לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בעייתיים

ארבעה וידויים שלושה סיפורי אהבה שתי תאונות תא שירותים אחד


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2017

#1 הפינה של גלעד


 





 אני חושב שמאוד רציתי ליהנות, למות מהעונג, אבל למען האמת, יותר רציתי משנהניתי. הכי רציתי לגמור. הקירות של השירותים קצת סגרו עליי באותו רגע. כל החושים שלי היו מגורים אבל האפור שלהם שאב אליו את כל האור העמום גם כך שדלק אצלנו בשירותים של הבר, וכל הפיות הורודות הזוהרות שפעם אש ציירה עליהם התקלפו קצת וזה דיכא אותי. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, רגע לפני הסגירה. רינת, אני חושב, שאבה ושאבה לי אותו עד שהייתי עייף מרוב הנאה. מצד שני, הייתי על כל כך הרבה דברים באותו רגע שלא הייתי באמת מסוגל לגמור. לו הקירות יכלו לדבר הם היו אומרים לכם איך גנחתי. או צועקים עליי לגמור כבר, שהבחורה המסכנה תוכל לנוח. שאני אוכל להפסיק לראות את הפיות המצוירות של אש בכל פעם שאני פותח את העיניים. בכל פעם שהרגשתי שהינה זה בא זה והתכוונתי להגיד לה לזוז לפני שאני גומר, ישר עבר לי. רציתי לגמור כבר. אני בטוח שגם רינת רצתה שאני אגמור.

 




 

נעים מאוד. גלעד בן-דור, ברמן ומנהל בפועל בבייסמנט, ולא, זה לא קורה לי הרבה. אני מעדיף להיות עם בת זוג, וגם בתקופות יובש אני משתדל לשלוט בעצמי ולמשוך את זה עם בחורה עד הבית. אני זה שדייב סומך עליו שיסגור לו את הבר בסוף הלילה כמו שצריך – כוסות מבריקות, דיספליי מצוחצח, הזמנות מוכנות לספקים, שירותים לכל הפחות לא סתומים ודלת נעולה על בטוח. עם רזי (האח המסטול שלו) ועם אלכס לא תמיד אפשר לצפות את התוצאות. פעם הייתי באיזה פרויקט בצפון ולא מזמן הייתי חולה – בשני המקרים כשחזרתי אני די בטוח שראיתי את משטחי הגומי זזים מעצמם.

 גם קיבולת הסמים שלי די בסדר. אין הרבה שטויות שלא ניסיתי ואני גם לא ילד מתלהב שמעמיס על הגוף שלו יותר משהוא יכול לשאת. אבל זו הייתה מסיבת הפרידה של אש, ומשהו בי לא החזיק יותר. נסחפתי במודע לאווירת ההתפרקות שהיה. גם לי מגיע להתפרק לפעמים, או כמו שאלכס אומר, 'איך אתה חי עם עצמך? אתה הבן אדם שיכול לזיין פה הכי הרבה. אם הייתי אתה הייתי הולך שלוש-ארבע פעמים בערב.' אז הלילה לא חייתי עם עצמי. ודרך אגב, אלכס הוא אמנם לא אני אבל הוא הולך מספיק.

 רגע לפני שנכנסתי לשירותים עם רינת, אני כמעט בטוח שזה השם, ישבתי על סיגריה עם יעלי, ויעלי הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי, "גול, אתה יודע שאני מתה עליך, ואני יודעת שאתה אוהב אותה, אבל אני מה זה שמחה שהיא הולכת." ידעתי את זה בלי שהיא הייתה צריכה לומר.

 




 

 הסיפור הוא כזה – אש הייתה מלצרית וברמנית אצלנו, בת הזוג שלי לתקופה ואישיות בפני עצמה. היא הגיעה מלוס אנג'לס בגיל שמונה עשרה, לא היה לה מושג בכלום. היא נחתה במשמרת שלי ושאלה אם אנחנו מחפשים עובדים. לא חיפשנו ולא היה לה מושג איך מכינים קוקטיילים, אבל מכיוון שהיא גבוהה, בלונדינית, בעלת אישיות תוססת וגוף של אתלטית, התחלתי לדבר איתה ושאלתי את דייב מה לעשות. דייב ראה אותה ואמר לי 'מה, אתה דפוק? לשנינו ברור הרי שיהלי לא תחזיק שבוע. תכניס אותה להתלמדות עכשיו. ותכניס את הלשון פנימה.' זו באמת הייתה הפעם הראשונה, ובינתיים גם האחרונה, שמישהי השאירה אותי עם הלשון בחוץ. לא רק כי היא הייתה יפה ממש, כבר היו יפות ממנה, אלא, בעיקר, בגלל הכריזמה שעטפה אותה והאנרגיות שנטפו ממנה. לא היה אפשרי לעמוד לידה ולא להקשיב לה מדברת. זה גם כנראה מה שגרם לי ולדייב לחשוב שהיא מתאימה לעבוד אצלנו.

ולא שזו הייתה החלטה חכמה. אש התגלתה כהפרעת קשב וריכוז לא קטנה, שמילה שלקוח צעק לה על הבר יכלה לגרום לה לשכוח שהיא הייתה באמצע מזיגה של חמישה צ'ייסרים, או איזשהו רכיב בקוקטייל שלימדתי אותה עשר פעמים להכין, או שמערבבים אותו עם סטירר ולא בשייקר, וזו אפילו לא הייתה הבעיה הכי גדולה שלנו – היו עוד בעיות קצת יותר דומיננטיות שם, כמו למשל, הפרעה דו-קוטבית עם מצבי מאניה שהלכו נהדר עם האיי די אייץ' די שלה, ודיפרסיות שגרמו לה לא להגיע לעבודה, לפעמים גם לא להיות מסוגלת לקום מהמיטה, כי הן כמעט תמיד לוו במיגרנות – עוד בעיה שלה. זה לא גרם לי לאהוב אותה פחות. דייב אהב לומר שלכלב גזעי יש הכי הרבה בעיות וכשהייתי קם (כדי לא לשמוע אותו מקשקש) הוא היה אומר "מה אתה נעלב בשבילה? זו מחמאה." ומספר לי על כל השגעונות של הבחורות שהוא הכי אהב. בתקופה שיצאנו היא אמרה שאני העוגן שלה, אבל האמת היא שהשגעונות שלה שלטו גם בי ובמצבי הרוח שלי.

כשהיא הייתה במאניה היו קטעים קשים. שיחקנו פוקר אצל חברים בצפון, היא שתתה מלא, הייתי צריך לגרור אותה משם פיזית לפני שהיא תהמר על התחתונים שלה, והיא נשכה כשהרמתי אותה וקיללה אותי כל הנסיעה. אבל הדאונים היו קשים יותר. היא הייתה שוכבת במיטה ובוכה, מדברת איתי על הילדות האיומה שלה, על ההורים המפגרים שלה, על הדוד הדפוק, על כל הדברים שעברו עליה. שואלת מה אדם כמוני עושה עם מישהי דפוקה כמוה. זה לא גרם לי לעזוב. כשאתה כבר מאוהב כל הדברים האלה מעוררים אצלך רק את החמלה ואת יצר ההרס העצמי. היא הייתה כמו צונאמי ענק שסחף את החיים שלי, ששמחו להיסחף. עדיין אהבתי לישון איתה, את השבתות הפרועות שלנו, בלי לישון אחרי העבודה כי מפסידים את כל היום, רק לשתות קפה ולקחת ממריצים ואם די. הכל כדי להעצים את התחושה הממילא מדהימה שאני איתה, ולהרוויח יותר שעות ביחד. אהבתי לעבוד איתה באותה משמרת, לפלרטט איתה ולהתחכך בה בכל פעם שהיא או אני חולפים אחד על פני השנייה בתוך הבר. אהבתי לרקוד איתה מאחורי הבר ולשיר שירים טפשיים מהפלייליסט של אלכס.

כשיצאנו הייתי שומע הרבה הערות גסות עליה מהחברים לעבודה. כולם טרחו להדגיש שאם אי פעם תהיה להם הזדמנות לזיין את אש לא יהיה שום קוד חברות אתי, וזה לא אומר שהם אוהבים אותי פחות. אבל עם אשלי כמו עם אשלי, כולם יכולים להסתכל, לפנטז, אפילו לקבל חיוך, אבל בסוף היום הם יישארו עם הזין ביד. ידעתי את זה והדיבורים האלה רק גרמו לי לחייך ולטפוח להם על השכם בחיבה ואז להתרחק, כדי שהשיחה לא תמשיך להידרדר. עד היום זה חמוד בעיניי. גם הסקס איתה היה מטריף. אגדי כמעט. מציצות מושלמות. היא הייתה פנטזיה גברית מושלמת.

 מה ששבר אותי בסוף היה לקוח מאוד עשיר שלנו שהתחיל לחזר אחריה, קצת באגרסיביות לטעמי, ולמרות שאהבתי לראות גברים אחרים מתחילים איתה ונכשלים, איתו זה היה נחוש מדי. למרות שהוא היה לקוח קבוע שלנו וידע שהיא איתי, זה לא הפריע לו להציע לה הצעות מגונות. בהתחלה היא סיפרה לי, בכל לילה או בוקר כשחזרנו ביחד הביתה, מה הוא הציע לה הפעם. אחר כך היא ראתה שאני מתחיל להתעצבן אז היא רטנה שאני לא סומך עליה והפסיקה לספר. בניגוד לגברים אחרים הוא לא הציע רק את המיטה או את הלב. הוא הביא מתנות, שהלכו ונהיו גדולות יותר. הוא לא התנה אותן במשהו. זה רק נועד להדגיש את הנקודה שכדאי לה. שהוא יודע מה היא צריכה או רוצה. יום אחד הוא הביא לנו גור של גולדן רטריבר לבר, במיוחד בשבילה, כי בערב שלפני כן היא סיפר לה על הכלב שלו כשהוא ישב על הבר והיא סיפרה לו איך היא רצתה כלב כזה בתור ילדה ואמא שלה לא הסכימה. אני, כמובן, מגדל את הכלב הזה עד היום. אש לא מסוגלת לגדל עציץ לבד.

העניין הוא שאש התרגלה לחיים מאוד נוחים בתור ילדה, וכל העקרונות שהיא הגיעה איתם לארץ, כמו למשל להיות עצמאית לגמרי, לא הקלו עליה להסתדר בדירת חדר, בלי יותר מדי בגדים, רהיטים או מכונת כביסה. אני ידעתי את זה. אמנם כמעט אפשר לומר שהיא גרה אצלי, והרבה מהטיפים שלי הלכו על מתנות בשבילה, סמים וימי כיף משותפים, אבל עדיין לא יכולתי לשלם על הדברים שהוא יכול היה לקנות לה. כשהיא הייתה עובדת בערבים שאני לא וחוזרת בצהריים חשדתי, כשהיא התחילה להגיע הביתה עם דברים יקרים יותר זה הטריד אותי, וכשהיא הציעה שנעבור לדירת גג ענקית בנווה צדק ש"מישהו" הראה לה (אם חיפשתם דירה להשכרה בתל אביב אתם יכולים לנסות לנחש את שכר הדירה) הערתי שלא נוכל לממן אותה ולחיות כמו בני אדם היא אמרה שהציעו לה לשלם רק חצי, וכששאלתי מי ישלם את החצי השני התחיל ריב ענק. כשהיא פשוט עברה לשם לבד הבנתי שאני צריך לסגור את הבאסטה.

אבל לרגע לא חשבתי שזה ייגמר ממש. לא חשבתי שהיא תעזוב את הבר. כל הזמן הזה מאז נע בין התעלמות מוחלטת, בעיקר בהתחלה, ללילות של פלרטוטים ואפילו גילויי לב והשתפכויות. וכמובן ששכבנו עוד כמה פעמים כי כשאחד מאיתנו שיכור השני לא מסוגל להגיד לא, ובדרך כלל, בואו נודה בזה, גם השני שיכור. הייתי בטוח שיום אחד היא תגיד לי שהיא הייתה מפגרת שהיא הסכימה לזה, ושייקח לי קצת זמן אבל היא תזכה מחדש באמון שלי. היא אהבה אותי כמו שאני אותה. לעזאזל, ידעתי את זה. אני עדיין יודע את זה.
לא דמיינתי שהיא תעזוב כדי ללמוד, חיה לגמרי מתמיכה. הייתי צריך להיגעל מזה, ממנה. לשנוא אותה. לבוז לה. הרי כל תקופת הלימודים שלי עברה עליי בבייסמנט, ששילם לי את שכר הלימוד ואת שכר הדירה, גם אם לפעמים הייתי צריך ללמוד כמו זומבי על קפאין וסיגריות בלי לישון. הגוף האנושי יכול לשרוד שלוש-ארבע שנים כאלה. אבל כמובן, לא באמת שנאתי אותה. זו עדיין הייתה אש.

התאבלתי. בדרך שלי. הייתי בהלם. במשך כל השבועיים האחרונים, מאז שהיא הודיעה שהיא עוזבת ועד הרגע הזה ממש המשכתי להתנהל כרגיל. התגלחתי מדי פעם, הדלקתי ג'וינט ונסעתי לעבודה. שמחתי לעבוד איתה במשמרות האחרונות שלנו יחד, שמחתי לעבוד כשהיא לא הייתה כי יכולתי להתרכז טוב יותר. התחלתי כל משמרת עם אספרסו, השתדלתי לא לשתות כדי לא להיות חשוף לחרמנות שאלכוהול משרה, ותפקדתי טוב עד לנקודה שבה חשבתי על משהו ואז הייתי מבקש ממי שעבד איתי להשתלט על העניינים ויוצא לעשן משהו. כשלקוחות שאהבו אותי הזמינו אותי לשורה יצאתי איתם. לכאורה עמדתי על הרגליים אבל עשיתי כל מה שיכולתי כדי לא להישאר לבד עם החומרים הטבעיים שהגוף שלי מייצר כשאני לא מכניס אותו להלם של כימיקלים והשפעות חיצוניות.

ואז זה הגיע. הערב האחרון שלה, מסיבת הפרידה. עבדנו בהרכב מלא. אלכס, רזי, יעלי, אני וכמובן אש. כל הלקוחות האלה שבאו במיוחד בשביל לראות אותה, בשביל שהיא תמזוג להם דרינק בפעם האחרונה, תחבק אותם, תדאג למסטל אותם כמו שצריך. לעזאזל, זה היה יום שני והמקום היה מלא עד אפס מקום. היו אנשים שהייתי רואה רק בימי שישי בלילה והם נכנסו ושתו בעמידה. הסתכלתי על כולם. היו אנשים שראיתי להם בעיניים שהם מרגישים מה שאני מרגיש בלי שהייתה להם ההזדמנות לשכב איתה והבנתי שהיא באמת אישיות. שהיא נגעה באנשים גם בלי לגעת בהם באמת. אכלתי את עצמי מבפנים. לא הייתי צריך לגמור את זה, אמרתי לעצמי בראש כשהלכתי להשתין. בטח שכן. גבר אמיתי לא יכול לחיות עם מישהי שעשתה את הדברים שאש עשתה. כנראה.

יעלי מזגה לה ולי טקילה עם ספרייט. לא רציתי. היא דחפה לי את הכוס לשפתיים ולא הרפתה עד שתפסתי אותה בידיים, ואז הסתכלה עליי מוריד הכל, כמו ילד קטן שנותנים לו תרופה. לעזאזל. היא חברה אמיתית. למה לא התחלתי איתה במקום עם אש? כי היא כמו אחות. בעיה. אפילו אח. אני קורא לה רמבו, כי היא היחידה שמסוגלת להרים חבית בירה כמו שצריך. גם אם היא מקללת תוך כדי. אבל יש לה אחלה גוף. באמת, גלעד? אני צריך להפסיק לקחת כל כך הרבה דברים. אני חושב כמו שלא חשבתי בחיים. ועוד מחשבות של ילד מפגר. אם לקוח היה מדבר איתי כמו שאני מדבר איתכם עכשיו הייתי מוזג לו וודקה ואומר לו שהוא צריך להוציא את הראש מהתחת. החלטתי ללכת להוציא את הראש מהתחת בשירותים.

לא הייתי צריך לגמור את זה. זה רץ לי בראש עכשיו. בטח שכן. היא זונה. יש מלא נשים בעולם שיש להן כבוד לבני הזוג שלהן לפחות כמו שלבני הזוג יש כבוד אליהן. וחשוב יותר – כבוד לגוף שלהן. ויש מלא נשים בעיר הזו שהיו שמחות מאוד לקבל אותי, ועוד שאני אתייחס אליהן כמו שהתייחסתי אליה. ראיתי את רינת בדרך לשירותים. החלפנו כמה מילים. רינת הייתה לקוחה קבועה שרצתה אותי. זה תמיד היה ברור, מסוג הדברים שלא משנים אבל נעים לדעת. היא נראתה ממש טוב. היו כמה פעמים שחשבתי שאם הייתי מכיר אותה קודם אז... מה זה משנה? לא הייתי צריך לגמור את זה עם אש. בטח שכן. אני לא הייתי מי שאני אם הייתי יכול לחיות עם זה.

 לא הייתי צריך לגמור את זה. עובדה שבא לי למות עכשיו. יש הרבה סמרטוטים שחיים טוב עם עצמם. בן הזוג של אחותי. האח הגדול שלי והחברים שלו, ועוד כמה גברים עם ילדים שיצא לי להכיר. ויש להם חיים טובים. אבל אף אחת מהנשים שלהם היא לא הקייס של אש. ברור.
עדיין, לא הייתי צריך.

זה דקר אותי גם בשנייה שדלת השירותים נסגרה מאחוריי, ונזכרתי באש שמשכה אותי ביד פעם, כשהיינו חרמנים, לתא הזה ממש, דחפה אותי פנימה, טרקה מאחורינו את הדלת, הפשיטה אותי באצבעות הזריזות שלה והושיבה אותי על מכסה האסלה שהיא הורידה שנייה לפני כן. בלי שהספקתי להגיב או לדרוש את זה היא הרימה את השמלה האוורירית שהיא לבשה באותו לילה, קילפה עם הציפורן באצבע יד ימין את התחתונים מהירך שלה ומשכה אותם עד הנקודה שהם נפלו מהגוף מעצמם ואז, כמו בים יבשה, צעדה החוצה מתוך שני העיגולים שלהם, הרימה רגל אחת ומיקמה את הברך שלה לצד הירך שלי, ואז את הברך השנייה, התיישבה עליי, הושיטה יד דקיקה וחזקה, תפסה את הזין שלי כמו שתופסים מוט הילוכים וכיוונה אותו פנימה, אל תוכה. לא הייתי צריך לעשות שום דבר. היא פשוט זזה מעליי, החזיקה את הכתפיים שלי, שרטה אותי, ליטפה ונשכה אותי. הסתכלה לי בעיניים. תפסתי את הראש שלה ונישקתי אותה. היא נישקה אותי תוך שהיא הביאה את עצמה לשיא ואז, כשנדמה היה לי שהיא נחה כי היא התעייפה ושהיא רוצה לסיים, לא אפשרתי לה את זה.

קמתי, תפסתי את הישבן שלה ביד אחת ואת הירך הימנית שלה בשנייה, הצמדתי אותה לקיר וחדרתי אליה. היא נאנקה ונאנחה והשמיעה את הקולות והצלילים המיוחדים של אש. כשאתה לא יודע אם כואב לה או שהיא נהנית. היא הסתכלה עליי במבט הזה שלה, שהוא חסר אונים אבל יכול להמיס קרח בעת ובעונה אחת. התבוננתי בעיניים שלה ומסביב להן. היו לה כמה נמשים מתחת לעיניים. הנמשים הכי סקסיים שראיתי בחיים שלי. הבחורה הכי יפה. נכנסתי אליה עוד פעם ועוד פעם. היא צעקה וזה קצת הביך אותי אז כיסיתי את הפה שלה ואז הכנסתי את האצבעות שלי אל בין השפתיים שלה. היא ליקקה ונשכה אותן קלות. ואז חזק. הכאב הזרים בי להט חזק יותר. התיישבתי כשאני מרים אותה שוב עליי וכשהיא דהרה מעליי הפעם שיחקתי בשדיים שלה. הכנסתי את הפטמות שלה לפה שלי, נשכתי קצת. זה היה כיף להכאיב לאש קצת כי זה חירמן אותה.

לא הייתי צריך לגמור את זה. בחיים אני לא אמצא מישהי שמסוגלת להיות חרמנית כמוה. מישהי שמסוגלת לכבוש אותי בלי לחכות שאני אכבוש אותה. סיימתי להשתין ויצאתי מהשירותים. ראיתי שהחבר'ה מסתדרים והתיישבתי על הבר. אש קלטה אותי ונעמדה מולי. היא התבוננה בי, ליטפה את הפנים שלי ומזגה לי ולעצמה בירה. היא רכנה לעברי ונשענה על כף היד שלה. הסתכלנו זה בזו לכמה רגעים. היא הרימה את הכוס שלה ביד השנייה ואמרנו "צ'ירז". שתינו. היא חייכה אז גם אני חייכתי. ואז ראיתי אותו. בצד השני של הבר. החבר החדש, הספונסר, ווטאבר. כל עוד הוא לא היה בסביבה יכולתי לשכוח. אבל היא זונה. אני מכבד נשים ובחיים לא השתמשתי במילה הזו, אבל היא באמת. והיא דפקה לי את המוח כי עדיין אהבתי אותה וידעתי שאני אוהב זונה. הרמתי שוב את הכוסית שלי והחוויתי אליו בראשי. "יור בויפרנד." אמרתי וכשהיא הסתכלה אחורה קמתי והלכתי להתיישב ליד השולחן של רינת ועוד כמה קבועים.

תוך שתי דקות רינת חזרה והתיישבה ליידי. דיברנו. אני אפילו לא זוכר על מה. היא שאלה אותי שאלות על עצמי ואני פשוט עניתי לה. ניסיתי להתעניין בחזרה אבל לא באמת הייתי בראש של להוביל שיחה, והיה משהו מהנה בלהיות מוקד העניין. התבוננתי בחריץ המחשוף שלה, אפילו לא ניסיתי להסתיר את זה. תוך חמש דקות או פחות הפרצופים שלנו נצמדו, הלשון שלי הייתה עמוק בגרון שלה ושלה ליטפה את שלי כמו חתולה מיומנת. לעזאזל, איפה היא הייתה כל הזמן הזה? הסתכלתי לרגע הצידה כדי לראות אם אש שמה לב. איך שאש קלטה שאני רואה אותה המבט שלה זינק בחזרה אל הלקוח שדיבר איתה, אבל אז היא דפקה שייקר על משטח הבר חזק מדי לפני שהיא מזגה. המשכתי לנשק את רינת. מצוין שגמרתי את זה. העברתי יד בשיער של רינת. מזמן לא נהניתי ככה משיער חלק. ולא בלונדיני. משכתי את הקוקו שלה למטה ושאבתי את הצוואר שלה, ופתאום נהייתי מאוד מודע לזה שאנחנו במקום ציבורי. הרפיתי ממנה, החלפנו מבט של הבנה והלכנו לשירותים. היא לא משכה אותי ביד אלא הלכה קצת אחריי.

לא הייתי צריך לגמור את זה עם אש. רינת נכנסה אחריי לתא ואני הייתי זה שמשך אותה פנימה וסגר אחרינו את הדלת, וכשהיא עמדה מולי, נרגשת ומהוססת, התחלתי להפשיט אותה, מלטף את השדיים היפים שלה, מעביר את הלשון על הפס שמעל הטבור שלה, מלטף את המותניים, ואז תפסתי את האגן שלה וסובבתי אותה עם הפנים לדלת. העברתי את הלשון על קימור הגב החלקלק שלה וניסיתי לראות אם אני אעשה אחר כך "פו" עדין כזה היא תקמר אותו עוד יותר כמו שאש הייתה עושה. אז כן. קצת. וכשהיא קימרה את הגב שלה היא הבליטה את האגן ואני תפסתי אותו והתחלתי להוריד את המכנסיים הצמודים מאוד שלה, אבל היא הסתובבה אליי. כנראה שהרעיון של לקחת אותה מאחורה בשירותים ציבוריים קסם לי יותר מאשר לה. "לעצור?" שאלתי ורכנתי לשמוע אותה. "לא כאן." היא לחשה ונישקה לי את האוזן תוך כדי.

"אני רק רוצה לראות את הגוף המדהים שלך." אמרתי. רינת נתנה לי להפשיט אותה ואז, כשהסתכלנו זה על זו מלמעלה עד למטה היא קלטה את הזקפה שלי. היא חייכה. "אולי נתחלף." היא אמרה והתיישבה על האסלה, מזיזה אותי קצת. היא פתחה את הרוכסן שלי, הידיים העדינות שלה הפשיטו ממני את המכנסיים ואת התחתונים והציפורניים שלה שרטו אותי תוך כדי, ואז היא התחילה ללקק אותי. בהתחלה מסביב, ברכות, ואז היא תפסה אותו והכניסה לפה שלה, ואני העברתי יד מלטפת על העורף שלה והחדרתי אצבעות לתוך השיער החלק והמבריק שלה. הרגשתי את הקרקפת החמימה שלה בקצות האצבעות שלי. היא מדהימה.
אולי בפעם הראשונה התעמקתי בפיות על קירות השירותים.

 




 

הייתה פיה אחת עם כנפיים קטנות וחצוצרה מחוברת לפה שלה, פיה אחת עם אוזני אלף ממש גדולות שאוחזת סוכריה ענקית על מקל ופיה שלישית עם עיניים ממש גדולות, שעד עכשיו הייתי בטוח שיש לה מקל קסמים ביד אבל עכשיו הבנתי שזה מכחול ענק. ואני לא גומר. פתאום נהייתי מודע לזה. למרות שרינת הייתה יפהפייה, ולמרות שהיא עשתה הכל נכון, כמו שאני אוהב, והיה לי ממש נעים. לרגע חשבתי לעצור ולהחזיר טובה, אבל רציתי שזה יהיה הכוס של אש. אני מכור לריח שלה, לזיעה ולחרמנות שלה עם הבושם שאני די בטוח שהיא היחידה שמתיזה גם באזור המפשעה. לא מסוגל כרגע להתרגל לריח של מישהי אחרת. לשמחתי רינת הסתפקה בלפנק אותי. פאק, אני חייב להפסיק להסתכל על העיניים של הפיה הזו.

 

 

הכנפיים שלה היו עגולות בצד אחד ומרוטות ומקושקשות בצד השני, ופתאום הבחנתי בקו דק, שבור ועקום, שחוצה את הפיה הזו באמצע, לאורך הפנים, בין העיניים, במורד הצוואר והחזה. באמת, גלעד? מנתח אמנות בתי שימוש? עכשיו? עצמתי עיניים חזק. העליתי בראש שלי דבר ממש מחרמן שאש עשתה באחת הפעמים האחרונות שהיינו יחד. אני לא אשתף, מצטער, אבל זה הביא אותי סוף סוף לנקודה שבה אני מזהיר את רינת, והיא זזה ושפשפה אותו ואז זה קרה, והרמתי את הראש שלה אליי, הסתכלתי לה בעיניים, נישקתי אותה והיא פשוט יצאה מהתא, ולמרות שאני לא הכי גאה בזה, זה היה הדבר הכי קל ונעים שקרה לי בזמן האחרון. או הכמעט יחיד. כי שנאתי את תחושת הריקנות של אחרי.

אבל הפעם לא הייתה שום תחושת ריקנות, רק הקלה עצומה. יכולתי לצאת מהתא חצי דקה אחריה, להתחמק באי נעימות קלה מהמבטים של אלה שהמתינו לו, ולחזור לבר מרוקן מרגשות ומחרמנות. זה אפשר לי להתעלם מהמבטים של אש ויעלי ומהטפיחות של אלכס ורזי ולהמשיך לעבוד, בלי לדעת מי מהלקוחות שם לב ובלי שיהיה לי אכפת. קשה לי להסביר איך, אבל הסיפוק הזה הגן עליי במשך כל הערב. גם בסגירה, כשישבנו כולנו לסיגריה אחרי שכולם יצאו, גם כשאש חיבקה אותי ופרשה. גם כשזירזתי את כל האחרים בסגירה כי רציתי שנסיים כבר ואני אוכל לפרוש הביתה לישון, וגם כשנכנסתי לדירה, הוצאתי את קיילב, חזרתי ונעלתי את הדלת מאחוריי, הסרתי את הגרביים, התיישבתי על המיטה, משלים, לפחות בינתיים, עם זה שהכל נגמר, נשכב על הגב ונרדם כמעט בחיוך, עדיין בג'ינס וגופיה, כשקיילב מלקק לי את האצבעות והנורה עדיין דולקת מעליי.


נכתב על ידי , 19/3/2017 14:42  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בת: 35

Google:  nogagiss




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , מתוסבכים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLola Sea Myst אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Lola Sea Myst ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ