לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ביני לבין כבין חלומות לפז



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2017

דשדוש


זה עדיין לא יורד אל המודעות


אני צועדת אבל אין לי קרקע, אין לי בית שנעים לי לבשל בו ולפיכך לנשום או לנשום בעת שאני מבשלת, שזה כמו שלא אנשום במהלך שאצייר וכבר שזה עשוי בצורה חולנית, אם כך. אז היכן אני צועדת?


אני בכלל פועמת לתוך צעידתי? החרדה מסבכת את התנועה, מאדירה את חשיבות בית החזה מאחר והכל מתגמד ביחס לבית הזה, כאילו רק בית החזה שלי קיים לאותו רגע ואין דבר אחר שמקיים את האפשרות לצעוד לשם או הנה


ובדיוק בגלל, כי משהו בי בשכבות הפנימיות יותר, לא דרוך: לא עוטף אותי פכחון, אם אני ישנה מהבפנים אני לא אתעורר בחיצון

עלי להיות נדחפת, כאילו בבפנים של העורף, שיפעיל אותי.

אני שרה לעצמי וזה מרקיד את הדפרסיה אל מותה, אלו רגעים טובי לב לברך עליהם גם אם לאיש לא אכפת מקולי המשתנה לשירה, ואני מבחינה במי ומי שלא והנפש זוכרת עת למי להפתח


 

ליד בני אדם אני רוצה לחלום בהקיץ מבלי שזה יהיה משולל ממני


ומבלי שישפטו אותי


אך יהיה זה משונה להגיד שהם צקצקו אי פעם לחלימה קלה בתוכי או לא ירצו לראות בי את הנמנום שט בתוך מיימי העיניים שלי.


כי כך זה מרגיש לי להיות לא ערה, למרות שמבחינתי להיות ערה בתוך דמיוני ובתוך עולמי הצבעוני (שלא נושק למציאות ולא ידוע לפעולת הדיבור) הוא הערנות, המצוקה היא שאי אפשר להיות שם תמיד. יש צבעים שלא מדברים, הם לא מילוליים, יש דימויים שנצפים בי והם לא מילוליים, לא מועברים בפה וכאני רק מנסה אני יוצרת מלמול, היסוס, גמגום. יש להשאירם חולמניים וסמיכים, אי שם. עיני הנפש שלי ישנוניות ומתחת לעור המרתק והאכזר חיית הטרף שלי מפוחדת עודנה, שערותיי סומרות מרוב שאני מבוהלת מחיי-שלי ומחייהם-שלהם שקורים לידי... אלו שלעתים אני קורית בשלהם ואין לי מושג ידוע על איך להקלע לכל מיני נתינות שאני מפנטסת ולמיני חיים שאפשר וחכם לגמוע מהם וללמוד אודותיהם ועדיין ללטף את הפרווה שלי, זאת אומרת זו שאלה, איך עושים את זה, לחיות במוקדים רבים ולשמור על שלי, לטפח את מה ששלי. אני אוגרת אילוף ועיני החיה מביטות החוצה בתהיה גמורה ובאמצעות בטני


אני מחפשת חום בכל עיניהם של בני האדם

בלי יוצא מן הכלל

זה מעולם לא השתנה, הערגה הזו לחום,

אם להיות גלויה רגע לפעמים לא אכפת לי, וכאן אני מברכת אותי ברכה גדולה כי כשלא אכפת לי זה לא מפרש אותי לאפטית ולמעשה הרגישות הזו שדרוסה בי היטב לא תתן לי לקחת אף לא פעימת לב אחת מדברים (גם אם חוסר אונים מקפיא את הפעולה האכפתית) אלא שזה דומה ללהטוט קטן, תעלול של הנפש להצליח לגבור על העיניים המדכאות אותי, נסיון השרדות על הרגע המצר


ובכן הרבה אכזבה

אני עדיין טומנת את עצבותי הרחק הרחק בפנים


עייפתי מן מבוכה

מה אם אפסח על המבוכה, מה יתיישב בחלל כזה שהופלא לפתע

אני רוצה נורא לבכות על איך שהחיים שלי נראים, נניח בכי של אושר יהיה מפתיע - יביך את בכי הצער

נכתב על ידי , 21/4/2017 01:29  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מה בעין שלך


כמו הגשם שחותך את סופת החול ומרשה לעיניים להפקח בזהירות שוב כך הבוקר מוזג לגרונו הדואב של אמש את הנוזל המתוק המחיה, לילה בו כאבתי מאד שלא בשונה משאר הלילות והשתדלתי לשתף בכאבי כדי לא להתרחק (אני לא רוצה להתרחק)

וזה מרגיש בהיר ויחסית נראה שהסתדרת סוף סוף עם להיות שקטה, לקבור את מדורת הנסתר שלך באדמה מהלילה כי מה שנאמר לך אמור להספיק.


ואז הצהריים האלו החמים נראים כמו עצמם: בוהקים, ברורים, זורחים גבוה, אבל זה לא עוד בוקר והסלחנות שבתחושת התחיה

וכבר שאני יכולה לחוש בנפש כורעת לתנועת זחילה

עדיין יום אך אני מתבססת על שקיעה, זאת אומרת שכבר עכשיו מתבססת בי שקיעה וזה לא משנה שאור, כי זה מתחיל לקרות ואני שונאת להיות לבד בצהריים אבל ככה זה


מרגישה את זה מתחיל לנוע מתחת לחזה


היא מתלפפת סביב חרסינת הודאות הזו, חונקת עוד ועוד עד שנשברת לי הודאות הקטנטונת לרסיסים גרגיריים


ואיך שתמיד נדמה לי שאני מצליחה להתעלות אני מופתעת מכמה שבכלל לא הייתי קרובה לשם, אפילו לא מעט, גם אם הרגע מבטיח שכן, שזה בסדר עכשיו, כאילו שתי קריצות ליד הריאות אומרות לך שאת בעצם כואבת דבר שאין לך יכולת למגר, אין בך חמלה עצמית כי אם היתה כזו היית יודעת ששום דבר לא אמור לפגוע בך כמו שאת חושבת שיפגע. אינני יפה והעור שלי נראה כמו איך שמרגיש לי בפנים וזה מדוייק להחריד, אינני מרתקת אדם אחד אך מרתקת אחר וזה מעניין איך שהדברים נעים כך תמיד, ואם את לא מספיק בעיניי אחר אז נסי להתמלא כדי להיות בעיני עצמך מלאה וזה יהיה הכי אמיתי, הכי אולר שלוף, ואולי רק כך בעצם האדם מתחיל להאמין שאת שווה משהו, -כשאת מאמינה לעצמך


 


על כל פנים לא מצליחה לשחרר את זה מאחר ואני מאמינה בזה וזה בטח יצבוט עוד חודשים ככה בשולי היום, לפני השינה, בין המילים, ליד השתיקות, כעבור המילה האחרונה, באמצע הקיץ או בכולו


זה לא מגוחך אבל אני גם לא מפיקה מזה שום עניין שיש בו מהפענוח כי מה יש לפענח בכלל

ואם הקנאה שלי מוצדקת? אז שתהא, אוהו שתהא. כאילו אני לא ידעתי עוד קודם שאני לא בין המוצלחות ביותר. אני מחזיקה במחשבות מאד דלות ממש מהסוג הזה וזה מצב ביש, מצב מכוער, יש לי בחילה.

אין לי מה לעשות בנידון חוץ מלהניח את זה מתחת ללשון


שהבכי רק יתבשל וירצה חזק חזקקק להיות ואני רק אתן לו להתבשל מבלי שיתקיים כי אמרתי די ונאמר די ואני רוצה להיות נחושה וממוקדת, לשמוח מהפרפרים עדיין כמו שפעם ושיהיה תמיד העדיין. שאוזני תזדקף למשמע הצרצר, שלבי יתרונן מריקוד הפרפר, שאתנחם בכל היופי שישנו בטבע, אמא אדמה עצובה כל כך ממחשבותיי, אני בטוחה. סליחה.



נ.ב

נותר לראות


זמן נותן מתנות שונות ומשונות

יש מקום לצחקק עכשיו צחקוק קטן של ביני לביני

מהול בעצב

אך גם באנחה

נכתב על ידי , 17/4/2017 15:13  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אין לי מושג קלוש איך זה שהעצבות הזאת שמבעירה את איבריי בתוכי באמת לא מבעירה אותי. זה כבר מעבר לרק נסבל. אולי הדכאון המכשף הישן והרע עדיין לא מת. כל מה שצריך זה רק להרים ידיים, לחיות את האמוק. וכך הוא מופיע, מרחף במרום על מרבד וככל שהמרבד קרב כך נשימתי נעתקת, זה סוגר על הריאות הורדניות וכשאני לא מצליחה עוד לנשום זה בא אל הבטן ושואב אותי פנימה. יש מבוי סתום בכל, הכל נראה לי רחוק או דועך, אני משעממת את עצמי. לחשה ללבי המחשבה העגומה הזו המוכרת על תחיית יצירתי, מגוחך שרק כשאהיה לבד באמת היא תשאר לי אבל אני לא במעקב כזה עוד, לא רוצה לבד של הסתגרות מהטבע ומטבע האדם, כולם יפהפיים, עלי ללמד את האדם על העת שלי לחוש בגירוד ההתבודדות. כשזה מגיע אני רוצה בזה. ודבר בזה לא סותר את רצוני שישארו לצדי. רק כשאתאקלם באמת לכך וארגיש שנותנים לי להיות חפרפרת במאורתי לזמן מה מדי זמן, אדע לשלב. בנתיים המאבק הוא בכלל לחזור לחשוק ביצירה, להביט בה כאילו היא מתגעגעת אלי ולא רק אני אליה. מחר אכתוב ביומן מה אני רוצה לרקום ומה להכין ובכלל לשים לנגד עיניי רצונות ברורים, קצת פיקוד. אולי. 

*****
אם זה יהיה חזק ממני ואוותר ואעזוב כי אני לא יכולה לשאת שאני לא עצמי, שלא צומחת. שאין לי מה להראות גם אם זה חסר בסיס כי ברור שיש לי אבל לא כולם מזוהים לי כחוקרים אותי באמת וזה גורף אותי להשראה מאד רזה, להדמות לי כלא כלום, כשאין יותר את התזזית ההיא מימים של יצירה חמה ודמית. מה נסתר ממני? לא ולא אני לא עוקצנית ולא חסר לי דבר ואני לא היא ואם אני לא חצופה לדעתו למה זה מעורר אותי לרצות להיות, כמה דפוק מצדי. אני לא חושבת צלול מביצת הנחיתות הזו. את לא יכולה לדעת הכל ועל מה שבאמת שוכן בלבבות ואולי משום כך משום שמסתורין מוציא אותי מדעתי. כמו שהתמכרתי אליו. די עם זה. איזה שוט יעזור להתפכח? אם תעזבי זה ימשיך לרדוף אותך, תופיע אחרת כי תמיד היתה אחרת. תמיד היתה מישהי להתייחס אליה. מכאן אפשר רק להחזיק אותי כדי שלא אעשה דברים פזיזים כמו ממש להתרחק.
נכתב על ידי , 16/4/2017 16:53  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ג'מיל


די בסדר לא להרגיש כלום, לתחוב נר ארוך באדמה, להביט בו בוער ודועך פנימה אל האדמה. אבל זוהי דווקא המחשה שלא מדברת על כלום, כי אם על המון. על הכל. אז אולי אני מרגישה הכל. כן. כפי שהכל מבחינתי מביא לריקנות ללא תחתית. ללמוד בעקשנות ובהתמדה לא לחנוק את הכאב, אותו כדור עשן קטן בתוך החזה, לדמיין קוי מתאר של המעגל שהוא



לא עוד כדור עשן, מר



לא



 



עכשיו הוא מדבר זהב לבן, מעגלי



שמתרחב ומתרחב ופושט בכל הגוף



מזהיב את כולך



זהב ברחם



זהב במעיים



לבך הזהב



והעשן בורח החוצה אל השיח



או שהוא הופך לשיח



לזרד



או לקול צרוד המשנה את קול המואזין נניח



המואזין הופך לציפור שיר



***



שבתי מעורבת מהביוספרה העטופה בזלת וגיר ומאות צמחים וריחות מטהרים ומתוקים של פרחים שלא הרחתי קודם. התמוגגתי מהאלונים הצעירים והזקנים, מהמינים הרבים של עשבי השמורה, ריחות מנטיים. הסלעים מרפאים אותי. המישוש אותם כמו לגרד בחיים אחרים, ידי אוהבת אותם וטופחת עליהם.



 



הדרך חזרה מהכפר היתה מתובלת בעשרות מסגדים עלובים שמצאתי בהם חן, משהו במגדל הדת המתנשא לפתע מחלקת מדבר מרובה פחונים ובתי בטון לא מסוידים, סובב את ראשי לאחור. שבתי לארצי מפוחדת שאפול לתחבולות הסחה שוב. אני לא יודעת מה אני מרגישה. אני נזכרת בשיחה הפועמת כל כך בין שלושתנו, זוכרת שהתחלנו לדבר על אור כשהרעמים אמרו לנו הס ופיצחו את השמיים הליליים של כפר דנה, קוטעים אותנו בוערים בשתיקתנו, משתהים ומחכים שישיבו הגשמים את רשות הדיבור. הרגשתי יחסית בסדר ויחסית לשפה שאני לא אוחזת בכישורים מוצלחים להניע אותה בפי בצורה הגונה חוץ מאך ורק לפגר אותה בתוך פי, הרגשתי אפילו נינוחה במידה, עיניי האשה היו כה טובות וחמימות ונדמה לי שזה סוד ביני לבין עצמי שיש איזו ברית חבויה ואופציונלית בעיניו של אדם שארצה למצא בהן מחסה והבנה שהיא מחסה ואם המחסה הזה לא מורגש לי ועיניו מרוחקות אני אכבה כמו נר שבא עליו משב אויר חזק. יתכן שאכן הבנו את כוונות הלבבות והמילים הן רק נסיון היחיד ללקט ממאגר היכולת השפתית. הרגשתי צמרמורת מתפתלת בגופי כאשר דיברו בשבחי נשמתי. לאחר שהושיבו אותי על כסא ונשאו ברכה לכבודי הצלחתי אפילו לומר להם שמלאכים מזהים מלאכים שהרי התחושה הזאת מלווה אותי תמיד, בזמנים בהם מופיע מלאך, -אני מרגישה בזה.


דבר נוסף שרובץ עלי הם הסימנים או דיוק העיתוי שלהם לנכוח בחיי, אפילו היא, אפילו הוא, אפילו שניהם, למה זה מפחיד אותי? עלי לפחד מהקנאה שלי, היא כבר אישית יותר, מסוכנת יותר. למה שאפחד שיעזבו אותי אם אדם שעוזב אותי בוחר לא לרצות איתי? אם אפרד מהחשש אוכל לנשום, אוכל לקבל בהבנה. הסימנים האלה הם לא מבהילים אם יש לי אומץ להתאוורר מעט ממה שאני יודעת לעשות הכי טוב וזה לכאוב עמוקות את הסימן, יכולה לקחת את נקודות הזמן והאנשים הצצים בהם (אין הפתעות) כברכה, אות של ממש שלא עשיתי שום מאמץ לקבלו בדרך רגילה. הכל מונח לפני ומבקש לחדד אוזניים, מבקש תבונה, אולי השלמה. נדהמת מכמה שהכל קארמתי, ולמה שלא אגלוש לתוך המסע המתמיר והארוך הזה שמוכרחים לעבור באין ספור המעברים והמשעולים המנוקדים בהרבה בני אדם המופיעים בשלל דרכים מרהיבות. למה להתעלם. אז הנה אני לא מתעלמת. זה מולי ואקח את זה.



אז לא השגתי שקט בדנה כי אני עדיין חלשה והגעתי חלשה, השהות לא היתה נזירית בשום צורה


שוב לא מספיק אדוקה לזה ורק כך הייתי יכולה לחדור את השכבה ולהגיע למאגמה, לדממה

ואת הדממה רציתי. לשתי אותה בראשי עד שהיא פסקה לחיות בתוך רצוני כשסוף סוף הגעתי על המקום. הבעיה היא הרי שאני *מתכננת* דממה, או שמא מארגנת, וזה תמיד נראה לי מגוחך למימוש כי מה שאני באמת מבקשת לעצמי נשגב ומעמיק הרבה יותר מתכנון. זה דורש שאחרוג אל מנוסה יותר משאחרוג מהיומיום אל יומיים מיוחדים. המחשבה על רגעים ייחודים מבעוד מועד גם היא שגיאה כי אני לא יכולה לצפות להתנשאות כזו מעצמי כשיש דברים שנראים לי בנאליים, כסתם רגעים, שהם לא נירוונה, נגועי שגרה ודווקא הם מכנסים אותך או רוצים שתמצאי בהם את הבריאה, את ההיקסמות והערך. למצא את הקסם ברגיל ביותר ולא את הקסם בסביבה דמויית קסם (שיעור)



 



אני מתלבטת אולי,



אני בנקודת השבירה של הגעגוע ליצירה



הריאות שלי גועות



כל מה שיקרה ממילא פשוט נראה לי שוטה, מחליש, או גונב את דעתי. גם אם רק נדמה לי (וברור שנדמה לי. ישנו אמוק לחנוק) ובנתיים אני הבוגדת הגדולה הבוגדת בעצמה כי ידיי טעונות מלוא העוצמה והן נופלות לאוננות, נופלות נובלות לבטלה, וזה נראה לי שפל מצדי ונוגד את הרוח האלוהית שבי, האופן המיוחד בו נשמתי מרחפת איתי על הסלעים המנצנצים (אם מביטים היטב והאור מופנה) לא יכול להסחט לטובת חשרת עבים כמו חרדה, ועם זאת אינני אשמה שאני נקודת התורפה של הכל. אבא שלי מהווה שיעור קשה בשבילי, הבעת החומץ על פניו שקיבלה את פניי שאפילו לא מביטות בעיניי הזכירה לי גשמים חמוצים ועצובים שעוקצים את סוף השרב, כשאת לבדך. הוא אומר משהו ואני לא שומעת אותו. שכחתי את תרגיל ההגנה שקיבלתי מזהבה, ההתנהגות הרוחנית שלי לא עקבית, ואני מבולבלת. רק רוצה שיניח לי ואת המתח האצור בו יטמון בחוץ, לא בי. נזכרתי קודם שאין לי חוג חברתי, מה פלא ששכחתי איך מדברים ברבים, איך לא מפחדים. אני מרגישה לבד לא מעט. התרחקתי מאנשים ועכשיו מאוחר. הבית שאני חולמת הופך להיות מוטיב ששוב חוזר אל התהום ושוב אכזבה ושוב אין לי מושג קלוש אם אשאר בסוף לבדי עם כל החלומות הללו. מכאיב - אני הכאבתי. אז שיכאב.



לא יודעת איך להפגין על העוצר, מדוע ישנו רצון וערגה זכים זכים אני נשבעת שזכים ואין עשיה מדוע הפחד הופך להיות שד משתקע שהרוח האמנותית לא שורפת בזכות שהיא גבירה ומלאת הוד יותר מפחד, הפחד כמו חבר לשמירה, שאם את נרדמת, יחתוך לך את כל הגרון. זה מה שזה. תני לו את עצמך והוא יבלע. אפרוס ניירות אולי זה יקל עלי במהרה ואתפוס בעפרונות, אולי יעזור לפתוח מחברת ישנה להזכר במערכות ובסימנים שאני המצאתי, כי השדות עושים זאת למשל - נפרשים, הטבע פרוש לפני תמיד, הכל צריך להיות לנגד עיניי זאת אפשרות אחת אבל זאת רק דרך אחת לנסות לעלות על החמור הזה לפני שיברח, נכון? נראה. זאת הופכת להיות תסבוכת וכל העשבים שאתפוס חזק חזק לא יתלשו מהאדמה, נניח בחלומי הפעוט הם אלו שתולשים את הפחדים ממני, עוקרים אותם באותה להיטות שבה זה בוער להשאר, שלא כמו ששיערי לפעמים נושר באיזו קלות מוזרה נעדרת צליל על אף שזה חזק, הכל כל כך מוזר, מרגישה כלם, מרגישה שבלעתי את השיחים הקוצניים בחלום, שמשהו קדום ממני לא נפרע. הלואי והיה לי קל להניח לכל להיות שותת דם שכזה כאילו זו חניכה שאני מייסדת פעם ראשונה. אכפת לי מדי משיהיה לי יציב, כדי שאצא ואתן לעולם עלי להיות יציבה, או לפחות להיות מילים ברורות אך לא אני ולא הם מבינים את דבריי וכאן נמצא הקומודון, פה עלי לצוץ כמעוניינת להנצל וסוף סוף אל יצירתיות. לא בטוחה אם כשאני מניחה לדברים להיות זה הנכון דווקא, למה שיהיה בטוח לחשוב שמה שעלי לא להאבק בו הוא חלק מהטבע, מה אם זה מפריע לי באמת, איך אני יודעת?


אני לא בוכה... אני זקוקה לזה עכשיו. הייתי צריכה לבכות בטירוף שלשום כשהיתה סופת חול בכפר עד לפנות בוקר וגם נביחות כל הכלבים לא נתנו מנוח, בתוך כל זה הייתי צריכה למצא סדק, כי אני נואשת למשהו ואני מתפקעת מרוב בלבול של קרוב-רחוק


*

תיעוב הגוף, תיעוב גופי-שלי, לפעמים נראה שאנשים לא רואים את מה שאני מסתירה בגופי ואז אין להאשימם בדברי שקר או שאנשים רואים את מה שאני לא רואה כי אין לי אפשרות לחוות את מה שאני מקרינה, אני שולחת הקרן. עלי לכבד את העור, הוא ערוץ תקשורת, אבל הוא לא יכול לבד.



 





מחשבות על לילה ומג'נון

 



 

נכתב על ידי , 15/4/2017 00:09  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אלון כחול


אם תמשיכי להתכווץ כך בעבור איזשהו ריצוי


שימי לב מתי ההבדל מטשטש בין ריצוי לגילוי סובלנות ומתי משהו ממך נפגם כשאת מתנצלת


הכל יתכווץ יחד איתך, כל פוטנציאל חבוי וטוב. די.


ישרי גב, פתחי את הפה כשאת מדברת, הביעי בלי חשש


הנורא מכל לא קיים

נכתב על ידי , 11/4/2017 19:56  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




ואולי



הצער הוא אכן תחושה בסיסית שדרכה העולם נראה בתנועה


אז למה זה מרגיש לי כתסבוכת יותר מאשר שאוכל לחוס ולשחרר ולתת לזה להיות צער
קדימה, שיחיה בתוכי
כמו זו עוד רגישות


אז למה למה שדווקא אותה אפיל


 



בשביל לצנן את הדם שבוער בצווארי ומגרגר ורוצה לפרוץ לעולם הכוכבים


אני צריכה בסך הכל צינה. או שיחנקו את נפשי וימעיטו אותי לזרזיף של דם (נפשי), ואהיה אחת עם ערוץ הנחל

כי ממילא לא מבחינים בי




פעם המהמתי את השיר הזה כאילו אני מתכוונת להסתחרר באמת הנה והנה





{{דם ומים


סחור וסחור


בין רגליי


ומתחת לאדמה}}





בא לי לגהק את המועקה הדיונונית החוצה


אומר תודה שאני בכלל מרגישה
כל דבר. תודה.


רוצה שמיץ הפרי יטפטף על פרקי ידיי כבכל קיץ (ממשמש ובא, אז מה) ותשאר לי קליפה לבנה שגם אותה אגרד בשיניים


כל חומרי המציאות האלה




ואחרי ככלות הכל רק רוצה לחמוק מגופי, מעורי המחליף עשרות שינויים על פניו, מעיניי המשתפדות ב וב וב


סתם מבלי שאבין דבר על המושא. ומ-ידיי?

נכתב על ידי , 6/4/2017 23:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

בת: 28

תמונה




16,225
הבלוג משוייך לקטגוריות: שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לtzrr tzrr אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על tzrr tzrr ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ