לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

mp4 יחידנית

היי. אני אם חד הורית ל-4 ילדים מדהימים. המשמורת על הילדים היא משותפת, והם חולקים את ימיהם בין ביתו לביתי. בבלוג אתאר את חיי, ימיי, חוויותיי ומחשבותיי - ומקווה שאעשה זאת בצורה מעניינת ומעוררת מחשבה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2017


יום רביעי, כמעט עשר בלילה.

היה יום גדוש...

בבוקר הילה התקשרה - הם משחקים במשרד ב'הגמד והענק'. יצא לה בהגרלה להיות הגמד של המנהל שלה :)

"אמא, אני חייבת עכשיו... אני בסופר. מה לקנות לו??"

אחרי התלבטויות היא החליטה לחזור לתוכנית המקורית שלה וקנתה לו קולה ומנטוס, הוסיפה גם פסק זמן וכתבה (חלק מהמלל נדלה מהאתר של מכון דוידסון (החלק המדעי שבו)):

"פני השטח המחוספסים של סוכריות המנטוס, כמו גם הדחיסות והכבדות שלהן, מספקים מצע מעולה לגדילת בועות הפחמן הדו חמצני שבקולה, שיביאו להפתעה המצבית הרצויה - באופן אירוני יווצר פיצוץ.

יונתן, בתור גמד טוב רציתי לתת לך קצת פסק זמן מהעבודה השוטפת, ולעזור לך במציאת הפיצוץ הבא".

:)

 

במהלך היום התקשרה גם יערה - רב האולפנה אישר לה להחשיב את שעות ההתנדבות במדא כשעות של 'מחוייבות אישית'.

האולפנה לא מאשרת התנדבות במדא, וקל וחומר שלא מאשרת שעות התנדבות במדא כשעות של מחוייבות אישית. הסיבה היא שההתנדבות במדא היא פעילות של בנים ובנות יחד ובעצם אינה צנועה דיה ולא מתאימה לבת אולפנה.

יערה המסכנה היתה צריכה, בנוסף לשעות שהיא נותנת למדא, גם להתנדב במקום אחר.

הבעיה נהייתה גדולה יותר כשהיא הבינה שהיא לא מוצאת את עצמה בשום התנדבות אחרת. היא ניסתה לחנוך ילדה, להיות האחראית על רישומי שעות המחוייבות האישית, ללכת לקורס של ליצנים רפואיים (בעיקר כדי לקבל כלים להתייחסות למטופלים, עבור השירות במדא...) - וכלום. לא מתאים לה...

לבסוף החליטה לפנות אליו ולבקש אישור חריג. היא התייעצה עם מורות ולבסוף שלחה אליו הודעת ווטסאפ (נטולת סימני פיסוק, כמיטב המסורת שלה...) ובה היא מסבירה שהיא שומרת מאד על צניעות ומקפידה ומבקשת שהשעות האלה ייחשבו לה.

כשהוא לא ענה - היא שיגרה אליו את אחת המורות לברר מה קורה, ולבסוף הוא ענה שהוא מסכים.

אמרתי לה שזה אומר משהו על ההערכה שלהם אליה ועל כך שהם סומכים עליה שהיא באמת תנהג בצניעות ובאחריות (היא באמת כזו!), ויודעים שהיא רצינית ומאד מעריכים אותה.

 

הלאה... היום במשרד עבר איכשהו...

יצאתי בארבע ורבע ואספתי את דביר והדר מהצהרון. לאחרונה בימי רביעי דביר הולך לבקר חבר שלו מביה"ס הקודם (הוא למד שם עד כיתה ב), שגר באיזור המגורים הקודם שלנו, ואני לוקחת את הדר לבקר את הוריי  (החבר של דביר גר בבניין שלהם) ולספריה.

היום היה 'יום פיג'מות' בביהס, אז קודם עלינו הביתה להחליף לבגדי יומיום, לקחנו איתנו את הספרים להחלפה ורק אז נסענו.

השארנו את דביר אצל שחר ויצאנו, הדר ואני, למסע סידורים-קניות-ספריה.

התחלנו בשיטוט בין דוכני פורים וחיפוש מטאטא מכשפים לדביר (הארי פוטר). מצאנו ב"ה.

אחכ המשכנו וחיפשנו פרחים מלאכותיים לתחפושת של הדר (לפלורה, פיית הפרחים), אספנו את המשקפיים שלי מהחנות, קנינו אוזני המן (עם שוקולד...) וקינחנו בספריה.

עד כה הדר שאלה ספרים על חשבון ספר מהמנוי של אחד מאיתנו. היום פתחנו לה מנוי משלה. היא ככ שמחה והיתה גאה! :)

 

אחרי הספריה אספנו את דביר והלכנו להוריי. החלפנו חוויות, קיבלתי קצת אוכל :), סידרתי לאמא שלי את האינטרנט בפלאפון (מסתבר שאופציית הנתונים הסלולאריים שלה היתה כבויה...) - ויצאנו.

הוריי יצאו הערב לשמחת 'שבע ברכות' של שכנה שלהם. היא בחורה מקסימה (מבוגרת ממני בשנה) וגרושה פעמיים (הבעל הראשון התעלל בה רגשית, והשני - בגד בה...). מפאת רגישות העניין, השמחה הראשונית התקיימה בנוכחות מצומצמת של משפחה קרובה וחברים קרובים בלבד, והכל היה חשאי ובשושו, אבל משהו בכז דלף - סרטון מרגש ובו שיר ששר החתן לכלתו - על בסיס "הנני כאן" של יהורם גאון. איכשהו הסרטון הגיע להילה והיא שלחה אלי בצירוף השאלה - "אמא, זו לא השכנה של סבתא?"........

כשיצאתי מהבניין של הוריי ראיתי מכונית לא מוכרת נכנסת לחניה שלהם, וזיהיתי את הנהג.

כנראה בהיתי בו בהפתעה, כי הוא שאל "כן?".

עניתי "אה... אני יודעת מי אתה!... אתה ה'מזל טוב!'.... אני הבת של השכנים כאן... חברה של הבת שלי היא קרובת משפחה שלך והבת שלי שלחה אליי הבוקר סרטון שלך שר בחתונה שלכם... אתה סלב! :)" אחכ גם הוספתי שאני מאד אוהבת את אשתו ובירכתי ברכות חמות לחיים מאושרים ושמחים.....

 

היום עלתה (שוב....) דילמה -

הניסוח הוא (בערך): האם נכון שאדם ישפיע על אדם אחר מדעותיו?

האם מותר לחבר להתערב ולנסות לשנות את מהלך חייו של חברו, אם הוא סבור שחברו טועה?

נאמר שחבר שלי רוצה דבר מסויים בחייו - אורח חיים מסויים, שימוש מסויים במשאבים שעומדים לרשותו (זמן, כסף) וכד' - ואני, לצורך הדוגמא, לא רואה את הערך המוסף של השימוש הזה במשאבים, או חושבת שעבורו ועבור הישגיו ועתידו נכון יותר לפעול אחרת. האם נכון מצידי להתערב ולהעיר לו על כך?

אולי כן, אבל האם נכון להמשיך ולהעיר ולהסביר את נקודת מבטי ולנסות לנתח ולבחון את נקודת מבטו והשקופתיו ולנסות להבהיר לו שלדעתי רצוי שינהג דווקא כך ולא כך?

הרי זו הבחירה שלו. אלה החיים שלו. השיקולים שלו. האופי שלו. השקפת החיים שלו. נקודת המבט שלו.

אני יודעת שזה עוזר לחבר לחשוב בצורה מעמיקה יותר על דברים, ולהבין באופן מודע יותר מה הבחירה שלו ומה הסיבות לבחירה הזו, אבל אני חושבת שבניתוחים ושיחות והבהרת דעתי, אני מכניסה שיקולים שזרים לנפש של אותו אדם. גורמת לו לחשוב בצורה שלא מאפיינת את השקפותיו ודעתו, והוא סוטה ממנה גם בלי להרגיש.

לא... אני לא חושבת שאנשים הם פלסטלינה שואפשר ליצוק בהם מה שאני רוצה. אני פשוט חושבת שאם מישהו לא מחפשת את התשובות, שואל, חוקר, מברר - אסור לי לנסות לתרום לו אותן באופן שיזום על ידי.

אני מבינה שזה בעצם תפקיד של חבר או בן זוג, שזו אחת המשמעויות של קשר - שלאחר יש מה לתת לי, שלי מעצמי אין.

אבל אני חוששת שכשאני אומרת משהו - הוא נשמע מעניין ו/או נחמד, ומי שמקשיב לפעמים בטוח שאני צודקת ורוצה ללכת בדרך הזו, אבל אם זו לא הדרך 'שלו', או שהוא לא חיפש איך לשנות את הדרך 'שלו' - זה לא יהיה נכון לשנות אותה רק בגלל שמה שאמרתי נשמע לו טוב...

הבעיה היא, שאם אני רואה דרך של אחרים, שלא מסתדרת לי עם מה שאני חושבת שנכון, ואני לא מבינה איך זה מסתדר לאותו אדם - אני חופרת ומנסה להבין ומנתחת, ולפעמים זה גורם לאותו אדם להתחיל לחשוב שאולי אני בעצם צודקת בדרך שלי. כך נוצר מצב שגרמתי לאדם לחשוב על דברים, שהוא מעצמו - ה'אני' שלו - בכלל לא מתעניין בהם ולא מחשיב אותם לחשובים, וגרמתי לו לשנות בעצם את סדר העדיפויות שלו בלי שירגיש....

 

אני בטוחה שכתבתי כאן בליל לא הכי ברור... זו השעה... :)

לילה טוב....

נכתב על ידי mp4 יחידנית , 8/3/2017 21:51  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 היי...

יום שלישי בלילה (תיכף רביעי...).

היום הזה עבר די בנועם.

בבוקר הספקתי, לפני היציאה לעבודה, לעבוד קצת על תיקים שאני מטפלת בהם כעצמאית (הנהח והגשת דוח לעמותה), וטוב שניצלתי את הדקות האלה, כי אין ממש אחרות....

גם במשרד היה רגוע יחסית. היה רק קטע אחד לא נחמד, כשהבוס טען כלפיי שעשיתי טעות.

אני לא מתכחשת לטעות, אבל טוענת בתוקף שלא היה יכול להיות לי מושג שלא זו הדרך לפעול, מאחר ועד כה פעלנו כך, ולא היתה לי שום סיבה לחשוב שבמקרה הזה יש לפעול אחרת.

הוא טען שיש לו הרבה על הראש ולכן לא חשב להורות לי לפעול אחרת. אני לא מפנה אצבע מאשימה כלפיו, אבל גם לא מוכנה שיפילו עליי אשמה ללא הצדקה.

אין כאן עניין של מי אשם ומי צודק. קודם כל ישנו עניים של השם שלי והתדמית שלי בעיניו, ושנית - זו גם התדמית שלי בעיניי.

זו לא הפעם הראשונה שהוא עושה לי את זה, מאשים אותי בטעות אפוקליפטית כשאין לזה הצדקה (וקרה לא פעם שהטעות היתה בעצם שלו. הוא הורה לי לפעול כך - ושכח...). וכשהוא עושה לי את זה - זה מחליש אותי. הביקורת העצמית שלי לא נותנת להאשמות האלה להיעלם ואני מרגישה שאני ממש לא בסדר ומטומטמת. ואני לא.

אז הפעם הבנתי שזה בעצם מה שקורה כשהוא מדבר אלי כך, ולא וויתרתי. אמרתי לו שזו לא אשמתי. גם הדגשתי שאני לא אומרת את זה כדי להתנער מאשמה, אלא כדי לבדוק איפה הנוהל לקה בחסר ואיך נמנע טעות כזו בעתיד. אמרתי שנכון שיש כאן ליקוי ובעיה, אבל אני לא חושבת שבמקרה אחר אנהג אחרת - כי לא נדלקת לי שום נורה אדומה אם לא מיידעים אותי בדברים. אם אין תקשורת בין הזרועות בארגון.

בסיכומו של דבר הוא אמר שלא נורא, הנזק לא גדול ככ, ושנחפש דרך ליצור תקשורת טובה יותר ולמנוע טעויות כאלה בעתיד.


בערב הלכתי לסופר. התכנון הראשוני היה לקנות פיתות (הדר מקבלת לארוחת עשר פיתה עם גבינה לבנה, ונשארה רק אחת בפריזר...), אבל לאור הודעה שקיבלתי בבוקר, שבביהכנ מתכננים לערוך הגרלה לחלוקת משלוחי המנות, מה שמוסיף לי עוד משלוח מנות לאוסף (כי קיוויתי השנה לעבור מתחת לרדאר ולהתחמק...), החלטתי לקנות עוד כלמיני...

משם נסעתי הביתה. יערה כבר חיכתה לי שם. היא שוחררה מהאולפנה למרות שחשבה בתחילת השבוע שלא תשוחרר היום, והחליטה לבוא אלי במקום לאבא שלה. היא ביקשה לנצל הערב את אחד משוברי ה'ערב אמא ובת' שקיבלה כמתנות אפיקומן בעבר ושנצא לאכול בחוץ. אז יצאנו :)

חנינו ליד בית הקפה והעיניים שלה מיד ננעלו על אמבולנס חונה (היא מתנדבת במד"א ואחת שדי 'מורעלת' :)). כשיצאנו אחרי שעה, האמבולנס עדיין חנה שם. היא מיד התקרבה לראות במי מדובר 'אבל אמא, זה לא משלנו... זה ממחוז אשר... ויש בפנים אנשים!'. הצעתי לה ללכת לשאול מה ומי, אבל למרות שמאד התרגשה לא היה לה נעים לגשת. אז הצעתי שאלך בעצמי. והלכתי. מסתבר שמדובר בחבר'ה מעכו שבאו לקורס פרמדיקים. נחמד שהיא ממש הרגישה 'שייכת' למדא, על כל מחוזותיו...


נהניתי להיות איתה בערב הזה. שוחחנו על ה'מבצע' שהיה להן אתמול. זה היה מופע שהן העלו ובו חשפו את השם של המחזור שלהן ("נווה").

הן השתמשו בחדר האוכל של האולפנה והתקינו בו תפאורה מדהימה של חוף וים וארמון. ממש מקסים.

היא תיארה לי את הערב ואת המופע וממש היתה גאה בכל מה שעשו. רק התאכזבה והיתה מתוסכלת מהיעדר קרדיט לוועדה שלה, שבעצם ארגנה הכל מאחורי הקלעים, ו-לה עצמה, שבעצם עשתה פי כמה מכל אחת אחרת. האכזבה והתסכול שלה היו ככ גדולים, שהיא אפילו העלתה רעיון שאפנה למחנכת שלה ואומר שהיא מצפה לאיזו מילת הערכה ותודה...

אחכ נסענו להוריי. אבא שלי קיבל מאחיי טלפון חדש, והתקשה להתחבר לווטסאפ ("סוואפט" בלשונו...). יערה מיד סידרה לו את זה... :)

משם - חזרה הביתה....

בשלב מסויים השארתי אותה מול הט.ו. והתיישבתי להכין לבעלי לשעבר את דוח ההתחשבנות בינינו.

בכל חודש אני עורכת לו דוח שמכיל את ההוצאות החריגות ששילמתי בגין הילדים, הוא מפחית מהסכום הזה את ההוצאות החריגות שהוא שילם בגינם, ומעביר אלי את סכום דמי המזונות בתוספת/בניכוי ההפרש.


הערב הזדמן לי (שוב....) לחשוב על פירוק המשפחה.

אני לא טוענת שמשפחה היא לא 'קדושה' ושמפרקים אותה בקלות, ואני כואבת את פירוק המשפחה שלי ולא ממליצה את זה במקרים רגילים.

אבל אני בהחלט רואה את הטוב שהילדים שלי מקבלים עכשיו - ביחס למצב שהיה לו ירמי ואני היינו נשארים יחד, ואני בהחלט רואה את הטוב שיש לי (וגם אם היה מדובר רק בהיעדר 'רע' - זה היה הרבה...) - ביחס לקשיים וללא-טוב שהיו לי אז, ואני בטוחה שגם לירמי טוב יותר מאשר קודם.

באמת. אני לא סתם אומרת את זה. לפעמים אני שוכחת את זה, אבל כשאני חושבת על זה לעומק - הוא חי חיים שיותר מתאימים לו מאשר חיים איתי. איפושהו ממש הכרחנו את עצמנו לחיות יחד. התאמצנו מאד וכל אחד ממש שינה את עצמו - כדי לקיים את המסגרת ההיא.

עניין הדת מחד (אני דתיה, הוא מסורתי), עניין הסדר (הוא אוהב סדר ונקיון - לא פנאט. סתם אדם נורמטיבי - ואני חורנית), הצרכים הנפשיים של כל אחד, ההעדפות - רצינו לשמר את מה שהיה, וכל אחד ניסה לתת לשני דברים שבעצם לא היו בו כדי לתת.

הוא כיבד אותי ונתן לי - בדרכו שלו, וגם אני כיבדתי ונתתי - בדרכי שלי, אבל זה לא מילא את הצורך, למרות שכל אחד מאיתנו השתדל מאד.

אולי היה אפשר לטפל בזה, אולי אפשר היה ללמד אותנו דברים שלא ידענו ולא קיבלנו בעברנו - אבל זה היה קצת מאוחר מדי. מבחינתי אני יודעת שהרגשתי לקראת הסוף שהתרחקנו זה מזו לאורך השנים, ואני גם זוכרת שפחדתי ממנו והרגשתי שאין עם מי לדבר.

אולי לו נתן לי קצת 'ספייס' ולאסוף את עצמי מחדש, אולי לולא הפעיל את כל הארסנל שהיה לו, אולי לו ניסה להגיע אלי בדרך שלי (הוא ניסה, אבל שוב, בדרך שלו...), אולי לולא פחדתי ממנו ככ והרגשתי אדישות כלפיי וכלפי תחושותיי. אולי - - -

עכ"פ, עכשיו אני פחות לחוצה 'להיות בסדר', ופחות מתוסכלת מזה שאני לא מקבלת מה'איש שלי' - מה ש'איש שלי' אמור לדעתי לתת לי, וגם ירמי פחות מתוסכל, פחות מרגיש שהוא לא מקבל את מה שאשה אמורה לעשות בבית, ופחות מרגיש כמו מישהו שמתאים את עצמו למיטת סדום.

אז נכון שהמשפחה היא כבר לא אורגן אחד, אלא מחולקת לשני חלקים, אבל האנשים שיקרים לי לא נעלמו מחיי, ואני לא נעלמתי להם.

ונכון שההווי השתנה - אבל כל אחד מאיתנו יצר בימים 'שלו' הווי שיותר מתאים לו - לאופי, להעדפות, לרצונות.

לכל אחד מאיתנו טוב יותר מקודם - וזה מקרין לילדים. הן מכיוון שהם לא רואים 'לא טוב', והן מכיוון שהיחס אליהם הוא אחר - כי הוא מגיע מאנשים שטוב להם, ולא מאנשים שרע להם.

אני רוצה להדגיש, כמו שמדגישות חברות תחליפי החלב - "חלב אם הוא המזון הטוב ביותר לתינוק" ו"ההנקה היא הטובה ביותר עבור תינוקות ומספקת יתרונות רבים", אבל כמו הן בכז מציעות תחליף, והילד יוצא מוצלח.

ובהשלכה אלינו: אין חולק על כך שיש הרכב אידיאלי ומומלץ ל'משפחה' - אבא, אמא וילדים שגרים יחד. אבל קורה שהטבעי והמומלץ לא מתאפשר, שהתהליך הטבעי חסר מרכיבים חשובים, או שהוא לא מתאים במקרים מסויימים. אי אפשר לומר שבמקרים כאלה התוצר הוא לקוי. הוא אחר, נכון, אבל גם כשלמשפחה יש הרכב שונה מהטבעי - היא עדיין מתפקדת יפה, ומהיבטים מסויימים התפקוד של הפרטים בה רק מתחזק ומתחשל בעקבות התהליך.


וואוו...  כמעט אחת...

בשש אני צריכה להעיר את יערה ולקחת אותה לתחנת ההסעה....

לילה טוב.....


נכתב על ידי mp4 יחידנית , 7/3/2017 23:51  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




היי...
בבית סופסוף...
עכשיו קצת אחרי עשר וחצי (בלילה, כן?...), והגעתי לפני כעשר ד.
קפצתי הביתה גם לפני כשעה וחצי, כדי לפרוק את הקניות מהסופר, אבל זה היה רק לדקות ספורות.
יום שני הוא אחד מהימים שהילדים נמצאים אצל אבא שלהם, אז תיאמתי שזה יהיה יום ארוך שלי בעבודה. אחהצ מגיע מנהל החשבונות, ונדרשת הנוכחות שלי איתו.
לפעמים אני מנצלת את זה ומגיעה מאוחר (הבוקר הגעתי בעשר...) ולפעמים יוצאת להפסקת צהריים נינוחה בחוץ.
אבל שום צ'ופר כזה לא ישנה את העובדה שכשאני יוצאת מהמשרד כבר חושך, ולא נשארה בי טיפת אנרגיה לרצונותיי-שלי...
היום יצאתי בשמונה בערך, נסעתי ישירות לסופר (הפיתות כבר נגמרו, אצטרך ללכת מחר שוב...), משם הביתה לפרוק, אחכ לקחת לבית 'שלו' שקית עם כלמיני שביקשו שדביר יביא מחר לכיתה, משם לבקר את הוריי (זה נהיה כבר מסורת של ימי שני ורביעי), ומשם - ב"ה - חזרה הביתה.

מי שמכיר אותי באמת, יודע שלפעמים הראש שלי לא בדיוק מפוקס-מציאות, ועכשיו גם לכם יש הזדמנות לראות דוגמא לכך -
כשחזרתי מהקניות הייתי מטופלת בעגלת קניות (שבדיוק הערב אחד הגלגלים שלה החליט שהזוגיות הזו לא מתאימה לו...), בתיק קניות גדול ובשקית שבה נח לו בשלום קרטון ביצים.
מאחר וכך - החלטתי שלא נורא אם התיק שלי יישאר באוטו. במילא אני תיכף יורדת לנסוע להוריי.
כיסיתי אותו כבדרך-אגב ועליתי.
כשהגעתי לדלת הושטתי יד בטוחה לעבר הכיס הקבוע בתיק - והתיק איננו....
ירדתי, פתחתי את האוטו, הוצאתי את המפתח ועליתי חזרה.
פרקתי בזריזות הכל, חזרתי לאוטו ומיהרתי לצאת לדרך.
כשחזרתי, לפני כחצי שעה, הזכרתי לעצמי לקחת את התיק, וליד הדלת שוב הושטתי יד בטוחה לעבר הכיס הקבוע - אבל המפתח - - -
ואז נזכרתי שככ מיהרתי לנסוע - שניסיתי לחסוך כמה שניות ופשוט שמתי את המפתח ב... נו... בזהו ששמים בו כוסות ליד הנהג......
אז שוב, מיומנת :) , ירדתי, פתחתי את האוטו, הוצאתי את המפתח - ועליתי חזרה...... 

אני ממש עייפה......
הבית נראה קטסטרופה....
לא שיש ימים שהוא נראה טוב, אבל יש ימים שהוא נראה פחות גרוע.
אני מרגישה קצת ייסורי מצפון שהבית נראה כך ואני לא נוקפת אצבע, ועוד מתקשקשת לי כאן ותיכף אפרגן לעצמי שינה בשעה טרום-חצותית - אבל אומרת לעצמי שמחר בע"ה אשלים....

היום היה ה'מבצע' של יערה בביהס. מעניין איך היה להן....
שלחתי אליה ברכת 'בהצלחה' הבוקר. מקווה שאכן הצליחו.
ניסיתי להשיג אותה טלפונית, אבל הן כנראה עדיין עסוקות. איאלץ לחכות שהיא תענה להודעה שלי...

מסתבר שהשבוע יהיה יום האשה. קיבלתי מחברות ורדים דו-מימדיים בווטסאפ, וגם שיר וקטעים מעצימים ומהללים את המין המיוחד שלנו...
שיתפתי פעולה והעברתי את הוורדים-שירים-קטעים לחברות כדי שירגישו אהובות ומוערכות, אבל אני מרגישה הרבה יותר אהובה-מוערכת-מועצמת כשחברה שלי בסתם יום של חול מביעה הערכה על משהו שעשיתי, או כשמישהו קרוב מפרגן או מתלהב מיוזמה שלי או מחמיא.
אני מרגישה מוערכת כשמחמיאים על משהו שעשיתי-אני, ולא כשמפרגנים לי רק כי קיבלתי שני כרומוזומים של x במקום x ו-y...
מה שאומר שממש ממש חשוב לתמוך, לפרגן, להחמיא להעריך, לאהוד ולחבק את החברים שלנו.
זה בעצם מה שהופך אותנו לחברים אמיתיים שלהם...

ובכז אני מתקרבת לחצות.... :)
לילה טוב....
נכתב על ידי mp4 יחידנית , 6/3/2017 23:31  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  mp4 יחידנית

בת: 46




הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , משפחתי וחיות אחרות , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmp4 יחידנית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על mp4 יחידנית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ