לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

{{{ביני לבין}{כבין חלומות לפז}}}


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2017

גייזר


ואז סדק לא אופייני ונדמה שהיום והימים, ברובם, דווקא לא יכולים להרקב יותר מזה והנה נסגר הסדק האהוב, קצת כמו לגנות אותי. והעלים המעוכים שבמעוכים נדבקים לבית החזה שלי והוא מוצף מזיעה והוא לא מגלה לאף אחד בשום אופן שיש לי שם מתחת איזה זוג ריאות והן קודחות מצער. לפעמים אני מתאמנת בלהרגיש שיש ז ו ג ריאות, מתמקדת בזוג ולא באיבר, כמו שאתייחס לשתי הידיים שלי כל אחת באשר היא ולא כאיבר אחד חוץ מאם מדובר במהות. מסתכלת לתוך מה שבינהן ושואלת שאלה, אבל זה לא מחולל הרבה. פלא שכל המתח הזה ולא הקפיא אותי דום הלב. ואני לא יודעת עוד מה להכיל מלבד אפסות תיעוב ויגע


החום מרתיח אותי בדיוק כפי שהוא נוטה להיות ומה אני מצפה בעצם, לבלתי?


אז אני חוזרת משם וממררת, השמש מחממת את הלחי ואני מרגישה איך כל הנקבוביות שלי מפעפעות בהתנגדות, ממש מרגישה את ההבעה הלא מבסוטה שלהן כאילו היו דמות. ואני רוצה חום, רציתי חום בעבר, השרב הוא אהובי, אבל הזיעה ומה שהיא מסבה לי משרה על נפשי תחושות אלימות ולא מתמסרות


ממררת על הדמעות בגלל שהן פורצות ומבליטות אותי יותר משהזיעה מבליטה אותי, ואת הידיים שלי תופסות שקיות בצל שמהם אכין דבר שיהיה לי כה קשה לבוא אליו, כי רע לי, ואני נושמת בקושי בשחור הזה שבין הכוכבים, שבין המעשים, וזה סטראגל


ממררת על הזיעה שאני לא יכולה למחות ועל הפצעים או על הזיעה קודם ורק אז על הפצעים, משום שברור שאם לא נביאה היא על קיומם אז מהי אחרת, ממררת כי אני מרגישה כמו פגר של עצמי, פגר מובהק. והפצעים שעלי אם רגע להיות אלגנטית ביחסי אז הם דבר שמצביע על הווה, לא מוגלה ולא צלקת, לא מה שגרם לפצע ולא מה שיהיה הוא כשירפא, הוא פצע, ואם זה השיעור שלי אז לעזאזל באמת, באמת. לא רוצה. אני רוצה להתפשט ולתת לגוף שלי להטעם כפי שמגיע לו, להטרף ולהחשק על ידי אהוב

אלוהים אני רוצה להעטף בגלי הים הרכים והקרירים והמלוחים והחזקים, הלואי והיתה בי התמסרות לדחף הראשוני ולא לבושה, לתת לאחת כף, לשניה סכין לפלח עצמה


אבל אני חלשה וחבולה ופחדנית פי כמה, ולא נחשקת על ידי עצמי ובמהרה לא על ידי איש.

הקול אומר לי לרוץ ולמצא לי לא מסתור כי אם נתק, לצד הנחל בצד נירוונת השחר אהפוך את האדום לורוד ואת הורוד ללבן, וכמו שהוא צורח לקרות, הנתק, רגע גדול של תפישת מה מתרסק מהחיים שלי כל כך, כזו היא גם טבעיותו, חבל שאני שוכחת שהזמן הוא יציר תמוה, הוא יכול להיות נוזלי, כמה שארצה ממנו והוא עדיין לא יהיה קיים כי הוא לא.


 


הפגר הזה נגרר מאחוריי או שהוא ממש בפנים, בתוך הריאות, או שהריאות הן הוא, כמה איום לכתוב דברים איומים שכאלה ואני מפחדת מפני מה שעלול להתרחש בעקבות, ומקווה שאם זה יתפוס אותי, ולא שלא רע לי די, אז שידע שאני לא בצד הנכון של השקיעה ולא בצד הנכון של הזריחה ועדיף לא להתקרב אלי עם עוד רע בבקשה. האדם, לא כולם עצת אחיתופל בידיהם, והם מנסים באמת מנסים ומציעים לי להסתכל על חולים סופניים כדי לעשות סדר במפרשים שלי כשבעצם אין בכך שום נחמה קלושה, כי יש בהרבה יותר גרוע מחוליים סופניים והכאב שלי הוא פרטי וחזק כמו כוכב, זה שיש עוד כוכב, אז מה, וזה שיש כוכב זוהר יותר או זוהר פחות, אז מה, שלי ממושך, שלי יצירי הוא, מובן לעומק, חזק משאוכל לתפוס בחיים אלו שהם משעול של אלפים שקדמו לו ואלפים אחריו ככל הנראה, אני לא מבינה מה באתי ללמוד כאן, על כל לבי הטוב, מה באתי ללמוד כאן, מה באתי לשרת או את מי באתי לשרת, יש בי איזה שמץ זכרון על ההרים, אבל מי הם באמת ולמה אני נמשכת אליהם, בפרק שאני קוראת הדבר מתברר לי היטב. לפתע אני תוהה אם כל האבנים שלקחתי מעל עשרות הרים ומעל שורשיהם: האם מונח בינהם אי שם לבו של הר אחד ואותו אספתי... 


ייעודי נעשה לי שוב מטושטש ואני לא משתפת פעולה עם ראיית העיט, הכאב מוריד את העיניים, ממש מוריד. כאילו הניפו חרב מעליהן והחרב אמרה אל תרימי את מבטך. הופך אותן לקטנטנות וחמוצות, נניח היום חשבתי שהן נבלעות לתוך חוריהן מרוב צער, אני יכולה לצאת מדעתי ובגלל שלא משתוללת ומנפצת גמולי מושט לי והפצע ברבים מעיפים ממני תאבון ותאווה, חדווה וזכות. 

אני לא פתוחה לעולם

לא בשלתי מכאביי

רוצה לנוס מהגוף הכבד הזה



הפרפר יתרחק, העיט איננו


אבל אולי הם פשוט מחכים לי שאשוב ואזכר

כיצד מתרחש שיעור אמיתי, איך אני יכולה להיות ערה לשינויים הזעירים שמתחת לפני השטח, שמתחת לאף שלי, שמעלי, וחורטים את מה שיעשה ממני



אין ספק שתמיכה ומעטפת אמנותית היתה עושה סדר ברוחותיי, אני רוצה מרפא לעור ועוקבת ומרחרחת אחר השורש, כל ימיי מתנקזים לחור הביוב הכל כך צר הזה וזה בינוני ומשעמם אבל אלו העסקים שלי כעת. רוצה להרגיש שוב את הכח הטעון בכוונות שלי, בפליאה שלי, רוצה שכל דף ביומן הרישומים יהיה חד בקצהו עד לחתך בבשר שלך כי חידדתי רעיון מסוים, בוודאי שיש תום, למענו אני בחיים, בזכותו


הדיבור חלש, לשים לב לזה, מה גורם לכך ואיזו סביבה מאיימת עליו, אטפל בזה השנה


 


 


 

נכתב על ידי , 20/7/2017 16:16  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בת: 28

תמונה




16,584
הבלוג משוייך לקטגוריות: שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנהר דינור אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נהר דינור ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ