לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


כתיבה בבלוג תעזור לי לקחת שליטה על החיים שלי, בכל אספקט שקיים.

Avatarכינוי:  הילה_כ

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2018    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2018

מפה לשם.. עטפתי גופה.


נכון, הבלוג הזה כבר לא פעיל ואת כל התהליכים שלי אני מבצעת עם עצמי ולא כאן.

תכלס הסיבה היחידה שלא מחקתי אותו עדיין, זה עצלנות נטו. אבל היי.. לפחות יש לי עכשיו מקום לפרוק!!

 

היא  לא נשמה טוב. לא נשמה טוב בכלל..

הרופא דרש ממני להזמין ניידת טיפול נמרץ, אבל לא הסכמתי.

כי כששאלנו בהתחלה את המשפחה הם התנגדו לשליחה למיון, להנשמה ולהחייאה.

"תזמיני כבר אמבולנס!!!!" הוא צועק עלי.

"לא, דוקטור. אני ממשיכה לנסות להשיג בטלפון את המשפחה", עניתי באסרטיביות נחרצת.

בפעם האחרונה ששלחתי מטופלת למיון כשכתוב לי במחשב שהמשפחה מסרבת, חטפתי צעקות מהאחות האחראית שלי.

"תעשי לה סקשן!!"

 אחרי דקה ממשיך לצעוק "כבר עשית לה סקשן??".

"ואינהלציה!!"

"נו, היא כבר קיבלה?????",

ממשיכה לקבל מטח צעקות והוראות מהרופא.

חמוד שלי, תרגע. אתה רואה בדיוק מה אני עושה. יש לי רק 2 ידיים, ורגליים קצת איטיות. ותכלס, לא יזיק אם תושיט יד במקום רק לנבוח עלי.

עם כל הכבוד לך, ויש כבוד, הפעם נעשה את זה בדרך שלי.


אחרי שלא השגתי את המשפחה, התקשרתי להתייעץ עם האחות האחראית שלי. מי היה מאמין שהיא תענה באחת בלילה...

ואכן- כשמשפחה מסרבת, אסור לנו לעשות כלום.

ונשאלת השאלה החשובה מאוד: מי שמנו לקבוע??

מצד אחד מדובר בקשישים בבית אבות, ובינינו.. אין להם כזאת איכות חיים.

מצד שני- אלו עדיין חיי אדם.

איפה עובר הגבול בין הצלת חיים לבין אפשרות סבירה ביותר לפגיעה באיכותם?

הגישה היום אומרת שעלינו "רק" להקל את הסבל כמה שניתן, ולא בהכרח לפעול להארכת חיים.

נניח והייתי שולחת אותה למיון, מה היו עושים שם?

מנשימים אותה בוודאות.

ואז היא תהיה מחוברת למכשירים, כשממזמן המוח שלה לא איתנו.

אז מה זה עושה ממנה?

היא בחיים?

היא צמח?

מה היא?

בסוף תפסתי את המשפחה, והם הגיעו במהרה. עדיין נחושים לא לשלוח למיון.

תוך זמן קצר היא כבר לא היתה בין החיים.

 

כשהייתי אחות מתחילה הייתי פעם אחת לבד במשמרת. איתרע מזלי ואחרי שעה וחצי של החייאה לדייר שכללה עיסויי חזה, הנשמות והרצת תרופות לווריד- הוא נפטר לי בין הידיים.

בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים.

בהמשך עבדתי בפנימית, ועטפתי גופות כמו ששתיתי קפה. ואני די מכורה.

בשנתיים וחצי האחרונות אני עובדת בבית אבות, ודווקא כאן לא יצא לי להתעסק בעניין.

ובכל זאת... עטפתי אותה ולא התרגשתי.

גם במהלך הטיפול האינטנסיבי בה, כשמצד אחד הרופא צועק עלי, ומצד שני ושלישי אני עושה במקביל פעולות עם המשפחה ועם האחות האחראית- פעלתי מתוך מחשבה והתייחסות לנהלים ולא לפי הרגש.

עכשיו כשחברת קדישא כבר אספה אותה, אני יושבת וחושבת ומנסה להרגיע את הקול הקטן ששואל אותי מבפנים "איפה הרגישות שלך?? איבדת צלם אנוש?? מישהי שאת מטפלת בה כמעט מידי יום כבר יותר מחצי שנה נפטרה הרגע, והדבר היחיד שעובר לך בראש זה שמעניין אם יהיה לך כוח לצאת לארוחת בראנץ' אחרי שתנוחי??".

לא. אני עדיין אדם רגיש. לפעמים אפילו יותר מידי.

אבל כנראה זה באמת עושה משהו לדעת שסוף סוף היא כבר לא סובלת.

 

אז מפה לשם.. עטפתי גופה.

 

נ.ב

כנראה שבאיזה שהוא מקום כל האירוע כן השפיע עלי.

מצאתי את עצמי קופאת מקור בגלל זיעה קרה ששטפה את גופי.

כן. ללא ספק מגיע לי בראנץ

 

נכתב על ידי הילה_כ , 7/4/2018 05:12  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ynaor ב-7/4/2018 17:24




2,455
הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , המתמודדים , בריאות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להילה_כ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הילה_כ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ