לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

תה אצל דיסני


כאן בבלוג אכתוב רשמים על סרטים שהיו ונותרו קלאסיקות על-זמניות, בעיניים מפוכחות יותר מאלה שהתרגלנו אליהן.

Avatarכינוי: 

בן: 30





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2017

שודדי הקאריביים: קללת סרטי ההמשך


הלכבוד יציאת הסרט החדש בסדרה, "נקמתו של סלזאר", או Dead Men Tell No Tales במקור, ערכתי מרתון שודדי הקאריביים במיוחד בשבילכם (על מי אני עובד). כמעט 14 שנה עברו מאז הסרט הראשון ועד היום, וזה הזמן להיזכר בסדרה שהתחילה ממתקן שעשועים בדיסנילנד והפכה לתופעה. על "שודדי הקאריביים" הבטחתי לכתוב עוד מאז הפוסט על "מלחמת הכוכבים", ולא בכדי – יש ביניהם הרבה מן המשותף.


קפטן ג'ק ספארו וחבריו פרצו לחיינו ב-2003 עם "קללת הפנינה השחורה". הסרט הזה לא שווק תחת שמם של אולפני וולט דיסני, שחששו ששמו של דיסני כבר מזוהה מדי עם סרטי ילדים ולא ימשוך את קהל היעד הרצוי. ייתכן שהחשש היה מוצדק, משום שהסרט "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" ספג ביקורת דומה ממעריצים שחששו שדיסני יהפכו אותו לסרט... ובכן, של דיסני. אבל בשלב הזה כבר היה אפשר להרגיע אותם: אל תשכחו שדיסני עשו את "שודדי הקאריביים".
"קללת הפנינה השחורה" זכור לי בתור סרט מצוין. כולם יודעים שזיכרון עלול להטעות, במיוחד בכול מה שקשור לנוסטלגיה, אבל גם בצפייה הנוכחית, לא חשוב כמה ניסיתי להיטפל לפרטים הכי קטנים, לא הצלחתי: זה פשוט סרט מצוין. הוא מלא בדמויות מעניינות ואמינות, העלילה משתנה כל הזמן ולמרות זאת קל לעקוב אחריה, הפעלולים מרשימים (אחד הקרבות המוצלחים מופיע כבר בתחילת הסרט, ודווקא בין שתי הדמויות הטובות), והחלק הכי חשוב הוא הנבלים: ברבוסה מתואר כאדם שהגיהנום עצמו ירק מתוכו. בעצם הוא סתם פיראט רשע, אבל הוא עושה את זה בצורה מעולה.
למעשה, התיאור של ברבוסה עוד מהרגע הראשון משתלב היטב באווירה של הסרט כולו: רוב הדמויות מספרות אגדות ושלל אמונות טפלות במהלך הסרט, ואלה דברים שאם נראה את "קללת הפנינה השחורה" בלי ידע מוקדם, נתייחס אליהן בדיוק כך. רק כעבור שעה אל תוך הסרט, מתגלה טבעו האמיתי כסרט פנטזיה: זה לא שהוא החליף ז'אנר באמצע, הוא היה כזה כל הזמן, פשוט אף אחד לא האמין שהפנינה השחורה באמת מקוללת, למרות שזה נאמר לנו כבר בשם הסרט. אבל חוץ מהקללה, הסרט נשאר בגבולות ריאליסטיים יחסית, מצד אחד גורם לנו להתפעם בכול פעם שמופיעים השלדים המהלכים (במיוחד כשהם צועדים על קרקעית הים), ומצד שני משאיר אותנו עם מספיק סצינות מרהיבות לשאר הזמן.
אבל מה שבאמת עושה את הסרט הוא הדמויות. ג'ק ספארו מתחיל את הסרט בשפל המדרגה, נכשל ברוב מה שהוא מנסה לעשות, מפגין שלומיאליות מקסימה לאורך כל הסרט, ועדיין מצליח תמיד לנחות על הרגליים. אליזבת היא עלמה במצוקה שיודעת גם לדאוג לעצמה, ויש את וויל הגיבור הטיפוסי שהוא... גיבור טיפוסי. אי אפשר לדלג על כל הקלישאות. ודווקא ג'יימס נורינגטון גונב את ההצגה בתור הדמות האנושית ביותר: הוא צייד פיראטים מושבע, אבל יודע גם להפסיד בכבוד. הוא לא קיצוני כשהוא רודף את ג'ק ספארו, והוא גם לא נלחם על לבה של אליזבת משל היה גסטון מ"היפה והחיה", אלא מבין שהיא פשוט לא משיבה לו אהבה. אותו דבר אפשר לומר על המושל סוואן, שאמנם רוצה שבתו תתחתן עם הקומודור המכובד, אבל גם מכבד את בחירתה הסופית. אף אחד כאן לא ממש רע, אפילו לא ברבוסה ואנשיו, שלא פוגעים באליזבת כשאין להם אינטרס.
יחד עם זאת, בין כל הדמויות אפשר להבחין בבעיה אחת שכן יש בסרט: כולם גברים. חוץ מאליזבת, שהיא בעצם אישה, אבל זה יוצר לסרט את אותה בעיה של "הגיבן מנוטרדאם": שלושה גברים רוצים את אותה אישה, כאילו חסרות נשים בעולם (וזה באמת נראה כך). הקונפליקט בין וויל לג'יימס מובן, אבל לפחות לג'ק יכלו לסדר אהובה אחרת.
האמת היא ש"קללת הפנינה השחורה" כמעט עושה את זה, בדמותה של השודדת אנה-מריה, אבל במהלך כל הסרט אין שום רמז ליחסים רומנטיים ביניהם. לא נורא, יהיה חומר לסרט ההמשך. למעשה, הסרט מסתיים בקצוות דיי סגורים עבור כל הדמויות, מלבד אנה-מריה, שאחרי הרס האינטרספטור ג'ק עדיין חייב לה ספינה, וגם באופן כללי יהיה מעניין לראות מה יהיו היחסים ביניהם בסרט הבא. מזל שלסרט כזה בטוח יהיה סרט המשך.

והנה הגענו לסרט הבא. "תיבה של איש מת" הוא מופת למה שצריך להיות בסרט המשך מבחינת הקפדה על הפרטים הקטנים. הוא לוקח משפטים שנאמרו בסרט הראשון ומעניק להם משמעות חדשה: הגיהנום ירק את ברבוסה פעם אחת, אין סיבה שלא יירק אותו פעם נוספת; צוות הפנינה השחורה שלח את ביל אוזן-נעל אל תאו של דיווי ג'ונס, וכעת מסתבר שזה לא רק ביטוי. גם כל הדמויות המשניות ביותר חוזרות, החל מג'יימס נורינגטון, דרך מר גיבס וצוות הפנינה השחורה, ועד לצמד השומרים השלומיאלים שאפשרו לג'ק לעלות על האינטרספטור. אפילו ברבוסה חוזר מהמתים, ממש כולם שם. כולם חוץ מאחת. איפה לעזאזל אנה-מריה?
אחרי "קללת הפנינה השחורה", אנה-מריה לא מוזכרת אפילו במילה. זה דיי תמוה, בהתחשב במקום שמקבלות הדמויות המשניות ביותר. אנחנו אמורים לנחש לבד מה קרה לה, האם היא עזבה עם ספינה משלה או הייתה חלק מהצוות שנאכל בידי הקניבלים. רוב הסיכויים שאף אחד לא רצה שנזכור אותה כדי לא להסיט את תשומת הלב מהעלילה הראשית. בסרט הזה קיבלנו את הדמות שהכי מזוהה עם סדרת "שודדי הקאריביים", אולי חוץ מג'ק ספארו, ושהיא ההצדקה היחידה לקיום ההמשכים הללו.
לכבוד דיווי ג'ונס, כולנו נעצור ל-3 ורבע דקות ונעריך את הביצוע של הזמרת המוכשרת הזאת לנעימה המוכרת של הנס צימר:


אם ב"קללת הפנינה השחורה" חיכינו שעה כדי לגלות שברבוסה ואנשיו הם שלדים מהלכים, גם עכשיו אנחנו נאלצים לחכות שעה עד שמופיע דיווי ג'ונס. ההבדל הוא שהפעם ההמתנה הזאת לא מוצדקת בכלל: לפחות חצי ממנה מתרחשת על אי קניבלים שאין לו שום קשר לעלילה ושלעולם לא יחזור עוד, ושכול מטרתו היא למשוך זמן. בינתיים אנחנו לומדים להכיר את הנבל האמיתי של הסרט הזה והבא, לורד קאטלר בקט. קצת מעצבן שבסרט הקודם הנבל היה פיראט אכזרי ועכשיו הוא פקיד בריטי משעמם.
לסרט יש עוד בעיה רצינית אחת: בסרט הקודם, כאמור, כולם הכירו שלל אגדות ואמונות טפלות, ובמהלכו הם פגשו שלדים מהלכים וזהב מקולל. בשלב הזה הם היו אמורים להבין שיש דברים על-טבעיים בעולם. אבל כאן הם שוב חוזרים על אותה טעות ומבטלים כלאחר יד את קיומם של דיווי ג'ונס וההולנדי המעופף, כאילו אין סיכוי שיהיו קיימים. לא למדתם כלום? המלחים שהאמינו לשמלה המעופפת של אליזבת כבר יותר חכמים מהדמויות הראשיות.
אבל אז מופיע דיווי ג'ונס עצמו והסרט נהיה מעניין. זה כאילו שעברנו את השעה הראשונה וקיבלנו בתור פרס את הסרט האמיתי. לאף אחד לא אכפת יותר מכול מה שקרה עד עכשיו, שכול מטרתו היה להסביר לנו במשך יותר מדי זמן משהו דיי פשוט: קאטלר בקט רוצה את הלב של דיווי ג'ונס, אותו גם ג'ק ספארו צריך כדי להציל את נשמתו, ולכן הוא מנסה לצוד אותו ובו-זמנית להימנע ממנו, מה שלא כל כך אפשרי. דיווי ג'ונס נותן לג'ק מפלט: לתת לו 100 נשמות במקום נשמתו-שלו. לא קורה עם זה שום דבר, כי הפרט הזה פשוט נשכח ברגע שג'יימס נורינגטון חוזר לתמונה.
שוב אנחנו חוזרים לעניין המעצבן של רגרסיה של הדמויות: נורינגטון, שהיה איש של כבוד, הפך להיות פנאט מתוסכל. ההסבר הוא שהמרדף אחר ג'ק ספארו גרם לו לאבד הכול, אבל אם ציפינו שילמד משהו מהסרט הקודם, זה להפסיק לרדוף אחרי ג'ק ספארו. נורינגטון הוא הדוגמא הקיצונית ביותר לכך שהדמויות לא רק שלא מתפתחות, אלא במקרה הרע מרודדות. בשלב הזה הוא עושה את הדבר ההגיוני היחיד שהוא יכול לעשות, ו... מצטרף לצוות של ג'ק?! מצטער, אני מבין שזה היה מאוד חשוב לעלילה, אבל זה לא הגיוני במטבע זהב אצטקי.
עוד דמות שלוקה בטמטום חולני היא וויל, שמאתגר את דיווי ג'ונס למשחק קוביות שקרנים. אני מבין שהוא לא באמת רצה לנצח, אבל מה הוא היה עושה לולא אבא שלו היה מתערב וסופג את החוב במקומו? הוא אולי היה מגלה איפה המפתח, אבל נשאר כבול להולנדי המעופף בלי שום אפשרות לעשות שום דבר עם המידע. הרי כל התוכנית שלו הייתה תלויה בחירותו, כדי שיוכל לגנוב את המפתח ולברוח. וסאגת הטמטום החולני הזו מגיעה לשיאה דווקא ברגע השיא של הסרט, באחד מקרבות החרבות המרהיבים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, בו ג'ק, וויל ונורינגטון נלחמים זה נגד זה ונגד חוקי הגרביטציה.
קודם כל, אליזבת. אין לה משהו יותר טוב לעשות חוץ מלצעוק עליהם להפסיק להילחם, ולהיראות מטופשת ביותר כשהיא עושה את זה. בחייך, אליזבת, כבר הוכחת שאת שווה יותר מזה. וגרוע יותר, ג'ק. ג'ק לא רוצה שוויל ידקור את הלב של דיווי ג'ונס לפני שיצווה על הקראקן להפסיק לרדוף אחריו. אבל וויל הרי רוצה את המצפן של ג'ק, ולשם כך הוא זקוק לשיתוף הפעולה שלו. בסופו של דבר, המטרות שלהם לא סותרות בכלל. למה ששניהם לא ישתפו פעולה נגד נורינגטון, בתמורה לכך שג'ק ישלוט על דיווי ג'ונס ויגרום לו לשחרר את ביל אוזן-נעל? או שוויל יגרום לדיווי ג'ונס לצוות על הקראקן להניח לג'ק, ורק אז ידקור אותו? ובכלל, וויל לא חשב לרגע שאולי עדיף לו בכלל לא לדקור את הלב, אלא להשתמש בו לשלוט על דיווי ג'ונס ולגרום לו לשחרר את אביו?
ואם כבר הזכרנו את הקראקן, הוא סובל בדיוק מאותה בעיה כמו דיווי ג'ונס: הוא המפלצת הכי אימתנית בכול סדרת הסרטים הזאת, אנחנו מחכים לראות אותו מתחילת הסרט, וצריכים לחכות לא פחות משעה וחצי עד שהוא מואיל בטובו להוציא מהמים את זרועותיו התמנוניות. אבל אז אנחנו מקבלים אותו לשני קרבות ששווים כל רגע. בקרב האחרון נראה ששום דבר לא הורג אותו, אלא רק מרגיז אותו. "תיבה של איש מת" מסתיים כמו שנוטים להסתיים רוב הסרטים השניים בטרילוגיות, כשידם של הנבלים על העליונה והמצב נראה אבוד עבור הגיבורים. ראינו את זה ב"האימפריה מכה שנית" ואנחנו רואים את זה גם עכשיו, וכשהתקווה היחידה היא קפטן ברבוסה, המצב אפילו יותר עגום. הם בטוח לא יסתדרו, בטח לא כשהם צריכים לשתף פעולה נגד הקראקן המפלצתי הזה, בטח ובטח כשגם וויל ואליזבת מסוכסכים עכשיו אחרי שהיא נישקה את ג'ק. עם כל המגרעות של "תיבה של איש מת", הוא הכין יפה את הקרקע לסרט הבא.

ודווקא "סוף העולם" הוא הסרט החלש ביותר. כל הקונפליקטים שהבטיחו לנו לא קיימים. דווקא אליזבת היא זו שקרירה כלפי וויל והוא מנסה לפייס אותה, למרות שהוא זה שאמור לכעוס עליה. הקראקן נרצח אחר כבוד בידי דיווי ג'ונס, ואפילו לא זכינו לראות את זה קורה. ברבוסה, מתברר, דווקא דיי בסדר כשלומדים להכיר אותו. הגיהנום בכלל לא ירק אותו, אלא טיה דאלמה השיבה אותו לחיים. הסרט מספק תירוץ דיי קלוש למה היא לא יכולה להשיב לחיים גם את ג'ק והם צריכים לצאת למסע אל סוף העולם – אלא שבניגוד למה שהסרט מבטיח, את המסע אל סוף העולם אנחנו מסיימים כבר אחרי השעה הראשונה. הוא עובר דיי בקלות. למרות החלק המגניב עם טלטול הספינה בסוף, אנחנו חוזרים לעלילה הראשית עם תחושת החמצה.
וזה עוד לא החלק הכי גרוע. "סוף העולם" משחק בקלף מאוד מסוכן: אנחנו לומדים שדמויות מתות יכולות לחזור לחיים, ואפילו דיי בקלות. "סוף העולם" הוא גם הסרט שבו דמויות חשובות מתחילות למות, ועדיין נשאלת השאלה למה טיה דאלמה לא יכולה להשיב את כולן. כשמתברר שאפשר לשוב מהמתים, פתאום כלום לא מסוכן כל כך, אנחנו פחות דואגים לגיבורים. נכון, כבר ראינו את זה בסוף הסרט הקודם כשברבוסה חזר לחיים, אבל אז עוד היה אפשר להאמין להסבר על הגיהנום, לפיו רק דמויות מסוימות יכולות לשוב לחיים. לפחות אז היינו יודעים שהגיבורים לא באמת חסינים למוות. מצד שני, החל מהסרט הזה ברבוסה הוא דווקא בחור דיי נחמד, לפחות יחסית לפיראט.
ב"סוף העולם" הנבל הראשי הוא עדיין קאטלר בקט, ודיווי ג'ונס כפוף לו. שלא תבינו לא נכון, זה לא הופך את דיווי ג'ונס לנבל פחות מוצלח – אל תשכחו שגם דארת' ויידר היה בסך הכול משרת. בסרט הזה נוסף לו הצד האנושי כשעברו נחשף, והסיפור שלו ושל קליפסו מקסים. אבל אם נמשיך את האנלוגיה הזאת, קאטלר בקט הוא ממש לא הקיסר פלפטין. הוא עדיין אותו פקיד אפרורי ומשעמם. בקט משחק קצת בפוליטיקה, אבל הוא לא מבין באמת מה הוא עושה: הוא רוצה להשתלט על העולם בלי להבין אותו באמת, חוץ מהאמונה חסרת המשמעות שלו שהעולם משתנה, והוא משליך את כל יהבו על דיווי ג'ונס, בלי לחשוב לרגע מה יקרה אם יפנה נגדו. לא רק זה, אלא שהוא עושה את הדבר המטופש ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ושם את התיבה והמפתח על ההולנדי המעופף, כדי שדיווי ג'ונס יוכל בכול רגע לרצוח את העוזר של בקט ולקחת ממנו את המפתח.
ואכן, בקרב האחרון, 9 ספינות פיראטים ניצבות מול כמה עשרות ספינות צי ובראשן ההולנדי המעופף. אבל כל הזמן הזה רק הפנינה השחורה וההולנדי המעופף נלחמות. קרבות בין שתי ספינות כבר ראינו כמה פעמים בסדרה הזאת, אבל את הקרב המובטח בין עשרות ספינות אנחנו לא מקבלים. כשדיווי ג'ונס מובס, ללורד בקט המרושע אין שום תוכנית חלופית, הוא אפילו לא מנסה לברוח, אלא הוא פשוט נותן לשתי הספינות שחברו להן יחדיו להפציץ לו את הצורה. למראה האנדוויר המובסת, שאר ספינות הצי מתקפלות. זהו. הכול נגמר.
מלבד זאת, הדמויות עדיין עושות דברים לא הגיוניים. הפעם הראשונה שזה כל כך בוטה עד שאי אפשר להתעלם מזה, הוא כשבהצבעה למלך הפיראטים, ג'ק מצביע לאליזבת. כשלעצמו זה בכלל לא מעשה מטומטם אלא דווקא חכם והגיוני, אבל סליחה, אני באמת אמור להאמין שג'ק הוא הראשון בהיסטוריה שהצביע למישהו אחר כדי להכריע את הכף? שלאף לורד פיראט בעבר לא היה את התחכום הבסיסי הזה? ובכלל, מישהו מוכן להסביר לי מה זה לעזאזל לורד פיראט? מי קבע מי יהיה לורד, למה היה חשוב להחזיר לחיים את ברבוסה אם כל מה שחשוב הוא העין של ראגטי, ואיך גם ג'ק וגם ברבוסה הם לורדים אם ברבוסה בכלל היה החובל הראשון של ג'ק?
עוד דברים מטומטמים קורים בהמשך. למשל, מסתבר שדיווי ג'ונס כן יכול לרדת ליבשה, אם רק יניחו אותו בתוך חבית של מים. מצטער, אני יודע שהסרט הזה לא לוקח את עצמו ברצינות, אבל זה אידיוטי ברמות קשות. אם זה כך, אין שום סיבה שלא יירד ליבשה בכול רגע נתון, וזה אמור להיות נכון גם לוויל ובעצם מוציא את כל הטעם מהטרגדיה שלו ושל אליזבת. ואם כבר וויל ואליזבת, אתם באמת חושבים על להתחתן באמצע קרב? אנשים סביבכם נטבחים בהמוניהם ואתם עוצרים להתנשק? אבל על זה, למשל, אני יכול לסלוח לסרט שלא לוקח את עצמו ברצינות, כי זו באמת סצינה מגניבה. אחרון חביב יהיה ג'ק, שכנראה לא ראה את הסרט "הטוב הרע והמכוער" (למרות ההומאז' שנעשה לו כמה סצינות לפני כן), אחרת הוא היה יודע שברגע שהניח את היד על לבו של דיווי ג'ונס הוא היה צריך לדקור, לא לדבר.
מה שכן, הייתה כאן סגירת מעגל יפה, כשהחרב שוויל חישל בתחילת הסרט הראשון ננעצה בלבו בסוף הסרט השלישי. צ'כוב מקבל קרי לילה בקברו.

בפעם הראשונה שראיתי את "זרמים זרים", חשבתי שזה לא סרט טוב. שיניתי את דעתי אחרי שראיתי את כל הסדרה ברצף. הוא בסדר גמור יחסית ל"סוף העולם", למרות שעדיין אין מה להשוות אותו ל"קללת הפנינה השחורה". ג'ק ספארו חוזר להיות ג'ק ספארו בארמון המלך, אגדות חדשות מתבררות כאמיתיות, יש לנו פיראט אגדי ששולט בספינות עצמן, ויש לנו סיפור אהבה חדש בין שתי דמויות שלא תופסות יותר מדי זמן מסך, ולכן הוא אפילו לא מספיק להיות מעצבן. ברבוסה ממשיך להיות נחמד למדי ומוכיח שהוא לא באמת רשע אלא סתם אגואיסט. ויש דמויות חדשות.
הסרט "זרמים זרים" נטש את כל הבסיס להצלחה של שני הסרטים הקודמים, התמקדות במה שהצליח בסרט הראשון, השליך הכול ובנה מאפס. בהתחשב במה שהסרטים הקודמים עוללו לסדרה, זו בחירה דיי חכמה, אם היא לא הייתה מבוצעת בצורה כל כך מגושמת. הרי גם ב"תיבה של איש מת" הרעיונות היו בעלי פוטנציאל אדיר ורק הביצוע היה בעייתי, עד שנקודת האור היחידה בסרט הייתה הדמות החדשה, שגם היא צמחה מתוך ביטוי שנשמע בסרט הראשון. כאן קיבלנו דמויות שלא הספקנו באמת להתחבר אליהן, כי הסרט היה עסוק בלהמשיך לעקוב אחר הרפתקאותיו של קפטן ג'ק ספארו, בעוד קו העלילה המקביל של ברבוסה לא כלל אף דמות חדשה. לכן פיליפ נראה כמו דמות חצי אפויה, שלא ברור ממש למה הוא שייך לסרט, חוץ מכדי להתאהב בסירנה.
ויש את הנבלים. בניגוד למה שהרבה חושבים, שחורזקן הוא לא הנבל האמיתי של הסרט. הוא מפחיד ומגניב אבל זהו בערך, הוא לא מנסה להיות דיווי ג'ונס. שחורזקן נראה כמו הנבל כי כולנו יודעים לאורך כל הסרט באיזה צד הוא, ואת זה אי אפשר לומר על אנג'ליקה, שמתמרנת שוב ושוב אותו ואת ג'ק. הבעיה עם אנג'ליקה היא שמרוב שהיא ניסתה להתנהג כמו טובה, לא זכינו בכלל לראות אותה בתור רעה. הסרט נגמר (בסצינה שאחרי הקרידטים, למי שפספס) כשהיא תקועה על אי בודד ולידיה נסחפת בובת הוודו של ג'ק. מה היא תעשה איתה ב"נקמתו של סלזאר"? הייתי רוצה להעלות ניחושים, אבל לצערי, הסדרה הזאת הספיקה לחרב הרבה מהחומר הטוב שהיה לה לסרטי ההמשך. החדשות הטובות הן שבקרוב כולנו נדע.
מה שכן, אם כבר "זרמים זרים" לא נתן לנו זמן להתחבר לדמויות חדשות, הוא היה יכול לעשות לעצמו טובה ולשנות את השם של אנג'ליקה לאנה-מריה. היה נחמד לראות מה קורה איתה סוף סוף, ובאותה הזדמנות לקבל את זואי סלדנה במקום פנלופה קרוז.

זה הגיע לנו.

אנקדוטה: המשפט Dead Men Tell No Tales הופיע עד כה פעמיים בסדרה. בסרט הראשון התוכי אומר אותו בדרך מטורטוגה לאיילה דה-מוארטה, ובסרט השלישי הוא נשמע כשהדמויות נופלות אל סוף העולם.
נכתב על ידי , 25/5/2017 21:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , תחביבים , קולנוע
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצ'רנובוג אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צ'רנובוג ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ