לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2017



המקרה המוזר של הכלב בשעת הלילה


שלום אני כריסטופר ואני אוהב כלבים, את החלל, דברים אדומים ולפתור תרגילים במתמטיקה ופיזיקה, אני יודע את כל המספרים הראשוניים עד 7507 ויש לי חולדה בשם טובי. החלטתי לכתוב בלוג בגלל ששבון אמרה לי שכדאי לי לשתף את החוויות שאני עובר עם עוד אנשים כי כשאתה פורק את מה שיש לך בפנים אתה אמור להרגיש טוב יותר, היא אמרה שאני צריך ללכת לטיפול אצל פסיכולוג אבל אמרתי לה שאני לא אוהב להיות לבד עם זרים אז במקום זה היא הציעה לי לכתוב את הבלוג הזה, ככה אספר על החוויות שלי ולא אצטרך לדבר עם זרים. חוץ מזה, היום ראיתי 5 מכוניות אדומות ברצף מה שאומר שהיום יהיה יום טוב במיוחד אז חשבתי אולי זאת הזדמנות טובה להתחיל את הבלוג. היא אמרה לי שאני צריך להציג את עצמי בתחילת הבלוג אז בחרתי את הדברים שאני הכי אוהב ושהכי חשובים לי וכתבתי אותם.


 


אני לא טיפוס שנוטה להסתבך, אבל אני לא אוהב אנשים שאומרים לי מה לעשות. בעיקר לא כשמאשימים אותי בדברים שאיני אחראי להם.


אני אוהב שוטרים. יש להם מדים ומספרים ולכולם ברור מה הם צריכים לעשות אז הם לא יוצרים בלאגן. אבל מפחידים אותי אנשים שצועקים ושואלים שאלות שאני לא יודע לענות עליהן.


גברת שירס הייתה בטוחה שאני זה שהרג את הכלב שלה.


אבל אני לא.


אני רק מצאתי אותו, עם הקלשון נעוץ בבטנו. אז הרמתי אותו לחיקי, כי אני אוהב אותו.


אני אוהב כלבים כי כלבים הם מבינים ולא שופטים ולא צועקים או שואלים שאלות.


אני לא טוב בלדבר וגברת שירס גם לא ממש נתנה לי הזדמנות להסביר, אז התרחקתי מהכלב והתקרבתי לאדמה עד שהמצח שלי נגע באדמה.


נשארתי ככה עד שהגיעו השוטרים. הנוכחות שלהם שם הרגיעה אותי.


ראיתי את החור בגרביון של השוטרת ואת השריטה המדממת בתוכו ולא יכולתי שלא לתהות באיזה מרדף מסוכן זה קרה לה.


השוטרת ניחמה את גברת שירס והובילה אותה אל ביתה ואליי הגיע השוטר.


הוא שאל אותי מה קרה ואמרתי לו שהכלב מת, כי זה מה שקרה, מישהו הרג את הכלב ועכשיו הוא מת והשוטר לא שאל מה אני עשיתי או איך מצאתי את הכלב הוא שאל מה קרה ומה שקרה זה שהכלב מת.


השוטר שלא היה מרוצה מהתשובה שלי אמר שהוא הבין את החלק הזה אז הוספתי שאני חושב שמישהו הרג את הכלב. זה לא הגיוני שכלב יצליח לנעוץ קלשון בעצמו.


הוא שאל אותי בן כמה אני ועניתי שאני בן 15 ושלושה חודשים ויומיים כי אני זוכר כי אני אוהב מספרים. אחר כך הוא שאל מה עשיתי בחצר ועניתי שהחזקתי את הכלב.הוא שאל אותי למה ולא בדיוק ידעתי לענות לו כי אני אוהב כלבים והייתי עצוב שהכלב מת אז רציתי להחזיק אותו. השוטר לא נתן לי מספיק זמן לחשוב על תשובה וישר שאל שוב אז אמרתי לו שאני אוהב כלבים והוא שאל אם הרגתי את הכלב. אמרתי לו שלא הרגתי את הכלב.


הוא שאל אם הקלשון שלי ואמרתי שלא. ואז הוא אמר שאני נראה מוטרד מזה והוא שאל יותר מידי שאלות והן נערמו לי בראש ולא ידעתי מה לעשות. כמו פס יצור של לחמניות שהלחמניות מגיעות מהר מידי והמכונה לא מספיקה לארוז אותן ואז נוצר פקק. השוטר המשיך לדבר ואני הצמדי את ראשי בחזרה לדשא והתחלתי להוציא את הקול שאבא שלי קורא לו גניחה. השוטר תפס אותי ביד וניסה להעמיד אותי על רגליי וזה לא מצא חן בעיניי ולםני שבכלל שמתי לב הרבצתי לו.


השוטר הסתכל עליי כמה רגעים בלי לומר כלום ואז אמר: "אתה עצור על תקיפת שוטר".


ואפילו שזה נשמע מוזר, זה הרגיע אותי, כי זה מה שאומרים השוטרים בסרטים.


הוא אמר לשוטרת השנייה שישלח מישהו שיביא אוה בחזרה לתחנה כי ה'קטן הזה שפה' (אני) הרגע העיף לו אגרוף. היא אמרה שבסדר.


כשהגעתי לתחנת המשטרה אמרו לי לרוקן את כל מה שיש לי בכיסים ולהוציא את השרוכים מהנעליים שלי כדי שלא אפגע באף אחד או בעצמי.


הם שאלו אותי אם יש לי משפחה ואמרתי שכן. אמרתי שאבא אבל שאמא מתה. וגם דוד טרי אבל הוא גר בסנדרלנד והוא אח של אבא ויש גם סבים וסבתות אבל הם מתו חוץ מאחת, סבתא ברטון, אבל היא בבית אבות כי היא לט זוכרת כלום והיא חושבת שאני איזה מישהו מהטלויזיה או משהו.ואז הם שאלו מה מספר הטלפון של אבא אז אמרתי שיש לו שניים ואמרתי להם את שניהם.


תא המעצר היה בגודל של שני מטר על שני מטר על שני מטר. שמונה מטרים רבועים, קובייה כמעט מושלמת. זה היה מרגיע כי אני אוהב שדברים הם שלמים.


חשבתי שם איך הייתי בורח מתא המעצר אם הייתי בסרט. זה היה קשה כי היו לי רק את הבגדים שלי והנעליים בלי השרוכים. בסוף החלטתי שהדרך הכי טובה תיהיה לחכות ליום שמש ולהשתמש במשקפיים שלי כדי ליצור שריפה וכשיבואו לבדוק מה קורה, לברוח.


תהיי גם אם גברת שירס אמרה לשוטרים שאני הרגתי את הכלב שלה, ולינגטון, ואם כן והם יגלו ששיקרה אם היא תלך לכלא על משהו שניקרא הוצאת דיבה.


אבא הגיע למשטרה בשעה 01:12 בלילה. ראיתי אותו רק 16 דקות אחרי זה אבל שמעתי אותו.


אבא התווכח עם השוטרים למשך כמה דקות ואז כבר הפסקתי לשמוע אותו.


כשיצאתי מהתא אבא עמד במסדרון ופרס את ידו כמו מניפה ואני עשיתי את זה גם הצלבנות ידיים. אבא רוצה לחבק אותי אבל אני לא אוהב שנוגעים בי אז אנחנו עושים את זה במקום.


שוטר אחר ניגש אליי ואמר לי שאבא שלי הסביר לו שלא התכוונתי להכות את השוטר ואני לא אמרתי כלום כי זאת לא הייתה שאלה.


הוא שאל אם התכוונתי להכות את השוטר ואמרתי שכן כי אני אף פעם לא משקר.


אז הוא שאל אם התכוונתי להכאיב לשוטר ואמרתי שלא כי לא רציתי שיכאב לו, רק רציתי שהוא יפסיק לגעת בי. הוא וידא שאני יודע שאסור להכות שוטרים ואני יודע.ואז הוא שאל אם הרגתי את הכלב ואמרתי לו שלא.


הוא אמר לי שהפעם הוא משחרר אותי רק עם אזהרה. זה אומר שהם מתעדים את מה שקרה אבל כותבים שזה היה בטעות אבל שבפעם הבאה יתייחסו לזה ברצינות רבה יותר.


ואני אמרתי שזה לא היה בטעות ואבא כעס.


השוטר שאל אם אני מבין ואמרתי שאני מבין אז הוא נתן לנו ללכת.


 


 


היום קרה דבר מוזר. רציתי לחפש את הספר שלי מפני כמה ימים אחרי שאבא לקח לי אותו בגלל שרציתי להמשיך אותו ולבדוק שאבא לא זרק אותו. חיפשתי בכל מיני מקומות בבית, במטבח ובארונות ובחדר כביסה ובחדר האוכל ואחר כך גם בסלון ובקומה השניה (אבל לא בחדר שלי כי הנחתי שאבא לא יחביא את הספר שלי בחדר שלי כי אז אני אוכל למצוא אותו), חיפשתי גם באמבטיה וארון האוורור אבל לא מצאתי שום דבר. המקום היחיד שלא חיפשתי בו היה החדר של אבא, לא ידעתי אם להיכנס אליו או לא בגלל שאבא תמיד אמר לי לא להתעסק לו בדברים ולא רציתי שהוא יכעס עליי וירביץ לי שוב אבל הייתי מוכרח למצוא את הספר שלי כדי שאוכל להמשיך אותו ולגלות מי רצח את ולינגטון, אז ידעתי שאני עושה את זה בשביל מטרה טובה וגם אם אכנס לחדר של אבא ואפר את ההבטחה שלי זה יהיה בסדר, אמרתי לעצמי שאני לא אעשה לו בלאגן ואסדר אחריי וככה הוא לא יוכל לדעת שהייתי בחדר שלו ואז לא אצטרך לשקר לו כי הוא לא ישאל אם הייתי שם. התחלתי לחפש מתחת למיטה ובמגירות בשני הצדדים של השידה ואפילו בארון הבגדים אבל היו שם רק דברים לא שימושיים כמו אספירין ומספריים וזוגות נעליים ועניבה וקולבים ואפילו דבורה מתה. למטה בארון היה ארגז כלים גדול מפלסטיק מלא בכלים כמו מקדחה ומברשת צבע וברגים ופטיש אבל יכולתי לראות שהספר לא היה שם מבלי לפתוח אותה בגלל שהיא הייתה מפלסטיק שהיה אפור שקוף. מתחת לארגז הייתה קופסת קרטון ישנה מהסוג שנקרא "קופסת חולצות" כי פעם היו קונים חולצות בקופסאות האלה. פתחתי את הקופסא וראיתי שהספר שלי בפנים, שמחתי נורא כי אבא לא זרק את הספר שלי וזה אומר שאם אני ארצה אני אוכל להמשיך לכתוב אותו וגלות מי הרג את וולינגטון או שאוכל לקרוא בו כשמשעמם לי או שכשאהיה גדול יותר ויהיה לי תואר בפיזיקה או מתמטיקה או מתמטיקה ופיזיקה ואפתור המון חידות ותעלומות קשות הרבה יותר מהתעלומה של ולינגטון, אוכל לקרוא בספר ולראות איך פתרתי חידות כשהייתי צעיר ואוכל להרגיש ממש טוב אם עצמי כי עד אז אני אפתור חידות ותעלומות כאלה נורא נורא מהר וארגיש חכם. אולי אפילו אבא שמר את הספר שלי ולא זרק אותו בגלל שהוא קרא אותו וממש אהב את הספר והחליט גם הוא שצריך למצוא את הרוצח של ולינגטון ואז הוא יעזור לי למצוא את הרוצח וככה אני אמצא אותו הרבה יותר מהר. אבל אני לא יודע למה אבא שמר את הספר שלי אז לא יכולתי סתם לקחת הספר כי אז הוא ידע שהתעסקתי לו בדברים והוא יכעס עליי בגלל שהבטחתי לו שאני לא אעשה את זה והבטחות חייבים לקיים. שמעתי את הטנדר שלו חונה אז השארתי את הספר בקופסת החולצות כי חשבתי שאם אבא שם אותו שם זה אומר שהוא לא יזרוק אותו ואז אני אוכל להמשיך לכתוב אותו בספר אחר שאותו באמת אשמור בסוד שאף אחד לעולם לא ידע עליו ואני אוכל לסיים אותו בלי שאף אחד יכעס עליי או יגיד לי להפסיק או ייקח לי אותו או יזרוק אותו, ואז מאוחר יותר אולי אבא יחזיר לי את הספר הראשון ואני אוכל להעתיק לתוכו את הספר החדש, ואם אבא לא יחזיר לי אותו, אני אוכל לזכור את כל הדברים הסודיים והחשובים שכתבתי בו ואכתוב אותם מחדש. רגע לפני שיצאתי מהחדר ראיתי מעטפה, המעטפה הייתה בשבילי ואני יודע את זה כי היה כתוב עליה השם שלי והכתובת שלי וזה חהיה צירוף מקרים ממש מיוחד אם דווקא בחדר של אבא שלי תהיה מעטפה שעוד לא נפתחה דווקא עם השם והכתובת המדויקים שלי, לקחתי את המעטפה. ואז פתאום שמתי לב שהיו עוד המון מעטפות שמיועדת אליי וזה הרגיש מבלבל ומוזר אבל גם מרגש כי לא הבנתי מי בדיוק ירצה לכתוב לי מכתב ולמה וכי אף פעם לא כתבו לי כל כך הרבה מכתבים וזה גרם לי להרגיש מיוחד, כמו שר בממשלה שהוא איש מאוד חשוב אז שולחים לו המון מעטפות עם בקשות אליו בגלל שיש לו המון כוח ושליטה וחשיבות ויכולת. פתאום שמתי לב איך נכתבו המילים "כריסטופר"ו"רחוב רנדולף" שהם השם שלי והכתובת שלי. הן נכתבו ככה שיש עיגולים קטנים מעל האות ו', הכרתי רק שלושה אנשים שכותבים ככה והם היו מר לוקסי שעבד פעם בבית הספר, שבון ואמא.


שמעתי את אבא מתקרב אל החדר אז לקחתי את אחת המעטפות, החזרתי את המכסה של קופסת החולצות למקום ושמתי עליו את ארגז הכלים וסגרתי את דלת הארון מאוד בזהירות. הצלחתי להסתיר מאבא את המעטפה ואת העובדה שהייתי בחדר שלו וחיטטתי לו בדברים והפרתי את ההבטחה שלי, אכלתי ואז עליתי לחדר שלי. לא ידעתי אם אני יכול לפתוח את המעטפה בגלל שהיא הייתה בחדר של אבא אבל אז חשבתי שהמעטפה הזאת נשלחה אליי אז היא בעצם רכוש שלי ואני יכול לעשות עם הרכוש שלי מה שאני רוצה בגלל שהוא שלי. אז פתחתי את המעטפה ובתוכה היה מכתב, קראתי אותו וזה מה שהיה כתוב בו


(מקום לתמונה של המכתב)


אחרי שקראתי את המכתב הייתי אפילו עוד יותר מבולבל, אמא אף פעם לא עבדה בתור מזכירה בחברה שמייצרת דברים מפלדה והיא אף פעם לא גרה בלונדון, היא תמיד גרה איתנו והיא אף פעם לא כתבה לי מכתב. לא הבנתי מה קורה בגלל שהמכתב הזה לא היה הגיוני וסתר המון עובדות שאני יודע שהן אמיתיות וזה גרם לי להרגיש מוזר וחסר אונים ושאין לי שליטה על כלום ואני לא אהבתי את ההרגשה הזאת. על המכתב לא היה תאריך אז לא יכולתי לראות מתי אמא כתבה אותו אז חשבתי לעצמי אולי מישהו אחר כתב את המכתב במקום אמא והעמיד פנים שהוא היא, זה היה נראה הגיוני יותר כי למה שאמא תכתוב לי מכתב ולא תביא לי אותו?, או למה שאמא בכלל תכתוב לי מכתב אם היא הייתה גרה איתי כל הזמן? היא יכלה פשוט להגיד לי מה שהיא רצתה, או למה שאמא תשלח לי מכתב ואבא יסתיר אותו ממני?. הסתכלתי אחר כך על המעטפה וראיתי שיש עליה חותמת עם תאריך ולמרות שהיה קשה לראות אותו, הצלחתי להבין מה כתוב אבל חשבתי בהתחלה שקראתי תאריך לא נכון בגלל שהתאריך שהיה כתוב שהמעטפה נשלחה בו היה ה-16 באוקטובר 1997 שזה 18 חודשים אחרי שאמא מתה וזה לא הגיוני כי כשאנשים מתים הם לא באמת עולים לגן עדן ויכולים לתקשר עם האנשים החיים ולשלוח להם מכתבים. אבא בדיוק נכנס לחדר אז לא הספקתי כל כך לחשוב על ההיגיון שבתאריך המכתב כי הייתי עסוק בלהסתיר אותו ממנו ולהתנהג רגיל ובחשאיות כדי שאבא לא יגלה איזה מכתב קראתי. אחרי שהוא הלך שוב חשבתי על המכתב ולא הבנתי, זאת הייתה ממש תעלומה, אבל היא הייתה שונה מתעלומות אחרות בגלל שאני נהנה לפתור תעלומות וחידות ואני מרגיש שזה כיפי ומסקרן ומאתגר, אבל מהתעלומה הזאת לא נהניתי והיא רק גרמה לי להרגיש מבולבל,אבל אז התחלתי לחשוב על פתרונות לתעלומה, חשבתי אולי המכתב היה במעטפה הלא נכונה או שאולי המכתב בכלל לא מאמא, אולי זה מכתב מאמא מסוימת לכריסטופר אחר. ואז התחלתי כבר נורא להתרגש, עד אז הייתה לי רק תעלומה אחת לחשוב עליה ופתאום היו לי שתיים!


עברו שישה ימים עד שהצלחתי לחזור לחדר של אבא ולהציץ בקופסת החולצות שבארון. ספרתי את המכתבים וגיליתי שהיו שם 43 מכתבים שכולם נכתבו במיוחד בשבילי,או בשביל כריסטופר אחר. התחלתי לקרוא מכתב ועוד מכתב ועוד אחד ואני לא אכתוב פה את מה שהיה כתוב במכתבים בגלל שזה הרבה מאוד פרטים שחלקם לא חשובים ושבון אמרה לי שאם אני רוצה שהקוראים שלי לא ישתעממו אני לא צריך לשים יותר מידי פרטים לא חשובים ולשים יותר פרטים חשובים שמקדמים את העלילה. אז אני רק אגיד שבמכתבים שקראתי היו המון פרטים אישיים עליי כמו איך הייתי משחק עם הרכבת עצוע שלי שקיבלתי לחג המולד כשהייתי קטן, או שאני תמיד אוהב לדעת מה השעה או שהלכתי עם אמא לכולבו כדי לקנות לסבתא מץנה לחג המולד ושהתעצבנתי בגלל שאני לא אוהב לעשות קניות ושלא נתתי לאמא לגעת בי וגם היה כתוב על ריב שהיה לי ולאמא ועל זה שמר וגברת שירס כבר לא אהבו אותי ושלאבא יש הרבה סבלנות ולאמא אין ושאני אוהב לפתור תרגילים במתמטיקה ולפתור חידות ותעלומות ושלא הסכמתי לתת לרופא שיניים לגעת לי בפה. במכתב הרביעי הפסקתי לקרוא בגלל שהרגשתי בחילה נוראית, כזאת שאף פעם לא הרגשתי. פתאום הבנתי שלאמא לא היה התקף לב, אמא בכלל לא מתה והיא הייתה חיה כל הזמן הזה שחשבתי שהיא לא ושאבא שיקר לי בקשר לזה וגרם לי להיות עצוב ולבד כשהוא בעצם לא היה צריך, וזה לא היה שקר לבן או שקר טוב, זה היה שקר רע. ניסיתי למצוא הסבר אחר לזה, ממש ניסיתי, רציתי להאמין שאבא לא רצה לשקר לי ולגרום לי להרגיש רע אבל פשוט לא מצאתי. כל המחשבות האלה גרמו לי להרגיש עוד יותר בחילה וסחרחורת חמורה, זה הרגיש כאילו החדר מתנדנד מצד לצד, כאילו החדר נמצא בקומה העליונה של בניין מאוד גבוה והבניין מתנדנד קדימה ואחורה ברוח חזקה. לא יכולתי לשאת את זה יותר, ממש סבלתי והתגלגלתי למיטה כמו כדור והתחלתי לגנוח כי התעצבנתי וגם הייתי עצוב וזה מה שאני עושה כשאני עצבני ולא ידעתי מה לעשות וממש כאבה לי הבטן. כנראה שנרדמתי כי אני לא זוכר כל כך מה קרה אז אבל כשפקחתי את העיניים ראיתי חושך אז הבנתי שעבר הרבה זמן. ראיתי שהקאתי כי היה קיא על כל המיטה ועל הזרועות וכפות הידיים והפנים שלי. בדרך כלל זה היה מפריע לי, אבל באותו יום זה לא בגלל שלא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מזה שאמא חיה ושאבא שיקר לי ולא היה לי אכפת שאני מלוכלך ומסריח ורק רציתי לישון ולשכוח הכל. הרגשתי כל כך מוזר בגלל שמלפני כמה שעות הרגשתי כל כך טוב והיו לי שתי תעלומות מרתקות לפתור והייתי ממש מסוקרן ונרגש ופתאום יש לי בחילה וסחרחורות וגילי שכולם שיקרו לי ובגדו בי, אין לי על מי לסמוך ואני לבד ואפילו מלוכלך מקיא ומסריח. שמעתי נאת אבא נכנס לבית וקורה בשם שלי ואז שמעתי אותו עולה במדרגות והוא אמר "כריסטופר מה בדיוק אתה עושה כאן? ואז הוא אמר "מה אתה חושב שאתה?... זה הארון שלי... ואלה ה... אוי, איזה חרא, חרא,חרא". כששמעתי אותו באמת הבנתי שמה שחשדתי באמת קרה וךא יכולתי להתעלם מהמציאות, הרי אם אבא אמר שלוש פעמים חרא זה אומר שמשהו ממש רע קרה ואם זה שאני מצאתי את המכתבים זה משהו ממש רע זה אומר שלא הייתי אמור למצוא אותם ושאבא הסתיר אותם ממני ושיקר לי ועכשיו גיליתי שהוא שיקר לי. הוא שתק במשך כמה זמן ואז שם את היד שלו על הכתף שלי וסובב אותי על הצד ואמר "אוי אלוהים" אבל זה לא כאב כשהוא נגע בי למרות שזה בדרך כלל כן, כבר לא כאב לי שום דבר ולא הרגשתי שום דבר כמעט וכל מה שחשבתי עליו זה שאני כועס על אבא שהוא שיקר לי ושאני לא מבין למה הוא עשה את זה ושאני כועס על אמא שהיא בגדה באבא ושהיא עכשיו גרה בלונדון ולא גרה איתנו ושאני לא יכול לסמוך על אף אחד יותר, אפילו לא על אבא ושכולם שיקרו לי ושאני לא יודע מה לעשות, התחלתי להרגיש רע שוב. לא נהנתי שיש לי שתי תעלומות יותר.


 


נבחנתי בפעם הראשונה ברמה של חמש יחידות במתמטיקה, אני התלמיד היחיד בבית ספר שבו אני לומד שנבחן ברמה של חמש יחידות. ולכן נבחנתי לבד ושבון ביקשה מהכומר פיטרס שיבוא להשגיח עליי במבחן.


כשניגשתי לחלק הראשון של המבחן הייתי לחוץ מאוד, לא הצלחתי להתרכז ולא לחשוב על


תרגילים במתמטיקה.


רציתי להרוג מישהו או לדקור אותו עם האולר השוויצרי שלי, אבל לא היה אף אחד שיכולתי לדקור אותו ולהרביץ כי הייתי לבד עם הכומר פיטרס ואם הייתי מרביץ לו ,לא יהיה מי שישגיח עליי במבחן ואני לא יוכל להמשיך להיבחן.


ובזמן שנבחנתי הכומר ישב ליד השולחן וקרא ספר בשם "מחיר האמונה" ואכל סנדוויץ' , אני חושב שהיה לו בסנדויץ' טונה ועגבנייה כי כשהוא פתח את העטיפה היה ריח חזק של טונה בחדר וראיתי שהיה לו על השיניים קליפה של עגבנייה ובריח עשה לי בחילה אבל התאפקתי לא להקיא ולהמשיך להתרכז במבחן כי החלטתי שאני הולך לקבל בו 100.


למחרת נבחנתי על החלק השני של המבחן והייתי יותר מרוכז ופחות לחוץ מביום הראשון כי ישנתי יותר טוב בלילה ואכלתי מרק תרד כי הייתי שמח שאני ניגש למבחן ואני הולך לקבל בו ציון 100


הגעתי למבחן והכומר פיטרס חיכה לי בחדר והיום והוא קרא את אותו הספר כמו אתמול


"מחיר האמונה".


והייתי גם יותר מרוכז היום כי הלכתי לשירותים לפני המבחן ועשיתי 50 נשימות כמו ששבון לימדה אותי.


ביום שבו נבחנתי על החלק השלישי הכומר קרא ספר אחר בשם "דיילי מייל" ועישן שלוש סיגריות, באותו יום היו לי כאבים בחזה והיה לי קשה לנשום , הרגשתי בחילה כי לא ידעתי לא אם אצליח במבחן, אבל כשקיבלתי את הטופס ראיתי שאלה שמאוד אהבתי אז נרגעתי והיה לי יותר קל לנשום.


כשראיתי את תוצאות המבחן שמחתי מאוד כי קיבלתי 100 שזה התוצאה הכי טובה שיש וזה גרם לי להרגיש שמח.


אחר שגילתי שאבא הרג את וולינגטון פחדתי לגור איתו באותו בית כי פחדתי שהוא יהרוג אותי אז החלטתי עם אמא.


ארזתי אוכל לנסיעה לי ולטובי החולדה שלי וסט בגדים נקיים, שמתי את טובי בכיס של המעיל ובכיס אחר את האולר שלי ואת כרטיס הכספומט של אבא ויצאתי לדרך.


זאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי ברכבת אז לא ידעתי איפה נמצאת תחנת הרכבת אז הלכתי ברגל לבית הספר כדי לשאול את שבון איה היא נמצאת, כשהגעתי לבית הספר ראיתי בחוץ את הטנדר של אבא וידעתי שאם אני אכנס לבית הספר הוא יראה אותי ויקח אותי לבית שלו אז שאלתי אישה שראיתי מעבר לכביש איפה נמצאת תחנת הרכבת והיא הסבירה לי איך אני מגיע לשם.


כשהגעתי לתחנה הרגשתי רע כי ראיתי את כל האנשים ואני לא הכרתי אותם וראיתי את כל השלטים והיה לי בלגן גדול בראש אז ישבתי שם על כיסא פנוי שראיתי ופתרתי בראש תרגילים במתמטיקה ואז ניגש אלי שוטר ושאל אם הכל בסדר אצלי, אמרתי לו שאני נוסע לאמא ללונדון ואני לא יודע מתי הרכבת שלי יוצאת, אז הוא עזר לי להוציא כסף מהכספומט ולקנות כרטיס רכבת והאיש שמכר לי את הכרטיס אמר שהרכבת יוצאת מרציף 1 עוד חמש דקות וכשהגעתי לרציף ראיתי שכבר עברו 3 דקות והרכבת יוצאת בעוד שתי דקות. ראיתי מלא אנשים שאני לא מכיר ואני לא אוהב להיות ע אנשים שאני לא מכיר באותו חדר, וכשהרכבת נוסעת זה כמו חדר סגור כי אי אפשר לצאת ממנה.


עליתי לרכבת, עמדתי בקרון ולא זזתי. פתאום שמתי מישהו צועק: "כריסטופר, כריסטופר", זה היה השוטר הוא עלה לרכבת ואמר שהוא תפס אותי בדיוק בזמן ושאבא שלי נמצא בתחנת משטרה והוא מחפש אותי, אמרתי לו שאני יודע את זה, אז שאל למה אני נוסע ללונדון ואמרתי לו שאני נוסע לאמא שלי ושאלתי אם המשטרה עצרה את אבא הוא שאל למה ועניתי לו כי אבא הרג כלב וולניגטון והוא תפס אותי חזק והתחלתי לבכות ולצעוק, הרכבת התחילה לזוז והשוטר אמר: "איזה חרא" הרכבת רעדה שוב והשוטר אמר לי: אל תזוז" והרכבת נסעה והשוטר אמר לי לשבת והתיישב מולי.


פתאום היה לי פיפי והייתי חייב דחוף לשירותים אבל הייתי ברכבת אז התאפקתי במשך 17 דקות וניסיתי לחשוב על דברים אחרים כדי לא לחשוב על אבא שלי אבל כשאני צריך פיפי זה דחוף ואני לא יכול להתאפק וברח לי קצת במכנסיים והשוטר ראה את הכתם ואמר: לא בחייך, אולי תלך לשירותים" ואמרתי: אבל אני ברכבת" והוא אמר שגם ברכבת יש שירותים והצביע על הדלת.


הלכתי לשירותים והיה שם נורא בפנים כי היה קקי על מושב האסלה וריח של קקי אבל הייתי חייב להישאר כי היה לי המון פיפי. כשיצאתי מהשירותים ראיתי מולי מדפים עם תיקים שהזכירו לי ארון האוורור שיש בבית וכשאני נכנס אליו אני מרגיש בטוח. אז טיפסתי על המדף השני מאחורי מזוודה גדולה בצבע שחור שהסתירה אותי כמו דלת, והיה שם חשוך ולא היה איתי אף אחד והרגשתי בטוח והיה לי נחמד.


פתרתי לי תרגילים במתמטיקה ופתאום הרכבת עצרה והשוטר עבר קרוב למדף ודפק על דלת השירותים וצעק: "כריסטופר, כריסטופר" והייתי ממש מאחוריו אבל הוא לא ראה אותי ולא זזתי כדי שהוא לא יראה שאני שם. השוטר הלך ורציתי לרדת ולראות אם הרכבת הגיעה ללונדון ואם זאת התחנה שאני צריך לרדת. אבל לא רציתי שהשוטר יראה אותי, וייקח אותי לאבא שלי אז נשארתי במדף.


הרכבת המשיכה לנסוע ועצרה בעוד 4 תחנות. עברו לידי אנשים עלו וירדו אנשים מהרכבת אנשים לקחו תיקים שהיו לידי ואחרים שמו תיקים. פתאום הרכבת לא זזה והייתה ממש שקטה ולא שמעתי אף אחד, אז ירדתי מהמדף וראיתי שהשוטר לא שם וגם הילקוט עם האוכל שלי ושל טובי והספרי מתמטיקה, לא היה שם.


ירדתי מהרכבת והמשכתי ללכת בכיוון של הרכבת, הלכתי לעמדת המודיעין ואמרו לקחת את התחתית לווילסדן ג'נקשן. חציתי את החדר הגדול אל המדרגות הנעות, ירדתי במדרגות הרגילות והגעתי לחדר קטן יותר מתחת לאדמה שהיו בו המון אנשים, ראיתי תא צילום קטן אז נכנסתי אליו וזה היה כמו ארון והרגשתי בו יותר בטוח, הייתי שם הרבה זמן ועברו הרבה רכבות עצמתי את העיניים ובכלל לא הסתכלתי בשעון והרכבות נכנסו לתחנה ויצאו ממנה לפי קצב. ישבתי על הספסל בערב חמש שעות ופתאום שמתי לב שטובי נעלם כי לא היה בכיס שלי. חיפשתי את טובי וראיתי למטה בתעלה שבתוכה היו הפסים, אז ירדתי למטה, ומישהו צעק: "מה אתה עושה?!" התכופפתי כדי לתפוס את טובי אבל הוא ברח אז הלכתי אחריו ומישהו עם גרביים מעוינים אמר: "היי משוגע, צא משם" , וקראתי לטובי אבל הוא רץ קדימה והאיש עם הגרביים המעוינים ניסה לתפוס אותי בכתף, אז צרחתי. שמעתי את הצלילי שנשמע כמו קרב חרבות (הצליל כשהרכבת מתקרבת) וטובי רץ לכיוון הרגליים שלי, הצלחתי לתפוס אותו ושמעתי את השאגה של הרכבת מתחזקת עוד יותר וראיתי שהרכבת יוצאת מהמנהרה והיא הולכת לדרוס אותי אז ניסיתי לטפס למעלה והאיש עם הגרביים המעוינים תפס אותי ומשך אותי למעלה אל רצפת הבטון, וכולנו נפלנו אחורה, והרכבת נכנסה לתחנה ואני קמתי וחזרתי בריצה אל הספסל והכנסתי את טובי לכיס הפנימי של המעיל. הדלתות של הרכבת נפתחו ואנשים יצאו ממנה.


ניגשה אליי אישה עם תיק של גיטרה ואמרה: "אתה בסדר?" והיא נגעה לי ביד אז צרחתי, והיא אמרה: "בסדר, בסדר, בסדר" ישבתי על הרצפה והאישה התכופפה ואמרה : "אני יכולה לעזור לך במשהו?" אבל לא הכרתי אותה אז אמרתי לה : "תתרחקי ממני" כי לא אהבתי שהיא כל כך קרובה אליי, והיא אמרה :"אוקי, אז הבנתי שהתשובה שלילית" והיא קמה והלכה.


לתחנה נכנסה עוד רכבת והאיש עם הגרביים מעוינים עלה עליה וגם האישה עם התיק של הגיטרה, ואש עבר עוד 8 רכבות והחלטתי שאעלה לרכת ואז אחשוב מה לעשות,עליתי לרכבת הבאה.


כשהרכבת עצרה בווילסדן ג'נקשן יצאתי מהרכבת. אבל לא ידעתי איך להגיע לרחוב צ'פטר אז הייתי חייב לשאול מישהו, והלכתי לחנות קטנה וקניתי אטלס רחובות של לונדון ומצאתי באטלס את רחוב ווילסדן ג'נקשן ואת רחוב צ'פטר ושרטטי בראש מפה של הדרך בה אני צריך ללכת מתחנת הרכבת לבית של אמא, התחלתי ללכת ואחרי 27דקות הגעתי לרחוב צ'פטר 451/3 NW2 5NG , לחצתי על הפעמון של דירה 3 אבל לא היה אף אחד בבית והייתי צריך לעשות שוב פיפי אז נכנסתי לסמטה ליד מוסך שהיה סגור ולא רציתי לעשות את זה אבל לא רציתי להרטיב את עצמי שוב.


החלטתי לחכות וקיוותי שאמא לא יצאה לחופשה כי זה אומר שאולי היא יצאה לשבוע שלם, אבל ניסיתי לא לחשוב על זה כי לא יכולתי לחזור לסווינדון. התיישבתי על הרצפה מאחורי פח האשפה, בחצר הקטנה מתחת לשיח גדול. התחיל לרדת גשם ונרטבתי התחלתי לרעוד כי היה לי קר השעה הייתה 23:32 ושמעתי קולות של אנשים שהלכו ברחוב קול של אישה וקול של גבר, והקול של האישה היה נשמע לי כמו הקול של אימא, ואימא נכנסה לחצר ואמרתי לה: "לא הייתי בבית אז חיכיתי לך. ואימא חיבקה אותי ואמרה :,כריסטופר, כריסטופר, כריסטופר" ודחפתי אותה כי היא תפסה אותי ולא אהבתי את זה, ודחפתי ממש חזק ונפלתי קדימה ושכבתי על הרצפה ואימה הושיטה את יד ימין ופרסה את האצבעות שלה כמו מניפה, כדי שאוכל לגעת באצבעות שלה.


 

נכתב על ידי בעל המקרה , 18/4/2017 15:16  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  בעל המקרה





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לבעל המקרה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על בעל המקרה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ