לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

{{{ביני לבין}{כבין חלומות לפז}}}


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2017


מחריד אותי לאילו שטפונות הרגישות מביאה אותי

בוכה מלא ונדמה שהעפעפיים שלי כבר מתקלפים מעלי.

מבהיל


כמה עולה הסף, סף הפגיעות. סף השבירה. סף היושר הפנימי. אני כל כך כל כך כועסת על עצמי כשאני לא עומדת על רצוני מול אדם שקצת מרכך אותי לרצונו. משערת שזו אחת הסיבות שאני בוכה יותר הימים. כי זה סימן שאני לא עם עצמי. נעלמת באחר. 


אני לא יודעת מה נשאר לאחרונה שאינו עלבון עבורי


אני לא יודעת מה מתרחש ולמה אני רגישה כעת יותר מתמיד


ובעוצמות ובתדרים מענים ככה שאני לא יכולה לנשום


בועטת ובוכה ולא רוצה להיות נידונה של גופי עוד רגע נוסף


רוצה להנתק


אני באמת רוצה לעזוב לחלוטין ולא יודעת איך עוזבים


קשה לי לתאר כמה זה מאכזב אותי שאין לנו שיחות שהוא היה רוצה שאני הייתי רוצה. לא מבינה מה אדם במעלתו ממשיך לראות בי

למה מישהי במעלתי לא מוצאת יותר רגישויות כבירות בבני אנוש. אולי זה בלתי אפשרי. אולי זה בכלל אוסידי. כי לא מניח ואנילאמניחהההה.


אני גוועת זה זמן

הוא לא מבחין כמה דברים פוגעים בי בדרך, בדרכו


בזמן שאני מצפה ליותר רגישות מכל וכל


שלי קורמת את עצמה


זה בלתי נסבל להרגיש את הדברים הללו ללא מענה אמיתי, כשזה ממשיך להכות בפנים ולצוף רק בכתמים כהים יותר וגדולים על פני הנפש. נורא כואב לי להתאכזב ולא יודעת איך מבטאים מרחוק שאני כבר רחוקה. למה אני מרגישה צורך להודיע. 


הפה שלי יבש אני לא יכולה להסביר


 

נכתב על ידי , 6/11/2017 23:11  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של imcs ב-7/11/2017 23:51
 



ניעור


שש שנים עברו מאז איסלנד והיום נתתי מבט ארוך במיוחד בצנצנת מעובשת של עפר בזלת. יקרה ללבי פעם יותר משכיום כנראה (מספיק להזכר איך דברים זזים על המדפים שלי על פי היררכיה סנטימנטלית ומי קרוב לעיניי זמן מה ומי נדחק אחורה, אולי מעין ברירת זכרונות); אני זוכרת היטב עוד זמנים שלא הצטבר עובש פנימי והיה אפשר לנער את הגרגירים הכהים באופן צלול מבעד לזכוכית ואיך שכעבור שלוש שנים הזכוכית כבר התעבשה ופחות הצלחתי להביט ביופיים של הגרגירים. עד שלא שבתי להתבונן יותר. לא פתחתי אותה אף פעם. היום החלטתי לתוך צנצנת אחרת. אבל זו היתה החלטה של סתם. אני לא מתגעגעת. מותר, קורה. לפתע הכתה בי היקסמות המעבר מזו אל זו, קסם רגעי של התעשנות. כאילו זו אני שקפצתי מגובה הישר אל חלקת הבזלת הישנה וכולי משתעלת כי החומר התעורר מתרדמת והאוויר מלא בו. הצנצנת הריקה הותירה עקבות עובש של לחות וזה יפה ביותר להביט בכתמים הצבעוניים כשתכולה איננה שם. פתאום זה רק העובש. אני לא חושבת על זמן שהקפאתי וחזרתי להמיס. זה לא הזמן שטמנתי או הנחתי בצד אלא עצם זה שמנערת איזו התפעלות קדומה כדי ליצור בת התפעלות שלה... אבל, נדמה לי משונה היום, כיום, להעתיק דבר מן הבריאה אל מקום אחר. לאסוף גביש מאין כמותו לתרמיל או אצטרובל... ואני עדיין... והחדר גדוש ואפוף מאוצרות הטבע משנה לשנה ואני מעקמת את האף ומתפעלת ומעקמת שוב,... כי למה אני זקוקה לאצור סביבה עשויה מאלו? אולי משום ההשראה. אולי כי ההתפעלות שלי גסה גם אם היא עטופה עדינות נפש. אני מפחדת מלפגוש את הפוטנציאל האלים של זה. את החומר האנושי שלי נכשל מול הטבע. למה לא לתת ליופי להפליא אותי, שיהיה לי להבזק להתחזק ממנו. להזכר ברגע המקור בו נפגשנו בלי ליצור מליוני רגעים נוספים אחריו כאשר הוא מקבל מושב על שולחני, למה לערב את אנושיותי? מי אני שאקח ואזיז? שאלות על רשות וגסות שפוגשות עדינות ויראת כבוד, התפעלות ילדית מול דחף כשפני חזק ממני לעתים. ואולי הטעם הגדול הוא בבקשת חמלה מהטבע.


 


~


הוא כינה אותי "קשקשנית". לאחר מכן תיקן לציורית, אבל יש דברים שאי אפשר להחזיר ומה שנטמע ראשון נטמע בי כשורשים. אני לא בטוחה למה זה פוגע בי עמוקות כפי שהרבה ממילותיו חודרות לי למעטה הפנימי, מקלפות ומצדי הספק כבר מתפקע. כמה טוב הוא מנסה להיות איתי עד שבוקעים ממנו דברים שמבחינתי הם עיקר ולא עקר והופכים לכדי גאות אצלי ושוטפים לי את הארמון שבניתי. פעמים רבות אני טובעת בחום לבי אליו. עם זאת, הוא נרדם ואני בוכה ללא קול. לא יודעת אם אני מוערכת נכון ובכמה בזה לי יש חלק.

נכתב על ידי , 3/11/2017 19:01  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על הידוע


לא רגישה מדי


אלא


רגישה מאד.


 


מספיק כדי לטבול במילים שנשלחות אלי גם בדיעבד ולפרוץ בבכי כי לא נהגו בי ברגישות או לא התייחס למה שאמרתי בכבוד הראוי כי לי זה משמעותי ל י ואני לא סתם אומרת וזה עכשיו מציף אותי כי לבד וכי יש מקום ללחוץ במקומות הללו ואני רואה לנגד עיניי את הרע עכשיו ולא את הטוב. הנטיה והגישוש אל הנסתר מתישים אותי אבל זו הנטיה. כי יש המון שמתחת לפני השטח


אני חשה היטב בזה


וזה לא מניח לי בשום פנים ואופן זה לא מניח לי...


הכל משפיע עלי בצורה קשה ביותר


באשר לאמא


סך הכל זה מחוויר לי שאני צינור עבורה להשליך ממנה אלי את כל המרור וכל אותו העדר שובע וסיפוק מחייה שלה היא רוצה למלא דרך נסיון למלא אותי באפור, אני לא חושבת שהיא מבינה את הכח הרצחני שבו היא אוחזת כדי להגיע אלי, אין לי ספק שזה גם מסוכן בשלב זה כי היא כמו אורבת לי ואני לא מוכנה שאתגלם בצורת אמא שלה. אני לא אפול ליחסים תלותיים כמו שלהן וכפי שהיא מבקשת ליצור עם הבת שלה. אני לא מוכנה שהיא תמיט עלי 


אף אחד לא ימיט עלי את עולמו שתחתיו עולמי יתמוטט. היא נותנת לעצמה לסדוק אותי תוך אחיזה מורטת עצבים בגרוני, על מנת להרפות ממנה אני צריכה תעצומות, את הענקיים שבכוחות הנפש. אולי זה העקרבים במפה שלי ודמות האם שמוסיפה מורכבות לא פשוטה לחיי הנוכחיים שבלאו הכי עזים וישירים מדי וגם לחלוטין רחוקים רחוקים... אני לא נוחתת. השאלות שלי לזולת הן שאלות של גור חיצון. 


 


כשקמתי ממיטת הטיפולים של יולי היא נראתה נרעדת כי חשה בעוצמותיי. גם אני הרגשתי אותן אני עדיין מכילה אותן ויודעת כמה הזכוכית העדינה שאני יכולה להתנפץ בכל רגע


והסבלנות שכבר אגרתי היא נאצלת בכל מקרה ואני בעיקר יודעת שלאגור ולאגור אורג לי מחלות.... איבדתי קשר למערכת הנשימה אולי.


 


"את מפחדת מהעוצמה של עצמך"


"את נותנת מקום לעוצמה של אחר במקום לתת מקום לעוצמה שלך"


"את דוחה את עצמך כדי לא לדחות מישהו אחר"


 


המילים הללו הן חריטה עמוקה


כי כבר ידעתי ולא הבאתי חומר לאמיתה הזו... לא יכולתי לתאר מה אני בעצם מעוללת לנשמתי. והרי. אני בהחלט יכולה לפסוע מכאן והלאה, להתנגד ולתת חיים למה שנתתי נפילות ונבילה. היא הביאה מילים ברורות

ואני צריכה לחדור בהן

זה תפקידי, עכשיו כשקיבלתי מפתח מאין כמותו והרי ניסוח הדברים כדי לדעת עם מה בעצם אני מתמודדת על אף וידוע לי שאני מתמודדת איתו והוא כבד ועתיק, כה חיוני. אבל זה עדיין לא מעודד. לא חותרת אל העוצמה שלי כי אני באמת ובתמים קורסת לתוך הפער הזה שביני לבינו, או ביני לבינם, פער שהוא לזכותם, כאמור, נותנת מקום לייחודם אך לא לשלי. ולמה? זו שאלה תככנית. מרתקת. אכזרית. לא עולה ברוחי דרך לפעול כדי לחשל אותי, עדיין לא מאמינה שבורכתי בדי כישורים וכשרונות. הפוטנציאל הוא שנסתר, עקר. 


 


 


הריאות שלי נובלות 


כל הלילה הפכתי אותן על מנת לנשום את המילים שלא יוצאות ממני


כעס טמון 

חוסר הכלה, אני את העולם, העולם אותי, אני זזה כאילו הצלעות שלי שבורות בתוכי

קמתי עם עצירות ליל שהתבשלה עוד יותר במעיים וכאב חזה של בוקר כאשר שניהם, הוא כבר אפיון של ממש, מן נכות, כאב מסוג חדש-ישן, פתוח. לא יאה לפני אור הזריחה.

מתחים שהם להבים בין צלע לצלע


זה לא הוגן

הרבה מאמצים למגמת שיפור וכל כך מעט נקטף ונלקח. כי אולי גם המאמצים מתפנקים ולא באמת בהולים. למרות שבהול מזה אין.

נכתב על ידי , 1/11/2017 23:09  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בת: 29

תמונה




16,932
הבלוג משוייך לקטגוריות: שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצרצרית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צרצרית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ