לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

תה אצל דיסני


כאן בבלוג אכתוב רשמים על סרטים שהיו ונותרו קלאסיקות על-זמניות, בעיניים מפוכחות יותר מאלה שהתרגלנו אליהן.

Avatarכינוי: 

בן: 31





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2017

החרב באבן והשיטה הרציונלית


"החרב באבן" הוא סרט שמעולם לא הקדשתי לו יותר מדי תשומת לב: ראיתי אותו פעם או פעמיים בילדות ואף פעם לא חשבתי שהוא מוצלח במיוחד. גם עכשיו הסיבה היחידה שראיתי אותו שוב הייתה עבור יום צפייה משותפת של קבוצת דיסני ישראל בפייסבוק (מומלץ לכול מי שהחפירות בבלוג הזה לא מספיקות לו). אז ממקום יחסית נקי ולא נוסטלגי, נראה מה קורה למרלין וארתור הצעיר.


לסרט הזה נחשפתי לראשונה אחרי שכבר הכרתי את "החרב הקסומה", עליו כבר דיברנו כאן. יסלחו לי כל מעריצי דיסני המושבעים, אבל תמיד ראיתי את "החרב באבן" בתור סוג של גירסא מוקדמת והרבה פחות מוצלחת לסרטם של האחים וורנר – זו אמנם לא חוכמה כי "החרב באבן" נעשתה 35 שנה מוקדם יותר וסרטי אנימציה הספיקו להתפתח הרבה בתקופה הזו, אבל זה בכול זאת דיסני, ומדיסני אנחנו מצפים לאיכות.
"החרב באבן" בעצם מראה לנו את מה ש"החרב הקסומה" מספר בפרולוג: זהו סיפורו של המלך ארתור, אז נער אלמוני, ששלף את אקסקליבר מהאבן והביא שלום לממלכה... רגע אחד, איזה שלום? ב"החרב באבן" אמנם מספרים לנו שהממלכה הייתה שרויה במלחמות, אבל אנחנו לא רואים מזה שום דבר. אנגליה דווקא נראית דיי בסדר: חייו של ארתור בזבל, אבל זה מה שקורה לילדים יתומים בלי קשר למלחמה ושלום, ובכול הסרט אנחנו לא רואים אפילו שמץ של מלחמה. מקסימום כמה אנשים מקניטים זה את זה.
אז איך עושים סרט שלם על סיפור שאפשר לספר בפחות משתי דקות? יש דרכים, אני לא אומר שלא, אבל מה ש"החרב באבן" בוחר לעשות הוא פשוט לבעוט הצדה את החרב באבן ולספר סיפור אחר לגמריי, על חניכתו של ארתור בידי מרלין, מלבד בהתחלה ובסוף של הסרט. זה קצת חבל בהתחשב בכך שהסרט נקרא "החרב באבן", אבל כמו שמרלין מזכיר לנו בסוף הסרט, אפשר לספר לא מעט אגדות על המלך ארתור וגם תקופת החניכה שלו חשובה. בואו נראה איך דיסני עושים את זה.

אנחנו מתחילים בתיאור קודר של ימי הביניים: זמנים אפלים נפלו על אירופה. אין מערכת ביוב ואין חשמל. לא שזה הפריע למישהו שלא יודע בכלל מה זה ביוב וחשמל, אבל יש אדם אחד שכן יודע, וזה מרלין הקוסם. ומרלין יודע את זה כי כוחות הקסם האדירים שלו מאפשרים לו לנסוע בזמן. הוא לא ממש עושה עם זה כלום מלבד לספר מה קורה בעתיד, הוא לא יכול לתקן את טעויות העבר או להמציא תגליות מסוימום מוקדם יותר. זה כנראה כי ב"החרב באבן" קיים ציר הזמן דטרמיניסטי: אפשר לנוע עליו קדימה ואחורה אבל אי אפשר לשנות שום דבר, כי למעשה הכול כבר קבוע מראש.
דוגמאות נהדרות לזמן דטרמיניסטי אפשר למצוא בספרים כמו "הארי פוטר" או "אשתו של הנוסע בזמן", אבל הם גם מראים דוגמאות נהדרות למה אפשר לעשות עם דטרמיניזם: תארו לעצמכם, למשל, שבזמן הדו-קרב עם מאדאם מים, במקום סתם להפוך לבעלי-חיים, 20 מרלינים מתקופות שונות היו מופיעים פתאום ומכסחים לה את הצורה (הרי מסע בזמן הוא לא נגד החוקים). בסרט למרלין יש את היכולת והוא פשוט לא משתמש בה. אבל אני שוב אזכיר לעצמי שאנחנו בשנת 1963 והקונספט של מסע בזמן אולי לא היה מוכר מספיק בקולנוע כדי לכלול אותו כמו שצריך בסרט של דיסני, אז אני אוותר להם הפעם.
מה מרלין כן יכול לעשות עם היכולת המופלאה שלו? הוא יודע דברים. כך למשל הוא יודע שמישהו חשוב מאוד עומד להגיע היום ושעליו לחנוך אותו, אבל הוא לא יודע למה. מרלין, חשבת אולי פשוט לנסוע כמה שנים קדימה בזמן ולענות לעצמך על השאלה? כמובן שזה היה הורס את הסרט, אבל זה לא תירוץ להתנהג כמו אידיוט.
פיסת מידע מן העתיד היא, למעשה, סוג של נבואה. נבואה היא הכלי הספרותי כמעט הכי בזוי שהומצא אי-פעם, שני רק לדאוס אקס מכינה (עליו כבר דיברנו בהקשר של "סינדרלה"), והיא בעצם סוג של דאוס אקס מכינה הפוך: אתה רוצה שהדמויות שלך יעשו משהו אבל אין לך שום סיבה טובה למה שיעשו את זה? אין בעיה, זרוק עליהן איזו נבואה עתיקה והן יעשו כל מה שהיא תגיד. ואמנם יש דרכים נהדרות להשתמש בנבואות, כמו האורקל במיתולוגיה היוונית, אבל ברוב המקרים מדובר בסתם כתיבה עצלנית.


מרלין וארתור כעבור 50 שנה


אז מרלין מבין שעליו לחנוך את ארתור, וכך הסרט מתחיל, בלי שאף אחד מהם אפילו נתקל עדיין באקסקליבר או יודע שהיא בכלל קשורה לסיפור. הוא הופך את ארתור לדג, לסנאי ולציפור. זה בעצם לב הסרט, וככה היו צריכים לקרוא לו, "אנשים הופכים לבעלי-חיים ועושים שטויות". ותסלחו לי, אבל לא נראה לי שארתור בכלל לומד משהו מכול הסיפור הזה, אם בכול פעם מחדש מרלין רק אומר לו "תסתדר בעצמך" ובסוף מציל אותו ברגע האחרון.
זה לא שהקטעים האלה לא עשויים היטב. להפך, הסרט הזה ממשיך את המסורת של סרטי דיסני המוקדמים שדיברנו עליה בפוסטים על "שלגיה ושבעת הגמדים" ו"דמבו הפיל המעופף": סדרה של סצינות לא רעות בכלל מבחינת אנימציה, אבל שלא מקדמות את הסיפור עצמו בשום צורה. הפעם בסצינות הללו יש אפילו עלילה פנימית, וכל אחת מהן יכלה אפילו לתפקד כסרט קצר לא רע. הייזל הסנאית שמתאהבת בארתור שוברת את הלב כמו שרק דיסני יודעים. מרלין מנסה להדגים איך ציפורים עפות, וארכימדס עונה לו בתרגום חופשי "תפסיק להסגביר לי". ואז יש את מאדאם מים.
מאדאם מים היא הדבר הכי קרוב לנבל שיש בסרט. בפוסט על "ספר הג'ונגל" דיברנו על ההבדל בין נבל לאנטגוניסט, ובזמן שהאנטגוניסט בסיפור הוא סר הקטור, הוא לא עושה יותר מדי צרות ומרלין מתגבר עליהן בקלות. מאדאם מים, לעומתו, היא מכשפה בדיוק מהסוג שאנחנו מצפים לראות בסרט על כישוף מימי הביניים: מכוערת, מרושעת, מטורפת, והכי חשוב: רבת עוצמה ובעלת כוח שמשתווה לכוחו של מרלין. הדו-קרב ביניהם היה יכול להיות מרשים הרבה יותר אם הם היו עושים משהו חוץ מלהפוך לבעלי-חיים (למשל לנסוע בזמן), אבל ההברקה של מרלין להפוך לחיידק בסוף שווה את זה. הבעיה היא ששוב, זוהי סצינה שלא קשורה לעלילה המרכזית בשום צורה.
ודווקא כאן הייתה לדיסני הזדמנות פז לקשר בין העלילות: הרי הובס, נושא הכלים של אחיו של ארתור שמעולם לא נראה בסרט, חולה ולא יכול לצאת ללונדון (אני מתלבט אם לקרוא לזה דאוס אקס מכינה או לא, כי זה מסדר באורח פלא את התוכניות של ארתור אבל הורס את אלה של מרלין). מה אם כן היו מראים את הובס בסרט, כשהוא מגלה על מעשי הקסמים שמתרחשים בטירה ומחליט לעקוב אחרי ארתור או מרלין, מגיע אל הבקתה של מאדאם מים ונדבק ממנה במחלה? לא רק שזה היה הופך את הקרב למשמעותי יותר לעלילה, זה גם היה הופך את מרלין לאחראי לכך שארתור יוכל לצאת ללונדון ולהפסיק את האימונים! נראה לי שאני אתחיל קריירה בשכתוב סרטים של דיסני.

ואז מרלין מתעצבן ומוותר. זה קורה כהרף עין, כשהוא מבין שארתור עדיין מעדיף להיות נושא כלים מלהמשיך ללמוד – זה אולי לא היה קורה אם ארתור באמת היה לומד משהו במקום להסתבך כל הזמן עם זאבים, סנאיות ומכשפות. ולמרות זאת, זו לא סיבה להפוך לטיל ולטוס לברמודה. תשתה קצת תה ותירגע.
ואז מגיע הרגע שכולם חיכו לו: ארתור שוכח את החרב של אחיו בפונדק, הולך להשיב אותה, מוצא את אקסקליבר ושולף אותה מהאבן בלי לדעת בכלל מה הוא עושה, וכך הופך למלך אנגליה. כל העניין הזה מתרחש ב-7 הדקות האחרונות של הסרט, כשכבר הגיע הזמן לסיים עם זה וללכת הביתה. אם ב"החרב הקסומה" זה היה הפרולוג, כאן זה כמעט האפילוג.
אבל בעצם לא, כי יש עוד משהו בסוף: ארתור לא יודע איך להיות מלך. הוא יושב על כס המלכות ולא עושה דבר, אין לו איך לברוח כי לנתיניו אין משהו טוב יותר לעשות חוץ מלחכות שיפתח את הדלת ולהריע לו. ואז, כמו קסם, מרלין מגיע כדי לסדר לו את כל הבעיות. חוץ מהקטע שהוא לא מסדר לו כלום. הוא רק אומר לו שיהיה מלך נפלא, שיספרו עליו סיפורים ויעשו עליו סרטים ויכתבו עליו בלוגים בישרא. זו בעצם דרך קסומה לומר "יהיה בסדר". מרלין אולי קוסם חזק, אבל הוא הכי חסר תועלת בעולם.


בסופו של דבר, "החרב באבן" פחות נורא משזכרתי אותו. הוא עדיין לא משתווה ל"החרב הקסומה" או לסרטים אחרים על המלך ארתור, אבל אם רק לא היו מדגישים כל כך את עניין החרב, סביר להניח שהיו לי הרבה פחות בעיות עמו. בפוסט הבא נחזור לסרטים מוכרים יותר על סיפורים אפיים לא פחות, שאיתם אנחנו כבר יודעים שדיסני למדו בינתיים להתמודד כמו גדולים.
נכתב על ידי , 29/11/2017 12:50  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , תחביבים , קולנוע
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצ'רנובוג אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צ'רנובוג ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ