לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Basically, Run

שירה, זהות וצרות אחרות.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2017    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

8/2017

עידן המתכת - פרק ראשון


 

בהערכה רבה ל- נ.מ.





השנה היתה אלפיים חמישים ושבע, השנה שאיש, אנושי או לא אנושי, לא שכח.

הוא הפשיל את השמלה בחשש וכמו כן בעונג פראי שלא ידע על קיומו עד אותם תנאים שנוצרו מכורח המציאות, אבל כמו כל דבר בעולם, טבעו של יצור חי הוא להסתגל אל הנמצא מולו, אורגניזם הנאבק על ממשותו.

היא נאנקה, מנסה לשחרר את אחיזתו היציבה על אגן ירכיה.

אפילו נקבת הציפור יודעת כי בעונת החיזור היא רשאית לבחור בזכר היפה ביותר, החזק ביותר, אך ברגעים אלה הלך והדלדל המבחר.

בין ארבעת קירות הכלוב נותרו היא והוא, איש ואישה, עירומים, ממש כמו ימי קדם.

היא שרטה את זרועותיו בציפורניה החדות כתער משגדלו במשך הזמן. עברה רק חצי שנה מאז שנכלאה אבל הן בהחלט התארכו והתעבו. שערה השחרחר הסתלסל על כתפה כצמח פרא שמטפס וגדל לאורך גופה החיוור.

ידיו של הגבר התמלאו בחתכים מדממים, אבל זה לא עצר בעדו. כעבור כמה רגעים חדר לתוכה. בעזרת זרועותיו הרחבות, בהשוואה לגופו הצנום כמובן, אחז בבטנה העגלגלה כדי לייצב את אחיזתו. לפתע קולה היה כנעלם. מגע גושי הבשר שנעו בחוסר תיאום מגוחך, יצרו קולות יבשים של חיכוך.

"התקדמו לכאן, גבירותיי ורבותיי! תוכלו לחזות בקופי האדם בזמן אקט הרבייה!", הכריז מדריך הקבוצה.

הוא לבש חולצת פסים בגווני צהוב דהוי וענב עניבה כחולה שתאמה לצבע מכנסיו. שיערו המדובלל סורק לצדו הימני של ראשו.

הקבוצה הנרגשת הלכה בעקבותיו וכללה: אם ובת, נער מתבגר, גבר זקן וזוג צעיר.

"אלה הגיעו אלינו מאזור הים התיכון", המשיך, "אקזוטיים להפליא, אם כי לא ידוע מאיזו מדינה, כפי שידוע לכם, מדינות לא קיימות כבר 30 שנה".

"צפיתי בזה קורה! מדינה אחר מדינה, נמחקות לחלוטין!", קרא הזקן והניף את מקל ההליכה שלו, שכן לא היה זקוק לו כלל וכלל.

"מרתק! תוכל לספר לנו קצת על כך?", התלהבה הבחורה הצעירה, מגפפת את זרועו השרירית של בן זוגה, זרוע מושלמת, כפי שאחת שחושלה ביד אומן נראית.

"חול ואבק, הנוזל האדום נשפך בכל מקום, שלא לדבר על הנוזל השקוף שזרם בכל הנהרות... מים! הו למען השם! אלה היו ימים נוראיים!", עיווה את פניו.

"מזעזע!", זעקה הבחורה בחד גוניות.

"סיפרו לי שבעבר אבותינו מתו בעודם מנסים לתקשר עם בבועתם, וברגע שנכנסו אל אותם מים נפלו אחד אחר השני! כמה נורא!".

"אכן ילדתי! זו הייתה תקופה חשוכה!", מירר בקרירות.

"למזלנו, כיום דואגים למגר מעין אחר נהר, אגם, באר שאינה צחיחה!", היא המשיכה להתייפח על כת, בן זוגה שלא ידע מה לומר ורק ליטף את ראשה. הוא למד שאין טעם להרבות במילים במצבים האלה.

המתבגר הביט בהם ושתק. הוא תחב את ידיו בכיסי מכנס הג'ינס המשופשף שלו וציקצק בלשונו.

"אנא מכם, מכובדי, תנו לי להמשיך בסיור", הרצין המדריך שהחל לאבד את סבלנותו.

"כמות קופי האדם שנכלאו בגן עמדה בעבר על כ- חמישים ומשלושה זנים בלבד, כיום היא עומדת על כ-חמש מאות ומעל ל- שנים עשר זנים שונים". "בין האחרונים ממינם", חייך בנעימות.

"הייתכן שקיימים עוד מהם משוטטים ברחבי ארצינו?", שאלה האישה המבוגרת בחרדה.

"גברתי הנאווה", התחנחן המדריך, "לא אפשרי הדבר, הרי ציינתי לפנייך שאלו האוצרות הנותרים, הניצנים הקמלים שהצליחו להתחמק מכבשן ומחורבן. הנני בחור רציני ומתוך המאגר המחושב אני דולה מידע שאינו יכול להשתמע לשתי פנים, לכן הסירי דאגה זו מליבך, 'עידן המתכת' רק החל וכך ימשיך למלוך זמן רב. ביתך ובני ןבנות ביתך יזכו לחזות בו וכן הלאה".

הוא הסב את מבטו החביב אל עבר הילדה הקטנה, שערה הגלי נאסף לשתי קוקיות זקורות כחוט תיל אשר התנועעו בשובבות.

"רואים שקורצתן מאותו החומר", החניף. "מה שמך, מתוקה"?

"אנה!", קראה ועיניה בוהקות כאבנים ירוקות. "כמו השם של אמא שלנו, נכון, אמא"?

האם צחקה והשיבה כשראתה את פניו המבולבלות של המדריך. 

"היא מתכוונת ליוצרת שלנו, הלא היא 'אנה לייס', 'אם כל הרובוטים', כך קוראים לה".

"כמובן, בזכותה אנחנו חיים כיום ומשגשגים כאומה", הנהן.

"יחי אנה לייס!", קרא הזקן והניף את מקלו. השאר הצטרפו בצהלה, למעט הנהר ששילב את ידיו וזעף ומדריך הקבוצה שניסה בכל כוחו להמשיך בסיור.

"משלמים לי לפי שעה", חשב, "ואלה יגרמו לעבודה כפולה ומכופלה!", שעליה, מן הסתם לא יקבל את שכרו, שכן גם בעולם הרובוטים אין מתנות חינם.

"ידידיי, אנא מכם, ישנם פלאי עולם רבים הנמצאים כאן, וזהו רק הראשון מסוגו!, שנמשיך?", פשט את זרועותיו לצדדים באופן מזמין.

הוא החל לפסוע והקבוצה בעקבותיו, כך הם המשיכו עד שלא היה ניתן לראותם.

"היי, עזוב אותה, פרא אדם!".

הגבר המתנשף חש באבן חובטת בגבו אך היא גרמה לו לפצע קטן ואדמדם, שכן בהשוואה לשריטות על ורידיו היו כעקיצת יתוש.

"אתם מקיימים יחסי מין ללא אמצעי מניעה, אתה באמת רוצה להביא ילדים מטונפים לעולם הארור הזה?! היי! אני מדבר אליך! או שאיבדת כבר את השפיות?!".

"התנשפויותיו של הגבר התחזקו והוא עמד לגמור.

"בן זונה! שלא תעז! בן זונה!".

צליל חבטות נשמע מן הכלוב הסמוך.

התייפחות, קללות. הוא הטיח את גופו על הברזל הקר, נאנק כמי שמנסה להאמין שיש בכך שינוי כלשהו.

הבחירה להיאבק או לשתוק.

"ג'יימס!"

"מספיק!"

הוא חש כיצד זוגות ידיים מימינו ומשמאלו לופתות ומפילות אותו אל הקרקע. משעזבו אותו, קם רק כדי לגלות שהניסיון העלה כישלון. שני הגברים הצמידו אותו אל האדמה. הוא לא יכל לראות שבאותו רגע, כאשר ראשו קבור בעפר, אותו אדם מתענג ומתרפק על גופה, כאריה שנתן את הביס הראשון באיילה שתפס, איך אותה אישה מודה לו בליבה על אותו ניצוץ של צדק, אך יודעת שכעת מאוחר מדי.

היא צנחה על הקרקע בכניעה וידעה שמאותו יום לא תוכל לחזור לקדמותה.

הוא שבר את גופה, וכן את רוחה. היא השמיעה יללה קולנית. הוא גמר בתוכה.

לאחר שהפסיק להתנגד, מאחר ואת הנעשה לא ניתן לשנות, התיישב הגבר בשנות ה- שלושים לחייו, פרצופו עכור, והתכונן למטר הנזיפות, גידופים וצרחות שיקבל מחבריו לתא.

"ג'יימס, מה לעזאזל חשבת?!, אתה יודע טוב מאוד שאסור לנו לדבר!", אמר אחד הבחורים.

"אתה רוצה למות?! הא?! אידיוט אחד! זה מה שאתה רוצה?!", קרא השני.

שניהם עמדו ובהו בו בארשת פנים חמורה, לאחד כובע גרב אדום ושיער שמגיע עד סנטרו, לשני מעיל רוח משובץ וזקן כמו יער עבות.

"שקט!"

כולם השתתקו למראה הגבר הכהה והחסון שניצב לפניהם.

"ליאו... אנחנו מצטערים", ניסו הבחורים לרכך את זעמו.

ג'יימס שתק.

"אם לא הייתי תופס אותך באותו רגע היית מת. השומרים או המדריך, ייתכן שאף המבקרים היו מלשינים עליך. עשית מעשה טיפשי, ג'יימס. בעולם שלנו או שאתה מעלים עין, או שאתה אדם מת", לחש.

הוא שוב שתק והביט בליאו בעיניים ריקות.

ליאו נאנח, " כמו שנכנס באוזן אחת יוצא מהשנייה", אך לא קיבל מענה.

"רק תבטיח לי שתנסה להיות יותר זהיר, בסדר?", אמר וליטף את ראשו.

שיערו החלק של ג'יימס עבר בין אצבעותיו העבות כמו סיבי בד רכים.

"הוא תמיד היה האהוב עליו", לחש האחד.

"הילד המפונק, כפוי טובה כמוהו לא ראיתי, וליאו תמיד מציל אותו!", ענה לו האחר.

"קורי! הנרי! זה מספיק!", אמר ליאו, מותח את גופייתו הלבנה, "או שאאלץ לכסח אתכם!", חייך ברשעות.

"ל-ל-ל-ל-לא אדוני!", רעד קורי.

"א-א-א-א-אין שום תלונות אדוני!", תפס הנרי בזרועו של חברו ומשך אותו אל עבר החבורה.

את פניהם קיבלו נשים וטף, ישישים וזקנות. רזים וכפופים בשל המזון המועט שהצליחו שהצליחו למצוא בהגיעם לאזור, אותו הספיקו לאסוף בצד הדרך מבלי שישימו לב לכך. הם נראו חסרי חיים, יבשים כצימוק.

הבעתם הייתה של פחד ובו זמנית חלולה, כנשל החיוור שמותיר נחש מאחוריו, הם הביטו בנעשה אבל לא באמת חזו בו, כמו שצב מתחבא תחת השריון שלו, כך הם הם החליטו לא לראות, לשמוע או להרגיש, אחרת לא היו עוברים את היום. הם לא הבינו לליבו של ג'יימס, וייתכן שלא יכלו גם אם היו רוצים.

הוא ידע, הו, ועוד איך, שברגע שיעשה כמותם לא יוכל להפסיק, כמו מגפה, הפחד יחדור לעמוד השדרה שלו, ירעיל אותו מבפנים. הוא החליט של משנה מה נקרה בדרכו, לא יהיה אותו קול חרישי, הוא יפרוץ מן ההמון, בין אם הם יהיו לצידו, או נגדו.

ליאו הביט בחשש במתרחש לפניו ונאנח בעודו רואה את השבט שלו, המשפחה שנותרה לו, מתפרקת לרסיסים.

"לא אוכל לאחות את הקרעים. לא אוכל לחזק את הקשרים לעד", חשב בייאוש.

"תחייך ג'יימס, אתה חי. זה הדבר היחיד שחשוב", לחש.


















 

נכתב על ידי , 12/8/2017 20:56  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בת: 20




קוראים אותי
582
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , סיפורים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לFollowMeDown אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על FollowMeDown ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ