לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

איזה קטע



כינוי:  סופרת שלעולם לא תהיה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2018    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

10/2018

הסתכלות מהצד


כבר שבוע שלם שאני מטרטרת את עצמי בין הבית לעבודה, כול הזמן עם התחבורה הציבורית וזרם ההמון של האנשים של שמונה בבוקר.
ואז אני גם חוזרת איתם בשש בערב, לפעמיים אפילו ראיתי את אותם הפנים שראיתי בבוקר.

אנחנו מחליפים מבט, רק כי כבר נהיינו מוכרים ותופס מי שתופס ראשון את המדרגות לשבת עליהם.

סוד קטן, יש לי חרדה ממקומות צפופים.

חנוק לי. נוגעים בי הרבה. זה עושה לי קלסטרופובייה למרות שאני לא סובלת מכזה דבר.

אז במקום להתרכז בכולם ביחד מסביבי אני מתרכזת באחד אחד.
סופרת כמה אנשים נמצאים בתוך הפלאפון.
מסתכלת על אדם שעסוק במחשב שלמרות שיצא מהמשרד שלו הוא כנראה עדיין עובד, ועל אישה שקוראת ספר.

לפעמיים אני גם ממציאה סיפור יומיומי לאנשים שנראים לי צפויים, כמו לדוגמא הזאת שעומדת מולי שנראית מעט חיוורת ועייפה נורא...
ראיתי מישהי שמכינה לעצמה קפה בבוקר ומספיקה ללגום רק לגימה אחת לפני שהיא יוצאת בריצה לרכבת שפספסה ומאחרת לעבודה.

בכול זאת קונה בדרך קפה יקר רק בשביל לנסות להצליח להתעורר, בהמשך היום מוותרת על ארוחת צהריים כי היא לא עד כדי כך רעבה ומעדיפה להיות בעומס של אמצע היום.

חוזרת הביתה, בדרך עוברת בסופר כי אין שום דבר במקרר, מפספסת את התחנה ליד הבית והולכת ברגל עשר דקות יותר. ומסכמת את היום עם שייק פירות כי אין לה כוח להכין משהו אחר.
ובסוף היום...לא מרוצה.

 

כבר נהיה חשוך ברכבת של שבע בערב, חשוך מספיק בשביל לראות את ההשתקפות שלי דרך חלון הרכבת שאני עומדת מולו.
ואני נראית עייפה וחיוורת.

 

נכתב על ידי סופרת שלעולם לא תהיה , 11/10/2018 15:23  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



גבולות לבנים


אני תוהה אם יש גבולות לחיים?  לא המוות, המוות הוא גבול ברור מידי.

אלה כמה הם יכולים למתוח עד שמשהו אקרע, עד שאני אקרע.  

עד כמה המצב יכול להיות קשה יותר ויותר.
ובדברים לא חשובים באמת. כול כך פעוטים.
לא שמעניינים אותי יותר מידי, אבל מספיק בשביל להשפיע. גם אם אני לא רוצה את ההשפעה הזאת.  

האם גם לי יש גבולות לדמיון? זה נשמע משהו טוב, דמיון ללא גבולות.

אבל נדמה שמישהו נהנה מהסבל של המציאות.
לפעמיים נדמה שהדמיון שלי נועד לאמלל אותי לנצח.
"דמייני כול מה שאת לא יכולה להשיג.
כול מה שלא קיים ולא התקיים בחייך לעולם. "

 

האם יש גבולות לאנשים? על הרגשות, על המעשים, על המחשבות.

שהזאת שעמדה וצרחה עלי מול כולם הרגישה משהו אחר כך?
זה לא היה אישי, כמובן. זה אף פעם לא אישי.
שמתעלמים מהמבטים החלולים והריקים.
שתוהים מה קורה לזאת שכמעט דרסתם כשהיא חוזרת הביתה.

אם יש גבולות הם כנראה לבנים, כי אף אחד לא רואה אותם.
לא החיים, לא אני,  לא אנשים. לא אף אחד.

נכתב על ידי סופרת שלעולם לא תהיה , 4/10/2018 15:30  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לכתוב על משהו


לא החלטתי מה יותר מציף אותי בשביל להצליח באמת לכתוב על זה.

תאוצה, תשישות, סיפוק, חוסר שקט, הקלה, נפילה, התרוממות, בדידות, חמימות, ריקנות,  הבנה, חוזק, חולשה, אבודה.
כול כך הרבה תחושות שזה מעורר אימה ואני חוששת לטבוע.

 

בכלל לא תכננתי להיכנס לכאן היום. בטח שלא לכתוב.

נכתב על ידי סופרת שלעולם לא תהיה , 1/10/2018 14:54  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסופרת שלעולם לא תהיה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סופרת שלעולם לא תהיה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ