לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ביני לבין כבין חלומות לפז


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2017


לדעתי כל עוד אני לא נפטרת מהעול שהוא תעוקת מה שדבק על המעטה שלי אני לא יכולה להרפות למול החיים להתהוות כיוון וזה מה שעוטף אותי, מעריכה שזה לא שטחי ולא יכול להתגמד לאך ורק התמסרות לשיהיה ודי וחסל בושה, אמנם ובהחלט אך ורק עוטף אותי אותו עול, מרבד מטרד מרבד העור החולה שכזה, ולא משקף או שבעצם כן משקף? את המתח החד חד, קוץ אגבה, חד, ואם לא המתח, ואם יש פה רגישות שלא הבחנתי בה, שיעור מודחק בכח, ובכן נניח שכן. גם אם כן, בסדר. זה עדיין שם ולא אמור. אני בהחלט מתוסכלת כי אני רוצה להלך ערומה, אני חולמת על זה כל יום. על היום שאחשף לאור שכולו כמו שהוא נשמע בהגיה שלו. פתוח ורחב. בהיר. ואני ארגיש שהחלמתי אחרי ככלות הכל ושלא אאמין שהנה חלומי הינו קורה אחרי כל הזמן שעבר


אבל האור להחשף בו כפי שאני חולמת מעומעם בכוחו העז של הלב הכואב כי כרגע אין כך וזו בעיה שאחרות לא מדמיינות להיות מותשות ממנה כי אצלן כמו שאמור, כמו שאמור ואצלי לא ואני נשבעת שבלי קשר ישיר לזה חשבתי היום מה אם אגזור מעלי את כל השיער הלא ברור הזה שמגיע עד החזה אך מזמן הוא נעצר בחיותו אז למה לתת לו להאריך את עצמו כקמל. יש לדעת לטפל כך גם בצמחים כדי לעזור להם לחיות ולגדול היטב. נעצרתי במחשבה על עוצמה שטמונה בשיער, כל שיהיה כל שיגדל מקרקפתי, הרי הוא שלי והוא נושא את האנרגיה של רוחי וגזירה ברוטאלית שלו על מנת להכאיב את עצמך ולהרוג בדרך העלמה לא נשמע הוגן כלפי הנפש הרכה.


אני חושבת שאילולא... זה, הבטחון שלי היה רם ויפה בכל כך הרבה רמות יותר, אני עגומה משום כך. אין ספק. אהובי מבולבל ממני. אני לא יודעת ממה להתחיל וזה מתיש אותי חוסר האונים באיך, כשיש במה, שהוא ברור, ולא אמור. עור. עור.


 


ואין אפשרות להתעורר בבוקר באמת שלווה


וללב שלא נזכר. וכמה שלא יהיה עליז אותו יום שתכף יבשיל


כי אני נזכרת או פשוט רואה את זה כשמתעוררת לצד כתפיי שלי או רק נזכרת קצת לצד כתף אהובי שרוצה לראות אותי ערומה בדיוק כמו שאני חלמתי הרבה לפניו, ואני נבהלת מההזכרות שזהו החולי שנכבל אלי ולמרות שהוא לא איום ונורא הוא איום ונורא מהפרספקטיבה של המצב שישנו ולא משתנה, כמו איזה עונש על חטא אם לא היה דבר אחר ואת אסירת עולם. כי הנה אנוכי מודה בפרהסיה אני מוטרדת בראש ובראשונה בגלל חתיכות עור ממני שעלי שלא הן ולא מה שהן הוא המעיין המבעבע של בעיותיי, אך שוב ושוב בועט בי דחף בהמתי כמעט לקום צחה של סתם, חלום מוזר שהגוף אליו אני קמה יהיה נקי והניראות שלו תהא חיונית ובריאה וסך הכל רגילה. ופתולוגית זה מרגיז וכואב ומחריד שיכולתי להרגיש טוב באמת אם הייתי יודעת שישנה החלמה או שאני יודעת למה.


 


ואני אפילו לא מנסה לחשוב על היות צחורה, כי זה לא מעסיק ולא נחוץ ולא לי, כי למעשה איך איי העור יהיו לא כמותי כל עוד אני אינני כתמול שלשום כתמול לפני. המתח מקווקוו קוצים ובקצתות זה מתגלה, בתופעות הלוואי שלו מתגלה הוא הוא מתגלה, דקיק ומחליא, ומבעד לכל קורי המטרד והתחושות הקשות שבושתי מביאה אני יכולה אולי לפרקים קלילים במהלך יום להיות עליזה מדמיונות על עשיה מיוחדת ונעימה שבחיקה הזמן ולא בחיק הזמן שרויים כל דמיונותיי על עשיה.


 


די נמאס לי לשבת בשבי


זה בטוח


 


אני חושבת כיצד אחזק את כושר הזכרון ומתי אלך לספריה ההיא לאסוף ציורים פרסיים ועל החוטים שחסרים לי לרקמה. ללכת לשדה לאסוף זרעים. חושבת שכדאי לי לחזור למחברת, לשרטט ולחמם את היד, בפרט. שמתי לב שאנשים מאותתים לי בפגישות ומוטב שאתפוס את הבצק הזה לפני שהוא נשרף בתנור


ואולי אכין קמע שאמני, חיכיתי לזמן טוב, הזדמנות לשיר במהלך

נכתב על ידי , 24/5/2017 01:02  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



של פעם שהייתי והאם מתפתה להיות שוב פעם


 

אולי ואולי.. מנסה לגשש. יכול להיות שזה מן הנחיה אוהבת ממני אלי, מהפעם הלוחש לעכשיו הרדום

אולי לנווט דרך החרסינה שאני מבלי לשבור, לנסות לדלות מזיגה אחת של אולי גחמה, התרגשות.

אני גור זאב שמבקש חניכה בנוגע לטורפים כי היות ונאיבית הפכתי טרף לטורף 

מה קרה לאני הלא משולל ואיך זה שחוורון הגילוי מחריד ולא מניע להיות גדולה ומברכת על הטוב שישנו ולא רק על מה שהזנחת-הפקרת מהתוך לכלום.

מה זה כלום. 

 

22 8 14

כולי כפופה לצותת לשיח נמוך, איך מספרים לאנשים שאת איננה, אני רק יודעת שהתזוזה, כל תזוזה, תלויית ניחוח אך אי אפשר לסחוב את זה לאורך זמן

ומה אז וכמה זמן אפשר לפקוח עיניים נמוכות ולמה אין פיקוח על העצל שעושה אותי רזה בבטן, אני לא יכולה לואקום, אין לי סיכוי

ואם אין חיק אז אין חיק,

הצלחתי להגיע סוף סוף לגזע הזית כי משהו בי קטן וקטן והוא לא הדף אותי

יש לי שני סימנים כהים מאת אדם שהכה, אם אני מסובבת את הזרוע להביט, יתכן שאני אשן את שניהם כשלחי אחת נחנקת והשניה גלויה, אחד בלילה השני עד בוקר

יש תשישות, אני מתעבת גרגרים רטובים נורא כמו שיש לי תיעוב והוא רליגיוזי לפרקים. גרגרים רטובים הם מהחוף ואני לא בדרכו. וזכרתי שמילאתי כפה בחודש שעבר, מילאתי אותה בוץ לוהט

אבל הוא נשפך כל כך מהר לכל הצדדים וחזר למעיין, אז אספתי כמות נכבדת הרבה יותר עבור המטרה הנרקיסית - שיהיה לי וזהו, וזה נשאר זמן מה עד שהטחתי את זה על סתם העור, אבל כאן, אחרי הבוץ, כלום לא להוט חוץ מזה שיש באנשים דברים רמים, אנשים לוהטים כי הם רפים לנוכח החמה ומבצבץ ממני דבש שקוף שאיננו - צריך לזכור שזה איננו עד שיהיה שוב, ואני לא מבינה דבר או דבר אחר טוב יותר, לדעת זה ממש גדול, זה ממש גדול, ועל כל פנים, מה שרציתי לאמר הוא שצריך להניח למעיין לזכור בעצמו שבתחתית שלו יש להט ויש גופרית ויש משהו שאפשר לצקת אותו לכפות יד ואת מצדך צריכה להיות מוכנה לקבל אך רק כוויה,

ואת צריכה להיות נבונה ולא איננה, וזה נכון, כי אני כאן, אבל זה לא לאף אחד

 

צריך דברים בטפטפת אבל משהו בי כרישלבן


25 7 14

אפשר לומר שיש לי כוחות להבין כמה אני דומה לחזזיות על הבזלת ובזה אני נגמרת

הנשמה שלי מרוססת ואני לא מצליחה אל האצילות ואל חיוך המתכוון לעצמו, העור משתנה על עצמות הפנים שלי ואם הייתי כבר מוכנה שמישהו ילטף אותו, אותו אדם יגנוב תאנה מהעץ בשבילי כי אני לא אדע לגדל עץ וכל העיניים של הטווס מסתכלות בכל העיניים הנזכרות שלי והן יודעות כמה כח הוא דבר מדומה בשבילי, וכמה זה בלתי נסבל לפכפך כך ולא להיות מפל, להיות רק כפת יד, קערה אוספת גופרית חמה, להיות רק בוהה בסולפטרה בלי להבין אותה, הלואי והמח שלי היה בהיר לגמרי, כמו שמיים כחולים לגמרי

אך הוא כל הפירות הללו, שנשבעתי שהם יקרים לי, ושכחתי אותם שבועות במצולות תרמיל עד שהאבישו

ולא העזתי אפילו להסתכל

וכן אני נוראית היות ואני תמה ונורא נורא, טפשה, וזה לא ממכר אף פעם, להודות בכל זה

למרות שהרבה יטענו לאחרת, אבל אני כל כך סגורה שגם הם סגורים

 

 

האופן שבו הן לסלע ממש

ובעצם מה אני בכלל, אצה, בוץ, על בטוח הייתי שתוקה פעם, במה שהייתי לפני הכל, בקדום. כוסאמק שהלבד הזה כל כך רזה, כל כך קל רגליים, לוקח אותי לכל שרק ארצה, מעלה ומוריד אותי מגבעות ומזיע איתי בגב ומאחורי הברכיים, שהרי ללכת סולו הוא המותר שאת מרשה לעצמך כאילו הנשמה שלך שווה משהו, כשהיא חסרה את הכל עכשיו ולכן תתגלגל באלפים אחר כך

וכבר עכשיו כבר עכשיו שאני עייפה, אבל אני עייפה מכך שאני רגועה בעיתויים גרועים כי זאת נראית לי מחויבות ששוה להצליח בה, כי אני יודעת מה זה הכאב הזה בחזה ואף אחד לא יספר לי עליו

עניין טוב יותר ממה שאני מספרת עליו משום שככלות הכל האדם הוא לחץ ואני לא עומדת בזה

אני לא בשביל זה כי כמה שזה מעשן את האנרגיות ממני ככה זה עושה אותי שקרית ומכוערת בעוד ראי בסך הכל בו נראית לי אני ואני בוחנת אותה, ואני רואה מכוער משום שמה שאין לי, בנשמה הזאת, הופך לריק, וזה, ממש זה, החוסר הזה, נראה לי מכוער, כי זה לא הוגן שאני לא אצילית וזה בלתי הוגן שלא אחייך למרות שאני חולמת אלף תמותות שונות בשבילי, זה לא הוגן שאני לא חיובית עד כדי כך שלא ארגיש בדופק שלי, למה אני לא טובת לב כשרע לי, הרי זה שיעור, ואני לא תופסת אותו, ועד תמותה, מצפים לי הדברים האפורים והדברים הקטנים, והדברים שמזככים את ההתבודדות ומעיפים את אהבת חיי למכתש האיום מכל

כלומר, אין הוא ידע שזה מכתש איום

אבל מכאן כן, מכאן אני לא רואה אף אחד, כך שכולם במכתש, וזה מציק לי שאני מזדקנת, ומכירה את המים יום אחר יום, ומאבדת אותם אל הביוב, וההפרשות שיגמרו, שברגע זה אינם יודעים, למעט העובדה שעכשיו הם ממשיכים, אם רק אתן אות, אם רק אשים את האצבעות על מה שנחוץ בשביל זה

וזה עדיין לא ישנה את המראות של הנעורים מתפנצ'רים לי ככה, כאילו הם ענבים

 

 

אני רוצה לאסוף את כל מה שאיני יודעת

ולהטיל על זה כישוף, שיהפך כרם, או לגידולי חסות

כל דבר

או לפחות להבין משהו אחד, משהו אחד, יסוד אחד

 

29 6 14

את כל הגפיים אני צריכה לחצות, ולזחול בינהן, כדי להגיע למעיין הבוץ הקטן שלי, וכן, אני יכולה לשבת בין שני מוניטורים והגז הזה והגז הזה ינדדו מעלי כמו שהיופי והנעורים נודדים מעלי כאילו נכרו ממקומם רק משום שהם זהב ואנשים נוטים לקחת את הזהב. אני אפילו לא יודעת להתכופף לכל ציווי, כל שהוא, רק כי אני יודעת שאכפת לי ליפול לציווי אם זה חשוב

אבל מה כבר חשוב

ולכן שום דבר לא רואה אותי חשובה לציווי ואני נשארת קוקו

נוגסת בירק כשהוא עוד עוברי

ומאמינה קטנה בפרח אדום שיורד סולו מעץ הבננה ואת תוהה אם זה בודד בערך כמוך

 

ברור שאת פוטנציאל, כל שהוא, אולי את ביצות, משום שהן לא זזות באיזה אופן

ויתכן שאת לגמרי לגמרי עניין געשי ולגמרי גם הוולקנולוגית בעצמה ואנחנו מן שתיים ושתינו מנסות להאזין לזה שלא מדבר אבל טובע במעיין בין אם את המטביעה אותו ולו רק משום שאת מעיין בוץ ומה את יודעת על דבר אנושי כזה, ובין אם את זו שמנסה והבגדים שלך כסופים והמסיכה שלך אמיתית כי זה זמן גז, בדיוק כמו שאמור להיות

 

 

אני פשוט לא יודעת

אני רוצה רענן, לא בשר

 

יד אחת מתמהמהת בנחל

השניה מוחה זעה מעל השפתיים. אף אחד לא יבוא, לפחות לא מה שאת חושבת

אז אני מחליפה בין תפקידי הידיים.

 

23 5 14

כשאני חזקה חוד האם באגבה מבריק במושב האישון והעיניים דולקות, רק הגוף נרדם לי תחת הסנטר ונמס ממני מכוער ויגע ואז צריך רק לסחוב את השק הזה, ויש אך ורק תאים שחורים וצרים והם עתירי צינות וכוחות שלא יודעים שיקוי ושרק יודעים להיות נדיפים. אני מרגישה כמו חרוב שנאכל חלקית ואז הושלך. אני נופלת מהטעמים הטובים. זה בלתי נסבל כבר להרים את העלה העבה ושיהיה איתן בשבילי כשאני רפיון צוואר אל שינה קלה, זה לא בלתי צפוי, כל זה, לדכאון יש אורכים של זמן והזמן לא משנה, בלבד שהזמן הוא לילות כסף וירח במרקם הדלעת, אחרת הלילות הם סלעים. אני לא יודעת אם אשוב לעיר יש לי חדווה מועטה לצמחים שיש להם סיכוי איתי או שמא ראוי לבדוק כזה סיכוי, לבדוק אם אני ידיים שאני מכובדת להיות, ואולי אשאר כאן ואבכה את הסבל על הזרעים בגינה שיגדלו להיות פירות מצערים לתוך קצה קיבת החורף הכהה, אם הרי אשוב המשמעות היא רעש, וחניונים של דממה בתוך זה זה עדיין לא מובחר, וזה עושה בי תשישות וכל מה שיפלט ממני בסוף זה עשן שחור של מישהי שניסתה אך לא, אני מהערבה רבותי, אני רוצה אורה נעימה, אני לא מנידה איבר בין שני עלה אגבה אם ארצה, אם ארצה לא אדבר, זאת אפשרות נזירית, תמיד היתה, החיים בשיפועם המתון ממילא לעבר, ממילא שקיעה מושכת אותי מהכתנת. לפעמים אני פוזלת לגידולי בננות ולאידיאל טרופי ושם אני נטרפת על דעתי ועדיין מוסדות בתים הם דבר שאני דשה בו ועדיין אני מעבדת היטב כשלא ברבים, בסולו הכל כל כך רפוי, כל הגפיים מעבירות דם בצורה ישנה ונעימה, החטא היחיד הוא פתיון של אלף הדברים

 

 

ואולי בכל זאת מוטב לטפוח על האגבה הסטרומבולית וללחוש לה מתבכיינת, שאני מנסה להרגע או אומרת לה שכמה שייאור, כך אהיה מוגנת, והיא, שהקוץ השחור שלה הוא האישון שלי, לא מתרשמת מהבכי כי בכי זאת סחיטת הגוף את מוגלת הרגע ומוגלת כל העז והחריף שבי ואין מתנות לאביונים; אני מרגישה רק עז כל הזמן, אני כמעט פיצוץ עצמות. מאוננת ומדמיינת עשרות גברים, וכל אחד מזיין אותי שונה ומרגיע אותי אחרת ולבסוף אני כה רגועה שאני רובצת על צד האלוורה ורגועה די כדי לשמוח שהאשכול שלה צהוב כי כך מזהים אלוורה, וכך הייתי נרדמת. והפרשות וגינליות היו נוזלות מעצמן, כמו מפהקות עצמן החוצה.

 

 

כי אם לשחק את המשחק של אין-מחלה, אז אני מניחה לזה להיות מיסטי לחלוטין

 

 

אני נאלצת לדמיין שאני מכבד חסון וחזק ושלא פורצים ממני עלים חלשים על אף והם כן, החיה ומתה שאני לא מבינה מה אתם רוצים מחיי, למה אני נכספת לנוס ממבחר הכדורים שבקערות שלכם ויהפכו אותי לפרפר עכור ורק שלא אהיה "מתה חלילה" או מיוסרת, אבל הסוד שאין לגלות הוא שזה משום הקול המחריד שלו, הפנים הנפולות שלי. שאי אפשר להאזין לו עוד. החלטתי שאשתול פרחים יפים שלא ידכאו ולא ייאשו. כולם מעניקים שום דבר אלא צריבה של רעש, שיפסיקו לדבר, די כבר עם קסמי דכא, אני רוצה נקי, כמו הסופת חול שרק היא סופה ולא אני הסופת דם בשר שהיא רואה מרחוק, אך אני לא מתקרבת והיא כן והיא גרגיר חול על אישון. יש כל כך הרבה רעים, אבל גם הטובים באים עם קערות הכדורים ומציעים הצעות שהן משונות עבורי, אני לא מבינה, נשבעת, שאני הטיפשה, ופיקחת, ריכוז נמוך של פקחות, אבל עכשיו הירח שלם

 

 

 

אני לא מצליחה או לא יודעת לנהל שום אישה שדומה לי או היתה יכולה לקום מעלי ולגעור בי ועל כן אינני אישה, אינני האגבה שאני חולמת, שהיא, האגבה, זקנה וחזקה פי המונים והיא, כמו שאני מקבלת אותה לנגד עיניי, בוקעת ופורצת מתוך המכבד, שורדת ושתוקה, זקנה ונודעת, כשקוציה זקורים וחוד האם שחור ויבש ולא נוצץ. בעיניי הוא נוצץ. כמה מלא תוחלת, בלהחזיק מעמד

 

 

 

גדלתי את כל הקוצים על מנת להמשיך להחרד מהרעל ומהחומצה, נראה שאני מפוחדת ואם אתקרב זה יתיז עלי מלוא החבלה

 

 

כל הנשימות קוצי האגבה, מזל שהאלוורה שלי קמה לתחיה ושאני רוצה לחיות בעד דבר, לכבוד משהו, לכבוד עצמי לעזאזל, יש מלא יופי, ומאכל ואש וריח פרח, אך אתפתה למוות בקלות מאד, על בטוח, אני רק אומרת, שאתפתה ל, וזו מחשבה חפה מפשע

 

ובינתיים - אלוורה.

 

ואני בוכה בכי תמרורים על המפלסים הגבוהים של השטניזם באחי משום שיש בי חמלה והחמלה... מתחזה לגן המשתרע על דונאמים של קרקע אבל אין לי זרעים טובים ואין לי מאומה לשתול. ככה היא החמלה. לעתים בלתי נמנע שהשטן מתפרץ בו בתגובה עזה ומחרידה ואולי הכל בגלל אמא שהיתה הרה כה מאוחר, כה מאוחר, כה מאוחר, והיום טוענת על איברים נוקשים שגדלו להיות לו גוף כועס ונשמה מאד תועה, ואני רוצה להזכר בהצגות שהרמנו ובחיוך שראיתי מבליח לפני מספר ימים כי אולי לעזאזל עשיתי דבר מה שהצחיק אבל הוא לא צחק ובסוף היום בכיתי, ושום דבר בבר או במדבר שאני יכולה לינוק ממנו סיגנאל, שום דבר שמצפה הכוכבים או הגלקסיה יגלו לי לטובה, להפתעה, אני רוצה לשמור את החיבוק החזק ביותר עבורו ומצדי לא לחבק לעולם אף אחד ואני רוצה לקחת את כל הנוקשה העסיסי שבו ולזרוק לתוכי על מנת שיהיה נקי כי אני לא חשובה אני נשבעת, אני העורף, אני במילא זזה לאט בביצות, אני במילא כה קשה אני זו, שלא יודעת, מה אחיה אומר על הפרפרים בחוץ, והאם אתה, שנושא את סוג העור הזהה לשלי, בעד השמש. אני מפחדת שתרדמת הנוקשות תזחל עוד יותר מהשנים ומהקרקע לתוך רגליו ומרגליו תמלא את החלל ותמלא את כולו עד שלא יוכל להגיח יותר צח. הוא נער ועליו ללטף פטמות נערה. אני האחות שיש לה חברה נערה וכל הדכאון הזה. ועם זאת הפטמות שלנו עומדות כל כך יפה. כל הדכאון הזה והפטמות זקורות לעומת הכל. מן שערוריה.

 

 

נזכרתי שהצלתי אותו כשהייתי זעירה ומשכתי אותו במים אבל היום אני מתמוגגת מעובדת שהיה איזה מקור מים משותף בכלל ומעבר לחרדת הלב שאחי הרך יטבע אני יודעת שמערכת העצבים העגמומית שלו לא תתן לי להתקרב אליו עד שיזדקן וישתל מתחת לאדמה הטובת לב והענווה, ואני אשנא את האדמה כי היא עוטפת משהו שלא הספקתי... ובלילות אני חולמת שרב הבוסתן או אפילו ריחות מרפאים אותו אבל בפיהם של הזמנים אין תשובה

 

והקול שלו נשמע חשוך מרפא וזה חד, זה הכי חד שיש

 

 

העייפות הזו שמתעשנת בי -הירח יודע עליה והוא מספק לי תמורה נאה דרך אור זך. כחול חלבי המתענב על ירכיי. וכשהירח הוא דמעה ענקית כסופה ושלמה אז גם אני שלמה ושנינו יודעים דברים דומים, זה היה ההסכם

 

 

ואף אחד לא ידע שלבי הזעיר, תות השדה העבש והלבן, מתאווה לרקוח סם מרפא לאיבריו הקשויים של אחי הקטן ובחלום אני אכן מרפאה את מערכת העצבים שלו, וכל מי שיבוא - יהנה מהסם, והוא ירפא את הדכאון.


8 9 14

 

מישהו שאינו נרדם, שאשכב לצדו, אלטף את צווארו ולחיו, אפצע את לקט הפרג בשבילו, ואומר לו, הנה, קח את זה. ירדים אותך,

הוא יסרב לנרקוטיקה, ויתעקש על מוקש

ואני אמנע מהסירה, אני אשבור את הסירה שלו לשתיים

 

 

*

אם זה מעליב אותי כפי שאמור להעליב משהו מתמקד בי להתחזות למזרקה, על אף והמרחץ המטהר האמיתי הוא מה שאפשר לראות בקלות, ערמה קטנה של דמע בגולות עיניים, אולם דווקא זאת, דווקא זה, היא הפטריה המסוכנת ומזרקה לבפנוכו שלי ערוכה להיות חמדנית פחות

 

אז מזרקה פנימה

עד ש

 

 

*

להיטות יתרה ללא ספק. ודווקא בדבר של להיטות אין לי ספק כל הזמן

דברים שנאגרים בתחתון יש להם בוהק של כוכב

 

*

מה אם הייתי מגלה שאני רק רודפת ולא נרדפת? וזה בדיוק מה שמעכב אותי, שאני לא נותנת למשהו להתעכב ומאלצת אותו להמלט מפני?

 

 

*

על הכל אני רוצה לרכב גם על הבירה שהיא להרטבת הגרון וגם על בשר שהתרכז אבל לעולמים אני חולמת

 

 

*

תבחרי אם את חדר אמבט או חדר שינה

לבסוף אני חדר דכאוני של טרום הכלולות

 

*

אם אזהה שאני לא כנה המים החמים שאעטוף עצמי בהם יצטרכו להיות באמת מים ובאמת חום ומנגד, הכנות שאני מחפשת נמצאת באנשים מסוימים כאילו היה זה האדים שלהם, כאילו זה היה כח טבע, אבל אני מפחדת , מפחדת שתתקבל הכנות הזאת בעיניי ויחל תהליך של סגירת המים הזורמים לאמבט על מנת להתענג בהם על מנת לשבוע בהם לעזאזל

 

 

 

אני מתרגשת שאוכל לאפות דבר מה

לעטוף בניירות שאצייר עליהם בפנדה מובחרת

לקטוף פיג'ויות זכות מלאות ביוד

אני מתאווה שזה יזנק עלי, שאיזו נחת תזנק עלי ותאהב אותי

שמישהו כמוך יאהב אותי

אבל מגיע לי לפי החלטת הבוץ.

 

נכתב על ידי , 23/5/2017 01:19  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של tzrr tzrr ב-23/5/2017 10:45
 




הלואי ואנשים היו מקבלים את פניי בחיוך גדול. או שמא מוטב להרגיש רצויה גם בהעדר

לא אכפת לי יותר ואני לא מחכה לאף אחד - כך אני רוצה לפחות 
מה באשר לחיוך שיפציע מתוכי כדי להאיר 
למה הכל בי בתנומה, במתח קוצני כזה
קוצים ארוכים פורצים לי הישר מהריאות, אולי אני מפחדת מהקיץ ולא מוכנה להרפות מהאביב

מפחדת שלא אהיה אחרי הקיץ, שאשכח את מה שננצר, 
דואגת שמשהו בי מוסט אך הלחישה הקדמונית יודעת לשמור עלי שאהיה חזקה משכחה
מנסה להאזין כעת כדי להזכר בבוא הזמן

הפאניקות לא יקומו עלי





כל הזמן שהסמיך מדאגות ונלקח אל הבטן בזמן שלא יצרתי מהרחם

נכתב על ידי , 17/5/2017 23:07  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זרע גדילן על לשוני


אני רק רוצה לנשום. הדמעות לסירוגין מקלות גם אם אינן אלא כדי לפרוע כאב בלתי נסבל, ההתייפחות לפחות יש בה תנועה והיא אינה נעמדת במקום, אינה גושית. אינה מרה. פסעתי לי כל הצהריים בין האורנים, ימי החמה והנחשים ממשמשים באים ואפשר להאזין להם בין השיחים המפצפצים. היה חם וכרגיל הזעתי בגב ובחזה וזה העיק עלי גם כן ולא רק משום שזיעתי נוטפת מאליה כרצון הגוף, אלא שרציתי השלה. רציתי שיהיה לי פשוט נעים. שתנשב רוח טובה וקרירה ושהמתח לא ישרוף אותי ככה, עצם החזה שלי גבעול מאפיר ומשחיר. דמיינתי שאני מהלכת ערומה ושהגוף נשטף מחולי ומפצע, מזיעה ומשיער ומקוצים חדים של מתח והכתפיים רפויות מכל מה שנצבר עלי ומטעין את הרע, ונותר רק התום שלי והרגישות והילדיות, למשל יש את המבט ההוא שהיה לי בילדותי וצף אל הכרתי, הצורה בה היו עיניי מתכווצות כשהאור סינוור ונראתי כל כך נאיבית וטבעית. זו הטבעיות שאני מתגעגעת אליה. מדמיינת שפעימות לבי מהלכות הן שם ביער ואין כל כבוד וכובד ואין עול ואין ידיעות נסתרות מהלב ואין בהחלט עצם שבורה בלב (והרי הלב כאוב מנשוא כעת, ואני מנסה לשמור עלי עכשיו מלפזול לייאוש). שמתי בפי זרעי גדילן ככל שניתן, אולי כדי להרפא, אולי כדי לספק אשליה שבן רגע הגדילן יטהר אותי. כמה אני לא סבלנית כלפי תהליכים. כמה אני לא בוטחת אף פעם בלתת לדברים להלמד. טמנתי את הזרעים בדמי האדום אולי מאחר וכשמשהו יורד לו בגרוני אני פחות מסבה את תשומת לבי לביצה הכבדה והעכורה בבית החזה שמכבידה על הקיום המועט שלי.


הבוקר התרגשתי כי באחד הדפים באלבום הצילומים של סבתא ראיתי פרח זעיר ומיובש שככל הנראה הדביקה בצעירותה או בשנים צלולות יותר הרחוקות די מעת המוות. עיניה היו עלה האלון וטובות כמוהו


*

מרוקנת מבטחון ומאהבת מה שנשמתי בחרה עבורי, הווה אומר מוקשים (אותות), מהמורות, מבחנים מפתלי נפש, הרס, פצעים (פרחים), בדידות (שוויון). איך אפשר ליישב את ההדורים בין הנפש לנשמה? איך ארגיש שנכון? שאני מרגישה נכון? טעיתי רבות וטועה ולא מסיקה וטועה שוב וחשה שאינני עוד הוגנת עבור עצמי. כאילו לא הוגן שהגוף יאחוז בי. למה את נשמתי אני אוהבת כל כך ואת כל מה שנאסף לנפשי לא. ולמה אני מתכוונת כשאני כותבת נשמה והאם אני בטוחה שאני חדה לראות. אני חושבת שאני רואה עמוק לגרעין שלי ולא קרוב יותר. למה אני סוקלת אותי ולא מחבקת אותי? למה אני דואגת מחוסר נתינה ומעודף קבלה כשכל מה שצריך הוא להעתר? ברור לי שההתכנסות מאפילה ומרחיקה אבל מרגיש לי טהור יותר ככה כרגע. אני רק רוצה לחיות היכן שאפול ואקום בקלות המאפשרת את שניהם ושניהם יגדלו אותי לפוריה ביצירתי, איפה שאפשר להרפות, לצנוח מה"פגמים" ומהסלעים על התנועה החלקה, החסימות והשקיעות הפזורים בתוך
ועל, אל האדמה ולא לשבור את הלב ואת העצמות. לאט ונוצתי. כחול רך וקריר שלפני הזריחה.



טפשה כל כך: היית צריכה להקשיב לטקס הראיה, לעשות כנאמר ולא להכנע להסחות כשידעתי שהן הסחות וזה בלתי נסבל הרבה יותר כשאת יודעת שידעת. רוצה לבכות על ברכי נגה ושהיא תקח אותי תחת כנפיה ותחנוך אותי ברוך וברגישות שאני ראויה להם. אני זקוקה ללחישות גדולות מהאמהות הקדמוניות... לאדם שיחבק חזק חזק את דמעותיי. עזרו לי

נכתב על ידי , 13/5/2017 16:55  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אובדן הרגישות של אמא הוא מהקשים לספוג בנפש. אני לא יכולה לשאת. איך שהיא צרחה על אבא שישתוק בדיוק כשהתחיל לדבר על סבתא. הסתלק בטריקת דלת מוכה עלבון ואני בהיתי בה אלומה
נכתב על ידי , 12/5/2017 19:17  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




סבא ישב מכווץ מול הדלת הפתוחה אל החצר, ואל אור היום, והדמעות שלו מתוך עיניו הרואות בקושי סמיכות צער על קץ חייה... לא ראיתי צער כה עמוק מזה זמן...
נכתב על ידי , 10/5/2017 22:54  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של tzrr tzrr ב-10/5/2017 23:32
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

בת: 28

תמונה




16,381
הבלוג משוייך לקטגוריות: שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לtzrr tzrr אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על tzrr tzrr ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ