לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דוד השובב

..


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


2/2017

מליסבון לתעלת סואץ


מליסבון לתעלת סואץ

1973

 

 

 

מאת: מוניס דוד

טלפון: 03-6737603

052-625380

כל הזכויות: לא שמורות

תפוצה פנימית: קהילות האנוסים בחצי האי האיברי

 

 

 

 

2017

 

התוכן

1. ליאונרדו מוניס .............................................................................................3

 

2. התגלות .......................................................................................................6

 

3. ליאונרדו בארץ-הקודש ..................................................................................10

 

4. אוקטובר 1973 בני-ברק .................................................................................13

 

5. הדרך לתעלה רצופה כוונות טובות ..................................................................17

 

6. והארץ הייתה תוהו ובוהו ..............................................................................19

 

7. שדה התעופה ליסבון, 14 לאוקטובר ................................................................21

 

8. תעלת סואץ ...................................................................................................24

 

9. התעלה פרק ב' ............................................................................................27

 

10. סוף דבר .....................................................................................................30

 

 

 

 

 

 

 

 

1. ליאונרדו מוניס

ליאונרדו היה בנו של פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת ליסבון. ביתם של הפרופסור המכובד ואשתו פליציה, היה על גבעת ברתולומיאו המשקיפה על ליסבון. שכונה זו הייתה שכונה של העשירון העליון, אבל לא של המאיון העליון. בבית היה הכול, שבעה חדרים, מרפסת, חצר מרוצפת ופטיו. מאום לא חסר.

כבר בגיל 4 הבחין ליאונרדו שאמו מדליקה כל יום שישי 5 נרות גדולים, כשהיא עטופה במטפחת ראש. כששאל את שתי אחיותיו למה נרות ביום שישי, הן לא ידעו את התשובה.

רק בגיל 6 הבחין ליאונרדו שאביו דייגו כל חודש פורש מהחדר הזוגי למספר ימים לחדר אחר לשנת הלילה.

הילד האינטליגנטי פנה לאביו בשאלה, האב ענה לו ישירות בלי להתחמק, אנחנו מרנוס.

בפורטוגל לא שואלים הרבה שאלות. רק כשהגיע לבית ספר התיכון בליסבון, שאל את המורה להיסטוריה. על קצות אצבעותיו, ניגש לחדר של המורה כדי לוודא שהמורה לא יצליף משהו משאלותיו. דפק בדלת ונכנס.

המורה אמר לו שב, מה הבעיה? וליאונרדו שהיה רציני מגילו, שאל אותו מה זה מרנוס.

טוב שבאת אלי בני, אומר לו המורה. אני מבין את השאלה ומבין שבאת באופן דיסקרטי. דבר בני, מה יש לך לספר? תמונה אחת שווה אלף מילים.

כאילו חתך את המילים באזמל, ליאונרדו אומר למורה, אמא שלי מדליקה כל יום שישי נרות. מה הפירוש?

מרנוס, זה אנוסים. אלה לא אנשים שננטשו על אי בודד. אלה יהודים שהתנצרו לפני 500 שנה והם שומרים על חלק ממנהיגיהם הקודמים. למעשה הם היו אמורים להדליק שני נרות אבל כדי לבלבל את הבריות הם מדליקים שלוש ויותר, אבל אני לא רוצה, אומר המורה, להיכנס בינך לבין משפחתך. לך לספרייה, יש שם את כל החומר במונח היסטוריה ותקרא ותבין. אני מבין שמחכה לך עתיד גדול. אנחנו נשמור בסוד את השיחה הזאת.

לליאונרדו היה זמן. רק לאחר שנתיים הוא נכנס לספריית בית הספר וקרא שם על השלטון הערבי בספרד ומשם המשיך לכיבוש הנוצרי מחדש. בסך הכול היה דף אחד על האנוסים היהודים שנאלצו להתנצר, איך שמרו בקנאות וביסודיות את מוצאם. כיצד הגיעו יהודים אנוסים-מרנוס לעולם החדש וכיצד נזהרו. גם באמריקה הגדולה לא חשפו את מוצאם ודתם העתיקה.

כעת בגיל שש-עשרה הבין ליאונרדו שאביו לא מתבייש במוצאו אלא להפך, גאה בו.

עכשיו, הגיע זמן לשיחה עם האב. ביום ראשון נכנס לחדר העבודה של אביו. משהו כבר הבנתי אומר ליאונרדו לאביו דייגו. הפרופסור מסתכל על בנו, כאילו היה תלמיד שאמור להגיש עבודת סיום וברצינות תהומית אומר לו אני מבין שקראת משהו, אבל לומר את האמת, אני גם לא מבין בזה הרבה. כך חיינו מאות שנים ואף אחד לא שאל את הוריו שאלות. מעולם לא הייתי בבית-תפילה שלהם. אני לא יודע מה החגים שלהם. ואם כן שואל ליאונרדו, למה פעם בחודש אתה עובר למספר ימים לחדר אחר?

חלק מהמנהגים הישנים אנחנו שומרים, לתת נדבות, להתייחס לכל אחד בכבוד, לא לגנוב, להיות אדם ישר, אני בעצמי לא מבין בדיוק למה פורשים מהאישה כמה ימים בחודש. כך נהג אבא שלי וכך נהג הסבא שלי. יש לך משהו שאין לי. אני לימדתי מתמטיקה אבל לא הייתה לי תפיסה רב-צדדית. אני נרקומן של מתמטיקה ומספרים. לך יש תפיסה מופשטת. אתה תעשה מה שאתה חושב ואני בטוח שאתה תעלה עלי בידיעה בנושאים ספציפיים אלה כמו נושאי דת.

מכאן חלפו עוד 3 שנים. מוניס הפורטוגלי הדחיק את הנושא.

ככל נער צעיר הוא אהב נערות, כדורגל ובלימודים השתדל לעשות את המינימום ובכל זאת הגיע למגמה ריאלית. פה דווקא היה פחות לחץ של עבודות ומבחנים. בלימודי מתמטיקה, או שיש לך את זה או שאין לך את זה.

אם חשב הפורטוגלי, שעניין היהדות הנסתרת עבר וחלף כמו משובות נעורים, הוא טעה. הוא לא היה חוקר מוח. כשמשהו נכנס למוח הוא לא יוצא כל החיים ובטראומה הראשונה הוא מתפרץ ואתה חוזר למצב הבראשיתי, כמו ילד סקרן לגביו.

הוא סיים לימודים וכמו בכל הארצות הלטיניות המשיך בלימודים. מאחר ולא היה צבא סדיר בפורטוגל, הוא נרשם לבית ספר הגבוה למהנדסים. ודווקא שם משך אותו התכלס, מה עושים בשטח, אבל האוניברסיטה היא לא השטח. באוניברסיטה הכול תיאורטי והראש שלו היה יותר מעשי. לפיכך פנה אל אביו בגיל 19 ושאל אותו שוב לאחר הפסקה של מספר שנים.

אני פחות או יותר מבין את המצב שאנחנו צאצאי יהודים אנוסים, אבל אני יוצא עם נערות ולפעמים אני חושב אם אני צריך לחפש נערה כמוני.

אבא שלו עונה לו, אתה לא צריך לצאת, אתה צריך להיכנס. העניין הזה מעורבב. איש אינו יודע מי נגד מי. מי חצי יהודי ומי לא. אני בוודאי לא שאלתי את אמא שלך שאלות. אחרי החתונה אמרתי לה כך וכך והיא עושה את המינימום בשמחה. מעולם לא הייתי בבית-כנסת ואני לא יודע תפילה אחת באופן חלקי. אני רשום כנוצרי וכך טוב לי. אתה אדון לגורלך. תעשה מה שאתה חושב.

ליאונרדו החליט ללכת לבית-הכנסת בשבת. מה יכול להיות? מהרגע הראשון הבחין שהתפילות בשפה מוזרה. האנשים שם היו בעלי סבלנות אטומית. אף אחד לא רץ לקראתו עם ספר פתוח. לאחר חצי שעה, באמצע המוסף, פנה אליו הגבאי ואמר לו יש לי פה ספר תפילות בספרדית. קח אותו מתנה, ואם תרצה תחזור לפה, יש לנו פה גם שיעורים בסיסיים בעברית.

ליאונרדו קרא בספר התפילות בספרדית לעיתים רחוקות. נכנס לבית-הכנסת לעיתים נדירות.

 

 

2. התגלות

בגיל 22 כבר היה מוניס הפורטוגלי מהנדס מוסמך.

ענייני הנדסה לא משכו אותו וכמו בכל ארץ בעולם, הוסדרה לו בפרוטקציה עבודה במינהלה הטכנית של שדה התעופה הגדול שבליסבון. עבודה ברשות שדות התעופה היא הטופ שבטופ. לתאם בין כל הגורמים. למעשה למנהל היה סגן ועכשיו סגן נוסף. הסגן הנוסף יהיה בינתיים סטז'ר עד שילמד את כל עסקי שדה התעופה. ועברו שנתיים לפחות, אבל פה צריך מוח, עבודה שיטתית ולפעמים אילתורים. פה אין בוס שמזיז ניירות על השולחן כמו בחברת ביטוח. הבוסים מזיזים ניירות על השולחן, מקבלים משכורת שמנה והיתר קורעים את התחת.

אם הכול שקט וכל אחד יודע את העבודה, כל אגף מנווטים במגדלי הפיקוח וכן הלאה, אין צורך בבוס בשדה התעופה. אם יש בלגן הכי קטן, אללה יסתור. הבוס הוא המחליט איזה מסלול לסגור ואם יש צורך הוא יסגור את כל השדה להמראות ונחיתות, ואם יעשה טעות, ישלם בראשו.

ליאונרדו גם מצא אישה, קרובה רחוקה שלו מצד אמו. הוא ידע פחות או יותר מה קורה איתה. היא הייתה מבוגרת ממנו בשנה. אביה היה בא לפעמים לבקר את אביו, יושבים במרפסת בשבת וכשיח אבות שיש להם בנות, היו מספרים אחד לשני את צרותיהם. ליאונרדו שמע משהו, דבר מה ארע. אם אביה כבר שואל את אביו אם הוא מכיר איזה בחור טוב בשבילה, כנראה שהחבר האחרון החליט לנטוש אותה והוא שומע את אביה של פמלה שואל, מה עם מיגל שלמד עם הבן שלך? יש לך את הטלפון שלו?

אין אווירה יותר רגועה כמו בליסבון. על הגבעות, מראה הים והגבעות, מרגיע את ההומברה (גבר).

אביו יושב במרפסת. אחרי שהשכן המבוגר הלך ופונה אליו אתה מרגיש את זה? את מה שואל ליאונרדו. ביום שבת הבא יום כיפור. אני לא אוהב את התאריך הזה. משא כל הדורות על כתפינו. פעם אחת נסעתי לעיר ביום כיפור ושמעתי את המקהלה שרה כל נדרי. לא הבנתי מילה אחת.

למחרת שבע בערב, הטלפון מצלצל. פמלה על הקו. מה שלומך? הוא ידע שהיא מלמדת בבית ספר עממי וכותבת ספרים לילדים, אבל תמיד הייתה פגע רע, עם פה ג'ורה. אני בסדר עונה ליאונרדו. אבא שלך היה פה בשבת וביקשו ממני טלפון של הטמבל הזה מיגל. אמרתי להם שקודם אני אבדוק אותו. הוא חיכה לאיזה תשובה ניצחת, בומבה, זבנג, כלום. זאת לא הילדה שהכיר בגיל 11 מלאת הביטחון והתוקפנות.

תשמע מרקו, היא כבר התבלבלה בשמו. כנראה לא ישנה כמה לילות. הכוכבים לא מאירים אלי בזמן האחרון. גם את זה הוא ידע, שהיא כותבת ספרי ילדים.

מחר בערב אתה בא לבקר אותי בתשע בערב. בשביל מה פמלה? זה משחק סכום אפס. "אתה בא וזהו. כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא".

לא ידעתי שאת מרנית. יש לי חדשות בשביך אינטליגנט. לא רק אמא שלי קרובת משפחה שלכם, גם אבא שלי. כולנו נשארנו מתקופת הדינוזאורים. תבוא נדבר, אני בודדה.

הוא בא ונשאר לישון בבית שלה. למחרת הגיע לשדה והבוס אומר לו איפה היית בלילה. נו טוב, השאלה מיותרת. אין שואלים מאצ'ו איפה היה בלילה.

אחרי 3 ימים הציע לה נישואים. הוא בא ממשפחה שהתחביב שלה הוא פירמידות קטומות. אין זמן לשטויות. כשתבוא המיועדת. החתונה מהיום למחר.

תוך חודש קנו דירת שיכון בעיר ליסבון עצמה. כשהיה יוצא מן הבית למכוניתו בבוקר, אשתו הייתה יוצאת אחריו והייתה בודקת שמאף חלון אף אחת לא תסתכל על בעלה. מרנוס מרנוס אבל ההתנהגות הספרדית נשארה.

חתונה קתולית לא עשו, המרנים נמנעים מזה. נרשמים אצל שופט ושלום. בכסף שקיבל מההורים יכלו כבר לקנות חצי וילה על ההר כמו בסרט של היצ'קוק. במשך מספר חודשים הגיעו קרובים עלומים ונתנו מעטפות עם מאות דולרים, אנשים שלא הכיר ולא שמע עליהם. כאילו מדובר באיזה מסדר סודי מימי הביניים. אנשים שלא היה להם כסף הביאו מתנות של כלי כסף אותם קיבלו בחתונתם. זה היה מבוא לכלכלה למתחילים, איך להרוויח בלי להשקיע.

אגרת הנישואים בפורטוגל אינה שווה אפילו את הנייר שעליו היא נכתבה, ובני הזוג החדשים דפקו פה 4,000 דולר מבלי לנקוף אצבע. כשעברו לבית החדש, אשתו שילמה בדולרים עבור הרהיטים ואפילו לא התייעצה אתו מה לקנות.

כאילו, לא בגר ולא התחתן, הולך ליאונרדו לשחק עם חברים כדורגל כל שבת.

בינתיים בעבודה הסגן עזב למשרד התחבורה. ליאונרדו יושב עכשיו בחדר אחר, ולפעמים הוא מזיז ניירות. אם פה יש מחתרת של מרנוס בארץ הזאת, למה אני עובד פה כבר 3 שנים ואף אחד לא בא לבקש פרוטקציה.

הוא לא ידע שליהודים יש זיכרון ארוך. הם לא יבקשו משהו קטן, כסידור עבודה עבור בנם בשדה התעופה. יום יבוא והוא יצטרך לתת והוא ייתן את כל מה שהוא יכול.

ב-1970 חזר המהנדס לבית-הכנסת. הוא ביקש ספר לימוד בעברית למתחילים. הגבאי הציע לו שיקבל שיעורים בעברית בסיסית. ליאונרדו אמר הוא מעוניין ללמוד לבד, מתי שימצא לנכון. ניסיונותיו עם העברית היו קשים כקריעת ים-סוף. למרות שבספרדית-פורטוגזית יש מספר מילים משותפות לעברית ולערבית מדי פעם, לעיתים רחוקות עיין בספר.

מה שמוניס הפורטוגלי לא ידע זה שבעקבות פעולות ספטמבר השחור, באירופה הותקנה מצלמה על ידי המוסד הישראלי במשקוף הכניסה לבית-הכנסת והגבאי עצמו קיבל כסף בדולרים מהמוסד, כדי להשגיח על כל מי שנכנס פנימה, שהוא בחזקת חשוד, וכן מבחינת שלח לחמך על פני המים, אולי מי שנכנס יהודי לא דתי, שיש לו מעמד בהיררכיה הפורטוגלית ובעתיד יצטרכו אותו.

עכשיו, התרוצצו עוד מחשבות בראשו של המהנדס, אם בפורטוגל ובליסבון יש רק 100 משפחות מוניס, וסביר להניח שהם ספרדים ופורטוגלים, אולי בארץ-ישראל עצמה יש מוניסים וכך פנה האיש לנציג של אל-על בליסבון וביקש ממנו את מספרי הטלפון של משפחות בשם מוניס הנמצאות בישראל.

נמסרו לו כארבעה מספרי טלפון ולמזלו הרע, הוא פנה לאלה שאינם ממוצא אירופאי. בתחילה פנה לאדם בשם דאוד מוניס שגר ביפו ברחוב יפת. האיש דיבר עברית והסביר לו שהוא ערבי מוסלמי אבל בכל מקרה אם ליאונרדו יבקר בארץ, ישמח לארח אותו.

שיחת הטלפון הבאה הייתה לאחים מוניס, שהייתה להם נגרייה ברמת-גן ברחוב ז'בוטינסקי וחנות רהיטים. הם הסבירו לו שהם באו מעיראק וזה היה שם משפחתם מדורי דורות.

הוא סיפר על כך לאשתו והיא אמרה עד היום חשבתי שאני מרחפת בחלל. עכשיו אני רואה שנדבקת ממני.

הטלפון השלישי הגיע לרופאה אלמנה בחיפה. כן, שם משפחתה מוניס. היא שבע שנים בארץ, באה מלנינגרד ברית המועצות ויותר מזה היא לא יודעת. היא דיברה עברית יותר טוב ממנו, אבל בכל זאת גרועה. נראה היה לו שהיא חשבה שהק.ג.ב. עוקב אחריה גם בישראל.

זה כבר היה 1971. כאשר צלצל הטלפון המונח על מזוודת ענק במבוא הדרומי של הבית. שעת צהריים, מישהו באנגלית גרועה ביקש לדבר עם מיסטר מוניס. כן, אמרתי לו, זה אני. אדוני הנכבד, אומר לו הפורטוגלי, אני גר בפורטוגל ומחפש את קרובי משפחתי.

You come to the right place, אני עונה לו. במהירות הבזק הבנת את כוונתו. המשוגע הזה תפס משוגע אחר ושניהם ירקדו עכשיו טנגו. אמרתי לו תשמע, תקשיב דקה ודיברתי לאט-לאט למרות שאני שולט טוב באנגלית. המשפחה שלנו באה מקסטיליה. הם היו מומרים, מרנוס ואיכשהו התגלגלו למזרח אירופה. יש לי אפילו תרשים של עץ המשפחה. כינים. המשפחה שלנו באמת באה מספרד אבל שם המשפחה שלנו היה מונש – מונש, וכשהתחילו לרשום שמות משפחה ברוסיה לפני 120 שנה, הפקיד רשם בטעות מוניס, אבל כפי שציינתי לעיל אני יותר מדרוב (משוגע) ממנו ובעצם מה איכפת לי.

פתאום אני שומע שהוא בוכה לתוך האפרכסת והוא מתחיל לגמגם. עשרים שנה זה לא יצא לי מהראש. ברוך השם שהגעתי אליך. רשמתי את מספר הטלפון שלו ואמרתי לו:

Take your time. We shall call in a week later.

אבי כבר היה מבוגר. לא היה חרא שהוא לא עבר. הוא היה יתום מגיל 13. רעב ללחם עד גיל 25 ופצוע פיזית ונפשית מהחיים. אבל הוא היה רומנטיקן ללא תקנה וידעתי שאני אוכל להעמיס עליו את החבילה הזאת. הבית שלנו היה מרווח וגדול – בית פרטי. אבא שלי נח במיטה בצד המזרחי של הבית. אמרתי לו: אבא, מזל טוב, קרוב משפחה שלך צלצל מפורטוגל. הוא מחפש אותנו הרבה שנים. וגם אבא שלי התחיל לבכות. אמא שלי שהייתה יותר פרקטית אומרת לי: עוד פעם עשית "קונץ". זה בלוף או שאתה מחפש ירושה. אמרתי לה שהאיש דובר עברית, גרועה, ובשבוע הבא אני אתקשר אליו והם יוכלו לדבר אתו אחר כך מתי שהוא יצלצל. איך אתה יודע שהוא יצלצל? כי אני מכיר את האנשים האלה, הם תמיד מצלצלים.

 

 

3. ליאונרדו בארץ-הקודש

במאי 1972 כשהייה כמעט בן גילי, החליט אדון מהנדס לבקר את משפחתו בארץ ואת ארץ-הקודש.

רק באחד במאי אני נישאתי ברבנות ברמת-גן. בארץ-הקודש מתחתנים או שרצוי להתחתן בל"ג בעומר. בינתיים כרגיל הייתי מובטל. את החתונה ניהל הרב סילבר מהרבנות.

הגיע הרב סילבר למקום, שלמעשה הוא גם מקום עבודתו ולפניו כמה זקנים, שהם הורים של החתן והכלה, ונדהם. כולם מדברים אידיש אחד עם השני. חשב הרב בליבו, אשרי בזכותי לערוך חתונה ליוצאי ברית-המועצות. זאת תרומה גדולה וחשובה. אוכל לא היה שם, בקושי 2 נרות ומשם כבר נסענו לדירת שיכון משנות החמישים בבני-ברק, אותה הספקנו כבר לקנות מכספי ההורים, בסך מגוחך שהיום נחשב ל-35 אלף דולר.

למחרת קמתי, וכמצוות אנשים מלומדה, ניגשתי לחנות אינסטלציה וקניתי את כל החומרים הדרושים לי לשיפוץ הבית ולצביעתו וזה היה ירח הדבש. שבוע ימים של עבודה.

אשתי עבדה בחצי משרה ועל זה נאמר בגמרא, המצפה למשכורת של אשתו, אין לו חלק בעולם הבא.

היה לי קטנוע וספה וכל יום הייתי מבקר את הוריי ואת הורי אשתי, לוקח אוכל ומתנות וחוזר.

ביום ראשון אני מגיע לבית ברחוב המעיין בגבעתיים. אבא שלי אומר לי: אתמול בא לארץ החבר שלך מפורטוגל. הוא צלצל לפה ואמרתי לו שעברת דירה ואתה לא גר פה יותר מאחר והתחתנת לפני שבוע. הוא שאל למה לא הודיעו לו ואמרתי לו שזה היה מהיום להיום. ממילא הוא לא מבין בסדר ובתקופת ההמתנה פה בארץ. הוא אפילו לא יודע מה זה ל"ג בעומר. אבי דיבר עברית, מעולה. איך אדם שלא גדל בארץ ולא למד פה באולפן, מדבר עברית מעולה. נוסף לכך מרוב צפייה במחזות תיאטרון ובסרטים, שזאת הייתה כל השכלתו, ידע כל מחזה של שייקספיר בעל פה וכל אופרה, שטחים שבהם אני כמו תינוק שנשבה בין גויים.

ממנו למדתי לדבר עברית ארכאית, אם כי אני שולט גם בעברית הדוגרי וכרסי מלאה בפתגמי הסלנג.

לפעמים היה פותח לפתע בדקלום, כשהיה בחצר "כרם היה לדודי ..." ומסיים את כל המשל ולפעמים "מן ארם ינחני בלק, מלך מואב מהררי קדם.."

הוא דיבר כפי שאיש לא דיבר בכל גבעתיים. בזמנו קניתי רכב חדש. היו לי כבר שלושה ילדים. לא התייעצתי אתו ולא לוויתי ממנו, וכשראה את הרכב אמר: "ידי לא שפכו את הדם הזה".

פעם אחת, בתשע בערב, אשתי צלצלה לשפרעם: תודיעו למוניס שאביו נאבד. לא יודעים איפה הוא (הוא היה בבית-חולים קודם לכן).

המרכזנית לא העבירה את ההודעה. זה היה בסוף 1983. אז לא היו פלאפונים. בשש בבוקר התחלפו המרכזניות והעירו אותי. הסתלקתי מייד מהבסיס. בתשע בבוקר הוריד אותי נהג חביב בכופר הישוב ברמת-גן. התקשרתי לביתי, ואומרים לי שהוא במעון יום לזקנים בשדרות הנרקיסים. הגעתי לשם ומה הוא אומר לי: "אל תשליכני לעת זיקנה, ככלות כוחי אל תעזבני".

התברר שיום קודם בית-החולים תל-השומר החליט לשחרר אותו ובגלל שהיה לי עבר פלילי (לא עונה לטלפונים), שלחו אותו ישר לעיריית רמת-גן. הם השאירו אותו בלילה בבית-אבות ובבוקר לקחו אותו למעון יום בתקווה שהמשפחה תחפש אותו.

שקולה מצוות כיבוד הורים כנגד כל המצוות בתורה, שכתוב שם למען יאריכון ימיך.

יום אחד בשנת 1980, הייתי אצל הוריי כרגיל. פנתה אלי הזקנה: תשמע, תיקח פנקס צ'קים ותלך לקנות טלוויזיה צבעונית. אם הסנילי הזה ילך לקנות, הוא יקנה את הטלוויזיה הכי יקרה והכי גדולה. הלכתי לשק"מ שהיה אז ברוא"ה 2, ביקשתי טלוויזיה צבעונית 20 אינץ' ולקחתי אותה הביתה. שילמתי עבורה בצ'ק אחד שלי. החזרתי לאמי את פנקס הצ'קים שלה ואבי אומר לי "צ'ודסני מלצ'יק", ילד פלא ברוסית.

לאחר שנפטרו הוריי, הטלוויזיה הזאת עמדה בבית 20 שנה וכל אחד שאל מה זה. אמרתי לו: זה מזכרת. היה לי הכבוד לתת להוריי ולא לקחת.

נוסף לכך האב שלט בגרמנית, כולל יכולת כתיבה ותרגום, מעט איטלקית ואידיש שרק השטן יודע אך הוא למד את השפה, כי אצלו בבית דיברו רק רוסית.

אנשים אומרים כבוד הורים, זה מצווה חשובה, ואני אומר היא חשובה בחיים וגם לאחר שהם מתים. הרבה בשבח, בדיבור או בכתיבה, אבל רק על מה שנכון. אבי היה בנאי מעולה אבל לא היה לו חוש טכני, חשמל, תיקון גגות, אינסטלציה בבית, צינורות ביוב והחלפת תריסים הוא השאיר לי.

אז מתי הוא צריך להתקשר שוב? אני שואל את אבי. אין לי מושג. אולי אמא יודעת. שאלתי את האם והיא אומרת: עוד שעה. בזמנים ובניהול היא הייתה חזקה.

אז אני אמתין. יושב במטבח הגדול ומכין לעצמי חביתה וצ'יפס. נכנס שכן ושואל: מה, כבר זרקו אותך מהבית? לא, ותתרגל, אני אהיה פה כל יום כמו קרצייה. אני בא לבקר את הבית, הוא חלק ממני, תבנית נוף מולדתי.

בשש בערב מצלצל אדון ליאונרדו. אני במלון דן. אני אבוא לבקר מחר. לא, אני אומר לו. אתה תבוא היום עם המזוודות לפה ואתה תישן פה. מה קרה לך? אתה משפחה. הבית שלנו זה הבית שלך.

אחרי שעתיים הוא הגיע. החדר שלו היה מסודר. הוא היה קצת המום, לא מקרובי המשפחה. הוא חשב שאולי שאנחנו – לשכת הסעד – והוא מגיע לבית ישן פרטי וגדול עם עצים בחצר.

למחרת הוא נסע לשדה התעופה, כאילו השתלמות. כל נסיעתו הייתה על חשבון משלם המיסים הפורטוגלי, למטרות השתלמות כביכול. הוברר לי לאחר מכן שגם את בית המלון לא שילם מכיסו. בהגיעו לארץ, רשות שדות התעופה שכר לו מייד חדר לשלושה ימים.

בעשר בלילה חזרתי לבני-ברק ולמחרת הזמנתי מונית. פניתי לשכן שהיה בעל מספר ומונית ואמרתי לו שאני שוכר אותו ליום-יומיים בשחור. שחור זה בלי קבלות. המונית הזאת שירתה את המהנדס ואותי יומיים ואחר כך הוא הזמין אותה לצורך כל נסיעה, כולל נסיעה אחרונה לנמל התעופה.

 

 

4. אוקטובר 1973 – בני-ברק

בחודש פברואר 1973 התחלתי לעבוד במשטרה ומהסיבות הבאות. עוד קודם לכן אמר לי השכן, אפל: ממילא אתה אין לך סבלנות לעבוד, אז תלך למקום ששם לא עובדים. וסיבה שנייה, לא מספיק שאני יושב בטל בבית וקורא ספרי סוציולוגיה ופסיכולוגיה.

סמוך ל-10 בפברואר אשתי צריכה ללדת ואחר כך מה, יהיו 2 פרזיטים בבית.

התחלתי לעבוד ב-8 לחודש, משמרת א'. למחרת נולדה לי בת. הלכתי למשמרת ב', כאילו לא קרה דבר. משמרת ב' בחקירות קלות היא בין 14:00 ל-22:00.

בשמונה בערב אני פונה לאחראי משמרת ואומר לו: אני צריך לנסוע לבית-חולים, אשתי ילדה. מתי? היום בבוקר. מעניין שאף אחד לא יודע מזה, הוא אומר. זה המצב, אני מחזיר לו, כך אני חי. טוב, סע. אחרי שבועיים הגעתי לקורס שוטרים וביולי התחלתי לעבוד בחקירות יותר גבוהות.

חמישי באוקטובר, סיימתי לעבוד ברחוב דיזינגוף 223 בשעה אחת בצהריים ונסעתי הביתה. למחרת יום כיפור.

בארבע אחר הצהריים ניגשתי לבקר רגלית חבר שלי לשיפוט בכדורגל בשם ירקוני ושאלתי אותו אם אפשר לבוא למחרת לראות משחק של מכבי תל-אביב בכדורסל. כמובן שהייתי גם שופט בכדורסל. כמו שאומר הפתגם, הרבה מלאכות ומעט ברכה.

שוחחנו רבע שעה והשארתי לו את מספר הטלפון שלי. כעבור כמה שעות, בערך בשמונה בערב, הוא מתקשר אלי: אתה יכול לברר מה קורה פה? אתה שוטר, יש לך מושג. ברחוב הרוא"ה ברמת-גן נוסעים טנדרים צבאיים ואוספים אנשים. חלק מהמכוניות אזרחיות ומאחורי השמשה כתוב על קרטון בשירות צה"ל. אין לי מושג. להתראות מחר. לקחתי את עיתון ידיעות ובכותרת לא כתוב דבר. בדף האחרון של הכותרות כתוב: היועצים מברית-המועצות נתבקשו לעזוב את מצרים תוך 24 שעות. לא ייחסתי לזה חשיבות. אין שום ידיעה אחרת בעיתון. לא סוריה ולא מצרים.

מה עושים ביום כיפור? לצום לא בראש שלי. הזוג החדש משאיר את שכנתנו כבייבי-סיטר והולך לרחוב הרוא"ה מספר 67. בקומה שלישית יש מפגש חברות של אשתי, החברות ובעליהן. יושבים, מפצחים, אחד צועק, השני שותק, השלישי מגרד.

סך הכול היינו שם 4 זוגות. מי העלה על דעתו שתוך שבוע שתי נשים מהן יזכו לביקור של נציגי צה"ל. שניים אלו היו נהגי משאיות. הם גוייסו כבר בבוקר יום כיפור. אני זוכר כמו אתמול את המפגש הזה. הבחור שדיבר ללא הרף היה גבוה ממני וקראו לו שמעון ולאשתו חדווה. איזו מקריות.

שישי באוקטובר, רחוב גולומב בבני-ברק, הידוע בכינויו שכונה ג', הוקם על אדמת בני-ברק. הסוציאליסטים הגו רעיון מבריק. הבה נבנה לנו שכונה על גבול רמת-גן, מרחוב דבורה ועד רחוב גולומב ונכתוב שמדובר בשכונה שהיא כמו מושב. כלומר לוועד הבית יש זכות וטו בקבלת דיירים חדשים. גם אם קנית דירה בכסף, עדיין הם מצרפים לכך אישור. בלי אישור שלהם, הדירה לא תעבור בטאבו. ייתכן וחשבו שאם בעתיד יבואו החרדים, הם יעמדו בפרץ, אבל זאת הייתה אות מתה וכיום כל השכונה חרדית. כשאני גרתי שם, צד אחד, צד ימין, היה בלי כיפות וצד שמאל עם כיפות וחלקם כבר קיצוניים, אבל היה מותר לנסוע שם בשבת.

אני כמובן גרתי בצד הזוגי, לא דתיים. ויום כיפור מהווה להיפראקטיבי כמוני, הזדמנות לצאת לגינה, החצר שלי, שמונה על שניים-עשר מטר, הייתה די גדולה, במונחים של גבעתיים ורמת-גן, לבית משותף, שכל אחד בו הייתה חצר מגודרת, ומשעה תשע בבוקר אני עובד בגינה, מנקה, מסדר עצים, גוזם, נח כמה שעות ובשעה אחת יורד למטה ומתחיל לרכז את הזבל. בשעה 13:42 אני שומע צפירה, בצהרי יום כיפור. את הגינה כבר לא אגמור לסדר. עליתי לקומה ב' היכן שגרתי ופתחתי את הרדיו בקולי קולות. אם כבר לחלל שבת אז בקול רם. כל הדירה הייתה של 45 מטר רבוע והייתה גם מיני מרפסת. אני יושב במרפסת ושומע חדשות. פרצה מלחמה בסיני וברמת-הגולן. אני לא מתרגש, הקונספציה אז הייתה שחיל האוויר שלנו יפגע בגדודי הטילים של המצרים ותוך יומיים נעבור את התעלה.

אנשים היו בבית-הכנסת לפלג-מנחה, פלג זה חצי, מנחת יום כיפור, שמעו אזעקה, כולם בדרך לביתם שאינו רחוק.

כל אחד שואל אותי מה קורה ואני עונה כשתגיע הביתה תפתח רדיו. אני לא פותח בשבת, אז אל תפתח.

השעה 14:30, אני נכנס להתרחץ. יוצא מחדר האמבטיה. אשתי שומעת רדיו. אחרי 5 דקות היא מסתובבת. אתה הולך לעבודה? בזווית העין היא קולטת בגדי חקי. אז השוטרים הלכו בבגדי חקי בקיץ. לא, אני עונה. היא מסתכלת עלי ומתחילה לתפוס מה קורה. אתה הולך למילואים. אתה שוטר. שוטרים לא הולכים למילואים.

זאת הפעם השלישית שהיא רואה שיש לה עסק עם מטורף. בפעם הראשונה שהצעתי לה להתחתן אצל הקונסול הבריטי ואז לא צריכים להמתין לרבנות.

עכשיו השעה 15:00. אני מסתובב בבית ומחפש תיק, תחתונים, גופיות ויתר הדברים הנחוצים למילואים.

והאישה מצלצלת אל גיסה, אברהם הורוביץ: מה עושים שוטרים במלחמה? עונה לה הרב-סמל שהוא שוטר, אדם עם לב זהב ולשון גסה: מגרדים את התחת, אוכלים ומשמינים.

אשתי מצלצלת לאמא שלי, אולי לה יש יותר השפעה עלי: אני לא מבינה מה המשוגע הזה הולך לעשות. שוטרים לא הולכים למילואים. רק לפני שנה הוא היה ברמת-הגולן וכמעט נכנס לבית-סוהר בגלל שירה ברובה על ערבים על דעת עצמו.

הבנתי אומרת הזקנה. אני תיכף אדבר אתו. יש לי עכשיו אוכל על הגז.

איזה אוכל ואיזה נעליים. הזקנה מעירה את בעלה, שתפס תנומה על כיסא נוח. כל שבת הוא חייב לקרוא את כל עיתון מעריב מהכותרת ועד המוסף הספרותי. בקיץ זה היה יותר גרוע. הוא היה יושב במרפסת פתוחה ומתרגם את העיתון לאשתו לשפת האידיש. השכנים היו אומרים זה הנאום השבועי של אבא מוניס.

הזקן התעורר והתלבש. בינתיים היא מצלצלת לתחנת המוניות, לשם כבר הנהגים הגיעו: מונית לבני-ברק דחוף.

עוד לא הגיעה השעה 16:00 והצמד חמד הזה נמצא בבני-ברק וכבר עלה 20 מדרגות לדירה שלי. אף אחד לא צייץ לא בדרך ולא בבני-ברק רחוב גורדון. כולם ידעו שיש מלחמה וחיכו לפתיחת החנויות לקנות מוצרי מזון.

אמא שלי, כדרכה, בעברית הדלה שלה, לא אומרת אפילו שלום: אתה חושב שתיסע פה לצבא ותשאיר בבית אישה עם ילדה של 7 חודשים? אין לך אחריות? אין לך משפחה? אז תדע לך אם אתה נוסע ואני יודעת שאף אחד לא יקרא לך, מחר בבוקר אני אצל העורך דין ואני מוציאה אותך מהירושה.

אבא שלי מבולבל כתמיד. אומר: איזה מלחמה. אני לא מבין מה קורה פה. שוב פעם פרצה שריפה?

אבל אני לא חושב על מה שקרה בנובמבר 1972. במילואים הייתי סגן מפקד מוצב ובניסוי כלים אמרתי לחיילים לירות על המוצב הסורי הסמוך ובאמת כמעט הכניסו אותי לבית-הסוהר. כמו סוס זקן הסוחב עגלות קרח, ששמע איזה פסיכי ברחוב שנתן תרועה בחצוצרה והתחיל לרוץ.

אני כבר מתגעגע לנפילות הפגזים ולקולות הקטיושות. כל אחד רוצה להיות צעיר ואני כבר בן 28. מתי תהיה לי עוד הזדמנות לנסוע בנגמ"ש, לאכול בשדה לוף.

אני מתייבש ואומר לאמא שלי: בסדר, אני לא נוסע. תוך חצי שעה רווח למשפחה והוריי נסעו.

בשעה 17:00 כבר הודיעו ברדיו שעל כל השוטרים להתייצב ביחידות שלהם ואני יוצא מהבית. אשתי בוכה ומצלצלת לאמא שלי. היא אומרת לה: לא ידעת שהוא בן-אדם הפקר.

יצאתי מהבית בלי לומר שלום. כבר בשדרות ירושלים תפסתי טרמפ דרומה. אחרי שעה שקעה השמש. רק דרומה מקריית-גת התחיל הבלגן. כל הכביש מלא כלי רכב ושיירות צבאיות. עליתי על רכב צבאי. ב-21:00 ליד מעבר "כרם שלום" נכנסנו לחצי האי סיני.

 

 

5. הדרך לתעלה רצופה כוונות טובות

וכך נסענו עם גדודים ועם אוגדות. כולם נוסעים ל"רפידים", ביר-גפגפא לשעבר, שהפכה בשש השנים האחרונות לבירת חצי האי סיני. שם יש בתי-קולנוע, מועדונים, בסיס חיל אוויר ומה לא.

בדרך החיילים הסדירים, כמובן, אוגדות המילואים עוד לא התארגנו. כבר היו בדיחות שהפכו אחרי יומיים לבדיחות זוועה. שמעת וזכרת אחת מהן, בא לך להקיא.

מחר כל החתולות בקהיר יסגרו את הרגליים מההלם של הפצצות הישראליות. אנחנו נשבור להם את הידיים והרגליים. משה דיין בבוקר עושה מלחמה ובערב הולך לקולנוע כדי לראות את יומן "כרמל" על המלחמה.

חיילים שהיו במוצב סיפרו שכל קו התעלה יהפוך למחסום אש. היוהרה הישראלית חדרה לכל ראש. טרנזיסטורים שידרו חדשות. הגיעה השעה 02:00 בשביעי לאוקטובר ובחדשות אין סימן אופטימי. התחילה הציפייה שנמשכה 3 ימים בארץ, שחיילים מצרים יזרקו את הנעלים ויברחו, אבל זה לא קרה. זה לא היה ערפל קרב. למחרת זאת הייתה האמא של הערפל.

הגדוד עצר להתארגנות מחוץ לגדר רפידים ואני הלכתי למשרדי כוח אדם. היו שם כמה מתנדבים שהגיעו כמוני בדרך לא דרך. חלקם עם תעודות שחרור ממילואים, חלקם עוד השתתפו במלחמת העולם השנייה.

בשבילנו המדינה הייתה מעל לכל. ב-04:00 נכנסתי לאוהל. ישבו שם סגן-אלוף, רב-סרן ופקידה. שניהם, שני הקצינים, נראו לי כמו רס"רים שהוקפצו לדרגת קצין כוח אדם לאחר מלחמת ששת-הימים והלכו עם מעילי רוח מרשימים עם דרגות שדה.

כן, יש לך תעודת מילואים? לא, שכחתי בבית. מה הדרגה שלך? רב"ט. מה עשית בצבא? מ"כ בנח"ל. אני חושב שהם בקושי שמעו מה אני אומר. מה אתה עושה באזרחות? אני שוטר. טוב מאוד. אתה תהייה במשטרה צבאית. אבל אני רוצה להיות נהג, תמיד צריכים נהגים. תרשמי חרמונה, מספר אישי 495892 רב"ט מוניס דוד, יסופח למשטרה צבאית. קח הפנייה. אתה הולך לגדוד "הגלילים". מחר בבוקר הוא יוצא לתעלה.

מה זה "גלילים"?

גלילים זה חלקי גשר שמתגלגלים על גלגלים והם ייסעו לתעלה. יהיה גשר והצבא ייסע לקהיר.

הבנתי.

ובשביל מה הוא צריך משטרה צבאית? כל חלק סוחב אתו טרקטור ויש בעיות בדרך וצריך לכוון תנועה.

הלכתי מחוץ לגדר. אחרי 200 מטר מצאתי את הטרקטורים והגלילים, חלקי הגשר. הם היו שם כבר שלוש שנים, מחכים לחציית התעלה, אם יידרשו.

הגעתי לשם וקצין אחד הפנה אותי: שם אוהל ה"ברסו" (משטרה צבאית). נקרא על שם משחת ההברקה שבה מנקים ומבריקים שוטרי המשטרה הצבאית את דרגותיהם ועיטוריהם.

 

 

6. והארץ הייתה תוהו ובוהו

אין כדור מרדים יותר מרעש הגנרטורים. עוד לא הגעתי לאוהל מפקדת הגלילים, שהיה מוצב בחושך מוחלט, וכבר רציתי לישון. השעה 05:00 ואני רשום לחלוטין, מטושטש מהנסיעה הארוכה. צנחתי על החול הרך שליד האוהל ונרדמתי לשלוש שעות.

בבוקר מישהו העיר אותי. הסברתי לו מה התפקיד שלי הוא שלח אותי לאוהל משטרה צבאית. שם נתנו לי ציוד בסיסי, מדים ותג של משטרה צבאית. חתמתי גם על תת-מקלע עוזי ושתי מחסניות. היו מספר סדירים שם והם אמרו לי שמילואימניקים נוספים יגיעו בערב.

אתמול הייתה הפצצה איומה בבסיס. המצרים פגעו בהאנגרים שלנו ובסיס חיל האוויר הענק חצי מושבת. היציאה לדרך לתעלה נדחתה ליום נוסף, לשמיני באוקטובר.

ברדיו דיברו על התקפת נגד שתיערך בשמיני. לקח לי 10 שנים להבין מה קרה שם ואני לא רוצה לפרט. בקיצור, הצבא המצרי חצה את התעלה. תוך יומיים רבע מחיל האוויר הלך קקן. המוצבים נפלו ואם זה יימשך, זה יהיה חורבן.

בשמיני באוקטובר נכשלה התקפת הנגד של צה"ל.

בתשיעי היינו כבר בתזוזה. לא יכולנו לנוע בכבישים. רק כאשר לא הייתה ברירה והגלילים נסעו בתחילה בקצב של 20 קילומטר לשעה ואחר כך בקצב של 10 קילומטר לשעה, כאשר מדי פעם מתפרק אחד מהם למצב שאי אפשר לתקנו.

בעשירי לחודש התברר פחות או יותר המצב. צה"ל הוכה, אבל המצרים לא מתקדמים לתוך סיני. הם בחסות מטריית טילים נגד מטוסים שלהם.

בלילות לא יכולתי להירדם. ראיתי את העיניים הגדולות של הבת שלי מסתכלות עליי, כאילו אומרות – אבא, מה עשית?

מה עשיתי? יצאתי מהבית, רבתי עם כולם, לא אמרתי שלום ואני אשאר במדבר הזה לנצח. איזה בן-אדם יוצא למלחמה כשהוא רב עם המשפחה? בסדר, הייתי מוכרח לצאת, אבל בצורה כזאת? נדרתי בליבי שלעולם לא אצא מהבית אחרי ריב. לך תדע מה יקרה לך בדרך, אפילו למספר שעות.

וכך נסעו הגלילים ונסעו. עברו את מעבר הגידי, כאשר כל יום נשברים חלק מהם ונשאר במדבר לנצח, אבל זה היה גדוד מתוגבר טכני והוא המשיך. היו בו מהנדסים, מכונאים, קבלני ציוד כבד והם יידעו מה לעשות, איך להקים גשר. הגשר יוקם בטוב וברע.

עד ארבע-עשרה בחודש היינו בלי גלילים וחיכינו 20 קילומטר מהתעלה להתפתחות הבאה.

לא הייתה לי מפה אבל הבנתי שאנו נמצאים בסביבות האגם המר. משה רבנו חצה שם את ים-סוף ואנחנו בכיוון הפוך לשלו.

בשמיים כבר לא ראו מטוסים מצריים.

ב-14 ניסה הצבא המצרי, שאוגדות שריון שלו כבר הגיע לאזור ונבלם, מחוץ למטריית הטילים.

ובכן, חשבתי, אנחנו כבר לא נמות, כמצוות חוק מולדתנו. אני אשרוד את המלחמה ואגיע הביתה לבני-ברק ולבית שבו נולדתי, הבית הישן ומרחוק אריח את עץ הגויאבות.

 

 

7. שדה התעופה ליסבון – 14 לאוקטובר

התנאים כבר החלו להשתפר. אחרי 8 ימים הוקמה רשת טלפונים. היו כבר ניידות שק"מ בסביבה, עיתונים התחילו להגיע לחזית אבל מקריאה בהם לא הבנת את המצב בכללותו.

כל המדבר התמלא בבסיסים מאולתרים.

באירופה, חשבו כמונו בתחילת המלחמה,. כאשר יפעילו הישראלים את מנועי הטנקים, המצרים יברחו. גם הם לא ידעו, האירופאיים, מה המצב, אבל היה נראה להם שישראל לא משתלטת על המצב.

מקרוב, בבור של המטה הכללי, ידעו שישראל מדממת. חצי מחיל האוויר הושמד, כול טייסים רבים. מלחמה זה לא משחק על לוח. במלחמה הכלים הגדולים, מטוסים וטנקים נוסעים ועובדים וחלקם הופך לפצועים ללא מלחמה. אפילו פגזי התותחים התחילו להיגמר.

כבר ביום השלישי למלחמה, ראש ממשלת ישראל גולדה הבהירה לאמריקאים את המצב הנורא. צריך אספקה כוללת, מטוסים, טנקים, בגדים, הכול.

ניקסון כינס את יועציו. הנשיא הזה שגורש מהנשיאות בארצות-הברית הציל את ישראל.

יועציו הבכירים רמזו לו: תן להם קצת לדמם, אחרת גם בעתיד הם לא ישמעו בקולנו.

גולדה איימה להגיע לוושינגטון.

קיסינג'ר פתאום הפך להיות ניטרלי. לדעתו המצב בסיני תיקו וכך צריך להימשך עוד כמה ימים.

גולדה צלצלה לניקסון. היא באה ממילווקי ארצות-הברית. בעברית שלטה בקושי אבל אנגלית ידעה.

בטלפון שלה אמרה: כל הנשק שלנו ייגמר תוך שבועיים. תעשה משהו. זה היה ב-12 לאוקטובר.

בלי להודיע לקיסינג'ר, התקשר ניקסון לראש המטות המזוינים שלו: תכין הכול לתזוזה מיידית, מטוסים, טנקים, חומרי רפואה, בגדים, אוהלים. תוך יומיים הכול יזוז לאירופה ומשם לישראל.

הישיבה ב-13.10 בבוקר הייתה מתוחה. היו כאלה שיעצו להמתין, ניקסון קבע: תן להם כל מה שהם צריכים.

ניקסון צלצל לסלזר הדיקטטור של פורטוגל. סלזר היה פרופסור באוניברסיטה בעברו ועשרות שנים הוא ופרנקו הספרדי שולטים בחצי האי האיברי.

הוא היה האדם הנכון במקום הנכון. כדיקטטור, הוא לא צריך אישור של פרלמנט. הוא מצפצף על כולם. הוא לא פוחד לא מצרפת המתחסדת ולא מהפרלמנט הגרמני ובוודאי שלא מברית-המועצות.

שלישו הצבאי של סלזר מביא לו נייר מודפס. התקשר פרנקו הגנרליסמו הספרדי. בערב הוא ידבר אתו בטלפון ובמכתב כתוב: גולדה מאיר צלצלה אלי פעמיים, אם יש אפשרות לאפשר לרכבת האווירית שבדרך לישראל לנחות בספרד והודעתי לה שהרכבת האווירית תעבור דרך ליסבון, ואם כך אומרת לו גולדה מאיר, אני רוצה שאיש שלנו יפקח שם על שדה התעופה והאיש שלהם, של היהודים הוא ליאונרדו מוניס, סגן מנהל שדה התעופה.

הפרופסור לכלכלה קורא את המכתב ומרכין ראשו. אם יש להם בליסבון אחד מהאנוסים-מרנוס, ואם גולדה מדברת עם פרנקו כל יומיים, אז כנרה גם פרנקו הוא מהמרנוס ואם לא, הוא צאצא של יהודים והוא פרנקו יודע את זה. איך אני פרופסור לכלכלה לא ידעתי את זה עד היום.

סלזר נוסע אישית לשדה התעופה. לפניו ניידת משטרה ואחריו ניידת משטרה. הם מגיעים לבניין ההנהלה.

שני המנהלים קמים, הם יודעים מי זה השמן הממושקף. טוב גבר, הוא אומר למנהל, תזמין לפה אוכל, הסיפור הוא כזה. מחר מתחילה פה רכבת אווירית, שלא הייתה כמוה מאז הרכבת האווירית לברלין לפני 30 שנה, ואני מבין, שגם יותר גדולה. דיברתי עם פרנקו, הוא ביקש שליאונרדו יהיה אחראי על הבורדל (בית הזונות) הזה כל החודש ולמה הוא מבקש את זה? גולדה מאיר ביקשה את זה כי ליאונרדו הוא מהיהודים הסמויים. בסוף המשפט הוא צוחק.

בקשר אליך חוליו, אתה יכול להישאר פה לעזור או שתעדיף לצאת לחופשה.

המהנדס מוניס קם על רגליו ואומר: סנטוס או סנטוס", בעברית קדוש קדוש קדוש ה' צבאות של מוניס. סלזר גוער בו: זה לא אלוהים, זה ניקסון שולח להם נשק וציוד.

תשמעו מה אני רוצה ותקשיבו טוב. דבר כזה עוד לא היה באירופה וגם לא יהיה. לא כמו הפלישה האווירית לכרתים של הגרמנים.

לפי מה שאני מבין, מאות משאיות מספרד כבר חונות בגבול שלנו, מלאות ציוד, בגדים, תרופות וכל מה שהצליחו להוציא מהמחסנים. בחצות הם ייצאו בדרך לשדה התעופה.

ראש ממשלת הולנד התקשר אלי עוד אתמול, לאיפה להעביר ציוד. הוא פועל על דעת עצמו. הוא לא קיבל אישור מהפרלמנט בהאג. הוא רק לא יודע לאיפה להעביר את הציוד לברצלונה או לליסבון. תוך שלושה ימים יגיעו מאות משאיות מהולנד ואחרי שהם יפרקו את הציוד, גם המשאיות עצמן יעלו על מטוסים וייסעו לישראל.

גם גרמניה המערבית בדרך לכל בית-הזונות הזה, אבל הם מפחדים מהערבים ומהרוסים וזה ייקח לפחות עשרה ימים אצלם.

תשמעו, תגייסו את כל שאתם יכולים, תביאו פועלים מהלשכה, תביאו פועלים שמוציאים במשאיות את הזבל, תסגרו כבישים סמוכים לשדה התעופה. מצידי שיהיו שם על הכבישים מכולות. כל ההוצאות החריגות ישולמו על ידי פרנקו.

עכשיו תתקרבו צ'יקוס (ילדים), כל הצי השישי האמריקאי יצא אתמול מקדיס בדרך למלטה. יש כבר ספינות מאתמול בדרך ישירות לחיפה. יש יותר גדולים מכם במשחק הזה. אתם רק תפעילו את שדה התעופה ותרשמו כל הוצאה, כל אגרה. אין פה מתנות חינם, ואתה דון מוניס תתקשר אלי, הזקן הזה ראש-הממשלה נודניק, זה השם השני שלו. כשהוא מתחיל לדבר, הוא לא גומר, כמו פרופסור באוניברסיטה.

אסקוצ'ה (שמע), אני כלכלן במקצועי, לא היסטוריון, אבל כל הספרדים שונאים ערבים מאז שהם פלשו לפה ב-700 להולדת אדוננו (ישו). פרנקו לא יכול לשבת עם הגדולים ארצות-הברית ובריטניה, אבל תדע לך שהוא מדבר לפעמים עם גולדה בטלפון וכך הציל טריקי-ניקסי, ניקסון הנוכל, את ישראל בסיוע מסיבי של שני דיקטטורים.

 

 

8. תעלת סואץ

בעוד שני הגדודים שלנו, שתפחו מגדוד מתוגבר לשניים, מתקרבים לתעלה בקו התפר בין הארמיות המצריות, פונה אלי קצין כוח האדם: תשמע דוד, קיבלנו הוראה מהשליש של אריק שרון לעשות תורנות יציאות הביתה. אתה בין השוטרים הצבאיים הזקן ביותר ובעל משפחה. סע הביתה, אתה מקבל שלושה ימים על חשבון אריק שרון.

אני עונה לו כמו אידיוט: אבל עוד מעט יש אקשן. תעזוב אותך משטויות, סע הביתה. כל איש וגורלו. עוד תספיק לחזור לפה. זה לא ייגמר כל כך מהר.

לפניי 300 קילומטר מינימום, בדרכים עמוסות ואני יוצא עם התחתונים המסריחות בתיק שלי שעל הגב. התיק עצמו מעודפי הצבא הבריטי מ-1949. הדרכים היו עמוסות גם בחזרה. בקושי יש שני כבישים פעילים וממולם, מי לא, שיירות, סמיטריילרים עם טנקים עליהם, תחמושת, ציוד, קרמבו, מה לא. ואני נוסע מזרח ואחר כך צפונה. יצאתי בארבע אחר הצהריים. כעבור 16 שעות, בשש בבוקר אני בבית.

הנהג שנתן לי טרמפ מכביש גהה הביא אותי ממש עד הבית. שש בבוקר, אין אף אחד בחוץ, עובר שם מהגבעה, מישהו מבוגר בדרך למטה והוא אומר: העיקר שרואים מישהו. כן, לא נסעתי לבני-ברק, נסעתי להורים. אמא שלי ראתה אותי, היא ישבה על הספסל הארוך ליד עץ הגויאבות. שלוש פעמים בחיים נישקתי אותה. פעם אחת כשהתחתנתי זאת הייתה הפעם השנייה, והפעם השלישית לפני המוות.

אם כן, זכיתי לראות את בית המקדש שלי שוב, את הבית הישן, את עץ הגויאבות. כמה שהייתי סנטימנטלי, זה היה חשוב לי יותר מלראות את הבת שלי.

אני עומד שם ולפתע שם לב שאמא שלי נשארה משותקת על רגליה. תביא לי קצת מים היא אומרת. שב, תאכל משהו. בשבע מתעורר הזקן, נראה שעוד לא התעורר מכדורי השינה. איפה היית? הוא שואל. אתה רוצה להתרחץ?

האישה והילדה ברמת-גן אצל ההורים שלה. ירו עליך? לא. אני לא בסיני, אני בבאר-שבע. מה יכולתי לומר.

אני מתרחץ, אוכל ומדדה לחדר שלי. הוא נשאר כמו שהיה, ללא כל שינוי, עם ארון ענתיקה, שולחן גדול. שוכב על המיטה, מסתכל על התקרה ובום, נרדם.

ההורים מודיעים לאשתי: הוא נרדם. אז תעירו אותו כבר. מרוב לחץ של 12 הימים האחרונים, לא הייתי מסוגל להתעורר. ההורים מנסים להניע אותי מצד לצד ואני ממשיך לישון. מזמינים שכן כדי שיעזור והוא מבחין במצב ואומר: תנו לו לישון.

רק אחר הצהריים הגעתי לרמת-גן, רחוב אבא הילל. הסתובבתי קצת בחצר, עישנתי שתי סיגריות. אכלתי משהו ושוב נרדמתי. בשלוש בלילה קמתי כשכולי עירני ואמרתי לאשתי: גברת, קומי, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. אחרי שעתיים אשתי שואלת: אתה לא אמרת קריאת שמע. אין צורך. שליחי מצווה אינם אומרים קריאת שמע.

בשעה 05:00 אני מצלצל לקצין תורן של מרחב ירקון. קצין תורן הוא מהסיור, פקד אשכנזי. מר אשכנזי, אני באתי מהתעלה ואני צריך להיות בזיקים ליד רצועת עזה ב-09:00 בבוקר. אפשר לשלוח לי ניידת שתיקח אותי לשם?

אשכנזי: איך קוראים לך?

מוניס דוד.

אני מכיר אותך.

אולי בפנים.

אז למה שאני אשלח לך ניידת? כדי לעזור לי. אסור לי להוציא ניידת מתחום מחוז תל-אביב. בסדר, אז תתקשר למפקד מרחב ירקון, טיומקין. הוא ישן. יבוא רק בשש בבוקר. אתה יודע דוד, אני אעשה איתך עיסקה. אני שולח לך קורטינה והוא ייקח אותך עד צומת אשדוד, בסדר?

בשש בבוקר ישיבה אצל טיומקין. טיומקין בא ממשמר הגבול למשטרה ואשכנזי מוסר לו בטון רציני ופיקודי: התקשר איזה שוטר שמשרת במילואים בתעלה וביקש שאני אשלח לו ניידת. למרות שזה מחוץ למחוז, אישרתי לניידת להוריד אותו בצומת אשדוד.

יפה עשית. אני יודע מי זה. זה השוטר מוניס. אשתו התקשרה אלי בשבוע שעבר וביקשה שאני אעזור לה. היא עוברת בגלל המלחמה עם הילדה שלהם להורים שלה. שלחתי לה טרנזיט.

ועוד דבר פקד אשכנזי, אני במקומך לא הייתי שואל אותו כל כך הרבה שאלות, אלא לוקח רכב ונוהג בעצמי עד רצועת עזה. יש לי פה בסך הכול 3 שוטרים שמשרתים במילואים והם מייצגים אותנו פה.

כעבור חמש שנים טיומקין כבר היה מפקד מחוז. הגשתי בקשה לצאת לקורס קצינים והוא הזמין אותי לראיון ואמר לי: אני מכבד אותך, הכול כתוב, אבל למה אתה חושב שאתה יכול לעקוף אחרים בדרך? לא התבלבלתי, פה גדול היה לי תמיד: הם לא היו 70 יום בתעלה.

הניידת, קורטינה, הגיעה לרמת גן ב-06:15. שאלתי את הנהג שמוליק: אתה תגיע בזמן? והוא אמר: אל תדאג. הוא נסע בכביש גהה, 140 קילומטר לשעה ובשבע וחצי הוא היה בזיקים. לקראת ערב הגעתי ב-20 לחודש לתעלה והפלא ופלא, לרוחב התעלה היה גשר רפסודות מחוברות, עליהן נסעו משאיות וטנקים מערבה לארץ גושן.

 

 

9. התעלה פרק ב'

עד עתה היינו שייכים לפיקוד דרום, משטרה צבאית שתכסה את נושא העברת גשר הגלילים עד לתעלה. כעת מסך ירד, אין גשר גלילים. הוא מפוזר בסיני ובמקומו יש גשר דוברות. אנחנו לא צריכים לאבטח את המסדרון דרכו זרמו כוחותינו למצרים. אנחנו צריכים רק לכוון את הנהגים, לענות בנימוס ולעמוד כמו שוטרים מדיקט במקום. המשפך הזה לעבר הגשר ובמקום גדוד שלם של חיילים טכניים, מהנדסים, בוני גשרים, ציוד כבד ואפילו אנשים מחיל הים.

המהנדסים צריכים לעבוד על הפיתרון מה עושים הלאה. חלקם עבד במחלקת עבודות ציבוריות. היה להם ניסיון מפה ועד הודעה חדשה והם החליטו למלא את התעלה בכביש אחר יציב, כמו שעשו בעבר בבניית רציפים ומזחים ביפו. התחילו לזרוק משאיות פגועות מהאזור, עקב תקלות טכניות או פגזים שהתפוצצו כל הזמן, כתוצאה מירי עיוור של המצרים לצוואר הבקבוק. משאיות ומנועים הושלכו למים וכשלא הספיקו מה שהיה בסביבה, התחילו לגרור מה שאפשר מהסביבה הקרובה והרחוקה למים, שגובהם לא היה רק בין 10 ל -20 מטר ואז הגיעו למקום משאיות של אבנים כבדות ואחריהן יותר קלות. אחר כך הובא חצץ מרפידים ולאחר שהגשר עבר את קו המים, יצקו עליו בטון. היו כבר באותה תקופה בארץ סמיטריילרים שהובילו מלט במיכלים. הובאו מיכלי ענק ממרכז הארץ ויצקו את הבטון, כמו בהאנגרים של חיל האוויר, עם הבדלים קטנים של 2 סנטימטר בין יחידה ליחידה כדי שהקור והחום לא יפוצצו את הבטון, לעתיד.

רק גמרו את זה, נגמרה המלחמה. שביתת נשק כללית. מי שהיה בסיני לא דרוש, הלך אחרי 40 יום לביתו. היתר נשארו. מה עושים עם משטרה צבאית? הם נשארים עד הסוף, הם עוזבים אחרונים.

החיילים נשארו. הייתי שם כבר 40 יום ופעמיים בבית. אומר לי קצין כוח אדם: אתה חופשי. אתה יודע, אני אשאר. אני אוהב את זה. פעם אחת חיים וכל יום יהיה בשבילי חוויה. אתה יודע מה, הבנתי שבעבר היית נהג מקצועי ויש לך גם רישיון צבאי. זה לא משנה בברדק פה, אבל תיסע לבאר שבע. שם יש משרד רישוי צבאי ותבקש לעבור רישיון רכב לאוטובוס צבאי. זה רק לאוטובוסי בנזין. תמיד צריכים פה גם נהגים כאלה. זה בשבילך מספר ימים של כיף, הלוך וחזור. מבאר שבע תיסע לבית שלך לאחר שתעשה רישיון. הם כבר ילמדו אותך שם לנהוג, אם שכחת. אחר כך תיגש לצריפין ותיקח שם אוטובוס חדש של מרכבים ותביא אותו ישר לפה.

וכך היה. אבל בראש היה לי ג'וק (מקק) אחר. אני קודם אקח אוטובוס צבאי ואחר כך אסע אתו לרמת-גן בשביל הדאווין.

ובכן, עשיתי טור (נסיעה) באר שבע, צריפין והעמדתי את האוטובוס החדש ברחבה שלפני בית 48 באבא הילל. אשתי כזכור התאכסנה אז בבית מספר 50.

אחר כך היא אומרת לי אחר הצהריים: בוא ניסע לטייל ונסענו קצת בסביבה. היא מכירה אותי. אני נוהג בכל כלי הרכב, אופניים, אופנוע, ריקשה, משאית. עכשיו גם באוטובוס. עוד היא מקשקשת בדרך, אני אומר לה: את לא רואה שאסור לדבר עם הנהג? יש שלט.

למחרת נסעתי לסיני, לבסיס משטרה צבאית על יד מעבר הג'ידי, והחבר'ה אומרים לי: תמיד הם תופסים איזה טיפש תורן. במקום לגרבץ עד השחרור, יש לך עבודה חדשה, להעביר שבויים לרפידים.

כך הייתי נוסע פעם פעמיים ביום לרפידים ובחזרה. דיברתי לעצמי אין לך מה לעשות. יום אחד אתה אינטליגנט, יום אחד אתה סייד וביום השלישי אתה נהג משאית. אבל זה לא עזר. אהבתי כל יום בעבודה במילואים.

הערבים-חיילים היו דווקא נחמדים. הם קיבלו אימוניות ונעלי התעמלות והחליפו איתנו כאפות. הם ניצחו במלחמה ואנחנו ניצחנו. החלטתי כשאני אחזור, אני אלמד ערבית מדוברת. מה רע, עוד שפה לאוסף.

הגיע מועד השחרור. קיבלתי טופס לביטוח לאומי ורישום בפנקס מילואים ונסעתי הביתה.

אני מכירה אותך אמרה אשתי, אתה שוטר, היית יכול להשתחרר כעבור 30 יום, אבל נהנית לא להיות בבית ובהזדמנות הבאה אתה תעשה בדיוק אותו דבר. לא בגלל שאתה טיפש. אתה אוהב את החיים בחוץ, עם החבר'ה, אוכל בשדה ובגדים של קלינט איסטווד.

אחרי 25 שנה כשיצאתי לפנסיה, ביקשתי שנה קודם לכן שייתנו לי על חשבון 1973 עוד חצי שנה לחישוב הפנסיה.

גם הג'וק של נהיגה באוטובוס לא עבר לי. בגיל 30 הלכתי לקורס נהיגה ציבורית ואחר כך למדתי נהיגה על אוטובוס בבית ספר אילן בתל-אביב. טסט אחד נכשלתי בגלל טעות שלי. טסט שני הלכתי עם מדים והטסטר שנא שוטרים והכשיל אותי וכך נכשלתי ארבע פעמים. אחרי שנה וחצי פנה מנהל בית הספר לטסטר: תן לו לעבור, ממילא הוא כבר לא יהיה נהג אוטובוס. וכך קיבלתי רישיון. עשיתי חפה בעבודה ומעולם לא עבדתי על אוטובוס ציבורי.

 

 

10. סוף דבר

והפעם בנימה מבודחת, עברה לה שנת 1973 דה-פקטו, לא הייתי בבית כ-7 חודשים. קורס חוקרים והמלחמה בסיני.

חזרתי לתחנת המשטרה בדיזינגוף בסוף השנה וקיבלתי המלצה לסמל ב'. כלומר קיצור פז"מ (פרק זמן מסוים של שנה שלמה).

בינואר הוזמנתי לבניין המחוז הוא המשכו של מרחק ירקון, לחלוקת תעודות לשוטרים שהשתתפו במלחמה. היו תשעה שוטרים ממחוז תל-אביב שהשתתפו במלחמה, מהם שלושה ממרחב ירקון לפי הרישומים שלהם.

נערך טקס ובדיעבד הוברר שמתוך שלושת השוטרים ממרחב ירקון שקיבלו מכתב הוקרה, שניים מהם לא השתתפו כלל במלחמה. אחד מהם סבל מפרונקל בתחת ונאלץ להישאר בביתו 40 יום. הוא לא התחזה לאיש מילואים. פשוט חשבו שהוא היה בצבא.

השני, הלשינו עליו, שמדי פעם ראו אותו בתל-אביב. התברר שהוא נעלם 30 יום וחברה שלו שהייתה קצינת מילואים בצה"ל נתנה לו אישור מילואים מזויף, כדי לגמור את הביזיון הזה ומתוך חשש שמישהו ידליף את זה לעיתונות.

זרקו את שלושתם מהעבודה. כתבתי שניים, מי השלישי? ובכן, בעל הפרונקל נשלח לביתו בפנסיה של 50 אחוז. השני שהיה שוטר הוחלט לאפשר לו להתפטר לבד בלי משפט, שוב מתוך חשש שכל המשטרה תדע מהפדיחה הזאת.

והשלישי? לא היה שלישי, הייתה שלישית. זאת הקצינה הזאת מהצבא שנתנה את האישור המזויף.

כך שאני הייתי היחידי שייצג את מרחב ירקון בסיני ב-1973.

 

נכתב על ידי דוד השובב , 10/2/2017 23:24  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  דוד השובב

בן: 74




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדוד השובב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דוד השובב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ