בסוף אותו שבוע ישבתי בבית מבולבלת וחוששת מפני מה שעתיד לבוא.  מה לי ולשירות ליד אחד הגבולות הנפיצים ביותר?  בדיוק הייתה שם הסלמה כמה שבועות לפני שהגעתי... 

 

לא הייתה לי ברירה.  אמרתי לעצמי שאני אמצה את זה על הצד הטוב ביותר.  שאני אצטרך להיות אמיצה,  להיות חזקה.  סוף השבוע נגמר ויום ראשון כבר עמד בפתח ויצאתי מהבית בשעה 4 וחצי לפנות בוקר כי נסיעה ארוכה של 6 וחצי שעות עמדה לפניי. 

 

כשהגעתי לתחנה המרכזית בתל אביב כוונתי על ידי נשות המודיעין אל הרציף שממנו יצא האוטובוס למועצה אזורית אשכול ועצר בדרך בכניסה לבסיס החדש שלי.  היו שם עשרות חיילים (ואוטובוס אחד בלבד עמד לרשותם.  לא היה סיכוי למצוא מקום ישיבה)... 

 

שאלתי שם את אחת החיילות אם הגעתי למקום הנכון והיא אמרה לי שכן.  היא סיפרה לי ששמה דריה ושהיא משרתת בגדוד הקשר וכדאי לי להגיע לשם. היא עזרה לי עם הקיטבג כשהגיע האוטובוס ודחפה אותי קדימה כדי שאשתחל פנימה ואשיג לנו מקומות ישיבה. 

 

כשהגענו כמעט לבסיס הבטתי בנופים שמחוץ לאוטובוס...  נופים צחיחים. צהוב בעיקר,  ירוק פה ושם ושחור ועשן מפצצות מרגמה וטילים שנפלו באזור.  דריה הרגיעה ואמרה שזו התוצאה של ההסלמה האחרונה.  למען האמת- לא הייתי ממש מעודדת מזה. 

 

הגענו לאוגדה בשעה טובה ומוצלחת והנחתי את הקיטבג שלי בחדרה.  משם היא ליוותה אותי למשרד שבו חיכיתי שעות עד שעבר רוב היום.  בצהריים ישבתי לאכול עם דריה ועוד כמה מחבריה לגדוד שהדגישו בפניי כמה חשוב שאגיע דווקא לשם.  

 

כשסיפרתי להם שדווקא רציתי לבקש להיות בחטיבה הדרומית (כי פגשתי נגן בסון שמשרת שם)  הם גיכחו ואמרו שהדרומית היא מקום של נפלים וגם הצפונית לא משהו (על אף שלא שמעתי עליה דבר). 

 

לקראת הערב לקחו את מי שישב עד הצהריים במשרד לסיור בגדוד ומשם למשרד של קצינת השלישות שם ישבנו עד 9 וחצי בערב עד שהלכנו לראיון אצל הסמג"ד.  הוא זה שבפועל החליט איפה נשרת. אחד אחד נכנסנו שלושת החבר'ה לראיון איתו ואני הייתי אחרונה. 

 

נדמה היה כי השארתי רושם חיובי על הסמג"ד.  הוא אפילו התבדח ואמר "מה אוגדת עזה זה לא קל"ב (קרוב לבית)  רק 6 וחצי שעות מהבית שלך...". הוא השרה עליי אווירה טובה.  ברגע אחד פג כל הלחץ והפחד של היום הזה. 

 

כשחזרתי למשרד של קצינת השלישית גיליתי שהבחור נשלח לדרומית,  הבחורה הג'ינג'ית תהיה בגדוד ואני אהיה סמב"צית בגדוד. אחת הסמב"ציות שמה נועה באה לאסוף אותי משם ולקחה אותי לפגישות עם קצין האג"ם וסגנו. 

 

לאחר הפגישות נתן לי סגן מפקד האג"ם מזרון כי מסתבר שלא היה בחדר שלי. סוף כל סוף עמדתי ללכת לישון!  מארבע לפנות בוקר הייתי על הרגליים והשעה הייתה כבר 11 בלילה. נועה ליוותה אותי מהכניסה למגורי הבנות,  דרך חדרה של דריה (שהייתה מאושרת מכך שאני בגדוד)  ועד לחדר שלי בו ישנו כמה בנות מהפלוגה שלי (מפקדה)  אבל לא מהמחלקה שלי (אג"ם). 

 

עד היום זכורה לי ההליכה הקצרה הזו בתוך מגורי הבנות כמעבר בשכונה יוצאת דופן.  בנות ישבו ופתחו קופסאות שימורים,  אחרות על מפתן חדרן שותות קפה ומעשנות.  לא סתם אנשים קראו לאוגדה הזו "קיבוץ"... היו אפילו שמות רחובות,  ספרייה,  חדר כושר,  חדר אוכל, אודיטוריום,  חנות ועוד ועוד. בסוף ההליכה הקצרה במגורי הבנות הרגשתי שסוף כל סוף- הגעתי הביתה. 

נכתב על ידי , 17/7/2017 14:34  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סוף הטירונות


ברשותכם אקפוץ כמה שבועות קדימה.  השבוע האחרון של הטירונות הגיע ואיתו מקבץ מבחנים, מטווחים אחרונים והרבה מאוד "כלום" שהתמשך שעות רבות וכלל שיעורי תזונה,  חידוני היסטוריה וסח"י לפחות פעמיים ביום. 

 

ביום ראשון התייצבנו כמדי שבוע בנשקייה לקבל את הרוס"רים שלנו. מיד לאחר מכן התפזרנו לשיעורי נשק כיתתיים עד שעות הצהריים.

לאחר ארוחת הצהריים עשינו את המבחן העיוני ולאחריו מסדר של כל הציוד שלנו ואתוודה בפניכם שהמיימיה שלי נעלמה ובלילה שלפני המסדר גנבתי מיימיה מאחת מבנות הכיתה שלי. 

 

בהמשכו של אותו היום היה דיון בין המפקדות על איך "אעמוד" במצב כריעה עם הבעיה שלי ברגל והדגמתי לפי דרישת המפקדות פוזיציות אפשריות.  בסופו של דבר היה להן קשה להחליט והן בחרו להשאיר לי את ההחלטה לרגע האמת ביום שלמחרת. 

 

כשהגענו לבא"ח נח"ל לעשות את המטווחים ירד גשם כבד.  כפי שכבר תורגלנו בפעם הקודמת ישבו בכל פעם בסככה שליד המטווח שלוש כיתות בעוד הרביעית בפנים יורה.  כשנכנסה הכיתה שלי למטווח ומיד היה מצב הכריעה שלא יכולתי לעשות התעצבנה נטשה ובכוח הורידה אותי לרצפה למנח הנכון וצעקה עליי "למה את לא יכולה לעשות שום דבר כמו כולן?!".

 

התחלתי לבכות מכאבים. יריתי אומנם אך מרוב דמעות לא ראיתי אפילו לאן כיוונתי.  כשיצאנו בחזרה לסככה לא יכולתי בכלל לדרוך על הרגל והזמינו לי חובש קרבי שיבדוק אותי בשטח כי התחושה ברגל הלכה ואבדה. 

 

הוא היה סימפטי וחבש את הקרסול שלי,  ביקש ממני לא להפסיק לתת מכות קלות על הרגל עד שתחזור התחושה והותיר אותי בסופו של יום לבד בסככה כששאר הבנות כבר סיימו את המטווחים והיו במתחם המטווח עצמו לשיחה עם המ"מ. 

 

חברה למחלקה,  שאת שמה כלל לא הכרתי,  עזרה לי להגיע לאוטובוס ושם חיכיתי לשאר הבנות שיצטרפו. בדרך לאוטובוס נטשה הצטרפה ל"שורה" שלנו וצווחה לעברי "תפסיקי לבכות.  הטירונות שלך כבר הסתיימה".

 

למחרת היום נטשה לקחה את הנשק שלי להחזירו לנשקייה וכולנו הלכנו אחר כך לרחבת הטקסים לקראת הסיום.  כולן עמדו בשלשות מסודרות... שלשה,  שלשה, שלשה ובה חיילת יושבת וסובלת מכאבים (אני),  שלשה נוספת וכן הלאה. 

 

בשעות הערב בהשבעה כאשר קראו בשמי הבנות סביבי נאלצו לעזור לי לקום ולצלוע להחזיק את המשק והתנ"ך ולהישבע אמונים לצה"ל.  לא נשבעתי.  הצהרתי.  ברקע היו שירים ישראליים שעשו תחושה של בית אבל לא היה בקהל אפילו הורה אחד. 

 

הערב נגמר.  הלכנו לישון בידיעה שמחר יהיה היום האחרון לטירונות. 

לא אלאה אתכם בפרטים אך רק אומר שהסתיים.  וטוב שהסתיים כי כבר לא היו לי כוחות.  לא פיזיים ולא נפשיים.  כשיצאתי מהבה"ד,  הפעם כבוגרת טירונות התפללתי בלבי שלא אחזור לשם לעולם וכי לא אפגוש יותר את נטשה לעולם. 

נכתב על ידי , 11/7/2017 18:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נשק


ישבנו מול הנשקייה בשני טורים מסודרים והמתנו שיקראו בשמותינו.  המפקדות כרכרו סביבנו ועל מנת להעביר לנו את הזמן עשו סח"י (סקירת חדשות יומית). ישבנו כך אולי שעה אולי יותר עד שקראו לנו והטור התחיל לזוז. 

 

מהרגע שהM16 היה צמוד לגופינו לא נפרדנו ממנו למעט בסופי שבוע עד סוף הטירונות.  כל אחת גם נתנה שם לנשק שלה.  לנשק שלי קראו  "שורדת". כבר ברחבת הנשקייה עברנו את שיעור הנשק הראשון (מני רבים) שלנו. 

 

מאותו הרגע והילך עיקר עיסוקינו היה בנשק, מור"קים,  עזרה ראשונה  ואב"כ.  אבל בעיקר נשק.  ברוב האימונים הכיתתיים ישבתי בצד וצפיתי בבנות מתרגלות (אני תירגלתי בראש) וחיכיתי שהזמן יעבור.  אי אפשר לומר שזה היה ניצול חיוני של הזמן. 

 

לקראת סופו של אותו שבוע נסענו ליום מטווחים בבה"ד 1. בלי יותר מדי דיבורים כבר התפקדנו במספרי ברזל והתחלנו לירות לעבר המטרות.  בירי היום הייתי די טובה (5/6 או 6/6) והיום הלך והתקרב אל סופו.  

 

אכלנו במהלך היום מנות קרב והלכנו לשירותים בטבע הצחיח ובלי משים כבר בא הערב ואיתו החשכה וירי הלילה.  לא הרגשתי טוב.  תחושתי הייתה שאני עומדת להתעלף. גם המפקדת שלי שמה לב לזה ודאגה למלא לי את אחת המיימיות בתה מתוק שורף.  אחרי כמה לגימות כבר הרגשתי טוב יותר. 

 

ניגשנו למטווח הלילה שהיה כצפוי הרבה פחות טוב ממטווח היום (2/5). כשסיימה כל המחלקה את המטווחים הצטופפנו וחיכינו כגוש אחיד להסעה חזרה לבה"ד 7. רוב הבנות הועלו בהוראת המפקדות על האוטובוס הראשון שבו היו גם בנות משתי המחלקות הנוספות אך 7 מתוך 11 הבנות בכיתה שלי ואני ביניהן נאלצנו לחכות לאוטובוס הבא שהגיע רק לאחר יותר משעה. 

 

עד שהגיע האוטובוס קיבלנו ממפקדת של אחת המחלקות שיעור בניווט והיכרות הכוכבים (שטויות במיץ למי שעומדות להיות מנהלות רשת מחשב) שהיה שיעור סתמי עד שהגיע האוטובוס המאחר. כשהגענו בחזרה לבה"ד כבר הייתה השעה 2 לפנות בוקר.  היינו תשושות ונרדמנו עם המדים. 

 

למחרת הגיע יום שישי ויצאנו הבייתה מוקדם.  נדמה היה שעוד שבוע טס לו לבלי שוב. 

נכתב על ידי , 11/7/2017 18:04  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בת: 24




הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , 18 עד 21 , בריאות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לWhy I am... אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Why I am... ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ