לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


{{שִׁיר עֶרֶשׂ מְצַחְקֵק בְּפִנַּת צֵל}}


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2018

חזזיות פנימיות


מאז שגיליתי שיש לי לא רק אופק בעקרב ופלוטו בעקרב אלא גם ירח בעקרב

העקרב הולך אחרי לכל מקום ומצית ביחד איתי מדורה קטנטנה שבצדה הוא מטפס אל אוזני ולוחש לי מה הוא מביא אלי

אני מבינה את העוצמה אז אני מיד שופכת חול בבהלה על האש. האש לא נכבית. 

כי לאן שלא אלך אני מזרימה לאבה

וכשאני בוכה, מיימי נשפכים אל המים ובמים פיצוצים...

אני נקרשת

לבסוף מתבזלת

 

***

 

 

 

האם זו הנאיביות שמביאה דיכוי לחייתיות או שהחייתי לא יכול להרשות לעצמו להיות נאיבי?

מה אני מבעד למתיקות? אבל מה באמת מבעד.

ברור לחלוטין שהמתיקות שלמחצה לא מגלמת את החיים הפנימיים שלי. החיים הפנימיים שלי, הרוחניים, רחוקים מרחק לא יאמן מחיי החולין.

לפעמים זה נדמה שהיא שוללת אותי המתיקות, כי זה משתלט, ולא באמת, יותר כמו הגנה, כיסוי. רק שלא יפגשו את הפינה שלי וישפטו אותה. לכן אני מגוננת. אבל זה רק עושה לי עוול יותר גדול.

רעיון הכיסוי קורע לגזרים. 

בא לי לא להתמיד בה, במתיקות 

ממש בסדר לשמור אותה כתמצית סתרים

בא לי לבוא כפי שאני, ככה, למול כולם, שדווקא איפה שאני לא אמורה להראות נפולה, להראות, כי דווקא איפה שמצופה ממני להיות ריצוי- השוט פוצע בבשר הפתוח. דווקא איפה שאמורה, רוצה להיות נקיה, הכי חשופה. וזה לא יכול לקרות. יוצא שרק כשאני נפלטת מהיום, מן המאמץ לרצות, אל הפינה שלי, אני מתפשטת באמת, שוטפת הכל ממני, מפזרת שיער, שום דבר לא מתוק במובן שהוא הגנתי. עומדת מול הראי בהבעה האמיתית היחידה. זו אנחת הרווחה.

 

 

*

 

מפוחדת מאנשים

אני לא יודעת איך נכון ומה עוין ומה לא ומה רק נדמה

אני לא יודעת איך מה שהוא קושי כואב יכול לחנוך אותי היטב בלי לפגוע במרקם העדין שלי במהלך העניין, מבלי שזה ירעיד בי איזה חלק משמעותי ש. . 

 

הלוואי ויכולתי לחלוק עם כל אדם שאני פוגשת בכל מסגרת שהיא שכדאי להיות איתי רכים כי אני יכולה להבהל נורא אלמלא

יודעת שזה לא עובד ככה ומי יכול להיות רגיש עד כדי כך כשהוא בעצמו שרוי בקצב אחר לחלוטין משלי, ולכן זה מכאיב לי יותר, לחשוב שלא ארגיש נכונה לדבר משום שאיני מחושלת, שאני לא בקצב ככל האנשים גם אם די ברור שיש בי מהירות אינסטינקט חתולית שיכולה להדהים

 

*

סהרונת זהובת-לבן תכף תגלה את רבעונה הראשון

היום הרגשתי את מה שנדמה להיות היגע שלאחר שכרון היום הקודם לו (שכרון שנובע מחוסר השינה, ומדומה אצלי לעייפות) בערך החל מזריחת הלבנה הצהריים עד שקיעתה הקורית לה עדיין. הגעתי לנקודה בה היגע הקיצוני לא מאפשר לי תפקוד מלא ומעורר בי דחיה להמצא בחברת אנוש, אני לא ממוקדת כיאה לזאת והתנועות חדות כי לא יכולה לאמוד עצמי ביחס לעומד מולי דומם או חי, ביחס לתנועת אדם אחר די בשביל לא לדרוך עליו או להתנגש בו... זוהי התנודדות שמצאתי עצמי מתביישת בה לצד בני אדם סביבי, אני חושבת שזה נראה מאד זר ומשונה. אני מתנודדת על שבר אגוז ומרגישה את המים הכבדים תחתיו ואין לי דבר לאחוז בו כדי למצא שיווי משקל והכל חד או גס. ככה משונה לי בגוף, עד שאשן, ואשוב לאומדן

 

זה הנוסח שעלי להזהר ממנו, 

אם אני אשן רע או מעט אז תנועת היום שלי למחרת אותו לילה, תהא נמרצת, מדויקת, מרוכזת

למחרת היום הנמרץ, היא תאט את עצמה להתהלכות. סרבול. חוסר יכולת להתמקם בחלל. במובן מסוים הפתח להשראה מתרחב בזמן הזה. 

המרקחת הזו תמיד מתוקה מדי ואז מרירה מדי והייתי צריכה לצפות ולא להסתמך על הרגשת המרץ הנדירה שתקפה אותי... לילה ששנתי נודדת עלי מביא אותי להתעורר למרץ ערמומי, המרץ הערמומי מלווה אותי למשך היום וביום שלאחר מכן קריסת אנרגיות. הלב מתאמץ והאיברים נגררים אחריו. 

אצטרך לחזור לישון בשעות סבירות

האדרנלין בהסתכלות רחוקה דלקתי 

 

אני מאד נרגשת לקראת השפעתה הקרבה של הלבנה שבוע הבא, מלאה ולוקה ליקוי מלא ועמוק... מאדים יהיה יחסית קרוב ללבנה כך שצפוי מחזה אדמדם שאהוב עלי, בכלל זוית השינה שלי בחדר ממוקמת כך שהעין שלי פוגשת באופן ישיר את עגיל מאדים בוהק בזהב אדום

בדיוק כשיחל טקס הלבנה, הליקוי יגיע לחציו המוצל, אוכל לראות את מאדים והלבנה אדמדמים זה לצד זה קצת לפני חצות, מקווה לזכור זאת

אני צופה שאהיה מבושמת ומעורפלת עד כלות באותו ערב, זה הרבה מאד אנרגיה בבת אחת אם אש השאמן בעצמה לא די בה 

אורה נגלה יותר ויותר ואני יכולה להרגיש איך עצם החזה שלי משנה אנרגיה ומוכת סינוור, הופכת למעין מטה לבן המסתובב על צירו, העצם מודגשת בי ונעשית כבדה ככל שהאור המכושף פוגש אותה... מלבין אותה

מרגישה כובד... שכלוב בית החזה שלי מגדל שם אבן ירחית וכבדה 

ובגלל שמרכז הכובד בנשימה אני לא מצליחה לנשום נכון

עולה בי לצוף.

להרפא בים

לתרגל את זה דרך גלים שמתנפצים בי- לא להתנגד להם

לתת להם לחבוט, ולי לתת ליפול

להלקח לצד שהם רוצים ועדיין לשמור עלי

 

 


 

עולים בי נדודים אפשריים

אדמות וולקניות... המדבר המערבי הלבן... נווה סיווה במצרים

מקדשים בלבבות מדבר

וקרוב מכך, מקדש הנמרות בעבדת, עמודי עמרם

 

נדודים שהם קצת כמו פעם

ברמת היישום אופף אותי התסכול שבארגון דבר כזה, לפחות עכשיו

נזכרתי שפעם זה היה שונה ואבסולוטי ומשום כך היה לי ברור שאני לוקחת את עצמי לאיסלנד לבדי ואכן מצאתי את עצמי באה עד אליה, עמוסה צמרמורות מעצם המסוגלות פשוט לנסוע, ללא כל תלות או נטילת אומץ מיוחד. שום דבר אלא היענות ללחישה שקטה מאד שכיוונה אותי לשם

היום אני מתגעגעת לזמן. לנעורים. על אף שהרגשתי גם אז משותקת ומפגרת מאחור, מי שלא ממצה את נעוריה עד תום, בפראות וברק אופיינים. 

לפני שהכל התחיל להיות כבד ומבגר וחסר ברירה, היו לי גילויים גדולים, אני רוצה לזכור זאת, שמה שהיה היה יוצא דופן באותו הזמן וביחס למי שהייתי. 

 

לפני כמה זמן כשהבנתי שלא אוכל לבקר במקדש חתחור בסיני מטעמים בטחוניים כבר פחות התחשק לי להגיע לסיני בכלל

הרי התכנית המקורית היא תמיד אהובי העמק ראם. הפעם אקבור צלמית בעומק החולות, בחלק נידח ביותר. יש בי לחש לוחש האומר שבגוף אחר, אי פעם, ואולי כעבור מאות שנים, אני אפגוש את העמק הזה שוב, הבריאה תזמן אותנו שוב ואני אמצא בדרך כזו או אחרת צלמית באותם חולות, והיא תראה לי מוכרת... מחשבה על עשיה בהווה את המזכרת מהעבר העתיק. אולי אני מנסה את הבריאה, את עומקה של השיכחה הנשמתית וכמוהה ההיזכרות. 

זכרונות נשמתיים מעניינים אותי. החלטתי לא לרצות אותם בכח. כמו שאי אפשר להתחבב על אדם בכח. לעתים הזכרון הנשמתי בא בצורת רתיעה לא מוסברת או במשיכה לא מוסברת. 

 

 

 

נכתב על ידי , 17/7/2018 23:06  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הבוקר היה דלוזי ומבעית, בדיעבד אני חושבת שהתעוררתי פעמים אחדות ולא מצאתי את זה אמיתי, כאילו שותקתי לשם ועוד מודעת לכך שאני משותקת לשם. בזמן האחרון באמת קשה לי לשוב אל העולם אם לאחרונה היה לי קשה להפרד מהעולם לפני שאני נופלת למות הלילה. אני מפחדת. מפחדת כי התקופה הנתונה כבר רחוקה דיה מהסדק הגדול של יוני שלימים גדל והזדקן להיות זקן חכם, הפך להיות הפתח של כל מה שיחל מיוני, ולא מה שהסתיים ביוני. ומה שתהיתי שיהיה לי לטרור... לחגורת נפץ שמהודקת עלי בעל כורחי... אינו. הבום לא התרחש. המשכתי הלאה. במובן הזה יצא מתוק מעז. ואפילו הרגשתי שזה נעים לי לחגוג את קיצו של האבל שלי. אך, שום דבר מזה לא בישר על דאגותיי הממאירות באמת. תוך זמן מה הבנתי שיש לי חלום, וכמה זמן העמדתי אותי לדין על שאני לא יכולה למצא נוסח... קצה, את חוט הרקמה העדין והחשוב לרקימת עתידי. פתאום אני רואה פוטנציאלים זעירים. יש חזיון. פתאום זה נהיה מאד חשוב כי זה תלוי בי ומה שנוגע לזה ומה שנוגע בזה כדי שיקרה הוא רק אני. זה זקוק לדרך שאני מתקדשת אליה. לא עוד הסחות. זה לא יאמן שאני, אני, צריכה להרתם להתחלה, לנסיון... ורק להתחיל כבר, לזכור שאם אין ברירה אז להכשל, ולהתחיל שוב, אבל להתחיל בהכרח. מאותה התפכחות המראה לי איך יצרתי תלות באדם אחר נידונתי להתפכח במקום קצת שונה, זה לא רק שזה לא היה מעבר נעים, כי בעצם נזרקתי לשם. נזרקתי אל התוכחה. הבנתי שחוד החרדה המשמעותי באמת, זה ששם אותי חיוורת בהתקרבו, הוא אני מול החיים שלי. שאם אני לא אקום עכשיו אני מתה. באמת מתה. לקלוט שאין לי אף אחד בשביל שהדרך הזו תאריך רגליים. כדי שדרך תהא דרך אני צריכה לבחור. להצליף לעבר הכיוון. אז מה אם היא תמצא שטפונות בוץ ותהומות. זה מזכיר לי את הפעם ההיא שהגעתי לאזור נידח ומסתורי במדבר ירדן... איך הבדואי לקח אותי כה רחוק ואני לא פחדתי בכלל ממסע הערביים המדברי ולפני השינה יצאתי מהאוהל כאילו הכוכבים שרו לי פה אחד לצאת החוצה. החול היה קריר וצלול והרמתי את העיניים וכמעט התמוטטתי מהקסם שמעלי. כל הדרך הזו היתה ראויה בשביל לראות את הכוכבים כך, כאילו כולם באו עד אלי, עד לכאן. כולם מרוכזים בפלח הרקיע הזה. רסיסים קריסטליים הטבולים ביין השחור. כמה טוב היה לא לפחד כלל מהיופי.

אפשרית סתירה בה דרך אינה יפה ועדיין טמון בה יופי?

ואם הדרך הזו לעבר הגשמת חלום לא רק מלאה קוצים אלא גם תופינים ופרפרים הנושקים לעין? 

 

לא בטוח שזה עוזר

נראה לי שתחושת הזעירות שלי וחוסר המסוגלות ביחס לעולם העצום והחסון הן העניין

לקלוט שאני מחוללת את דרכיי מפיח בי חרדה.

אין ספק שהחילול החל כשנתתי עצמי בידיים אחרות-לחולל אותי, כי לא ידעתי לבד, חשבתי שאם אין אותי שיכולה ליצור לבד את שביליי יש מי שזה שיודע ללכת את שביליו ויתן לי קביים

שכחתי את רגליי

את לבי

את סגולת התנופה שלי

שכחתי לטובת חרדותיי

השיתוק הגדול העומד בפני האחראיות לגורלי

 

אין יותר שק קמח.

מאס הקמח בשק והפך להיות לחם

אין יותר להרדם כשאני בחיים. 

בבקשה שאוכל ליצור חיים

ליצור, לעשות חיים

אני אמיתית כל כך... ניחנתי בחיים... כמו זרע האצטרובל ההופך את העץ לאמיתי

כמה אוכל לחכות לי לקרות

גם לי הזרעים וגם לי הפוטנציאל

בבקשה כח לא לדאוג לכך לפחות

איך לא לפחוד נורא.... איך לא

מה מחיר בללכת על הכל? בלהעיז?

אני נבהלת יותר מכך שאני מוותרת לעצמי לעליבות ומתעקשת להיות מתנת אביון

אולי מצפה לי כל כך הרבה אם רק אלך על זה

אומץ להתחיל

מי יתן ורוח האנטילופה תרתם אלי, אני צריכה אותה

אני צריכה קרניים להאחז בהן ולהתקרקע

 

חשוב שאזכור בדרכי:

שאם אני מפחדת מעוני, אסור לי להיות מונעת מהפחד לעוני, שהוא אפשרות, לא לשכוח שאני יכולה לבחור בחיים שאני רוצה לחיות וכשאני אתאמץ ואטפח את החיים שאני באמת רוצה לחיות השפע יגיע וזה מבקש שאהיה, מבקש שארצה. אם לא ארצה כל מה שמחוץ לזה לא יעשה את זה מתממש.

איך אני עושה עכשיו כדי שחיי לא יהיו חיי עוני? פונה לאפיקים שהם לא בהכרח בוקעים מרצוני האמיתי, מבינה בדרך הכואבת מאוחר יותר שאני לא מרויחה בגלל שהייתי מונעת מפחד של פרנסה? או, מה אני עושה עכשיו כדי שחיי יהיו החיים שאני רוצה לחלוטין לחיות והלב מאשר בידיעה גמורה? איך אני מקדמת את עצמי לעבר החיים שאני אוהבת לחיות? אני יכולה לבחור למשל שאני חותרת לעבודה שבה אני חווה סיפוק מאין כמותו. אני יכולה להחליט שאם אין בחוץ מה שנכון לי אני יוצרת דבר חדש לגמרי, שאני יוזמת, אני ממציאה אותו מאפס, כן כן אני.... שמרגישה כה שברירית, יכולה לברוא הכל. לא סתם הגעתי לגוף אשה הנושא רחם. זה יכול לקחת זמן ועבודה עד שהדבר יוגשם ובאמת אחווה את השפע הנכון לי. ואין בכך כל נאיביות. ההפך נכון. אם אני מכוונת את הבריאה למשהו מסוים כי אני מכוונת למשהו ברור (ולא כמו עד עכשיו שכיוונתי לדברים מבולבלים וזה מה שקיבלתי), דברים הרבה יותר בהירים, מרתקים, את יודעת לאן את חותרת, האם זה לא עדיף מלתעות בתהו ובהו שבו חייתי שנים? מאסתי בתעיה... גדלתי ועכשיו היא מנמקת אותי

המפתחות הם התמסרות מלאה לידיעה-כיוון (תוך טיפוח פתיחות למה שמגיע בדרך) אומץ, בטחון, להסיר מעלי היסוס וספק ולנטוע מסוגלות.

אמן.

 

 

 

נפל לי האסימון שהאנרגיה האלימה שלי מאתמול היה לטוטם בשביל העדר היציבות שלי, העדר המסגרת

כמה שאני זקוקה למסגרת

כשאני לא יציבה אני דועכת ונמסה לכל הצדדים ומה הפלא שהכל נמס ביחד איתי, גם האפלה מקופלת פנימה

אסימון נוסף שאני סוחבת זה זמן קשור במה שהפעיל אותי לפני שנתיים כשכל כך ביקשתי אהבת גבר, בדיעבד אני נזכרת שהתפילה הזו לא נבעה מרצון בשל לזוגיות, על פניו, הייתי מופעלת על ידי רצון לחוות יציבות שהזוגיות תתן במקום לבנות את יציבותי מאפס, את העוגן שהוא אני

בדרך טייחתי לא מעט את העוגן

רק בסוף הדברים גיליתי ששום דבר וגם לא זוגיות תמסור לי את אושרי

הכישוף כמובן עבד וקיבלתי את מה שביקשתי

ככלל, מה שאני רוצה קורה

כי באמת רציתי והבריאה שלא שופטת את בקשותייך נותנת את מה שאת מתחדדת אליו

 

{}

 

 

ועכשיו זה מכה בי מכות הגונות

מכות חזקות. אני מקבלת שטפי דם שהם אותם פכחונות, סופת ברד שקטה. הם באים בדרך דומה, גוונם משתנה לאט

 

הבוקר היה מרוח בגוונים לא ברורים. זוכרת שפקחתי עין ולא הבנתי לתוך מה היא נפקחת. נרדמתי וקצתי שוב וזה המשיך, אותו לופ של ניתור מבוהל-שקיעה-ניתור, לזכרוני פעמים רבות, ובכל אותן פעמים - אנדרלמוסיה... טפטופים של חלום שחרגו למציאות והכבידו כי היה לי שם משהו חשוב להביא ולעכל, ומאד נבהלתי מזה ורק כאשר התעוררתי בפעם האחרונה בצורה חדה-תופשת שאיבדתי זמן רב ביקיצה הממושכת הזו שבה לא הייתי בטוחה מי אני ואיזה יום הוא היום ומה מתרחש בעבורי הבוקר שמסביר את צלצול השעון כשבעצם היה עלי להקיץ הרבה קודם, לא הצלחתי להזכר. הרגשתי שזה מחניק אותי... שזה השתלט עלי יותר מכפי שהייתי אמורה להניח להשתלט עלי.

נכתב על ידי , 16/7/2018 23:39  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



געיה


דוחק בי קדימה קול משונה ועגמומי שטוען "את לא יודעת שאת בעצם בדכאון" 

אז אני מסתכלת שוב וסורקת את מרחביי הפנימיים עם קום ועם שוך היום

הלפידים מהבהבים וכבים בתמיהה וכמעט שמתערבבת עלי דעתי

כי יודעת שאין זה כך כעת

ויש מקום שבו רגע של התמקמות נהיה מסוכן כי דווקא שם דברים סוררים באים לבדוק אותי

באים לדגדג אותי על חידודי ציפורניהם

הייתי שם קודם והלחשים שקדמו לזה היו נוראים אז זה לא זה

אני לא בוכה כבר כמה ימים ואני לא מציינת את זה כי זה פסול, אלא כי יש בכי של מצולות

פלג המים הנוכחי משתקשק מכמה וכמה קישורי בריאה יפהפיים שהופיעו אצלי והדגש הוא שם 

כמה שמשתדלת להדגיש עצמי שם {טפטפתי מעט מזה בפוסט קודם}

תדהמות קטנות ועוצמתיות שאין לי איש לחלוק איתו מלבד אלו המעורבים בהתגלות כשהיא קורית

זהו לא פלג שמשתקשק מחרדה. לא צליל נוקשה וצלול.

מים שפורצים שבורקים

שרוצים לספר על עצמם

והקול הזה רוצה שיכשל כוחי

נכרך אחרי

כמו שעת ערביים בעולם אחר שמנסה לשכנע אותי שאני שם

ובעצם אני פה והעת היא לילה

 


 

משהו בי מתנחם ושלם עם הבחירה שלי להיות מטופלת בידי מכשפה ולא בידי פסיכיאטר. 

 

מה מתרחש בבית בני האדם שלי? התכווצות, ביישנות, אני נשמטת, קול חלוש

הייתי רוצה לדבר עם מישהו

להרגיש מובנת ונראית, מרגישה שאני באה ממרחקים עם מה שאני לעיר זרה ואף אחד לא מבין וכל אחד מתעלם

אדם אחד להעמיד איתו שפה 

שפה שמתוועדים בה ומרגישים בה קרוב ומבינים ללא שפת אנוש, ללא עברית, ללא הגה

ואם יש הגה, שיהיה זה החיק...

במובן הזה יש בדידות כזו לא של חושך צלמוות אלא ישיבה על גבעה והתאפקות עם הרבה כאב

אני לא רוצה לשנוא את העובדה שאני אחרת אבל אמא, אדמה, אם אניח אוזני ללחייך תגידי לי מה לעשות?

 

 

 

 

 

 

 

אולי זה הזמן לסיים כאן

אם אתם חייבים להבין קסם... אני לא... אני לא מסוגלת. .

 

 

 


*

נכתב על ידי , 13/7/2018 00:01  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קוץ אגבה וזעזוע מכונן (זכרון ראשון)


האגבה המתה בחוץ לא מנעה ממני לקחת סכין קטנה, לצאת כשהחמה לוהטת ולקצוץ ממנה קוצים אחדים, רציתי כבר הרבה זמן לקחת ממנה כי השלוחות שהתייבשו לפני ההגעה לקוץ צרות מספיק ומדוייקות לי, ארתום את חריטתן לחימר, אנסה לטבול גם בדיו

מה שכן יש לשיח הזה הבל צמררן לא נעים במיוחד, אני רק מקרבת את אצבעותיי וחשה בו מעקצץ בי. אולי הוא מעולם לא חדל להרקב

 


 

*

 

"את יושבת מולי ואני רואה פער עצום, עצום, בין מי שעודנה צעירה, לקדמוניות העתיקה והעצומה שבה... אין דבר שיעיד על השורשים האלו.

אני זוכר שזה עלה לגבייך בטקס שפת הברקים לפני שראיתי אותך, ועכשיו כשאת פה אני יכול לחבר"


לאחר שרוהאן אימת מולי את מראות הזכרון שעלו על עיניי הפנימיות במהלך מעגל זכרונות קסם (שבעת הנחשים של גוודלופה) כזכרון של הווית קסם שלי, זה כבר היה ברור לי לחלוטין. כל הספקות נשרו ממני. זו ידיעה גדולה שאצטרך לחיות אותה מעתה והלאה ואינני בטוחה כיצד להתהלך איתה בעולם החולין

 

כשאנשים נתקלים במה שהם מכנים צירופי מקרים מרובים הם מתרגשים ורוצים מזה עוד, זה מפעיל אותם, הם מחפשים את זה, אך לא כולם מוכנים לראות את זה כמשהו שאינו מקרי וסיבתי וכן מסתורי-נסתר.

אני תוהה מה יש בקסם שאנשים לא רואים בו די עוגן... כדי לתת לו מקום בחייהם ומבטלים אותו בנקל. בשבילי זה העוגן היחיד שבלעדיו אני כלום, אני דועכת. לא מצאתי איזון בינו לבין העולם הנראה... אך נשמתי בחרה ללון תקופה מסוימת בגוף אדם. אני לא יודעת למה בחרתי ככה הפעם, בגוף אדם, אבל יש משהו גדול ממני שעוצר אותי ואומר, חכי לי אני כבר בא להראות לך, אבל הוא לא בדיוק כבר בא, למעשה אני לעולם לא אדע מתי "יבוא" ויגלה לי כמה גדול הוא, כמה עד כדי כך גדול ממני. וזה לא סותר שיש עבודה מורכבת על פני אמא אדמה ובוודאי כשתבקר אותי מוות המיילדת היא תשכיח הכל ממני כדי שאלמד להזכר מחדש. בהוולדי שוב, אצטרך למצא את החוטים ולעשות את כל החיבורים לבד וכל השבילים יהיו שונים בכל פעם כזו. בכל אופן, כאדם, יש לי הרבה ללמוד וזו לא למידה נעימה כי אני מאד עדינה ויש הרבה גסות בחוץ, יש בי סיפור של שבריריות שאני לא רוצה שיכווצני.

אבל אני בדרך וכל כך מתרגשת להתעורר כעוף החול אחרי שישנתי זמן... והתנועה השפתית שלי כמוה הגופנית שהן על זמניות.. מתחברת לי עם הלא אנושי שבגוף האשה אליו נולדתי.


*

מעט על התהליך שהיה. את הזכרון עצמו אני חוששת עדיין לחשוף פה


המעגל היה טעון באנרגיות אינטנסיביות ביותר, עד כדי שבסיומו, לאחר שעזבנו ידיים ופסק המזמור, התנודדתי המומה ומסוחררת דקות ארוכות - נכנעת לזרמי הזכרון מתמקמים בי, מודה על מה שהלך את כל השכחה עד למקום עתיק, מזמנים בהם לא ידעתי זמן. מהזמן שבו לא הייתי אנושית. ככה הסתחררתי עוד לפני שרוהאן הבהיר וחידד את הזכרונות של כל אחת ונתן ביסוס. מי שהצליחה להזכר בזמן התהליך היתה ברת מזל. חלק קיבלו מקומות גאוגרפיים ממש שקיימים על פני האדמה שאותם הן ראו ברוחן ושם התרחש אותו זכרון. לעתים לשוב למקום הזה יכול להביא המון. לפני הטקס ידעתי בבירור שהתהליך אינו הבטחה לזכרון. החכה מוטלת והתהליך קורה, אך מה שיעלה ואם יעלה תלוי בנוכחת. זו הסיבה שהיה לי קל לוותר בהזדמנות קודמת, לא חשבתי שאצליח להזכר... הרי זו חולשה שלי מהעולם הרגיל. ופתאום זה בא לי בעוצמה כזו. הגבתי מאד חזק. גם מילת המזמור שכל אחת זימרה ללא הרף ומחזיקה את הרטיטה של היזכרות לא יכולה להבטיח שיעלו זכרונות אם לא משאירים מקום פתוח לדברים לעלות. ומה שעולה במעגל הוא בהכרח זכרון קסם כי הרבה אנרגיות מזומנות על ידי רוהאן בדיוק לשם המטרה הזו שהיא רק אחת מדרכים רבות להשיב את הקסם לעולם. עולם ששכח את הדם שלו. עולם שבו התרבות השכיחה את מה שלא נראה. את מה שלא מובן. 

אז בגלל שכזה המעגל, וכל שבתוכו אמת, אין תעתועי שווא. זה מחזק אותי כי כך אני יודעת שמה שראיתי היה אמיתי, הרגשתי את מה שראיתי כל כך חד.. מאוחד. קרוב עד רמת המרקם... שלא היה סיכוי שזה סרק. וזה היה רציף יחסית. וישיר, ונורא יוצא דופן, לא זכור לי שנזכרתי במשהו אי פעם.. ככה. 



זהו הזכרון הראשון שלי מישותי הקדומה, נמשך מקורי הוויתי

השבריר, הזכרון הקדמוני הראשון שלי כיציר קסם

עכשיו כשאני יודעת הגבולות נדחקים... עכשיו אני מבינה כל כך הרבה... ואני תוהה האם זו מדרגה ופתח



רוהאן היה בהשתאות למול הזכרותי, כי הוא עשה את לבו וכשעושים את ליבנו קורים מופלאים שבדברים

 

מבין גושים מגובבים של אותו יום (התנגשויות אנושיות דיסהרמוניות) נסתמן לו ערב כל כך חשוב ומסתורי 

מעל לששיערתי בשבילי

כל המעגלים שיגיעו אחרי כי אני רק רוצה להזכר בעוד ועוד



*

לאבה

אבני לאבה

כעת אני מביטה בכן בעיניים אחרות


 

 

המעברים האלה קשים לי

לרדת לקרקע קשה לי

לרדת לחולין

שמישהו יתפוס במותניי ויוריד

נכתב על ידי , 12/7/2018 14:44  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ביישנות


כל פעם שאני מנסה להקשות על הביישנות שלי ולסלקה, יוצאת ממני שפה זרה שבין העמדת פנים שאני לא הלך ביישני לבין גמיעת כל ההבעות ממני באותו הרגע. זוהי די התגרות ואני חוטפת על כך אחר כך ביני לבין עצמי כי זה עולה ממני נחוםתקום וכל נסיון מלאכותי להראות קשוחה נופל די מהר. 

אולי כדאי להשאר שם עם מה שמופק מתוכי זך. להתמיר. אולי הביישנות היא מצע רך לחתל עליו כל מה שיש לו טעם ראשוני. אולי הביישנות היא רק הפרשנות.

ואולי זה רק הלך, או תגובה. גורמי ההרגל והרגשת הבטחון משמעותיים. 

ובכלל נדמה לי שאני יותר מתביישת ב מאשר מהלכת בביישנות. שזה עומס אחר אחר לגמרי. 

אך כאן העניין שלי הוא מול הביישנות. מקום מפגש עם תהיות ולא מפגש של עימות. 

 

הדם שמאחורי צבע העין אינו גלוי

מופלאה העובדה שהרבה מאד יכול להתחולל בממלכה הפנימית שלי ומעבר לנשמע רם וחזק בנפשי איש לא יכול לשמוע ולדעת. מבחוץ לא קורית אצלי שום התרחשות אלא אם רואים לי דרך חולשתי ודרך מבטי והקרנתי הכללית. על פניו בדרך כלל אף אחד לא רואה אותי. איזה הס גדול ורחב. וזה לא אומר שלא ירד שם כבר הלילה או שדובי נמלים משוטטים וזועקים. יש בתוכי שיח, יש בתוכי את המפנטז ללא הרף. ולא מה חשבתי, ולא מה אמרתי לעצמי, נשמע בחוץ. ומבחינתי אני מותשת כאילו אמרתי המון. כל שדומיין בתוכי לחלוטין מציאותי. 

לפעמים מוזר לי שדבק בי פה וזכות להחליט אם לדבר או לא. 

אין לי רצון לפתח את זה. זו הכרת פליאה. לקום אל גוף אנוש מדי יום עדיין נראה כמו חוויה מעורפלת. לעתים קשה במיוחד.

אולי משום כך תמיד מצאתי את השינה לצד מישהו מעגנת את יקיצתי לפעימות העולם. 

נכתב על ידי , 10/7/2018 14:21  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה




18,059
הבלוג משוייך לקטגוריות: שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללשון-קוץ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לשון-קוץ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ