לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דוד השובב

..


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


2/2017

מליסבון לתעלת סואץ


מליסבון לתעלת סואץ

1973

 

 

 

מאת: מוניס דוד

טלפון: 03-6737603

052-625380

כל הזכויות: לא שמורות

תפוצה פנימית: קהילות האנוסים בחצי האי האיברי

 

 

 

 

2017

 

התוכן

1. ליאונרדו מוניס .............................................................................................3

 

2. התגלות .......................................................................................................6

 

3. ליאונרדו בארץ-הקודש ..................................................................................10

 

4. אוקטובר 1973 בני-ברק .................................................................................13

 

5. הדרך לתעלה רצופה כוונות טובות ..................................................................17

 

6. והארץ הייתה תוהו ובוהו ..............................................................................19

 

7. שדה התעופה ליסבון, 14 לאוקטובר ................................................................21

 

8. תעלת סואץ ...................................................................................................24

 

9. התעלה פרק ב' ............................................................................................27

 

10. סוף דבר .....................................................................................................30

 

 

 

 

 

 

 

 

1. ליאונרדו מוניס

ליאונרדו היה בנו של פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת ליסבון. ביתם של הפרופסור המכובד ואשתו פליציה, היה על גבעת ברתולומיאו המשקיפה על ליסבון. שכונה זו הייתה שכונה של העשירון העליון, אבל לא של המאיון העליון. בבית היה הכול, שבעה חדרים, מרפסת, חצר מרוצפת ופטיו. מאום לא חסר.

כבר בגיל 4 הבחין ליאונרדו שאמו מדליקה כל יום שישי 5 נרות גדולים, כשהיא עטופה במטפחת ראש. כששאל את שתי אחיותיו למה נרות ביום שישי, הן לא ידעו את התשובה.

רק בגיל 6 הבחין ליאונרדו שאביו דייגו כל חודש פורש מהחדר הזוגי למספר ימים לחדר אחר לשנת הלילה.

הילד האינטליגנטי פנה לאביו בשאלה, האב ענה לו ישירות בלי להתחמק, אנחנו מרנוס.

בפורטוגל לא שואלים הרבה שאלות. רק כשהגיע לבית ספר התיכון בליסבון, שאל את המורה להיסטוריה. על קצות אצבעותיו, ניגש לחדר של המורה כדי לוודא שהמורה לא יצליף משהו משאלותיו. דפק בדלת ונכנס.

המורה אמר לו שב, מה הבעיה? וליאונרדו שהיה רציני מגילו, שאל אותו מה זה מרנוס.

טוב שבאת אלי בני, אומר לו המורה. אני מבין את השאלה ומבין שבאת באופן דיסקרטי. דבר בני, מה יש לך לספר? תמונה אחת שווה אלף מילים.

כאילו חתך את המילים באזמל, ליאונרדו אומר למורה, אמא שלי מדליקה כל יום שישי נרות. מה הפירוש?

מרנוס, זה אנוסים. אלה לא אנשים שננטשו על אי בודד. אלה יהודים שהתנצרו לפני 500 שנה והם שומרים על חלק ממנהיגיהם הקודמים. למעשה הם היו אמורים להדליק שני נרות אבל כדי לבלבל את הבריות הם מדליקים שלוש ויותר, אבל אני לא רוצה, אומר המורה, להיכנס בינך לבין משפחתך. לך לספרייה, יש שם את כל החומר במונח היסטוריה ותקרא ותבין. אני מבין שמחכה לך עתיד גדול. אנחנו נשמור בסוד את השיחה הזאת.

לליאונרדו היה זמן. רק לאחר שנתיים הוא נכנס לספריית בית הספר וקרא שם על השלטון הערבי בספרד ומשם המשיך לכיבוש הנוצרי מחדש. בסך הכול היה דף אחד על האנוסים היהודים שנאלצו להתנצר, איך שמרו בקנאות וביסודיות את מוצאם. כיצד הגיעו יהודים אנוסים-מרנוס לעולם החדש וכיצד נזהרו. גם באמריקה הגדולה לא חשפו את מוצאם ודתם העתיקה.

כעת בגיל שש-עשרה הבין ליאונרדו שאביו לא מתבייש במוצאו אלא להפך, גאה בו.

עכשיו, הגיע זמן לשיחה עם האב. ביום ראשון נכנס לחדר העבודה של אביו. משהו כבר הבנתי אומר ליאונרדו לאביו דייגו. הפרופסור מסתכל על בנו, כאילו היה תלמיד שאמור להגיש עבודת סיום וברצינות תהומית אומר לו אני מבין שקראת משהו, אבל לומר את האמת, אני גם לא מבין בזה הרבה. כך חיינו מאות שנים ואף אחד לא שאל את הוריו שאלות. מעולם לא הייתי בבית-תפילה שלהם. אני לא יודע מה החגים שלהם. ואם כן שואל ליאונרדו, למה פעם בחודש אתה עובר למספר ימים לחדר אחר?

חלק מהמנהגים הישנים אנחנו שומרים, לתת נדבות, להתייחס לכל אחד בכבוד, לא לגנוב, להיות אדם ישר, אני בעצמי לא מבין בדיוק למה פורשים מהאישה כמה ימים בחודש. כך נהג אבא שלי וכך נהג הסבא שלי. יש לך משהו שאין לי. אני לימדתי מתמטיקה אבל לא הייתה לי תפיסה רב-צדדית. אני נרקומן של מתמטיקה ומספרים. לך יש תפיסה מופשטת. אתה תעשה מה שאתה חושב ואני בטוח שאתה תעלה עלי בידיעה בנושאים ספציפיים אלה כמו נושאי דת.

מכאן חלפו עוד 3 שנים. מוניס הפורטוגלי הדחיק את הנושא.

ככל נער צעיר הוא אהב נערות, כדורגל ובלימודים השתדל לעשות את המינימום ובכל זאת הגיע למגמה ריאלית. פה דווקא היה פחות לחץ של עבודות ומבחנים. בלימודי מתמטיקה, או שיש לך את זה או שאין לך את זה.

אם חשב הפורטוגלי, שעניין היהדות הנסתרת עבר וחלף כמו משובות נעורים, הוא טעה. הוא לא היה חוקר מוח. כשמשהו נכנס למוח הוא לא יוצא כל החיים ובטראומה הראשונה הוא מתפרץ ואתה חוזר למצב הבראשיתי, כמו ילד סקרן לגביו.

הוא סיים לימודים וכמו בכל הארצות הלטיניות המשיך בלימודים. מאחר ולא היה צבא סדיר בפורטוגל, הוא נרשם לבית ספר הגבוה למהנדסים. ודווקא שם משך אותו התכלס, מה עושים בשטח, אבל האוניברסיטה היא לא השטח. באוניברסיטה הכול תיאורטי והראש שלו היה יותר מעשי. לפיכך פנה אל אביו בגיל 19 ושאל אותו שוב לאחר הפסקה של מספר שנים.

אני פחות או יותר מבין את המצב שאנחנו צאצאי יהודים אנוסים, אבל אני יוצא עם נערות ולפעמים אני חושב אם אני צריך לחפש נערה כמוני.

אבא שלו עונה לו, אתה לא צריך לצאת, אתה צריך להיכנס. העניין הזה מעורבב. איש אינו יודע מי נגד מי. מי חצי יהודי ומי לא. אני בוודאי לא שאלתי את אמא שלך שאלות. אחרי החתונה אמרתי לה כך וכך והיא עושה את המינימום בשמחה. מעולם לא הייתי בבית-כנסת ואני לא יודע תפילה אחת באופן חלקי. אני רשום כנוצרי וכך טוב לי. אתה אדון לגורלך. תעשה מה שאתה חושב.

ליאונרדו החליט ללכת לבית-הכנסת בשבת. מה יכול להיות? מהרגע הראשון הבחין שהתפילות בשפה מוזרה. האנשים שם היו בעלי סבלנות אטומית. אף אחד לא רץ לקראתו עם ספר פתוח. לאחר חצי שעה, באמצע המוסף, פנה אליו הגבאי ואמר לו יש לי פה ספר תפילות בספרדית. קח אותו מתנה, ואם תרצה תחזור לפה, יש לנו פה גם שיעורים בסיסיים בעברית.

ליאונרדו קרא בספר התפילות בספרדית לעיתים רחוקות. נכנס לבית-הכנסת לעיתים נדירות.

 

 

2. התגלות

בגיל 22 כבר היה מוניס הפורטוגלי מהנדס מוסמך.

ענייני הנדסה לא משכו אותו וכמו בכל ארץ בעולם, הוסדרה לו בפרוטקציה עבודה במינהלה הטכנית של שדה התעופה הגדול שבליסבון. עבודה ברשות שדות התעופה היא הטופ שבטופ. לתאם בין כל הגורמים. למעשה למנהל היה סגן ועכשיו סגן נוסף. הסגן הנוסף יהיה בינתיים סטז'ר עד שילמד את כל עסקי שדה התעופה. ועברו שנתיים לפחות, אבל פה צריך מוח, עבודה שיטתית ולפעמים אילתורים. פה אין בוס שמזיז ניירות על השולחן כמו בחברת ביטוח. הבוסים מזיזים ניירות על השולחן, מקבלים משכורת שמנה והיתר קורעים את התחת.

אם הכול שקט וכל אחד יודע את העבודה, כל אגף מנווטים במגדלי הפיקוח וכן הלאה, אין צורך בבוס בשדה התעופה. אם יש בלגן הכי קטן, אללה יסתור. הבוס הוא המחליט איזה מסלול לסגור ואם יש צורך הוא יסגור את כל השדה להמראות ונחיתות, ואם יעשה טעות, ישלם בראשו.

ליאונרדו גם מצא אישה, קרובה רחוקה שלו מצד אמו. הוא ידע פחות או יותר מה קורה איתה. היא הייתה מבוגרת ממנו בשנה. אביה היה בא לפעמים לבקר את אביו, יושבים במרפסת בשבת וכשיח אבות שיש להם בנות, היו מספרים אחד לשני את צרותיהם. ליאונרדו שמע משהו, דבר מה ארע. אם אביה כבר שואל את אביו אם הוא מכיר איזה בחור טוב בשבילה, כנראה שהחבר האחרון החליט לנטוש אותה והוא שומע את אביה של פמלה שואל, מה עם מיגל שלמד עם הבן שלך? יש לך את הטלפון שלו?

אין אווירה יותר רגועה כמו בליסבון. על הגבעות, מראה הים והגבעות, מרגיע את ההומברה (גבר).

אביו יושב במרפסת. אחרי שהשכן המבוגר הלך ופונה אליו אתה מרגיש את זה? את מה שואל ליאונרדו. ביום שבת הבא יום כיפור. אני לא אוהב את התאריך הזה. משא כל הדורות על כתפינו. פעם אחת נסעתי לעיר ביום כיפור ושמעתי את המקהלה שרה כל נדרי. לא הבנתי מילה אחת.

למחרת שבע בערב, הטלפון מצלצל. פמלה על הקו. מה שלומך? הוא ידע שהיא מלמדת בבית ספר עממי וכותבת ספרים לילדים, אבל תמיד הייתה פגע רע, עם פה ג'ורה. אני בסדר עונה ליאונרדו. אבא שלך היה פה בשבת וביקשו ממני טלפון של הטמבל הזה מיגל. אמרתי להם שקודם אני אבדוק אותו. הוא חיכה לאיזה תשובה ניצחת, בומבה, זבנג, כלום. זאת לא הילדה שהכיר בגיל 11 מלאת הביטחון והתוקפנות.

תשמע מרקו, היא כבר התבלבלה בשמו. כנראה לא ישנה כמה לילות. הכוכבים לא מאירים אלי בזמן האחרון. גם את זה הוא ידע, שהיא כותבת ספרי ילדים.

מחר בערב אתה בא לבקר אותי בתשע בערב. בשביל מה פמלה? זה משחק סכום אפס. "אתה בא וזהו. כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא".

לא ידעתי שאת מרנית. יש לי חדשות בשביך אינטליגנט. לא רק אמא שלי קרובת משפחה שלכם, גם אבא שלי. כולנו נשארנו מתקופת הדינוזאורים. תבוא נדבר, אני בודדה.

הוא בא ונשאר לישון בבית שלה. למחרת הגיע לשדה והבוס אומר לו איפה היית בלילה. נו טוב, השאלה מיותרת. אין שואלים מאצ'ו איפה היה בלילה.

אחרי 3 ימים הציע לה נישואים. הוא בא ממשפחה שהתחביב שלה הוא פירמידות קטומות. אין זמן לשטויות. כשתבוא המיועדת. החתונה מהיום למחר.

תוך חודש קנו דירת שיכון בעיר ליסבון עצמה. כשהיה יוצא מן הבית למכוניתו בבוקר, אשתו הייתה יוצאת אחריו והייתה בודקת שמאף חלון אף אחת לא תסתכל על בעלה. מרנוס מרנוס אבל ההתנהגות הספרדית נשארה.

חתונה קתולית לא עשו, המרנים נמנעים מזה. נרשמים אצל שופט ושלום. בכסף שקיבל מההורים יכלו כבר לקנות חצי וילה על ההר כמו בסרט של היצ'קוק. במשך מספר חודשים הגיעו קרובים עלומים ונתנו מעטפות עם מאות דולרים, אנשים שלא הכיר ולא שמע עליהם. כאילו מדובר באיזה מסדר סודי מימי הביניים. אנשים שלא היה להם כסף הביאו מתנות של כלי כסף אותם קיבלו בחתונתם. זה היה מבוא לכלכלה למתחילים, איך להרוויח בלי להשקיע.

אגרת הנישואים בפורטוגל אינה שווה אפילו את הנייר שעליו היא נכתבה, ובני הזוג החדשים דפקו פה 4,000 דולר מבלי לנקוף אצבע. כשעברו לבית החדש, אשתו שילמה בדולרים עבור הרהיטים ואפילו לא התייעצה אתו מה לקנות.

כאילו, לא בגר ולא התחתן, הולך ליאונרדו לשחק עם חברים כדורגל כל שבת.

בינתיים בעבודה הסגן עזב למשרד התחבורה. ליאונרדו יושב עכשיו בחדר אחר, ולפעמים הוא מזיז ניירות. אם פה יש מחתרת של מרנוס בארץ הזאת, למה אני עובד פה כבר 3 שנים ואף אחד לא בא לבקש פרוטקציה.

הוא לא ידע שליהודים יש זיכרון ארוך. הם לא יבקשו משהו קטן, כסידור עבודה עבור בנם בשדה התעופה. יום יבוא והוא יצטרך לתת והוא ייתן את כל מה שהוא יכול.

ב-1970 חזר המהנדס לבית-הכנסת. הוא ביקש ספר לימוד בעברית למתחילים. הגבאי הציע לו שיקבל שיעורים בעברית בסיסית. ליאונרדו אמר הוא מעוניין ללמוד לבד, מתי שימצא לנכון. ניסיונותיו עם העברית היו קשים כקריעת ים-סוף. למרות שבספרדית-פורטוגזית יש מספר מילים משותפות לעברית ולערבית מדי פעם, לעיתים רחוקות עיין בספר.

מה שמוניס הפורטוגלי לא ידע זה שבעקבות פעולות ספטמבר השחור, באירופה הותקנה מצלמה על ידי המוסד הישראלי במשקוף הכניסה לבית-הכנסת והגבאי עצמו קיבל כסף בדולרים מהמוסד, כדי להשגיח על כל מי שנכנס פנימה, שהוא בחזקת חשוד, וכן מבחינת שלח לחמך על פני המים, אולי מי שנכנס יהודי לא דתי, שיש לו מעמד בהיררכיה הפורטוגלית ובעתיד יצטרכו אותו.

עכשיו, התרוצצו עוד מחשבות בראשו של המהנדס, אם בפורטוגל ובליסבון יש רק 100 משפחות מוניס, וסביר להניח שהם ספרדים ופורטוגלים, אולי בארץ-ישראל עצמה יש מוניסים וכך פנה האיש לנציג של אל-על בליסבון וביקש ממנו את מספרי הטלפון של משפחות בשם מוניס הנמצאות בישראל.

נמסרו לו כארבעה מספרי טלפון ולמזלו הרע, הוא פנה לאלה שאינם ממוצא אירופאי. בתחילה פנה לאדם בשם דאוד מוניס שגר ביפו ברחוב יפת. האיש דיבר עברית והסביר לו שהוא ערבי מוסלמי אבל בכל מקרה אם ליאונרדו יבקר בארץ, ישמח לארח אותו.

שיחת הטלפון הבאה הייתה לאחים מוניס, שהייתה להם נגרייה ברמת-גן ברחוב ז'בוטינסקי וחנות רהיטים. הם הסבירו לו שהם באו מעיראק וזה היה שם משפחתם מדורי דורות.

הוא סיפר על כך לאשתו והיא אמרה עד היום חשבתי שאני מרחפת בחלל. עכשיו אני רואה שנדבקת ממני.

הטלפון השלישי הגיע לרופאה אלמנה בחיפה. כן, שם משפחתה מוניס. היא שבע שנים בארץ, באה מלנינגרד ברית המועצות ויותר מזה היא לא יודעת. היא דיברה עברית יותר טוב ממנו, אבל בכל זאת גרועה. נראה היה לו שהיא חשבה שהק.ג.ב. עוקב אחריה גם בישראל.

זה כבר היה 1971. כאשר צלצל הטלפון המונח על מזוודת ענק במבוא הדרומי של הבית. שעת צהריים, מישהו באנגלית גרועה ביקש לדבר עם מיסטר מוניס. כן, אמרתי לו, זה אני. אדוני הנכבד, אומר לו הפורטוגלי, אני גר בפורטוגל ומחפש את קרובי משפחתי.

You come to the right place, אני עונה לו. במהירות הבזק הבנת את כוונתו. המשוגע הזה תפס משוגע אחר ושניהם ירקדו עכשיו טנגו. אמרתי לו תשמע, תקשיב דקה ודיברתי לאט-לאט למרות שאני שולט טוב באנגלית. המשפחה שלנו באה מקסטיליה. הם היו מומרים, מרנוס ואיכשהו התגלגלו למזרח אירופה. יש לי אפילו תרשים של עץ המשפחה. כינים. המשפחה שלנו באמת באה מספרד אבל שם המשפחה שלנו היה מונש – מונש, וכשהתחילו לרשום שמות משפחה ברוסיה לפני 120 שנה, הפקיד רשם בטעות מוניס, אבל כפי שציינתי לעיל אני יותר מדרוב (משוגע) ממנו ובעצם מה איכפת לי.

פתאום אני שומע שהוא בוכה לתוך האפרכסת והוא מתחיל לגמגם. עשרים שנה זה לא יצא לי מהראש. ברוך השם שהגעתי אליך. רשמתי את מספר הטלפון שלו ואמרתי לו:

Take your time. We shall call in a week later.

אבי כבר היה מבוגר. לא היה חרא שהוא לא עבר. הוא היה יתום מגיל 13. רעב ללחם עד גיל 25 ופצוע פיזית ונפשית מהחיים. אבל הוא היה רומנטיקן ללא תקנה וידעתי שאני אוכל להעמיס עליו את החבילה הזאת. הבית שלנו היה מרווח וגדול – בית פרטי. אבא שלי נח במיטה בצד המזרחי של הבית. אמרתי לו: אבא, מזל טוב, קרוב משפחה שלך צלצל מפורטוגל. הוא מחפש אותנו הרבה שנים. וגם אבא שלי התחיל לבכות. אמא שלי שהייתה יותר פרקטית אומרת לי: עוד פעם עשית "קונץ". זה בלוף או שאתה מחפש ירושה. אמרתי לה שהאיש דובר עברית, גרועה, ובשבוע הבא אני אתקשר אליו והם יוכלו לדבר אתו אחר כך מתי שהוא יצלצל. איך אתה יודע שהוא יצלצל? כי אני מכיר את האנשים האלה, הם תמיד מצלצלים.

 

 

3. ליאונרדו בארץ-הקודש

במאי 1972 כשהייה כמעט בן גילי, החליט אדון מהנדס לבקר את משפחתו בארץ ואת ארץ-הקודש.

רק באחד במאי אני נישאתי ברבנות ברמת-גן. בארץ-הקודש מתחתנים או שרצוי להתחתן בל"ג בעומר. בינתיים כרגיל הייתי מובטל. את החתונה ניהל הרב סילבר מהרבנות.

הגיע הרב סילבר למקום, שלמעשה הוא גם מקום עבודתו ולפניו כמה זקנים, שהם הורים של החתן והכלה, ונדהם. כולם מדברים אידיש אחד עם השני. חשב הרב בליבו, אשרי בזכותי לערוך חתונה ליוצאי ברית-המועצות. זאת תרומה גדולה וחשובה. אוכל לא היה שם, בקושי 2 נרות ומשם כבר נסענו לדירת שיכון משנות החמישים בבני-ברק, אותה הספקנו כבר לקנות מכספי ההורים, בסך מגוחך שהיום נחשב ל-35 אלף דולר.

למחרת קמתי, וכמצוות אנשים מלומדה, ניגשתי לחנות אינסטלציה וקניתי את כל החומרים הדרושים לי לשיפוץ הבית ולצביעתו וזה היה ירח הדבש. שבוע ימים של עבודה.

אשתי עבדה בחצי משרה ועל זה נאמר בגמרא, המצפה למשכורת של אשתו, אין לו חלק בעולם הבא.

היה לי קטנוע וספה וכל יום הייתי מבקר את הוריי ואת הורי אשתי, לוקח אוכל ומתנות וחוזר.

ביום ראשון אני מגיע לבית ברחוב המעיין בגבעתיים. אבא שלי אומר לי: אתמול בא לארץ החבר שלך מפורטוגל. הוא צלצל לפה ואמרתי לו שעברת דירה ואתה לא גר פה יותר מאחר והתחתנת לפני שבוע. הוא שאל למה לא הודיעו לו ואמרתי לו שזה היה מהיום להיום. ממילא הוא לא מבין בסדר ובתקופת ההמתנה פה בארץ. הוא אפילו לא יודע מה זה ל"ג בעומר. אבי דיבר עברית, מעולה. איך אדם שלא גדל בארץ ולא למד פה באולפן, מדבר עברית מעולה. נוסף לכך מרוב צפייה במחזות תיאטרון ובסרטים, שזאת הייתה כל השכלתו, ידע כל מחזה של שייקספיר בעל פה וכל אופרה, שטחים שבהם אני כמו תינוק שנשבה בין גויים.

ממנו למדתי לדבר עברית ארכאית, אם כי אני שולט גם בעברית הדוגרי וכרסי מלאה בפתגמי הסלנג.

לפעמים היה פותח לפתע בדקלום, כשהיה בחצר "כרם היה לדודי ..." ומסיים את כל המשל ולפעמים "מן ארם ינחני בלק, מלך מואב מהררי קדם.."

הוא דיבר כפי שאיש לא דיבר בכל גבעתיים. בזמנו קניתי רכב חדש. היו לי כבר שלושה ילדים. לא התייעצתי אתו ולא לוויתי ממנו, וכשראה את הרכב אמר: "ידי לא שפכו את הדם הזה".

פעם אחת, בתשע בערב, אשתי צלצלה לשפרעם: תודיעו למוניס שאביו נאבד. לא יודעים איפה הוא (הוא היה בבית-חולים קודם לכן).

המרכזנית לא העבירה את ההודעה. זה היה בסוף 1983. אז לא היו פלאפונים. בשש בבוקר התחלפו המרכזניות והעירו אותי. הסתלקתי מייד מהבסיס. בתשע בבוקר הוריד אותי נהג חביב בכופר הישוב ברמת-גן. התקשרתי לביתי, ואומרים לי שהוא במעון יום לזקנים בשדרות הנרקיסים. הגעתי לשם ומה הוא אומר לי: "אל תשליכני לעת זיקנה, ככלות כוחי אל תעזבני".

התברר שיום קודם בית-החולים תל-השומר החליט לשחרר אותו ובגלל שהיה לי עבר פלילי (לא עונה לטלפונים), שלחו אותו ישר לעיריית רמת-גן. הם השאירו אותו בלילה בבית-אבות ובבוקר לקחו אותו למעון יום בתקווה שהמשפחה תחפש אותו.

שקולה מצוות כיבוד הורים כנגד כל המצוות בתורה, שכתוב שם למען יאריכון ימיך.

יום אחד בשנת 1980, הייתי אצל הוריי כרגיל. פנתה אלי הזקנה: תשמע, תיקח פנקס צ'קים ותלך לקנות טלוויזיה צבעונית. אם הסנילי הזה ילך לקנות, הוא יקנה את הטלוויזיה הכי יקרה והכי גדולה. הלכתי לשק"מ שהיה אז ברוא"ה 2, ביקשתי טלוויזיה צבעונית 20 אינץ' ולקחתי אותה הביתה. שילמתי עבורה בצ'ק אחד שלי. החזרתי לאמי את פנקס הצ'קים שלה ואבי אומר לי "צ'ודסני מלצ'יק", ילד פלא ברוסית.

לאחר שנפטרו הוריי, הטלוויזיה הזאת עמדה בבית 20 שנה וכל אחד שאל מה זה. אמרתי לו: זה מזכרת. היה לי הכבוד לתת להוריי ולא לקחת.

נוסף לכך האב שלט בגרמנית, כולל יכולת כתיבה ותרגום, מעט איטלקית ואידיש שרק השטן יודע אך הוא למד את השפה, כי אצלו בבית דיברו רק רוסית.

אנשים אומרים כבוד הורים, זה מצווה חשובה, ואני אומר היא חשובה בחיים וגם לאחר שהם מתים. הרבה בשבח, בדיבור או בכתיבה, אבל רק על מה שנכון. אבי היה בנאי מעולה אבל לא היה לו חוש טכני, חשמל, תיקון גגות, אינסטלציה בבית, צינורות ביוב והחלפת תריסים הוא השאיר לי.

אז מתי הוא צריך להתקשר שוב? אני שואל את אבי. אין לי מושג. אולי אמא יודעת. שאלתי את האם והיא אומרת: עוד שעה. בזמנים ובניהול היא הייתה חזקה.

אז אני אמתין. יושב במטבח הגדול ומכין לעצמי חביתה וצ'יפס. נכנס שכן ושואל: מה, כבר זרקו אותך מהבית? לא, ותתרגל, אני אהיה פה כל יום כמו קרצייה. אני בא לבקר את הבית, הוא חלק ממני, תבנית נוף מולדתי.

בשש בערב מצלצל אדון ליאונרדו. אני במלון דן. אני אבוא לבקר מחר. לא, אני אומר לו. אתה תבוא היום עם המזוודות לפה ואתה תישן פה. מה קרה לך? אתה משפחה. הבית שלנו זה הבית שלך.

אחרי שעתיים הוא הגיע. החדר שלו היה מסודר. הוא היה קצת המום, לא מקרובי המשפחה. הוא חשב שאולי שאנחנו – לשכת הסעד – והוא מגיע לבית ישן פרטי וגדול עם עצים בחצר.

למחרת הוא נסע לשדה התעופה, כאילו השתלמות. כל נסיעתו הייתה על חשבון משלם המיסים הפורטוגלי, למטרות השתלמות כביכול. הוברר לי לאחר מכן שגם את בית המלון לא שילם מכיסו. בהגיעו לארץ, רשות שדות התעופה שכר לו מייד חדר לשלושה ימים.

בעשר בלילה חזרתי לבני-ברק ולמחרת הזמנתי מונית. פניתי לשכן שהיה בעל מספר ומונית ואמרתי לו שאני שוכר אותו ליום-יומיים בשחור. שחור זה בלי קבלות. המונית הזאת שירתה את המהנדס ואותי יומיים ואחר כך הוא הזמין אותה לצורך כל נסיעה, כולל נסיעה אחרונה לנמל התעופה.

 

 

4. אוקטובר 1973 – בני-ברק

בחודש פברואר 1973 התחלתי לעבוד במשטרה ומהסיבות הבאות. עוד קודם לכן אמר לי השכן, אפל: ממילא אתה אין לך סבלנות לעבוד, אז תלך למקום ששם לא עובדים. וסיבה שנייה, לא מספיק שאני יושב בטל בבית וקורא ספרי סוציולוגיה ופסיכולוגיה.

סמוך ל-10 בפברואר אשתי צריכה ללדת ואחר כך מה, יהיו 2 פרזיטים בבית.

התחלתי לעבוד ב-8 לחודש, משמרת א'. למחרת נולדה לי בת. הלכתי למשמרת ב', כאילו לא קרה דבר. משמרת ב' בחקירות קלות היא בין 14:00 ל-22:00.

בשמונה בערב אני פונה לאחראי משמרת ואומר לו: אני צריך לנסוע לבית-חולים, אשתי ילדה. מתי? היום בבוקר. מעניין שאף אחד לא יודע מזה, הוא אומר. זה המצב, אני מחזיר לו, כך אני חי. טוב, סע. אחרי שבועיים הגעתי לקורס שוטרים וביולי התחלתי לעבוד בחקירות יותר גבוהות.

חמישי באוקטובר, סיימתי לעבוד ברחוב דיזינגוף 223 בשעה אחת בצהריים ונסעתי הביתה. למחרת יום כיפור.

בארבע אחר הצהריים ניגשתי לבקר רגלית חבר שלי לשיפוט בכדורגל בשם ירקוני ושאלתי אותו אם אפשר לבוא למחרת לראות משחק של מכבי תל-אביב בכדורסל. כמובן שהייתי גם שופט בכדורסל. כמו שאומר הפתגם, הרבה מלאכות ומעט ברכה.

שוחחנו רבע שעה והשארתי לו את מספר הטלפון שלי. כעבור כמה שעות, בערך בשמונה בערב, הוא מתקשר אלי: אתה יכול לברר מה קורה פה? אתה שוטר, יש לך מושג. ברחוב הרוא"ה ברמת-גן נוסעים טנדרים צבאיים ואוספים אנשים. חלק מהמכוניות אזרחיות ומאחורי השמשה כתוב על קרטון בשירות צה"ל. אין לי מושג. להתראות מחר. לקחתי את עיתון ידיעות ובכותרת לא כתוב דבר. בדף האחרון של הכותרות כתוב: היועצים מברית-המועצות נתבקשו לעזוב את מצרים תוך 24 שעות. לא ייחסתי לזה חשיבות. אין שום ידיעה אחרת בעיתון. לא סוריה ולא מצרים.

מה עושים ביום כיפור? לצום לא בראש שלי. הזוג החדש משאיר את שכנתנו כבייבי-סיטר והולך לרחוב הרוא"ה מספר 67. בקומה שלישית יש מפגש חברות של אשתי, החברות ובעליהן. יושבים, מפצחים, אחד צועק, השני שותק, השלישי מגרד.

סך הכול היינו שם 4 זוגות. מי העלה על דעתו שתוך שבוע שתי נשים מהן יזכו לביקור של נציגי צה"ל. שניים אלו היו נהגי משאיות. הם גוייסו כבר בבוקר יום כיפור. אני זוכר כמו אתמול את המפגש הזה. הבחור שדיבר ללא הרף היה גבוה ממני וקראו לו שמעון ולאשתו חדווה. איזו מקריות.

שישי באוקטובר, רחוב גולומב בבני-ברק, הידוע בכינויו שכונה ג', הוקם על אדמת בני-ברק. הסוציאליסטים הגו רעיון מבריק. הבה נבנה לנו שכונה על גבול רמת-גן, מרחוב דבורה ועד רחוב גולומב ונכתוב שמדובר בשכונה שהיא כמו מושב. כלומר לוועד הבית יש זכות וטו בקבלת דיירים חדשים. גם אם קנית דירה בכסף, עדיין הם מצרפים לכך אישור. בלי אישור שלהם, הדירה לא תעבור בטאבו. ייתכן וחשבו שאם בעתיד יבואו החרדים, הם יעמדו בפרץ, אבל זאת הייתה אות מתה וכיום כל השכונה חרדית. כשאני גרתי שם, צד אחד, צד ימין, היה בלי כיפות וצד שמאל עם כיפות וחלקם כבר קיצוניים, אבל היה מותר לנסוע שם בשבת.

אני כמובן גרתי בצד הזוגי, לא דתיים. ויום כיפור מהווה להיפראקטיבי כמוני, הזדמנות לצאת לגינה, החצר שלי, שמונה על שניים-עשר מטר, הייתה די גדולה, במונחים של גבעתיים ורמת-גן, לבית משותף, שכל אחד בו הייתה חצר מגודרת, ומשעה תשע בבוקר אני עובד בגינה, מנקה, מסדר עצים, גוזם, נח כמה שעות ובשעה אחת יורד למטה ומתחיל לרכז את הזבל. בשעה 13:42 אני שומע צפירה, בצהרי יום כיפור. את הגינה כבר לא אגמור לסדר. עליתי לקומה ב' היכן שגרתי ופתחתי את הרדיו בקולי קולות. אם כבר לחלל שבת אז בקול רם. כל הדירה הייתה של 45 מטר רבוע והייתה גם מיני מרפסת. אני יושב במרפסת ושומע חדשות. פרצה מלחמה בסיני וברמת-הגולן. אני לא מתרגש, הקונספציה אז הייתה שחיל האוויר שלנו יפגע בגדודי הטילים של המצרים ותוך יומיים נעבור את התעלה.

אנשים היו בבית-הכנסת לפלג-מנחה, פלג זה חצי, מנחת יום כיפור, שמעו אזעקה, כולם בדרך לביתם שאינו רחוק.

כל אחד שואל אותי מה קורה ואני עונה כשתגיע הביתה תפתח רדיו. אני לא פותח בשבת, אז אל תפתח.

השעה 14:30, אני נכנס להתרחץ. יוצא מחדר האמבטיה. אשתי שומעת רדיו. אחרי 5 דקות היא מסתובבת. אתה הולך לעבודה? בזווית העין היא קולטת בגדי חקי. אז השוטרים הלכו בבגדי חקי בקיץ. לא, אני עונה. היא מסתכלת עלי ומתחילה לתפוס מה קורה. אתה הולך למילואים. אתה שוטר. שוטרים לא הולכים למילואים.

זאת הפעם השלישית שהיא רואה שיש לה עסק עם מטורף. בפעם הראשונה שהצעתי לה להתחתן אצל הקונסול הבריטי ואז לא צריכים להמתין לרבנות.

עכשיו השעה 15:00. אני מסתובב בבית ומחפש תיק, תחתונים, גופיות ויתר הדברים הנחוצים למילואים.

והאישה מצלצלת אל גיסה, אברהם הורוביץ: מה עושים שוטרים במלחמה? עונה לה הרב-סמל שהוא שוטר, אדם עם לב זהב ולשון גסה: מגרדים את התחת, אוכלים ומשמינים.

אשתי מצלצלת לאמא שלי, אולי לה יש יותר השפעה עלי: אני לא מבינה מה המשוגע הזה הולך לעשות. שוטרים לא הולכים למילואים. רק לפני שנה הוא היה ברמת-הגולן וכמעט נכנס לבית-סוהר בגלל שירה ברובה על ערבים על דעת עצמו.

הבנתי אומרת הזקנה. אני תיכף אדבר אתו. יש לי עכשיו אוכל על הגז.

איזה אוכל ואיזה נעליים. הזקנה מעירה את בעלה, שתפס תנומה על כיסא נוח. כל שבת הוא חייב לקרוא את כל עיתון מעריב מהכותרת ועד המוסף הספרותי. בקיץ זה היה יותר גרוע. הוא היה יושב במרפסת פתוחה ומתרגם את העיתון לאשתו לשפת האידיש. השכנים היו אומרים זה הנאום השבועי של אבא מוניס.

הזקן התעורר והתלבש. בינתיים היא מצלצלת לתחנת המוניות, לשם כבר הנהגים הגיעו: מונית לבני-ברק דחוף.

עוד לא הגיעה השעה 16:00 והצמד חמד הזה נמצא בבני-ברק וכבר עלה 20 מדרגות לדירה שלי. אף אחד לא צייץ לא בדרך ולא בבני-ברק רחוב גורדון. כולם ידעו שיש מלחמה וחיכו לפתיחת החנויות לקנות מוצרי מזון.

אמא שלי, כדרכה, בעברית הדלה שלה, לא אומרת אפילו שלום: אתה חושב שתיסע פה לצבא ותשאיר בבית אישה עם ילדה של 7 חודשים? אין לך אחריות? אין לך משפחה? אז תדע לך אם אתה נוסע ואני יודעת שאף אחד לא יקרא לך, מחר בבוקר אני אצל העורך דין ואני מוציאה אותך מהירושה.

אבא שלי מבולבל כתמיד. אומר: איזה מלחמה. אני לא מבין מה קורה פה. שוב פעם פרצה שריפה?

אבל אני לא חושב על מה שקרה בנובמבר 1972. במילואים הייתי סגן מפקד מוצב ובניסוי כלים אמרתי לחיילים לירות על המוצב הסורי הסמוך ובאמת כמעט הכניסו אותי לבית-הסוהר. כמו סוס זקן הסוחב עגלות קרח, ששמע איזה פסיכי ברחוב שנתן תרועה בחצוצרה והתחיל לרוץ.

אני כבר מתגעגע לנפילות הפגזים ולקולות הקטיושות. כל אחד רוצה להיות צעיר ואני כבר בן 28. מתי תהיה לי עוד הזדמנות לנסוע בנגמ"ש, לאכול בשדה לוף.

אני מתייבש ואומר לאמא שלי: בסדר, אני לא נוסע. תוך חצי שעה רווח למשפחה והוריי נסעו.

בשעה 17:00 כבר הודיעו ברדיו שעל כל השוטרים להתייצב ביחידות שלהם ואני יוצא מהבית. אשתי בוכה ומצלצלת לאמא שלי. היא אומרת לה: לא ידעת שהוא בן-אדם הפקר.

יצאתי מהבית בלי לומר שלום. כבר בשדרות ירושלים תפסתי טרמפ דרומה. אחרי שעה שקעה השמש. רק דרומה מקריית-גת התחיל הבלגן. כל הכביש מלא כלי רכב ושיירות צבאיות. עליתי על רכב צבאי. ב-21:00 ליד מעבר "כרם שלום" נכנסנו לחצי האי סיני.

 

 

5. הדרך לתעלה רצופה כוונות טובות

וכך נסענו עם גדודים ועם אוגדות. כולם נוסעים ל"רפידים", ביר-גפגפא לשעבר, שהפכה בשש השנים האחרונות לבירת חצי האי סיני. שם יש בתי-קולנוע, מועדונים, בסיס חיל אוויר ומה לא.

בדרך החיילים הסדירים, כמובן, אוגדות המילואים עוד לא התארגנו. כבר היו בדיחות שהפכו אחרי יומיים לבדיחות זוועה. שמעת וזכרת אחת מהן, בא לך להקיא.

מחר כל החתולות בקהיר יסגרו את הרגליים מההלם של הפצצות הישראליות. אנחנו נשבור להם את הידיים והרגליים. משה דיין בבוקר עושה מלחמה ובערב הולך לקולנוע כדי לראות את יומן "כרמל" על המלחמה.

חיילים שהיו במוצב סיפרו שכל קו התעלה יהפוך למחסום אש. היוהרה הישראלית חדרה לכל ראש. טרנזיסטורים שידרו חדשות. הגיעה השעה 02:00 בשביעי לאוקטובר ובחדשות אין סימן אופטימי. התחילה הציפייה שנמשכה 3 ימים בארץ, שחיילים מצרים יזרקו את הנעלים ויברחו, אבל זה לא קרה. זה לא היה ערפל קרב. למחרת זאת הייתה האמא של הערפל.

הגדוד עצר להתארגנות מחוץ לגדר רפידים ואני הלכתי למשרדי כוח אדם. היו שם כמה מתנדבים שהגיעו כמוני בדרך לא דרך. חלקם עם תעודות שחרור ממילואים, חלקם עוד השתתפו במלחמת העולם השנייה.

בשבילנו המדינה הייתה מעל לכל. ב-04:00 נכנסתי לאוהל. ישבו שם סגן-אלוף, רב-סרן ופקידה. שניהם, שני הקצינים, נראו לי כמו רס"רים שהוקפצו לדרגת קצין כוח אדם לאחר מלחמת ששת-הימים והלכו עם מעילי רוח מרשימים עם דרגות שדה.

כן, יש לך תעודת מילואים? לא, שכחתי בבית. מה הדרגה שלך? רב"ט. מה עשית בצבא? מ"כ בנח"ל. אני חושב שהם בקושי שמעו מה אני אומר. מה אתה עושה באזרחות? אני שוטר. טוב מאוד. אתה תהייה במשטרה צבאית. אבל אני רוצה להיות נהג, תמיד צריכים נהגים. תרשמי חרמונה, מספר אישי 495892 רב"ט מוניס דוד, יסופח למשטרה צבאית. קח הפנייה. אתה הולך לגדוד "הגלילים". מחר בבוקר הוא יוצא לתעלה.

מה זה "גלילים"?

גלילים זה חלקי גשר שמתגלגלים על גלגלים והם ייסעו לתעלה. יהיה גשר והצבא ייסע לקהיר.

הבנתי.

ובשביל מה הוא צריך משטרה צבאית? כל חלק סוחב אתו טרקטור ויש בעיות בדרך וצריך לכוון תנועה.

הלכתי מחוץ לגדר. אחרי 200 מטר מצאתי את הטרקטורים והגלילים, חלקי הגשר. הם היו שם כבר שלוש שנים, מחכים לחציית התעלה, אם יידרשו.

הגעתי לשם וקצין אחד הפנה אותי: שם אוהל ה"ברסו" (משטרה צבאית). נקרא על שם משחת ההברקה שבה מנקים ומבריקים שוטרי המשטרה הצבאית את דרגותיהם ועיטוריהם.

 

 

6. והארץ הייתה תוהו ובוהו

אין כדור מרדים יותר מרעש הגנרטורים. עוד לא הגעתי לאוהל מפקדת הגלילים, שהיה מוצב בחושך מוחלט, וכבר רציתי לישון. השעה 05:00 ואני רשום לחלוטין, מטושטש מהנסיעה הארוכה. צנחתי על החול הרך שליד האוהל ונרדמתי לשלוש שעות.

בבוקר מישהו העיר אותי. הסברתי לו מה התפקיד שלי הוא שלח אותי לאוהל משטרה צבאית. שם נתנו לי ציוד בסיסי, מדים ותג של משטרה צבאית. חתמתי גם על תת-מקלע עוזי ושתי מחסניות. היו מספר סדירים שם והם אמרו לי שמילואימניקים נוספים יגיעו בערב.

אתמול הייתה הפצצה איומה בבסיס. המצרים פגעו בהאנגרים שלנו ובסיס חיל האוויר הענק חצי מושבת. היציאה לדרך לתעלה נדחתה ליום נוסף, לשמיני באוקטובר.

ברדיו דיברו על התקפת נגד שתיערך בשמיני. לקח לי 10 שנים להבין מה קרה שם ואני לא רוצה לפרט. בקיצור, הצבא המצרי חצה את התעלה. תוך יומיים רבע מחיל האוויר הלך קקן. המוצבים נפלו ואם זה יימשך, זה יהיה חורבן.

בשמיני באוקטובר נכשלה התקפת הנגד של צה"ל.

בתשיעי היינו כבר בתזוזה. לא יכולנו לנוע בכבישים. רק כאשר לא הייתה ברירה והגלילים נסעו בתחילה בקצב של 20 קילומטר לשעה ואחר כך בקצב של 10 קילומטר לשעה, כאשר מדי פעם מתפרק אחד מהם למצב שאי אפשר לתקנו.

בעשירי לחודש התברר פחות או יותר המצב. צה"ל הוכה, אבל המצרים לא מתקדמים לתוך סיני. הם בחסות מטריית טילים נגד מטוסים שלהם.

בלילות לא יכולתי להירדם. ראיתי את העיניים הגדולות של הבת שלי מסתכלות עליי, כאילו אומרות – אבא, מה עשית?

מה עשיתי? יצאתי מהבית, רבתי עם כולם, לא אמרתי שלום ואני אשאר במדבר הזה לנצח. איזה בן-אדם יוצא למלחמה כשהוא רב עם המשפחה? בסדר, הייתי מוכרח לצאת, אבל בצורה כזאת? נדרתי בליבי שלעולם לא אצא מהבית אחרי ריב. לך תדע מה יקרה לך בדרך, אפילו למספר שעות.

וכך נסעו הגלילים ונסעו. עברו את מעבר הגידי, כאשר כל יום נשברים חלק מהם ונשאר במדבר לנצח, אבל זה היה גדוד מתוגבר טכני והוא המשיך. היו בו מהנדסים, מכונאים, קבלני ציוד כבד והם יידעו מה לעשות, איך להקים גשר. הגשר יוקם בטוב וברע.

עד ארבע-עשרה בחודש היינו בלי גלילים וחיכינו 20 קילומטר מהתעלה להתפתחות הבאה.

לא הייתה לי מפה אבל הבנתי שאנו נמצאים בסביבות האגם המר. משה רבנו חצה שם את ים-סוף ואנחנו בכיוון הפוך לשלו.

בשמיים כבר לא ראו מטוסים מצריים.

ב-14 ניסה הצבא המצרי, שאוגדות שריון שלו כבר הגיע לאזור ונבלם, מחוץ למטריית הטילים.

ובכן, חשבתי, אנחנו כבר לא נמות, כמצוות חוק מולדתנו. אני אשרוד את המלחמה ואגיע הביתה לבני-ברק ולבית שבו נולדתי, הבית הישן ומרחוק אריח את עץ הגויאבות.

 

 

7. שדה התעופה ליסבון – 14 לאוקטובר

התנאים כבר החלו להשתפר. אחרי 8 ימים הוקמה רשת טלפונים. היו כבר ניידות שק"מ בסביבה, עיתונים התחילו להגיע לחזית אבל מקריאה בהם לא הבנת את המצב בכללותו.

כל המדבר התמלא בבסיסים מאולתרים.

באירופה, חשבו כמונו בתחילת המלחמה,. כאשר יפעילו הישראלים את מנועי הטנקים, המצרים יברחו. גם הם לא ידעו, האירופאיים, מה המצב, אבל היה נראה להם שישראל לא משתלטת על המצב.

מקרוב, בבור של המטה הכללי, ידעו שישראל מדממת. חצי מחיל האוויר הושמד, כול טייסים רבים. מלחמה זה לא משחק על לוח. במלחמה הכלים הגדולים, מטוסים וטנקים נוסעים ועובדים וחלקם הופך לפצועים ללא מלחמה. אפילו פגזי התותחים התחילו להיגמר.

כבר ביום השלישי למלחמה, ראש ממשלת ישראל גולדה הבהירה לאמריקאים את המצב הנורא. צריך אספקה כוללת, מטוסים, טנקים, בגדים, הכול.

ניקסון כינס את יועציו. הנשיא הזה שגורש מהנשיאות בארצות-הברית הציל את ישראל.

יועציו הבכירים רמזו לו: תן להם קצת לדמם, אחרת גם בעתיד הם לא ישמעו בקולנו.

גולדה איימה להגיע לוושינגטון.

קיסינג'ר פתאום הפך להיות ניטרלי. לדעתו המצב בסיני תיקו וכך צריך להימשך עוד כמה ימים.

גולדה צלצלה לניקסון. היא באה ממילווקי ארצות-הברית. בעברית שלטה בקושי אבל אנגלית ידעה.

בטלפון שלה אמרה: כל הנשק שלנו ייגמר תוך שבועיים. תעשה משהו. זה היה ב-12 לאוקטובר.

בלי להודיע לקיסינג'ר, התקשר ניקסון לראש המטות המזוינים שלו: תכין הכול לתזוזה מיידית, מטוסים, טנקים, חומרי רפואה, בגדים, אוהלים. תוך יומיים הכול יזוז לאירופה ומשם לישראל.

הישיבה ב-13.10 בבוקר הייתה מתוחה. היו כאלה שיעצו להמתין, ניקסון קבע: תן להם כל מה שהם צריכים.

ניקסון צלצל לסלזר הדיקטטור של פורטוגל. סלזר היה פרופסור באוניברסיטה בעברו ועשרות שנים הוא ופרנקו הספרדי שולטים בחצי האי האיברי.

הוא היה האדם הנכון במקום הנכון. כדיקטטור, הוא לא צריך אישור של פרלמנט. הוא מצפצף על כולם. הוא לא פוחד לא מצרפת המתחסדת ולא מהפרלמנט הגרמני ובוודאי שלא מברית-המועצות.

שלישו הצבאי של סלזר מביא לו נייר מודפס. התקשר פרנקו הגנרליסמו הספרדי. בערב הוא ידבר אתו בטלפון ובמכתב כתוב: גולדה מאיר צלצלה אלי פעמיים, אם יש אפשרות לאפשר לרכבת האווירית שבדרך לישראל לנחות בספרד והודעתי לה שהרכבת האווירית תעבור דרך ליסבון, ואם כך אומרת לו גולדה מאיר, אני רוצה שאיש שלנו יפקח שם על שדה התעופה והאיש שלהם, של היהודים הוא ליאונרדו מוניס, סגן מנהל שדה התעופה.

הפרופסור לכלכלה קורא את המכתב ומרכין ראשו. אם יש להם בליסבון אחד מהאנוסים-מרנוס, ואם גולדה מדברת עם פרנקו כל יומיים, אז כנרה גם פרנקו הוא מהמרנוס ואם לא, הוא צאצא של יהודים והוא פרנקו יודע את זה. איך אני פרופסור לכלכלה לא ידעתי את זה עד היום.

סלזר נוסע אישית לשדה התעופה. לפניו ניידת משטרה ואחריו ניידת משטרה. הם מגיעים לבניין ההנהלה.

שני המנהלים קמים, הם יודעים מי זה השמן הממושקף. טוב גבר, הוא אומר למנהל, תזמין לפה אוכל, הסיפור הוא כזה. מחר מתחילה פה רכבת אווירית, שלא הייתה כמוה מאז הרכבת האווירית לברלין לפני 30 שנה, ואני מבין, שגם יותר גדולה. דיברתי עם פרנקו, הוא ביקש שליאונרדו יהיה אחראי על הבורדל (בית הזונות) הזה כל החודש ולמה הוא מבקש את זה? גולדה מאיר ביקשה את זה כי ליאונרדו הוא מהיהודים הסמויים. בסוף המשפט הוא צוחק.

בקשר אליך חוליו, אתה יכול להישאר פה לעזור או שתעדיף לצאת לחופשה.

המהנדס מוניס קם על רגליו ואומר: סנטוס או סנטוס", בעברית קדוש קדוש קדוש ה' צבאות של מוניס. סלזר גוער בו: זה לא אלוהים, זה ניקסון שולח להם נשק וציוד.

תשמעו מה אני רוצה ותקשיבו טוב. דבר כזה עוד לא היה באירופה וגם לא יהיה. לא כמו הפלישה האווירית לכרתים של הגרמנים.

לפי מה שאני מבין, מאות משאיות מספרד כבר חונות בגבול שלנו, מלאות ציוד, בגדים, תרופות וכל מה שהצליחו להוציא מהמחסנים. בחצות הם ייצאו בדרך לשדה התעופה.

ראש ממשלת הולנד התקשר אלי עוד אתמול, לאיפה להעביר ציוד. הוא פועל על דעת עצמו. הוא לא קיבל אישור מהפרלמנט בהאג. הוא רק לא יודע לאיפה להעביר את הציוד לברצלונה או לליסבון. תוך שלושה ימים יגיעו מאות משאיות מהולנד ואחרי שהם יפרקו את הציוד, גם המשאיות עצמן יעלו על מטוסים וייסעו לישראל.

גם גרמניה המערבית בדרך לכל בית-הזונות הזה, אבל הם מפחדים מהערבים ומהרוסים וזה ייקח לפחות עשרה ימים אצלם.

תשמעו, תגייסו את כל שאתם יכולים, תביאו פועלים מהלשכה, תביאו פועלים שמוציאים במשאיות את הזבל, תסגרו כבישים סמוכים לשדה התעופה. מצידי שיהיו שם על הכבישים מכולות. כל ההוצאות החריגות ישולמו על ידי פרנקו.

עכשיו תתקרבו צ'יקוס (ילדים), כל הצי השישי האמריקאי יצא אתמול מקדיס בדרך למלטה. יש כבר ספינות מאתמול בדרך ישירות לחיפה. יש יותר גדולים מכם במשחק הזה. אתם רק תפעילו את שדה התעופה ותרשמו כל הוצאה, כל אגרה. אין פה מתנות חינם, ואתה דון מוניס תתקשר אלי, הזקן הזה ראש-הממשלה נודניק, זה השם השני שלו. כשהוא מתחיל לדבר, הוא לא גומר, כמו פרופסור באוניברסיטה.

אסקוצ'ה (שמע), אני כלכלן במקצועי, לא היסטוריון, אבל כל הספרדים שונאים ערבים מאז שהם פלשו לפה ב-700 להולדת אדוננו (ישו). פרנקו לא יכול לשבת עם הגדולים ארצות-הברית ובריטניה, אבל תדע לך שהוא מדבר לפעמים עם גולדה בטלפון וכך הציל טריקי-ניקסי, ניקסון הנוכל, את ישראל בסיוע מסיבי של שני דיקטטורים.

 

 

8. תעלת סואץ

בעוד שני הגדודים שלנו, שתפחו מגדוד מתוגבר לשניים, מתקרבים לתעלה בקו התפר בין הארמיות המצריות, פונה אלי קצין כוח האדם: תשמע דוד, קיבלנו הוראה מהשליש של אריק שרון לעשות תורנות יציאות הביתה. אתה בין השוטרים הצבאיים הזקן ביותר ובעל משפחה. סע הביתה, אתה מקבל שלושה ימים על חשבון אריק שרון.

אני עונה לו כמו אידיוט: אבל עוד מעט יש אקשן. תעזוב אותך משטויות, סע הביתה. כל איש וגורלו. עוד תספיק לחזור לפה. זה לא ייגמר כל כך מהר.

לפניי 300 קילומטר מינימום, בדרכים עמוסות ואני יוצא עם התחתונים המסריחות בתיק שלי שעל הגב. התיק עצמו מעודפי הצבא הבריטי מ-1949. הדרכים היו עמוסות גם בחזרה. בקושי יש שני כבישים פעילים וממולם, מי לא, שיירות, סמיטריילרים עם טנקים עליהם, תחמושת, ציוד, קרמבו, מה לא. ואני נוסע מזרח ואחר כך צפונה. יצאתי בארבע אחר הצהריים. כעבור 16 שעות, בשש בבוקר אני בבית.

הנהג שנתן לי טרמפ מכביש גהה הביא אותי ממש עד הבית. שש בבוקר, אין אף אחד בחוץ, עובר שם מהגבעה, מישהו מבוגר בדרך למטה והוא אומר: העיקר שרואים מישהו. כן, לא נסעתי לבני-ברק, נסעתי להורים. אמא שלי ראתה אותי, היא ישבה על הספסל הארוך ליד עץ הגויאבות. שלוש פעמים בחיים נישקתי אותה. פעם אחת כשהתחתנתי זאת הייתה הפעם השנייה, והפעם השלישית לפני המוות.

אם כן, זכיתי לראות את בית המקדש שלי שוב, את הבית הישן, את עץ הגויאבות. כמה שהייתי סנטימנטלי, זה היה חשוב לי יותר מלראות את הבת שלי.

אני עומד שם ולפתע שם לב שאמא שלי נשארה משותקת על רגליה. תביא לי קצת מים היא אומרת. שב, תאכל משהו. בשבע מתעורר הזקן, נראה שעוד לא התעורר מכדורי השינה. איפה היית? הוא שואל. אתה רוצה להתרחץ?

האישה והילדה ברמת-גן אצל ההורים שלה. ירו עליך? לא. אני לא בסיני, אני בבאר-שבע. מה יכולתי לומר.

אני מתרחץ, אוכל ומדדה לחדר שלי. הוא נשאר כמו שהיה, ללא כל שינוי, עם ארון ענתיקה, שולחן גדול. שוכב על המיטה, מסתכל על התקרה ובום, נרדם.

ההורים מודיעים לאשתי: הוא נרדם. אז תעירו אותו כבר. מרוב לחץ של 12 הימים האחרונים, לא הייתי מסוגל להתעורר. ההורים מנסים להניע אותי מצד לצד ואני ממשיך לישון. מזמינים שכן כדי שיעזור והוא מבחין במצב ואומר: תנו לו לישון.

רק אחר הצהריים הגעתי לרמת-גן, רחוב אבא הילל. הסתובבתי קצת בחצר, עישנתי שתי סיגריות. אכלתי משהו ושוב נרדמתי. בשלוש בלילה קמתי כשכולי עירני ואמרתי לאשתי: גברת, קומי, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. אחרי שעתיים אשתי שואלת: אתה לא אמרת קריאת שמע. אין צורך. שליחי מצווה אינם אומרים קריאת שמע.

בשעה 05:00 אני מצלצל לקצין תורן של מרחב ירקון. קצין תורן הוא מהסיור, פקד אשכנזי. מר אשכנזי, אני באתי מהתעלה ואני צריך להיות בזיקים ליד רצועת עזה ב-09:00 בבוקר. אפשר לשלוח לי ניידת שתיקח אותי לשם?

אשכנזי: איך קוראים לך?

מוניס דוד.

אני מכיר אותך.

אולי בפנים.

אז למה שאני אשלח לך ניידת? כדי לעזור לי. אסור לי להוציא ניידת מתחום מחוז תל-אביב. בסדר, אז תתקשר למפקד מרחב ירקון, טיומקין. הוא ישן. יבוא רק בשש בבוקר. אתה יודע דוד, אני אעשה איתך עיסקה. אני שולח לך קורטינה והוא ייקח אותך עד צומת אשדוד, בסדר?

בשש בבוקר ישיבה אצל טיומקין. טיומקין בא ממשמר הגבול למשטרה ואשכנזי מוסר לו בטון רציני ופיקודי: התקשר איזה שוטר שמשרת במילואים בתעלה וביקש שאני אשלח לו ניידת. למרות שזה מחוץ למחוז, אישרתי לניידת להוריד אותו בצומת אשדוד.

יפה עשית. אני יודע מי זה. זה השוטר מוניס. אשתו התקשרה אלי בשבוע שעבר וביקשה שאני אעזור לה. היא עוברת בגלל המלחמה עם הילדה שלהם להורים שלה. שלחתי לה טרנזיט.

ועוד דבר פקד אשכנזי, אני במקומך לא הייתי שואל אותו כל כך הרבה שאלות, אלא לוקח רכב ונוהג בעצמי עד רצועת עזה. יש לי פה בסך הכול 3 שוטרים שמשרתים במילואים והם מייצגים אותנו פה.

כעבור חמש שנים טיומקין כבר היה מפקד מחוז. הגשתי בקשה לצאת לקורס קצינים והוא הזמין אותי לראיון ואמר לי: אני מכבד אותך, הכול כתוב, אבל למה אתה חושב שאתה יכול לעקוף אחרים בדרך? לא התבלבלתי, פה גדול היה לי תמיד: הם לא היו 70 יום בתעלה.

הניידת, קורטינה, הגיעה לרמת גן ב-06:15. שאלתי את הנהג שמוליק: אתה תגיע בזמן? והוא אמר: אל תדאג. הוא נסע בכביש גהה, 140 קילומטר לשעה ובשבע וחצי הוא היה בזיקים. לקראת ערב הגעתי ב-20 לחודש לתעלה והפלא ופלא, לרוחב התעלה היה גשר רפסודות מחוברות, עליהן נסעו משאיות וטנקים מערבה לארץ גושן.

 

 

9. התעלה פרק ב'

עד עתה היינו שייכים לפיקוד דרום, משטרה צבאית שתכסה את נושא העברת גשר הגלילים עד לתעלה. כעת מסך ירד, אין גשר גלילים. הוא מפוזר בסיני ובמקומו יש גשר דוברות. אנחנו לא צריכים לאבטח את המסדרון דרכו זרמו כוחותינו למצרים. אנחנו צריכים רק לכוון את הנהגים, לענות בנימוס ולעמוד כמו שוטרים מדיקט במקום. המשפך הזה לעבר הגשר ובמקום גדוד שלם של חיילים טכניים, מהנדסים, בוני גשרים, ציוד כבד ואפילו אנשים מחיל הים.

המהנדסים צריכים לעבוד על הפיתרון מה עושים הלאה. חלקם עבד במחלקת עבודות ציבוריות. היה להם ניסיון מפה ועד הודעה חדשה והם החליטו למלא את התעלה בכביש אחר יציב, כמו שעשו בעבר בבניית רציפים ומזחים ביפו. התחילו לזרוק משאיות פגועות מהאזור, עקב תקלות טכניות או פגזים שהתפוצצו כל הזמן, כתוצאה מירי עיוור של המצרים לצוואר הבקבוק. משאיות ומנועים הושלכו למים וכשלא הספיקו מה שהיה בסביבה, התחילו לגרור מה שאפשר מהסביבה הקרובה והרחוקה למים, שגובהם לא היה רק בין 10 ל -20 מטר ואז הגיעו למקום משאיות של אבנים כבדות ואחריהן יותר קלות. אחר כך הובא חצץ מרפידים ולאחר שהגשר עבר את קו המים, יצקו עליו בטון. היו כבר באותה תקופה בארץ סמיטריילרים שהובילו מלט במיכלים. הובאו מיכלי ענק ממרכז הארץ ויצקו את הבטון, כמו בהאנגרים של חיל האוויר, עם הבדלים קטנים של 2 סנטימטר בין יחידה ליחידה כדי שהקור והחום לא יפוצצו את הבטון, לעתיד.

רק גמרו את זה, נגמרה המלחמה. שביתת נשק כללית. מי שהיה בסיני לא דרוש, הלך אחרי 40 יום לביתו. היתר נשארו. מה עושים עם משטרה צבאית? הם נשארים עד הסוף, הם עוזבים אחרונים.

החיילים נשארו. הייתי שם כבר 40 יום ופעמיים בבית. אומר לי קצין כוח אדם: אתה חופשי. אתה יודע, אני אשאר. אני אוהב את זה. פעם אחת חיים וכל יום יהיה בשבילי חוויה. אתה יודע מה, הבנתי שבעבר היית נהג מקצועי ויש לך גם רישיון צבאי. זה לא משנה בברדק פה, אבל תיסע לבאר שבע. שם יש משרד רישוי צבאי ותבקש לעבור רישיון רכב לאוטובוס צבאי. זה רק לאוטובוסי בנזין. תמיד צריכים פה גם נהגים כאלה. זה בשבילך מספר ימים של כיף, הלוך וחזור. מבאר שבע תיסע לבית שלך לאחר שתעשה רישיון. הם כבר ילמדו אותך שם לנהוג, אם שכחת. אחר כך תיגש לצריפין ותיקח שם אוטובוס חדש של מרכבים ותביא אותו ישר לפה.

וכך היה. אבל בראש היה לי ג'וק (מקק) אחר. אני קודם אקח אוטובוס צבאי ואחר כך אסע אתו לרמת-גן בשביל הדאווין.

ובכן, עשיתי טור (נסיעה) באר שבע, צריפין והעמדתי את האוטובוס החדש ברחבה שלפני בית 48 באבא הילל. אשתי כזכור התאכסנה אז בבית מספר 50.

אחר כך היא אומרת לי אחר הצהריים: בוא ניסע לטייל ונסענו קצת בסביבה. היא מכירה אותי. אני נוהג בכל כלי הרכב, אופניים, אופנוע, ריקשה, משאית. עכשיו גם באוטובוס. עוד היא מקשקשת בדרך, אני אומר לה: את לא רואה שאסור לדבר עם הנהג? יש שלט.

למחרת נסעתי לסיני, לבסיס משטרה צבאית על יד מעבר הג'ידי, והחבר'ה אומרים לי: תמיד הם תופסים איזה טיפש תורן. במקום לגרבץ עד השחרור, יש לך עבודה חדשה, להעביר שבויים לרפידים.

כך הייתי נוסע פעם פעמיים ביום לרפידים ובחזרה. דיברתי לעצמי אין לך מה לעשות. יום אחד אתה אינטליגנט, יום אחד אתה סייד וביום השלישי אתה נהג משאית. אבל זה לא עזר. אהבתי כל יום בעבודה במילואים.

הערבים-חיילים היו דווקא נחמדים. הם קיבלו אימוניות ונעלי התעמלות והחליפו איתנו כאפות. הם ניצחו במלחמה ואנחנו ניצחנו. החלטתי כשאני אחזור, אני אלמד ערבית מדוברת. מה רע, עוד שפה לאוסף.

הגיע מועד השחרור. קיבלתי טופס לביטוח לאומי ורישום בפנקס מילואים ונסעתי הביתה.

אני מכירה אותך אמרה אשתי, אתה שוטר, היית יכול להשתחרר כעבור 30 יום, אבל נהנית לא להיות בבית ובהזדמנות הבאה אתה תעשה בדיוק אותו דבר. לא בגלל שאתה טיפש. אתה אוהב את החיים בחוץ, עם החבר'ה, אוכל בשדה ובגדים של קלינט איסטווד.

אחרי 25 שנה כשיצאתי לפנסיה, ביקשתי שנה קודם לכן שייתנו לי על חשבון 1973 עוד חצי שנה לחישוב הפנסיה.

גם הג'וק של נהיגה באוטובוס לא עבר לי. בגיל 30 הלכתי לקורס נהיגה ציבורית ואחר כך למדתי נהיגה על אוטובוס בבית ספר אילן בתל-אביב. טסט אחד נכשלתי בגלל טעות שלי. טסט שני הלכתי עם מדים והטסטר שנא שוטרים והכשיל אותי וכך נכשלתי ארבע פעמים. אחרי שנה וחצי פנה מנהל בית הספר לטסטר: תן לו לעבור, ממילא הוא כבר לא יהיה נהג אוטובוס. וכך קיבלתי רישיון. עשיתי חפה בעבודה ומעולם לא עבדתי על אוטובוס ציבורי.

 

 

10. סוף דבר

והפעם בנימה מבודחת, עברה לה שנת 1973 דה-פקטו, לא הייתי בבית כ-7 חודשים. קורס חוקרים והמלחמה בסיני.

חזרתי לתחנת המשטרה בדיזינגוף בסוף השנה וקיבלתי המלצה לסמל ב'. כלומר קיצור פז"מ (פרק זמן מסוים של שנה שלמה).

בינואר הוזמנתי לבניין המחוז הוא המשכו של מרחק ירקון, לחלוקת תעודות לשוטרים שהשתתפו במלחמה. היו תשעה שוטרים ממחוז תל-אביב שהשתתפו במלחמה, מהם שלושה ממרחב ירקון לפי הרישומים שלהם.

נערך טקס ובדיעבד הוברר שמתוך שלושת השוטרים ממרחב ירקון שקיבלו מכתב הוקרה, שניים מהם לא השתתפו כלל במלחמה. אחד מהם סבל מפרונקל בתחת ונאלץ להישאר בביתו 40 יום. הוא לא התחזה לאיש מילואים. פשוט חשבו שהוא היה בצבא.

השני, הלשינו עליו, שמדי פעם ראו אותו בתל-אביב. התברר שהוא נעלם 30 יום וחברה שלו שהייתה קצינת מילואים בצה"ל נתנה לו אישור מילואים מזויף, כדי לגמור את הביזיון הזה ומתוך חשש שמישהו ידליף את זה לעיתונות.

זרקו את שלושתם מהעבודה. כתבתי שניים, מי השלישי? ובכן, בעל הפרונקל נשלח לביתו בפנסיה של 50 אחוז. השני שהיה שוטר הוחלט לאפשר לו להתפטר לבד בלי משפט, שוב מתוך חשש שכל המשטרה תדע מהפדיחה הזאת.

והשלישי? לא היה שלישי, הייתה שלישית. זאת הקצינה הזאת מהצבא שנתנה את האישור המזויף.

כך שאני הייתי היחידי שייצג את מרחב ירקון בסיני ב-1973.

 

נכתב על ידי דוד השובב , 10/2/2017 23:24  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



גבעת קוזלובסקי - גבעתיים - חלק ב


 

9. שכונת ארלוזורוב סמל לעיירה היהודית מהגולה.

נחזור כעת לשכונה, סיימנו בבית של הקוסמים בקצה הגבעה. קראו להם קוסמים אבל הם עבדו באחזקה בקרקס.

גברת ברם מהמכולת הגיעה מעיירה קטנה בפולין, נבערת מדעת ומלאת אמונות תפלות. 2 הקוסמים עבדו בבניית ביתם וחובם במכולת הגיע כבר לחמישה שקלים.

היא פנתה אל אחד מהם ואמרה לו שהיא תכה אותו. הקוסם הסתכל עליה ואמר, עוד מעט אני אעשה קונץ ואת תישארי לעמוד ולא תזוזי יותר, ובאמת היא לא זזה. נאלצו לקרוא לרופא, דוקטור כהן, שבא עם חמור לבן ודוקטור כהן נתן לה זריקת פלצבו.

כשאנו יורדים מבית הקוסמים ניתקל בבית של יעקבי, וכעת נעצור למספר דקות של קריאה.

ההלך שירד מהגבעה כבר 2 בתים פרטיים נתקל בבית השלישי בדבר מוזר במקום מרפסת. הגג שלה עשוי ממתכת דקה ועל ראשה תרנגול שהיה אמור להסתובב כשבשבת. בית זה, שמרפסתו נראית כמו יצאה מגרמניה הדרומית, היה שייך לחיים גורפינקל ונמכר אחר כך למשפחת חגבי. מי היה האיש.

גורפינקל.

איש מוזר היה חיים גורפינקל. גדול מהחיים וגדול מהתרבות שעליה צמח. הוא הגיע לארץ מסרביה שבאותה עת נשלטה על ידי רומניה. אזור זה נשלט עד מלחמת העולם הראשונה על ידי רוסיה הצארית. להבדיל מרומניה שהייתה עד לא מזמן בשליטת העותומאניים, הסרבים היו יותר אירופאים בטעמם. באזור זה כולל פודולויה לשעבר, דרום בלרוס, שלטו בעבר הטורקים והפולנים חליפות.

היהודים באזור היו יותר מתוחכמים מהרומנים ובעלי תושייה. הם עבדו עבודות כפיים, אפילו בחוות חקלאיות, והיו איכרים לכל דבר. בכל כפר היה גם נפח שחצי מעבודתו הייתה פירזול ותיקון עגלות, חייט, שני סיידים ונגרים. הנגרים היו בונים בשני ימים בית עץ וביום השלישי כבר היה מונח עליו גג רעפים.

כקרוב משפחתו של יוסל שכטמן, הגיע גם גורפינקל לת"א כשהוא ילד בן 15. ללמוד לא היה זמן. הם גרו ברחוב הירקון, בחצר ללא שירותים וללא מים זורמים. למחרת כבר הלך לעבוד ברחוב לוינסקי, כעוזר עגלונים. אם היה יודע ביאליק שיש תחנת ענק כמו בלוינסקי, היה יושב שם ומקדיש להם ספר משלו. זה היה ממש בלתי יאומן. כל תחבורת המשאיות, הנמל והבנייה עמדה על תובלת סוסים. קחו בחשבון שסוס רגיל סוחב במישור פחות מטון משא.

כיצד אפשר להגיע אל כל העיר? מספר עסקים באזור לוינסקי סיפקו מספוא ושחת ובמרחק חצי קילומטר לכיוון הים היו להם נפחים. אנשי לוינסקי, עגלוניו היו מבסרביה, פולין, ליטא. הם ידעו לרתום עגלות אבל לא ידעו לרכב על סוסים. אם סוס היה בורח בערב או בשבת מהאורווה בגבעתיים, ר"ג או ת"א חבל על הזמן. היו צריכים להביא ילד מהפלמ"ח שידע לרכב על סוס וגם לפתות אותו שיתקרב לפרש. אז עוד לא היה פלמ"ח, זאת מליצה, אבל בני המושבות ידעו לרכוב על סוסים כמו בוקרים אמריקאים.

אל תבכו, תושבי רמת גן. הנוסטלגיה לא פסחה עליכם. בין רחוב ביאליק ושילה במספרים 28-30, הייתה תחנת העגלות של רמת-גן. פה ההסתדרות כבר הניחה את ידה. לא יהיה בתחנת ביאליק ברדק כמו בלוינסקי.

בתחנת לוינסקי לא היה יום שלא עסקו בגמרא במסכת "מכות" שם "כל דאלים גבר". כל יום היו שם כמה תגרות ידיים בין עגלונים. ותאמינו לי, הן היו חזקות.

כשהצטופפו העגלות ברחוב ביאליק הוקם מיד ועד כשבראשו מזכיר וגזבר. ומי היה המנהל? זכאי – הפולני. הוא הצטיין כל כך בעבודתו שמונה למזכיר מועצת גבעתיים כשזו הוקמה.

עם תחילת שנות השלושים הבינו העגלונים שכך לא יוכלו להתפרנס ועברו לעגלות של שני סוסים רתומים.

בדרך פלא הופיעו פה שני סוסים בלגיים. זה היה סוס ענק שהיה מסוגל לגרור אחריו אפילו שני טון.

למקום הזה הגיע חיים גורפינקל, א"י הטובה שאף אחד לא טרח להנציח אותה בספרות העברית ומכאן כזה ראה וקדש.

תוך שנה יוסל וחיים כבר קנו עגלות עם סוס רזה שבקושי זז ונכנסו בנישה של העברת שקי אוכל לסוסים ברחבי המגרש וסביבתו. שני ילדים בני שבע עשרה אמורים לנהל עגלה וסוס, לסחוב שקים של שישים קילו, לשים אותם על העגלה ולהוריד ממנה.

לכאורה תאומים, אבל ההבדל ביניהם היה גדול. גורפינקל תוך חודש מהגעתו לארץ שלט כבר בעברית, תוך שנה קלט מילים בסיסיות בערבית. קח, תן, תביא, כמה ומכאן השמיים הם הגבול. השתלט על השפה הערבית הזרה. מי שנכנס לביוגרפיה שלו, ואחד כזה עוד לא נולד חוץ ממני. כעבור שנים הוא כבר שלט גם באנגלית בזמן שהבריטים שלטו בארץ.

תוך כדי עבודתו כבר היו לו עגלונים שכירים והוא בשנות העשרים לחייו. בתחילה עבר לבית פרטי של ערבים שאותו שכר בדרך ליפו ליד הכנסייה הסקוטית. התחתן. אשתו סבלה כמו ילדי חוץ רבים מקצרת – אסטמה. אוויר הים המלוח לא התאים להם. התייעץ חיים גורפינקל עם רופא והלז המליץ לו לחפש מקום גבוה יותר באזור השפלה ות"א. הגבעה הגבוהה ביותר, גבעת הרצל, בקושי 25 מטר מעל פני הים. לעומת זאת בר"ג, גבעתיים וב"ב יש מספר גבעות של 70 מטר מעל פני הים, בדיוק באותו גובה כאילו קרחון ענק ישב באזור לפני עשרות מיליוני שנים.

ובכן, קנה החבר גורפינקל 2 מגרשים. אחד למעלה על ההר שבעתיד גרה בו משפחת חגבי ואחד בארלוזורוב 48 סמוך לחלקה שקנה מי אם לא חברו לעגלונות יוסל שכטמן. לאחר שגמרו לבנות את הבית על ההר החלו לבנות את האימפריה. ב-48' גם גורפינקל עצמו לא רצה לגור על ההר ממש. ראשית, הסוסים שהיו כלי רכבו לא יכלו לעלות יותר ממדרון הגבעה, ולפיכך החליט להישאר במספר 48 ובנה שם בית, חצר קטנה ואורווה, שתהיה. למעשה הוא כבר עזב את עסקי העגלונות אבל את השוט ואת החיוך של הסוס השאיר אצלו. הוא המשיך להתקדם ועבר במלחמת העולם השנייה לעסקי קונפקציה. בזמנו דובר על מדרכה או לפחות אבני שפה, מפינת הכנסת של היום עד לפינת הרחוב למעלה. לעירייה – מועצה לא היה כסף והגביר שלף את ארנקו ועשו אבני שפה על חשבונו.

לבסוף עזב גורפינקל גם את מספר 48 ומכר לסנדלר בשם לווין שמהאורווה המינימאלית עשה סנדלריה.

כעת שש בערב. אני שומע מישהו מדבר מתוך קופסת הגולגולת שלי. הקול נשמע די ברור כי במח יש כבר חלל, תאי המח לא מתחלפים. מי שמת מת. נשארים החברים שלו, והם צריכים עכשיו לעשות העבודה.

הקול אומר לי, שוב אתה כותב על שכונת ארלוזורוב. כבר כתבת רק לפני חצי שנה שנשים התאגדו שם ונסעו לירושלים להביא ילדים מבית יתומים, ומנהל בינינו דו שיח. תחשבו אתם, הציבור חושב שרק המשוגעים מדברים לעצמם. גם אדם נורמאלי שהולך ברחוב כל הזמן יש לו דו-שיח עם כמה, המח מעיר הערות, שופט, מותח ביקורת, אומר לו מה ללבוש ואיך להתנהג. ואני עונה לו, בנימוס. תגיד לי, ג'והן סטיינבק הסופר האמריקאי הדגול חי בעמק סאן-פרננדו בקליפורניה, כל הספרים הגדולים שלו, ענבי זעם, קדמת עדן וסיפורים קצרים כמו "חלקת אלוהים הקטנה" איפה התרחשו? באותה מובלעת קטנה ששמה עמק סן-פרננדו.

לא נרד מביתו של גורפינקל, עם התרנגול. גורפינקל מכר לחג'בי, חג'בי היה תימני בעל מוסך באזור רחוב המסגר. הוא כבר הגיע לרחוב עם אוטו ישן, אינטרנשיונל. אני זוכר, זה היה רכב שאת המגבים שלו משכו בחוט או כבל חשמל. ברכב היו 3 הילוכים והילוך רוורס והוא נשאר עם הרכב הזה דגם 1942 עד שהוא מת. אחריו לכיוון הים היה ווישני הזקן, שלאחר שאשתו מתה חיפש מחליפה אבל לא מצא. בנו ירש אותו ועבד בתיקוני מתכת. מערבה ממנו היה ביתו של הקבלן מלכין. כמו כל הקבלנים של שנות ה-50 התקדם לאופניים וב-1963 קנה סוסיתא חדשה. האוטו נראה כמו ארגז קרח. רכב מתוצאת ישראל. מלבד המנוע והגלגלים הכול היה עשוי פיברגלס ותמיד הייתה סכנה שאיזה גמל ינגוס בפיברגלס אבל בסביבה לא היו גמלים.

ממולו היה הבית של יאלוב שתמיד הירבה לדבר על תרומתו לביטחון הישוב, התייצבותו לתורנויות, שמירה על ההר. הוא רק שכח שהוא היה מתחמק סידרתי ומדי פעם יצאה חוליית חיפוש לביתו. בדרך כלל התחבא מתחת למיטה ונלקח לתורנות שמירה, בטוב וברע, מה שנקרא בערבית, "ראס בן ענו"

מאחורי רחוב ניצנה היה ביתו של פלדמן. הוא עלה לארץ מאוחר וקנה חלקה כמו כולם, אבל היא לא הספיקה לבנייה וכך בנה על הכביש רבע מהבית. הוא היה בעל מקצוע מעולה שבנה את כל ביתו לבד וזה לקח לו כארבעים שנה, מאחר וחסך בקניות בלוקים. היה לו דבק בידיים. כל בלוק או לבנה שמצא בדרך לקח לביתו.

מולו, על פינת ניצנה, היה ווינר. גם הוא היה בעל מקצוע בבניין ואפילו בנה בביתו מרפסת צרפתית.

זהו צד שמאל של הרחוב. כזכור נפוליון קבע שמספרים בצד שמאל של רחובות יהיו בלתי זוגיים.

בירידה אחרי ווינר התיישבה די מאוחר לאחר מלחמת השחרור משפחת מונק ומולה, כמו בסרט "השכן מהגיהינום" משפחת קורנפלד הצעירה, שבנה מיכאל שירת בפלמ"ח.

מערבה, במספר 48, יוסף שכטמן, אדם שהפך אף הוא לאגדה. היה בזמנו חבר של גורפינקל, ואין ספור סוסים עברו בעגלה שלו, אחד מהם היטלר הוזכר כבר בחוברת שלי על "מסע הבדפור 3" לירושלים. גורלו של הסוס היטלר לא שפר עליו. לסוסים האלה בשנות ה-40 עוד לא היו מגני עיניים, כדי שלא ייבהלו ממכוניות שבאות לקראתם בכביש וכשבא איזה מק דיזל מולו נבהל וקפץ לתוך המשאית ונדרס.

אחרי 1948 יצאה הוראה דרקונית מהממשלה היהודית. מי שלא שירת בהגנה ייענש כך שבביתו ישכנו אחרים, כך שנאלץ לגור שנתיים מחוץ לביתו. סמוך ל-1951 ההוראה לא נמחקה כי לא הייתה כתובה, אלא פשוט נעלמה, ואז הוא חזר לביתו. דבר דומה ארע לבנו יעקובי בדיסוס. הוא נאלץ למסור חצר בביתו החדש בקומת קרקע ליוצא פלמ"ח וגם שם נאלץ תופס החצר לצאת ב-1951.

מערבה בצד ימין שכן צריף העץ של ציפורה, האלמנה. לא די בכך שהייתה אלמנה, ספינתו של בנה הוטבעה על ידי היפנים באוקיאנוס השקט. תארו לעצמכם משכונת ארלוזורוב ועד לאי סלבס, ומאז לא יצאה מביתה אלא לעתים רחוקות, עד מותה.

ב-1952, ימי המעברות, הופיעה פתאום משאית ברחוב ארלוזורוב ופלטה מארגזה ליפט ענק שבו התגוררו עולים מעירק, וזאת כל תרומת הרחוב לקליטת העלייה.

ממול ציפורה הייתה משפחת חייקלין ולהם שתי בנות יפות ובהירות ועוד מערבה עד פינת הכנסת משפחת פישטיין. ממול פישטיין היה צריף ירוק ובו לפעמים גרו אנשים ולפעמים לא. צריף זה הפך למושג ידוע ברחוב, מאחר ועל צריף זה הודבקו מודעות אבל מאחר ושכן בפינת הכנסת-ארלוזורוב. שנים רבות מאוד עד 1980 לפחות. רבים האנשים שבאו מתוך רצון לא "כנה" לראות מה רשום שם. למעשה מי שכבר נפטר כל השכונה ידעה ופה אושרר הפתגם "המבקש על חברו נענה תחילה". מי שהרבה להתעניין במודעות נפטר אף הוא.

אחרי הצריף הירוק מעבר לרחוב הכנסת שכנה המכולת של גברת קורנפלד והבית שלה. היא הייתה גם הרכלנית של הרחוב. הכול היא רצתה לדעת. עם סגירת המכולת בקיץ או בשבת תפסה כיסא נוח והתיישבה עליו, ממש ברחוב הכנסת שהיה אז דרך כורכר. כל מי שהיה עובר הייתה שואלת אותו לאיפה הוא הולך. אבא שלי שהיה אדם רגוע מטבעו נאלץ בשבת לקפוץ לפעמים לרחוב ארלוזורוב והשאלות לאן אתה הולך? לבסוף נמאס לו. אולי תלכי את לקיבינימט? השתרר שקט מתוח. כל השכונה ידעה על התקרית ולבסוף נאלץ אבא שלי להתנצל ובפעמים הבאות שעבר שם המחסום החי כבר לא שאל אותו לאיפה הוא הולך.

היא הייתה אישה שמנה וחמודה והיה לה מנהג לילדים בגיל 14 פלוס, שהם כבר אמורים להבדיל בין טוב ורע והם ברי עונשין, לתת לפעמים עודף, עוד כמה גרושים, כדי לבדוק את מידת היושרה שלהם.

בגיל 13 ידעתי להחזיר לה את הגרושים המיותרים אבל מדי שבועיים הייתי גונב מהחנות חפיסת סיגריות.

אכן, מעשי אבות סימן לבנים. גם אבא שלי התחיל לעשן בגיל 13 ועישן עד יומיים לפני מותו. נהגתי להביא לו סיגריות לבית אבות וכשלא רצה לעשן יותר ידעתי שבגיל 84 זה סופו. בגיל 13 זכה אבי להתחיל לעשן ומעשה שהיה כך היה. ב-1919 פגעה השפעת הספרדית בכל אירופה ונפטרו 20 מיליון איש. תוך שבועיים נפטרו אביו ואמו. הקומוניסטים שלחו את הילדים לבית יתומים. למקום הגיע לאחר חודש אחיו המבוגר שהיה קצין בצבא האדום. קח מחורקה (סיגריה רוסית) ומאז הוא עישן כל חייו.

בכל זאת הייתה גברת קורנפלד נחמדה וחכמה. יום אחד נכנסה גברת מרצקי, שעוד מעט נגיע לבית שלה, למכולת והתחילה ללכלך עלי. הייתי בן 22 ושובב לא קטן. אמרה לה קורנפלד אצלי במכולת את לא תדברי על דוד. אם תמשיכי לדבר, את תלכי לקנות במכולת אחרת.

לא ניתן היה להגיע מרחוב הכנסת לרחוב שינקין ברכב. על הצומת של היום והכביש עמד ביתן של בן ציון. מאחורי הבית לכיוון מזרח היה שביל של שני מטר להולכי רגל.

בן-ציון היה דתי וככל הדתיים שהיו ברחוב, 4 משפחות בסך הכל, היה נודניק. כל פעם שהיה רואה אותי בשבת היה שואל אותי בתמימות מה אבא עושה ואני כילד הייתי עונה – עובד בגינה.

בשנות השישים מכר בן-ציון את ביתו לעירייה והיא הפכה אותו לכיתת לימוד לנגרות לבית ספר כצנלסון.

בן-ציון הפך לקבלן. לא היה לו מושג בסיסי בבנייה ובכל זאת בנה גנים, חומות מעבר וגדרות בטחון למדינה ברמת הגולן. הוא לקח כל מכרז וכדי להרוויח מיעט במלט ובברזל. הספקתי עוד לעבוד אצלו 3 שבועות בהיותי בן 27 והוא פיטר אותי כי לא ידעתי לחסוך במלט. לבסוף גולח הבית ושני חצאי רחוב הכנסת התחברו.

הבית הבא לכיוון מערב הוא הבית של מרצקי. זלמן מרצקי היה ליטאי, כמו הליטאי השני ברחוב ליפווצקי. שניהם היו ענקים עם כפות ידיים המכונות באידיש לאפעס, כמו טלפיים של דב. אשתו, חנה, הייתה המוח השולט בבית, אם כי מדי פעם הייתה מפעילה את הפומפייה שלה כדי לקבל אוויר עם נוזל להפסקת מחלת האסטמה. בהעדר תחבורה ציבורית קולה של משאבת האסטמה נשמע ברדיוס של 50 מטר.

הבית הבא היה של משפחת אוקוביץ. זאת הייתה פאם פאטאל (אישה קטלנית מצרפתית) וגם לפי הגמרא אסור להתחתן עם אישה שכבר קברה שני בעלים, אבל היא הספיקה לקבור שלושה עד שהגיל הכריע אותה.

מולה במספרים הזוגיים הייתה משפחת עמיאל, מה שנקרא פרענק בודד בין אשכנזים דוברי אידיש. הוא היה אדם נחמד, חביב ודתי והיה משתדל לעזור לשכניו בכל עניין שהוא.

מי שעבר אז את הצריף של עמיאל נתקל בבית יפה ועליו שלט "מוכתר שכונת ארלוזורוב, פרידלנדר".

מי עשה את שלט השיש, הבריטים. הוא היה כמו מוכתר בכפר ערבי. מי שהיה לו בעיה עם המשטרה פנה קודם כל אליו. הבריטים עזבו ורק השלט נשאר.

המגרש התחלק לשני מבנים. מבנה מפואר בו הוא היה גר ובו הייתה לו חנות לכלי בניין וגם גר ומבנה שני דמוי רכבת שהיה בחצר, וכלל לא פחות משלוש יחידות דיור אותן השכיר.

מערבה מהבית של פרידלנדר עמד בית מצ'וקמק שבדרך כלל גרו בו בשכירות ואחריו צריף ממש כמו בגולה, שגם בו גרו בשכירות.

מאחורי הבית של אוקוביץ' הייתה משפחת שני שהיו בעלי בית הדפוס היחידי בגבעתיים.

בשלב זה אני רוצה לשאול אותך שאלה, אדון דוד. הרי אין לך ספר תולדות גבעתיים. איך אתה יודע את שמות ומגרשי הבתים? הרי לא הלכת לעירייה או לטאבו. בסך הכול גם לא נולדת בשכונת ארלוזורוב ואתה למעשה אסיר רחוב הרצל ברמת-גן. 16 שנים לא יצאת מהרחוב. תחום הסיבוב היומי שלך הוא מקסימום 200 מטר לכל צד.

ובכן, התשובה פשוטה. פעם מישהו שאל אותי איך אתה יודע את כל ההלכות בדת? יש לך את הספר שולחן ערוך בבית? לא, עניתי, יש לי אותו בתוך הראש.

אחרי הבית של שני היה הצריף של מוטל, ג'ינג'י חייכני ואחריו הצריף של משפחת רודניק שבנם שיחק בהפועל רמת-גן בעונת העלייה לליגה הראשונה ובעונת האליפות וכינויו היה השד.

מולו ברחוב במספרים הזוגיים היה הבית של שיניאק. הזקן הזה היה מוכר נעליים בביתו, כלומר הייתה חנות נעליים שלמה בביתו. הוא בא מהעיירה של אמא שלי בפולין. הבת חיה התחתנה וגרה בבית הפרטי. הם עוד יצאו מפולין לפני השואה ושמרו על דתיותם. בזמנו, כשבנו את בית הכנסת בארלוזורוב ללא רישיון, עוד ניצבה במקום לפני השוטרים היהודים שנשלחו ואמרה להם שלא יהרסו בית כנסת. אחר כך עברה לגור ברחוב הפלמ"ח ליד בית הקברות. ב-1948 כשהתחילו ההלוויות לא עמדה חיה בלחץ והם עברו לשדרות הילד ברמת-גן. זה היה רחוב פנימי, שקט. בית לידם במספר 20 היה בית קפה שאליו באו במוצאי שבת צעירים לרקוד מרמת גן, פתח תקווה ותל אביב, כך שזהו חיה ובעלה מדופרסת מההלוויות הבלתי פוסקות.

מול שיניאק היה גר בבית מטופח פלקסר, שהיה קבלן טרקטורים וכבישים.

מערבה ממנו הייתה מנדל דוברוסיסקי, דוברת מה טוב בשפות הסלביות. בעלה היה צייר שלטים, הטוב ביותר באזור. לימים נשתגעה והפכה למכת הרחוב ולבסוף היכתה בלום ברזל בראשו של מזכיר המועצה, זכאי. הוא הלך לבית חולים והיא לאברבנל, משם חזרה אחרי שנתיים.

נחסוך מכם את השיטוט למטה. נזכרו לטוב משפחת זייף, שכל מנת המשכל של 5 הגרים באותו בניין הייתה 120 סך הכול.

באזור המערבי גרו עוד ליפוביצקי, לרר, צ'סקלה, אף הוא מהעיירה זרומב שבפולין, משם הגיעה אמי, ועוד שמות שאני זוכר.

בטרם נפנה לעוד 2 תופעות מוזרות שהיו ברחוב במשך השנים, רחוב ארלוזורוב היה אלוף מקרי ההתאבדות ברמת גן גבעתיים.

מפחיד. במשך השנים היו שם 3 מקרי התאבדות ושלושתם באותה שיטה, תלייה בחבל. ומעניין, אפילו והאיש שהתאבד בקיץ היה יומיים מת בבית או 10 שעות, תמיד הייתה הצגה פרטית של המשטרה. באו 2 ניידות וויליס עם קצין והקצין צועק לשוטר תוריד אותו מן החבל, אולי הוא עוד חי. מקרה אחד של התאבדות היה מחלת נפש דיכאונית ושני מקרים היו על רקע של אי קבלת משכנתא לקניית דירת שיכון.

מקרה מעניין היה בארלוזורוב 8. הבית היה בית חדרים ארוך ומלבני שבו חדר שירותים, מרפסת לחצר וכל זה כפול 5. באחת הדירות – חדר, גרה מכשפה, טובה ואמיתית. יודעת עתיד, דוברת רומנית ואידיש. היא הסתכלה עלי פעם אחת, הבאתי לה מברק, ואמרה לי באידיש אתה בן אדם טוב. ב-1967 בחודש מאי נכנסה "מגדת העתידות" ישר לקלחת של ההמתנה למלחמה. עצביהם של האנשים היו מרוטים, הרמטכ"ל רבין חי על זריקות ווליום. אשכול ראש הממשלה גמגם בנאום לאומה. מדבריו יכולת כבר לקחת את הפקלאות ולעזוב את הארץ. היו אנו עומדים על סף התהום ומחר נצעד צעד אחד לפנים. מי כתב את הנאום? אשתו הצעירה ממנו ב-35 שנה, מרים.

בדיחה עברה מפה לפה. האחרון שיעזוב את הארץ יסגור את האורות.

בנסיבות אלה פנתה הגורו של הפרפסיכולוגיה בארץ, מרגרט קלוויזנר למשרדו של אשכול ויעצה לו ללכת לסאלי לינקר. ביום בהיר אחד הגיעה שברולט לבנה לארלוזורוב 8. חנייה הייתה די והותר, זה היה סוף חודש מאי.

אשכול ונהגו יצאו מהרכב ונכנסו לדירת החדר של סאלי לינקר. השיחה התנהלה באידיש הרצוצה של סאלי לינקר. תהיה מלחמה? תהיה עונה המכשפה. מתי? בשישי לשישי (זה מספר של השטן). שואל אשכול מה יהיה. יהרגו את כל הערבים. אשכול אומר לסאלי את צריכה 100 לירות? אני לא צריכה כסף. "גיב אגרוס צו מרים". תמסור דרישת שלום למרים. אשכול חשב שהיא מתכוונת למרגרט קלאוזנר ששלחה אותו לשם וסאלי עם המשקפיים שלה והחלוק היחידי שהיה לה, שהייתה כבר בת שישים, מסתכלת עליו ואומרת לאשתך.

לאשתו קראו מרים.

וכך פרצה המלחמה בחמישי לשישי.

אחרי המלחמה פנה אשכול לנציגי משרד הביטחון. תנו לה דירה מייד על חשבון המדינה.

סאלי לינקר עברה לרחוב מרים 8 ברמת-גן על גבול גבעתיים. מעולם לא יצאה מפתח ביתה ונפטרה בגיל 70.

לפני מספר שנים פנו אלי מעיתון ידיעות לצורך כתבה מסכמת על מלחמת ששת הימים. העיתונאי הבכיר אמר לי ביררנו בשטח, אתה אנציקלופדיה מהלכת. היה או לא היה? אמרתי לו היה. הכל נכון ותכניס לך לראש, אדוני הכתב, עוד לא נולד העכבר שיעבור ברחוב ארלוזורוב מצד לצד ואני לא אדע על כך.

במספר 5 ברחוב גר ליפובצקי, ענק ליטאי, עם כפות ידיים של גריזלי. הוא עבד, איך לא, כבנאי. אני הכרתי אותו כשהוא כבר היה בן למעלה משבעים שנה ועדיין היה בונה תוספות חדרים בשכונה. להערכתי הוא היה האדם הסימפטי ביותר ברחוב, הקדים שלום לכל אדם, דיבר בנימוס עם כל אחד.

בשנת 1952 היה מיתון בארץ. לאחר שלוש שנים נעלם לפתע הענק מביתו. אנשים ידעו שהוא לא ברח, רק המיתון הצטבר לו במוח. כנראה שסבל כל חייו מפוסט טראומה ועכשיו זה התפרץ.

בכל מקרה, הוגשה תלונה למשטרת רמת גן על נעדר שהוא נהדר. לאחר יומיים נמצא האיש בגן הקופים. אז השטח של הגן היה הרבה יותר גדול ונחשב לנס בתל אביב. בשבתות הייתה נהירה אליו מכל רחבי תל אביב.

ליפובצקי הסתתר שבוע ימים ליד הכלובים של הקופים ובלילות ישן בבית הכנסת האיטלקי שנמצא 10 מטר מכלובי הקופים. על כך כתב בספרו "מותר האדם מן הקוף אין". בהיותי בן 26, אקדמאי מובטל, הייתי עושה תיקונים בבתים. סיוד, תיקון מחסנים וגגות, ולפעמים באתי אליו כדי לקנות חומרי בניין, כולל בלוקים. אחרי כמה פעמים הבחנתי שהוא מוכר לי בחצי מחיר. הוא פשוט רצה לעזור לי.

כן, גמרנו את רחוב ארלוזורוב או קהילת קודש ארלוזורוב. בקיצור, ק"ק ארלוזורוב, כפי שאמר בן-עמי.

כי הבית האחרון היה בית מועד לכל חי. מספר אחד. כשהכוונה לכל חי זה לא לאנשים אלא לפרות ולתרנגולות, בקיצור, מיני משחטה.

 

 

10. הטרקטורים באים לפני בניית השיכונים.

אסף באני את הארנבונים למשפחותיהם ואמר להם תשמעו, יש לעזוב את המקום ולעבור למקום שקט. אתמול בלילה שמעתי את רעש החרדודו (טרקטור). מתוך הספר הרוח בערבי הנחל.

עד עכשיו היו חמש חזיתות הידועות לי בגבעת קוזלובסקי. ראשונה בין השנים 1936-39 היא חזית המשלטים על הגבעה, כנגד צליפות הערבים. חזית הערבים היא חזית עם העיזים והכבשים שהיו עוברים בהר מלמעלה למטה והם שמחו מאוד לעבור ליד החצר שלנו ולטעום מגן הירק. אבי ניסה לגרשם מספר פעמים ולבסוף חטף אבן בגב. באבנים הערבים היו מומחים גדולים. אחרי מלחמת השחרור שאלו את אבא שלי מה דעתך על המצב והוא ענה: לפחות מהערבים התפטרתי סופית.

הייתה גם חזית הג'קלים – תנים.

הם באו בהמוניהם. מדי לילה מכיוון רחוב הרצוג כרגיל, עקפו את הבית של קוזלובסקי ויצאו לפשוט על מי שהחזיק בעלי חיים. היללות שלהם נמשכו גם אחרי קום המדינה.

לאבי היה לול, סגור ומסוגר, הם רק יכלו להסתכל על הרשת. בפנים היו התרנגולות.

יום אחד חשק בשנות הצנע שכטמן לגדל בשר, והביא אווזים מתל אביב. הבעיה שהם היו במקום פתוח ללא גדרות. התנים עברו את החצר שלנו, נכנסו לרחוב ארלוזורוב ישר למקום כינוס 7 האווזים. הרגו את כולם ולקחו אותם לדרך, שם בפאתי הגבעה, אכלו אותם לתאבון.

התנים המשיכו לשוטט באזור עד 1958. מדי פעם היו נתקלים בזוגות בודדים ליד הבית של קוזלובסקי ברחוב רמה. כנראה שלמרות שנבנו כבר שיכונים בסביבה ב-ד' או א' שלהם היה צופן של הדרך הקדומה.

הייתה עוד חזית. לפני שהתחילו לבנות את רחוב שדה בוקר. מדי פעם היו נערים צעירים מתל יהודה מגיעים לסוף רחוב שדה בוקר, רחוב ניצנה. פה היינו צריכים לגייס את כל הילדים על מנת לעצור אותם והיה דין ודברים מי יותר חזק. המפקד שלנו היה אמנון מלכין, וכאשר כלו כל הקיצים הוא הזמין את טולי (טולי זה גבוה). זה היה אח של יהושע מרצקי. הוא היה אז בן 16 ואלוף הארץ בזריקת כדור הוקי. הוא הגיע למקום והשתרר שקט. בתור דוגמה הוא הראה להם, בהדגמה חיה. הם מרימים באוויר ילד עם אופניו – זה הספיק.

חזית נוספת שנפתחה מכיוון הבית שלנו. היה בו עץ תות עוד לפני ההתנחלות של המשפחה שלנו. מאחר ולא הישקו אותו הוא שלח את שורשיו למרחק 50 מטר עד מכון המים על יד בית פריימן ולקח משם מים.

לבסוף לא הייתה ברירה. הוא איים על בור הספיגה – בור הביוב של הבית. ללא התייעצות וללא משפט הוחלט להרוג אותו.

אבי לקח גרזן והתחיל לקצץ. לאחר שקיצצו את ענפיו חפר מתחת לעץ וניתק את שורשיו.

כעת רווח לעץ הגויאבה ותוך מספר שנים הכפיל את גודלו והמשיך לגדול. גויאבה זה פרי חשוב מאוד לתזונת האדם. האנשים שחיו בשיכונים היו באים לקנות גויאבות. הייתה רק בעיה אחת. כשהגויאבות שלא נקטפו התחילו להסריח, הרגשת את הריח גם ברחוב הכנסת.

כעת נגמרו החזיתות. ב-1950 הופיעו הטרקטורים. לפי תוכניות היו צריכים פחות או יותר ליישר את כל השטח בין ניצנה לרחוב וייצמן, היכן שלא בנוי. הטרקטורים הזחליליים חפרו ערימות שהועברו ע"י טרקטורים עם מיכלים להיכן שיותר נמוך, עד שהאזורים האלה התיישרו. התיישרו אני מתכוון בשיפוע, אבל שיפוע ישר.

עכשיו סיימנו את הכבישים העתידיים. רחוב שדה בוקר, המשך הכנסת, אהרון שר מצד אחד ומצד שני רחוב צה"ל וחמשת צרופותיו, גמרו לסמן. השגיחו שתהיה תשתית של כורכר. על תשתית זאת שמו אבני חצץ קטנות וכעת הגיעו כל המשאיות של "סולל בונה" עם ההידרים, משאית שהארגז שלה יכול להתרומם ולשפוך מה שיש עליו. במקרה הזה, הכוונה לזפת.

תוך שנתיים בנו את כל רחובות השיכון ואיכלסו אותם, עם העדפה לאלה ששירתו במלחמת השחרור ויש לנו ארץ חדשה. בתים פרטיים שנשארו מימי המנדט ובתים חדשים, מהם שתי קומות ומהם 3 קומות, ואפילו ברחוב צה"ל כמה בתים עם קומה אחת. בתי ספר נמלאו עד אפס מקום ולהקלת הלחץ הפעילו משמרת שנייה של לימודים החל משעה 12. משמרת זאת נמשכה מספר שנים.

 

 

11. גבעתיים הצעירה

זה כבר לא היה העולם לתוכו גדלנו. כמו המפץ הגדול כל האוכלוסייה השתנתה.

יוצאי הצבא ואחרים שבאו לשיכונים היו בשנות העשרים לחייהם, אלה לא היו בין הדמויות הגדולות מהחיים שהכרת קודם, שהלכו בביטחון עם כתפיים מתוחות לאחור כבעלי מקצוע שבנו את עצמם בארץ הקודש. כאשר בעל מקצוע היה נכנס לאוטובוס עם שק כלים של בנאי, רצף, חשמלאי או בנאי נתנו לו כבוד. הרי לפניכם אדם שבמו ידיו הגיע להיות בעל מקצוע וגר בבית פרטי, מקובל על שכניו. הצעירים כבר לא עבדו בבניין. היה מיתון גדול בארץ. הכיצד תוך 3 שנים סולל בונה עשתה מבצע, חיסלה את בעיית חוסר הדיור. רוב העלייה הגיעה, מה יעשו עכשיו כל בעלי מקצוע בסולל בונה? יבנו את רמת חן. מזה לא תצא פרנסה לכולם. ב-1953 שלחה סולל בונה אלפי בעלי מקצוע ופועלים הביתה, בהבטחה כללית כשנצטרך נקרא לכם. מאידך, לאיפה ילכו כל אלה מחברות הבנייה ואחרים? למספר המצומצם של בתי החרושת ברמת גן ויעבדו בעד שכר מינימאלי.

משהו מזה דבק בפרצופים ובדאגות של האנשים. בזמן המנדט יכולת לעבוד יומיים בשבוע ולשרוד עם משפחה קטנה. כעת אי אפשר לחיות. פתאום הכול עלה כסף. מים, חשמל, מיסים לעירייה.

ותיקי גבעת קוזלובסקי נעלמו לאט-לאט. חלקם נפטרו, חלקם הזדקנו וכבר מיעטו לצאת מהבית.

הצעירים לא הבינו את התהליך הזה. בשנות ה-40 נפטר קוזלובסקי, כזכור. אחרי כ-15 שנים הלך "ועדי" שהיה במועצת גבעתיים מלכתחילה ודאג לסוציאליסטים של אותן השנים. בצוואתו ביקש לקבור אותו בדגניה ושם הוא נמצא.

נשארו עוד פרטים קטנים שעניינו את ציבור הנוער. מרוץ אופנועים או יותר נכון נסיעה באופנועים תחרותית. מי בכלל יגיע מצד של רחוב ניצנה לראש הגבעה.

לאזור הגבעה היה רק קולנוע אחד? לא, אני לא משקר. ברחוב הראל שמו סדינים על קיר בית משותף וביום שלישי היה סרט חינם לסביבה עד שהמשטרה הפסיקה את זה.

 

 

 

12. הבריכה הגדולה

בסוף שנות החמישים החליטו קברניטי המדינה לעשות מעשה. להכין מאגר אספקת מים לכל תל אביב, ומה יותר מתאים מגבעת קוזלובסקי, המקום הגבוה ביותר בין הים להרי יהודה. לפיכך עיריית תל אביב קנתה את כיפת הגבעה ואת הכביש של רחוב ארלוזורוב. חפרו את כל הכיפה, מבית קוזלובסקי ועד רחוב רמה. ציפו אותה בבטון, פתחו את הכביש של רחוב ארלוזורוב והכניסו בו צינורות ענקיים. חיברו את הצינורות ועל גביהם עשו כביש חדש.

גידרו את כל הכיפה שציינתי לעיל, שמו שלטים שכל הנכנס או מטפס על הגדר ייענש בהסגת גבול ביטחונית, ובא לציון גואל. ציפו את הבטון בשאריות הכורכר וכך נשאר המצב עד ימינו.

 

 

 

13. עולם החי של גבעת קוזלובסקי הישנה

קודם כל, הבחנתי בחרדונים. כל שיפולי הגבעה היו מכוסים בחרדונים שעלו להשתזף בבוקר ולקבל חום, זוחלים או לא זוחלים.

הייתי צופה בהם ולא הבנתי מה הם אוכלים וממה הם מתקיימים.

ממשפחת הזוחלים כמעט בכל חצר היה איזה צב תורן.

דגים לא היו. בחורף הבקעה הקטנה בין רחוב צה"ל להראל הייתה מתמלאת מים לחודש ימים אבל לא היו שם דגים.

קיפודים היו לרוב אבל הם אהבו יותר את חצרות הבית. בלילה היו הולכים ובעזרת חוש ריח מצוין היו מחפשים שאריות אוכל. לפעמים הייתי ישן במחסן. לאחר גיל 20 ארגנתי לעצמי מיטה, שמיכות. שמתי דלת. צבעתי את הדלת. ארגנתי שם מערכת חשמל, רדיו-פטיפון. רק בחורה חסרה לי שם. חברה, גם אם הייתה, לא הייתי מספר לכם.

בדרך כלל נרדמתי היטב אבל היו גם ימים לא שקטים ולפתע בשעה 2 בלילה שמעתי צעדי אדם בחוץ, נפסקים ושוב מתחילים. בחצר היה שולחן פינג פונג שאני בניתי ומעליו נורת חשמל. אדם שישן במחסן לבד לא מפחד מגנבים.

הדלקתי את מנורת 100 וואט כאחד, ומה מצאתי? קיפוד. התברר לי שרעש ההליכה של קיפוד דומה לרעש של אדם.

עטלפים היו לרוב, במיוחד על עצי הגויאבה, אבל הם מהירים ומעולם לא הצלחתי להבחין באחד מהם. מעניין שבמרכז רמת גן הם מנווטים בין מקורות החשמל ורואים אותם בבהירות בלילה. איך בכל זאת הייתי בטוח שהם עטלפים? לפי מה שהם אכלו או שאיזה עטלף קטן נשמט ונשאר מוטל על הארץ.

עכברים היו לרוב, אבל חולדות ממש כמו שראיתי ברמת-גן, בשנים של הצפות, לא ראיתי.

היו יוני בר לרוב. לפעמים הייתי גם מגדל אותן. אוכל הן אוהבות. עורבים לא ראיתי וכנראה לא היו. ברפתות היו גם סיסי הרפתות.

חתולים היו מעטים מאוד עד שנות ה-50 אולם עד שנות ה-70 הם התרבו והיה מי שדאג להם. כמובן, אני התחלתי לטפח חתולים ביתיים ברחוב והתקנתי להם אפילו אפשרות להיכנס לבית על ידי כך שכאשר הייתה רשת על חלון תפרתי רוכסן לרשת והייתה אפשרות לפתוח אותו מתי שארצה.

צפרדעים הופיעו רק לאחר הקמת גן-העלייה השנייה שהייתה בו בריכה.

אבל הסוג הקשוח ביותר מבין החיות הוא זוחל. נחש.

בחצר שלנו לא היו נחשים אבל בחצרות ארלוזורוב היו נחשים. מאחר והם חירשים הם קולטים קולות הליכה של אנשים ונעלמים. בדרך כלל בארץ יש צפע וכאלה היו. הייתה לי משיכה אליהם. להרוג את הזוחל הארסי הזה. בפעם הראשונה שמצאתי צפע הוא היה קטן. הכיתי אותו במוט ברזל דק עד שנפטר. זה היה שיעור בתגובות האדם. בתחילה פספסתי כל מכה, מבהלה. בפעם הבאה כבר הייתי יותר מדויק.

בחצר של לווין הסנדלר היה נחש קוברה. לא גדול במיוחד, כשני מטר ויותר. הוא נצפה מדי פעם וחי במחסן עזוב בחצר. הוא התקיים מאכילת נחשים אחרים. היו עוד כמה חבר'ה כמוהו בגבעתיים, במיוחד בבתים עזובים שבחצר שלהם מצא שלווה.

ליד בית ספר תיכון קלעי, לכיוון דרום, הייתה חצר כזאת. כסקרן מטבעי הייתי עובר שם לפעמים ופעם אחת על הארץ היה נחש ענק. זה היה לשבריר שנייה וברחתי מן המקום. הייתי צעיר וזריז.

עם הצפרדעים על ההר התמלא ההר בצפעים קטנים וגדולים אבל היה קשה לתפוס אותם. בהיעדר ביוטופ, מקום גידול מסודר, הם היו יוצאים לפעמים רק בלילה, ממש על הגבעה. אבל כנראה שארץ ישראל היא ארץ נחשים מתאימה וטיפוסית. בין רחוב ביסוס המעיין יש מעין עמק או גיא ושם חי המלך, נחש פיתון.

אנשים פחות או יותר ידעו שיש שם במיני מערה מפלצת של שלושה מטר, נקודה, אבל מעטים ראו אותה. הבעיה עם נחשים שהם חייבים להתחמם בבוקר, עד שייצאו לעיסוקיהם, אבל כאשר הטמפרטורה גבוהה יותר, 40 מעלות, הם מחפשים מקומות יותר קרירים ומתקרבים לבתים.

נחש הפיתון האחרון התקרב ב-1960 לבית של קהנר, שני מגרשים מהבית של קוזלובסקי. לבסוף נכנס לבית דרך דלת אחורית פתוחה וניגש למקום הכי קר בבית, האמבטיה. כשנכנס לאמבטיה כבר לא היה יכול לצאת. בגלל שהמשטח החלק לא הצליח לשרך דרכו חזרה. לפתע נשמע בבית רעש איום, כאילו מטוס חג באוויר או הליקופטר, מקשקשי הנחש. הצצה באירוע והוזמנה משטרה. המשטרה צלצלה מייד ללוכד נחשים וזה הבין במה מדובר, הביא רשת חזקה ותפש את הנחש אולם השוטרים לא רצו את חברתו, הם הכו אותו למוות.

20 שנה קודם לכן נצפה פיתון ליד הצרכנייה. ממש 10 מטר. כנראה שהיה חולה או פצוע. השעה הייתה עשר בבוקר ובמקום אין גברים. הם עובדים. נקבצו נשות בורוכוב הקשוחות והתחילו לזרוק עליו אבנים עד שנפחה נשמתו.

עקרבים, ערצבים (כלבי מים) היו בכל מקום וחצר. העקרבים היו שחורים אולם לא ידוע לי על מישהו שנפטר מעקיצתם. מקסימום כאבים של יום אחד.

מעולם לא הצלחתי לתפוס עקרב שחור חי בחצר. או שיש לך את זה או שאין לך את זה. בזמנו, לא כהיום, לא היה נשיונל ג'יאוגרפיק בטלוויזיה ולא ידעת איך ללכוד נחשים או עקרבים. קראתי את החומר בספרים אבל שם הסבירו על תכונותיהם. הייתי אמור להתחיל מאפס בגיל 22, ניסיתי לתפוס עקרבים בחצר. השיטה היא להניף אבן גדולה או בלוק שמתחתיו הם מסתתרים בהינף אחד ואז לסגור עליהם בכלי זכוכית גדול. לגבי קופסת זכוכית, לשימורים. לא הייתה לי מספיק זריזות כדי להכניס אותם לתוכה. אבי, שהיה אדם אמיץ מטבעו, היה עושה זאת בקלות. אני הייתי שם עליהם דלי והוא היה מכניס את השרץ לכלי יותר קטן. עם האומץ שלו לא נולדתי אבל חיקיתי את אבי ולמדתי ממנו לישון עם דלת פתוחה. אם היה חודר גנב לשכונה בלילה, מה הוא כבר היה יכול לגנוב, היו קוראים בלילה לאבא שלי. הוא כבר יוביל את בריון הרחוב לתפוס את הגנב.

כשהיינו במילואים ישנו באוהלי סיירים. אנשים פשוט ישנו עם עקרבים ולא ידעו. עם פירוק האוהל בסוף הסדרה היו נבהלים ממראה העקרבים המתרוצצים אבל אני ידעתי זאת ביום הקמת האוהל.

היכן שיש עצי פרי שם יש פרפרים וחיפושיות וברור שבאופן קבע היו בחצר 3 זיקיות ובבית שתי שממיות.

נושא הנחשים משך אותי כמו מגנט. אלתרתי מוט שיכול לרתק אותם ולא לפצוע. שמתי לב שהחתולים שונאים את הנחשים שנאת מוות. כנראה שזה בדנ"א שלהם. מי אמר שחתולים הם חיות בודדות ואינדיבידואליסטים? כאשר הייתי מסתובב בחצרות, ליד הבית, ליווה אותי חתולי הנאמן. הייתי מאתר את אזור הנחש ומאחר ולמדתי באותה תקופה הייתי יוצא מהבית רק אחר הצהריים. הנחשים היו עוד בשיא כוחם אבל לנחשים יש נקודת תורפה. כאשר הוא מזדקף לעומתך הדם לא זורם לו לראש היטב אחרי דקה, ואחרי 2 דקות הוא כבר גרוגי. ולמה היה מזדקף? בגלל החתול. הצייד עייף אותו, להסתכל גם על המקל וגם על החתול. זה היה גדול עליו ואז הייתי שם עליו את המקל ומכניס אותו לשק. גם כך הוא בקושי זז. את הנחשים מכרתי לאוניברסיטת בר אילן, 25 לירות לנחש. זה היה ממש משכורת של יום אחד לפועל טוב. הייתי מגיע עם קטנוע למכון המחקר שם, היה יוצא איזה דוקטור, רושם את פרטי תעודת הזהות שלי ונותן לי כסף. אחרי כמה פעמים הוא אמר לי, תראה אם תוכל להשיג לי גם כלבים. כל כלב 15 לירות. נו באמת. לאדם שלא עובד גם זה כסף. הבאתי לו בתוספת כלבים וגם ארנבים שהצלחתי לתפוס ליד מוזיאון צה"ל, היכן שהיה בעבר הבית של ועדי.

מכובדי, זה לא ספר אוטוביוגרפי אבל לפעמים אני נזכר בזיכרונות שהדחקתי. לבסוף גם נתן לי הדוקטור מוט מלקחיים לתפיסת נחשים ואמר לי, תשאיר את הטלפון שלך במשטרת רמת גן. לפעמים הם צריכים לוכד נחשים. כך עשיתי. אחרי איזה שלושה נחשים עם תעריף של 15 לירות לנחש מצלצל הטלפון בביתי. יש בעיה עם נחיל דבורים ברחוב עוזיאל. אמרתי ליומנאי, אני לא מזיז נחילים של דבורים, אני מתעסק רק בנחשים.

כל זה היה במציאות אבל בלילות, בחלומות, אני חולם פעם בשבוע על איזה נחש צפע שהזמינו אותי לתפוס אותו והוא מתחת למיטה באיזה בית. ותמיד החלום הוא על אותו בית. אני עומד עם המקל ולפתע תופס אותי פחד בחלום ואני לא יכול לזוז ואז אני מתעורר.

להערכתי היו על כיפת הגבעה לפחות מאתיים נחשים, מהם גם זעמנים לא ארסיים.

כשהיה לי קטנוע ולפעמים היו חברות, הייתי אמור ללכת איתן לגן-העלייה השנייה כדי להתגפף אבל לא ויתרתי על תענוג אחד והוא להדליק את הקטנוע כשהנערה מאחורי ולנסוע איתו לגן דרך רחוב בראשית. ושם הייתי מאט, הנחש לא שומע כזה שיש לו גלגלי גומי, הייתי מגיע לאזור והנחשים, 2 או 3 מהם תמיד היו מתחת לפנס. המדושנת או הרזה היו נכנסות להלם.

כמעט שלא היו חיות נוספות באזור. היו מעט מאוד כלבים בכל רחוב המעיין, חמישה בערך.

שבלולים בחצר אבל לא חשופיות (שבלול חסר קונכייה). חשופיות יש ברמת-גן.

צרעות (דבורים) היו גם היו. הם כבר היו מוצאים מקום במחסנים נטושים או באיזה חור, מתחת לאדן החלון. אז עדיין לא היו מרססים נגד ג'וקים. סתמתי להם את החור במלט מעורבב בגבס והם אכלו את הגבס. לקחתי סרגל וחיכיתי להם. ערכתי טבלה יומית. ביום ראשון הרגתי 15, בשני 10. תוך שלושה ימים הם נעלמו.

האדם הוא גם סוג של חיה.

שמתי לב שאנשי הגבעה הסתגלו לטבע, לנוף ולגובה ופיתחו סממנים מיוחדים.

הסממן הכי בולט אצלם היה התקצרות השרירים הגדולים ברגל כתוצאה מהעלייה.

כתוצאה מכך כל אלה שגרו באזור הגבעה, כולל רחוב דפנה של אז (ז'בוטינסקי של היום) וגולומב היו האצנים של 60 מטר הטובים ביותר בבית הספר, החל באריה לווינשטיין שהיה מהמחזור שלי, שאול מעייני שרצו פחות מ-8 שניות ל-60 מטר. גם מי שלא ניחן בתכונות פיזיות מלידה הצליח לרוץ לפחות 8.1 שניות, אפילו מיה אולברג שגרה על פסגת רמב"ם רצה 8.1.

אני, שגרתי בשיפולי הגבעה, בקושי רצתי 10 שניות. מוטי שחם, ברונשטיין, הגאון של המחזור, רץ גם הוא 8.1. כמו כל הגאונים, היו לו קשיים בשחייה. במקום לשחות קדימה הוא שחה אחורה אבל לרוץ הוא ידע.

 

 

14. קלקיליה

עם מעט אנשים שוחחתי על גבעת קוזלובסקי וגן העלייה השנייה וגם מיעוט זה, מותר לציין. גבעת קוזלובסקי, משה דיין חיפש שם עתיקות. זה נכון. אני זוכר את זה. האיש עם הרטייה. אבל מה שנחרת בזיכרוני יותר עמוק הוא המונח קלקיליה.

בעשירי לאוקטובר 1956 הייתה פעולת תגמול נגד משטרת קלקיליה שבה נהרגו 18 לוחמי צה"ל. זאת הייתה פעולת התגמול הגדולה ביותר והאחרונה לפני מבצע קדש.

יום קודם לכן נרצחו 2 פועלים בפרדס ליד תל-מונד. החלה תנועת כוחות וחלוקת משימות לכוחות. הירדנים כבר ידעו שהפעולה תהיה באזור הזה, תגברו את כוחותיהם במצודת הטיגרט והתכוננו. במקום להטיל את המשימה על כוח טנקים עם כוחות עזר שלחו מישראל את סיירת הצנחנים וגרורותיה, כוחות צנחנים. בעקבות כך החל קרב רציני. בשעה 21:50 החל הקרב, נכנסו תותחים ישראליים לפעולה 5 דקות מאוחר יותר. זה היה פשוט לא ייאמן. אם הירדנים ידעו, גם נערי הסביבה ידעו. מתברר שבשבע בערב ישבו על הכיפה בגן העלייה השנייה היכן שנמצא היום מצפה הכוכבים, שני נערים בני 14 וחיכו לפעולה. אני הייתי אז בן אחת עשרה פלוס. בעשר ועשר דקות, בעת שקראתי ספר טבע, נשמעה דפיקה בתריס החדר. דוד, תעלה להר. והשליח הלך להודיע לאחרים. בדרך ראיתי עוד נערים, בגילי ומבוגרים ממני. עד שהגענו לפסגה השמיים באזור קלקיליה היו מוארים ונשמעו רעמי תותחים עד הגבעה כי בקו האווירי לא הייתה כל גבעה חוסמת. בחצות באו כבר הורים לא מודאגים אבל מבקשים מהילדים לחזור לישון. אבא לא בא.

נשארתי שם עד אחת בלילה. כולנו כ-20 נערים, היינו נלהבים. מה כבר ראינו? לא הרבה, אבל זאת הייתה ארץ-ישראל במיטבה.

 

 

15. מנשה אנואר

ב-17 בינואר 1964 רצח מנשה אנואר את חברתו. אם אני אכתוב את השם שלה, שהוא שם די נפוץ ודי לציין שהאות הראשונה בשם שלה היא אחת מאותיות בכל"מ וגם האות לפני האחרונה היא גם מאותיות בכל"מ אקבל טלפונים נרגזים ממספר נשים.

בכל מקרה, מנשה אנואר שגובהו היה רק 1.55 מטר יצא עם נערה צעירה בת 17 שגובהה היה 1.70 מטר באזור התוסס של רמת-השקמה. עקב חילוקי דעות ביניהם הוא נמלט. משטרת מרחב דן הייתה בטוחה כי החשוד מסתתר בשטח הקרוי גבעת קוזלובסקי, לפיכך כדי להזכיר לו שעליו להסגיר את עצמו הייתי צועק לפעמים להנאתי – מנשה אנואר רד מההר. לבסוף התברר למשטרה לאחר תצפיות באזור, שנערה בת 16 מביאה לו אוכל לאחד מהבונקרים הישנים שנמצא בשטח 9. למקום הגיעו כ-100 שוטרים לפחות ואליהו לושי, סגן ניצב, שהיה מפקד הסיור במרחב דן, חמוש ברמקול, נעמד ליד הבונקר המדובר, מאחר וידעו שלאיש יש אקדח, דהיינו: איש קטן עם אקדח גדול, וביקש ממנו להסגיר את עצמו.

במקום היו גם עיתונאים וצלמים שצילמו את כל ההצגה. לושי זכור לטוב על ההצגה הזאת, זכה לשרת במשטרה הרבה שנים וסיים את תפקידו כמפקד משמר אזרחי במחוז תל אביב ב-1960.

 

 

16. סיכום

נשאלת שוב השאלה, האם עמדת בכבוד במשימה הזאת שהטיל עליך השליח מהעולם הבא, מר קוזלובסקי. התשובה יותר מחיובית. לו היה כל הכלים להנציח את המצב הישן מבחינה: נוף, תושבים, סוציולוגיה, צמחייה, בעלי חיים, אמונה באנשים ואהבת אדם.

אהבתי את האזור, אהבתי את הנוסטלגיה, אהבתי את הפרות היוצאות למרעה. אהבתי את דוברי האידיש, את דוברי העברית, את הנוף הבראשיתי. הוא חלק ממני, היה ויישאר.

כשהייתי במזרח ארצות-הברית לפעמים חשבתי שאני נחנק. הנוף שטוח לחלוטין. גבעת הקפיטול אינה גבעה וגם בפילדלפיה סבלתי משטחים פתוחים ללא גבעות.

אני מסיר את הכובע בפני מר טבע שאפשר לי לגדול בסביבה כזאת.

 

 

17. ביבליוגרפיה

1. סולדר ג'ון וולינגטון, ניו זילנד, המלחמה בארץ הקודש, 1921.

2. ניומן אנתוני, סידני אוסטרליה, חיל הפרשים בארץ ישראל 1922.

3. עמוס וסרמן, חיי בין רפתות, רחוב המעיין 1967.

4. אבא מוניס, מרוסיה לגבעתיים, 1991.

5. מלכה מעייני, מדריך לחימום הבית בחורף, 1970.

6. מרים פריימן, סוציאליסטים על הגבעה, 1975.

7. כרמלה חג'בי, הטיפש שאהב אותי, 1960.

8. יוסף שכטמן, מדריך לגידול סוסי עגלות, 1950.

9. מוטי מלכין, מעשיר לעני, 2005.

10. פלדמן, בעשר אצבעות בניתי את שכונת ארלוזורוב.

11. ליפובצקי, מותר האדם מן הקוף אין.

12. לרר צ'סקלה, מדריך לחלוקת לחם מהמאפייה לבתי עסק בגבעתיים.

13. דודי וייסמן, מרחוב צה"ל לפסגה, 2010.

14. טישלר, סכסוכי שכנים ברחוב דפנה, 1960.

15. דרורה נקש, המחזרים העלומים, 1975.

16. שרה הראל, הילדה הכי יפה בכצנלסון, 1980.

17. יצחק גלסמן, המדריך לעקיצות, 1985.

18. מיזרצקי, כיצד תגן על לולך מפני תנים, 1960.

19. דוד מוניס, דוברי האידיש בגבעת קוזלובסקי, 2016.

20. ארווין רומל, גבעת קוזלובסקי, סמל לאסטרטגיה עקיפה של חול הגלים, 1935.

21. ג'רי סיינפלד, הסינית מהגבעה, 1990.

22. ג'ורג' קונסטנזה, קוראת השפתיים מהגבעה, 1991.

23. ניומן, חלוקת הדואר בגבעת קוזלובסקי, 1992.

24. האחים כהן, השתלטות המאפייה על הגבעה, 2010.

25. יוסף מזרחי, הנערה מחנות הנעליים, 2015.

26. דברי ברבי, חריגות בנייה בגבעת קוזלובסקי, 2016.

27. לואיס סיטיוונסון, באר המטמון בגבעה, 1820.

28. דניאל דיפו, רובינזון בגבעה, 1750.

29. חנני אליהו, גידול ירקות בגבעת קוזלובסקי, 2014.

30. מנשה אנואר, מקומות מסתור בגבעת קוזלובסקי, 1964.

31. אליהו לושי, לכידת מנשה אנואר, 1965.

32. חיימו בגיא, דוכן הפלאפל הנייד ברחוב וייצמן, 2017.

 

 

 

 

נכתב על ידי דוד השובב , 10/2/2017 21:58  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



גבעת קוזלובסקי - גבעתיים - חלק א


גבעת קוזלובסקי

גבעתיים

 

אתר טבע מרכזי בעיר

אתר עתיקות ונוסטלגיה

 

 

מאת: מוניס דוד

טלפון: 03-6737603

כל הזכויות: לא שמורות

תפוצה פנימית, ותיקי ההגנה בגבעתיים

רחוב יורדי דומה 10, העולם הבא

 

 

2017

 

 

התוכן

1. ויהי בחצי הלילה....................................................................................................3

2. מבוא לגבעתיים .....................................................................................................6

3. ההיסטוריה של גבעתיים ........................................................................................7

4. ההיסטוריה של גבעת קוזלובסקי ...........................................................................12

5. אגדת קוזלובסקי .................................................................................................14

6. מאורעות 1936 .....................................................................................................19

7. הגבעה 1930-1945 ................................................................................................21

8. שנות ה-40 ולאחר קום המדינה ..............................................................................23

9. שכונת ארלוזורוב – סמל לעיירה היהודית מהגולה .................................................24

10. הטרקטורים באים – בניית השיכונים ....................................................................34

11. גבעתיים צעירה....................................................................................................36

12. הבריכה הגדולה .................................................................................................37

13. עולם החי של גבעת קוזלובסקי הישנה ...................................................................38

14. קלקיליה ............................................................................................................43

15. מנשה אנואר ........................................................................................................44

16. סיכום ................................................................................................................45

17. ביבליוגרפיה ........................................................................................................46

 

 

 

1. ויהי בחצי הלילה

ואני במיטתי, סמוך ל-1:00 בחדר הסמוך לחדרה של אשתי. יש לי פרטיות, יש לי חדר ואני ישן, שינה מקדימה לשינה הכבדה יותר. כנראה שעוד רבע שעה אקום להטיל את מימי – להתרוקן קלות.

בלילות אני מבלה לבדי, בחדר, כשמול המיטה יש טלוויזיה ושלט.

ומדוע אני ישן לבד לאחר שאחרון הילדים עזב את הבית לפני עשר שנים, וזה יותר נוח לישון לבד, במיטה שרוחבה 80 סנטימטר מאשר עם אשתי, שמסוגלת מתוך שינה לתת לי מזה מרפק ולהפיל מהפה שלי את השן האחרונה, ויש פה גם אלמנט דתי, שאני שומר לעת זקנה על עקרונות הדת היהודית המצווה עליך להתנזר מאשתך מתי שיש לה מחזור – נידה.

אבל ממילא לאשה שמפסיק לה המחזור מבית הסתרים הוא עובר למעלה לפה.

מתוך חלום אני רואה איש כבן 40, ממוצע קומה, לבוש מכנסי שלושת רבעי וחולצת חאקי, בעל בלורית של שנות ה-50. עיני עוברות מלמעלה למטה והאיש – אורח, הולך יחף. לא יאומן.

מי אתה, אני שואל.

אני מאיר קוזלובסקי. הבנתי מי האיש. על שמו נקראת גבעת קוזלובסקי והוא נפטר לפני 77 שנים. הבנתי שהוא בא מהעולם הבא לבקר אצלי ברמת-גן, רחוב הרצל 53, בחדר מערבי וכנראה שנכנס דרך המרפסת שחלונותיה בגלל הקיץ היו פתוחים לחלוטין. יש לי תפיסה מהירה, ואני גם לא מפחד מהאורחים הבאים מהעולם הבא. כל שנה בשלישי בפברואר אמא שלי מנסה לפתוח את תריסי ההזזה. זה יום הפטירה שלה אבל אני כבר בינואר מדביק את החלקים בנייר דבק חזק. אף פעם שחיה לא היה לה כוח לפתוח מחסום כזה ובוודאי שלא עכשיו, כאשר היא נמצאת בגן-עדן.

ולמה היא נמצאת בגן-עדן? למה היא נמצאת שם? הרי כל חייה בישלה בשבת ומאז גיל 20 רגלה לא דרכה בבית-כנסת.

אמא שלי נמצאת במעלות קדושים וטהורים מאחר וכל חייה טיפלה במספר נבלות ופרזיטים שהיו בניה ובעלה ובנוסף נתנה צדקה לכל דורש, גם כשלא היה אוכל בבית והרבתה לעשות, כאשר במקרה ומישהו מקרובי משפחתה מת ערירי, רצה מיד לחברה קדישא לדאוג להלוויה ושילמה מראש עבור מצבה. בחיי, מי אני, זקן ארור, שקנה דירה לכל אחד מילדיו, יכול לעמוד במקום שהיא עומדת. היא שנולדה למשפחה חסידית מעולם לא נסעה לבקר את הרבי מגור ועוד אמרה לי, כשראתה שאני משנן גמרא ושומר על אוכל כשר "תשמע, אצלי בבית לא תגיד ברוך השם. כל המשפחה שלי נשרפה באושוויץ. אם תשים מזוזה אצלך בחדר אתה תישן בחוץ, במחסן". וכך עשיתי. גרתי במחסן והתקנתי מזוזה.

ובכן, רבי מאיר, אני אומר לקוזלובסקי. מדוע עלית באוב ובאת לבקר אותי ואיפה הנעליים שלך?

אדון דוד, אני גר בעולם הבא, שם אין דוכני מפעל הפיס, בבית בן קומה אחת עם משפחתי שלאחרונה הצטרפו גם הבן אפרים והבת חיה שהייתה אחות בבית חולים בילינסון ברחוב אוהל שרה מספר 11. על ידי גרה מרים פריימן, אתה זוכר אותה? היא הייתה ספרנית. וגם בעולם הבא יש ספריות. לפני 30 שנה בערך קראתי את הספר שלך על גבעתיים, ולדאבוני מצאתי שכתבת עלי רק 2 דפים והחלטתי בהזדמנות לקפוץ אליך ולדבר איתך.

אבל מר קוזלובסקי, אני חושב שכתבתי עליך די הרבה, ובנימה אוהדת. ואיפה עוד כתבו עליך? אין לי טענות, אתה צודק, כלמת מסבוט. דבריך נכונים בערבית. מאיר, כזכור, דובר ערבית ובקשר לנעליים, מאז שהגעתי לגבעה הנושאת את שמי הלכתי יחף.

נו תכל'ס, אני אומר לו. מה מטרת הביקור? עוד מעט אחת וחצי, בחמש אני נוסע עם האופניים לראש ציפור.

עונה מאיר: בדקתי באינטרנט ואתה כותב ספרים כבר 30 שנה. כתבת על שמשון הגיבור, על החברות שלך, על אינדיאנים, פילוסופיה. אולי תשב כמה ימים ותכתוב ספר על הגבעה. איש מהאנשים שמכירים את העבר אינו כבר בחיים, כולל מעיני שלום ואשתו מלכה, שנפטרו בעשור האחרון.

טוב, אני אומר לו סיכמנו. "אומרכ יה סידי", לפקודתך. וכך למחרת התחלתי לכתוב את החוברת הזאת.

הייתה לי ברירה, או אופציה אחרת. ממילא עוד מעט ימלאו לי 72 שנה. להרים משקולות במכון כושר אני לא יכול, להשתין אני כבר משתין באמצעות כדורי השתנה, לתקן דברים בחשמל כבר משקפיים לא עוזרות לי ובנוסף אני לוקח כדורים נגד כולסטרול. כולם לוקחים. מעניין שלפני הרבה שנים לא היו כדורים כאלה והיו אנשים שחיו עד גיל 90 ויותר.

במקום להגיד ברוך השם שאין לי יותר מחלות אני מקטר. למה? כי עבודות פיזיות קשות לי. יש אנשים שמאוזנים על ידי כדורים אחרים. בלוטת התריס או כדורים נגד דכאון, אז לפחות אגיד ברוך השם.

נוסטלגיה זה עניין של זקנה, לפחות את זה יש לי. אני לא נולדתי במאה ה-20. אני נולדתי במערה לפני 20,000 שנה ואת המנטליות שלי בקושי אני משתמש בפלאפון ישן. על רישיון הנהיגה כבר ויתרתי ולפני שהמסך יורד אני כותב שירים למגירה, חוברות וספרים. אני כותב על מה שהיה שלי ואז זה אני כותב על מה שהיה שלי, ואת זה אני זוכר, על חיי, על המדינה שנולדה, על גיבורי התנ"ך ורומנים.

יש אנשים בתקופתי שהיו קבלני בניין ועלו בדרגה וקנו אופניים. אחר כך נסעו במכוניות. את כל התקופה הזאת אני ראיתי ממגרש העגלות של רחוב ביאליק ברמת-גן, היכן שהיום בנק הפועלים, ועד קבלתו של מטוס החמקן לחיל-האוויר ואם אני מבין בנוסטלגיה, אז למה שלא אכתוב על גבעת קוזלובסקי.

 

 

2. מבוא לגבעתיים

ניחא, צריך לחפש ספר על גבעתיים. ספר עב כרס זה, יצא בעמל רק לפני 55 שנה. זאת הצרה. שרוב האנשים שקיבלו אותו נפטרו וכשהם זרקו את הספרים לזבל נשארו עותקים רק במוזיאונים. אני לא הולך למוזיאונים. אני בעצמי מתקופת הדינוזאורים ולא צריך לשבת במוזיאון גבעתיים. אז איך תמצא את הספר. פניתי לחנות ספרים ישנים. ב-2015 חיפשתי שעה, אין. החנות ברחוב שינקין 86. חזרתי אחרי חצי שנה, לא. הוא עוד לא קיבל את הספר. פניתי למרשתת (אינטרנט) כשאני כותב במשך חצי שנה זו דברים אחרים, אבל טווה קורי עכביש על מה אני רוצה לכתוב הלאה. הרי אי אפשר לקפוץ לעולם הבא ולראיין את המתים. זה היה יכול לעשות רק דנטה אליגורי.

בשנת 1991 ראיינתי את אפרים קוזלובסקי, בנו של מאיר, בביתו. אחרי 10 שנים גם הוא נפטר. נשארתי לבד, חמוש בכלי כתיבה ובטיפקס. שכנה אחת מהרחוב, ארמלא, ארמלא זאת אלמנה בארמית, אמרה לי שקשה לה לכתוב. היא חושבת שהיא בתהליך מחלה של פרקינסון. אמרתי לה שלפני 50 שנה יכולתי לכתוב או להעתיק 20 דפים ביום. היום אחרי 2 דפים אני מקבל התכווצויות באצבעות היד כך שהיא באותה סירה. סירה שבה המלחים זקנים ולא חולי פרקינסון.

ובכן, תחום השיפוט של גבעתיים הוא 3,246 דונם. גבעתיים למעשה כוללת 4 גבעות. גבעת קוזלובסקי, גבעת רמב"ם, גבעת בורוכוב וגבעה קצת יותר נמוכה, גבעת פועלי הרכבת. בין הגבעות האלה יש כאילו אוכפים או עמקים. מבין שלושת הגבעות הגדולות גבעת קוזלובסקי וגרורותיה, מדרונותיה הם הגדולים ביותר ואחרי גבעת בורוכוב. בהנחה שתחום הגבעות ללא האוכפים והעמקים הוא פחות ממחצית השטח הכולל, מדובר ב-1,500 דונם של גבעות ומתוכם גבעת קוזלובסקי כולה כוללת כ-600 דונם. האוכלוסייה בגבעתיים היום היא מעל ל-57,000 תושבים.

כשכתבתי לפני כמה שורות על הגבעות המרכזיות, הגובה שלהן הוא נע בין 68 מטר ל-63 מטר. היוצא מכך הוא שכאילו לפני מיליוני שנים רבץ על כל האזור הזה קרחון ענק וזה כולל גם את הגבעות ברמת גן ובבני ברק. ובכלל, לא ידוע לי על כך. נכון שגבעת קוזלובסקי היא הגבוהה שביניהן ומגיעה ל-70 מטר אבל לא כפי שכתוב באינטרנט 85 מטר.

 

 

3. ההיסטוריה של גבעתיים

למעשה כל האזור של שלוש הערים בני ברק, רמת-גן וגבעתיים היה מיושב בדלילות רבה עוד בתקופות קודמות שנקראות תקופה כלכותית או תקופת הנחושת. מדובר בלא יותר מציבורי אנשים שחיו ליד מקורות מים, כמו הירקון או בארות שמהן יכלו להביא מים לבתי האבן שלהם או החולות. מקומות כאלה די ידועים כיום, כמו רחוב הגת ברמת-גן. ברחוב הרצל של היום ברמת-גן כאשר הבאר הייתה ממש בתוך מגרש החנייה. כאשר יש גבעה מתחתיה באיזשהו מקום חייבת להיות באר. אם זה גבעת גן הקופים ברמת גן או גבעת קוזלובסקי שניתן לחפור באר גם באמצעים פרימיטיביים, ברחוב המעיין של היום, מאחורי בית פרימן ובכל זאת, גם ציבורי האנשים האלה ומשפחותיהם בחרו לפעמים לגור לפעמים במקום יותר גבוה עם בוא התקופה הכנענית, כמו בסוף רחוב ארלוזורוב בגבעתיים, היכן שהיו מפוזרים ממצאים קדומים ממש על פני השטח כבר בשנות ה-40 של המאה שעברה אבל הם לא עניינו איש. לאחר מלחמת העולם הראשונה העלו קבוצת פועלים סוציאליסטים הצעה להקמת שכונת פועלים באזור תל-אביב. אף אחד לא שב קדימה. הייתה שם שכונה שהיא ראשית רמת-גן, באזור שגובל כיום ברחוב החשמונאים, ארלוזורוב ומערבה עד נחל אילון, כך שהוועד של רמת-גן הטרומית העביר ב-1922 חלקות אדמה הנקראות כיום שכונת בורוכוב לוועד של הפועלים תמורת סכומים פעוטים. שכונת בורוכוב למעשה הייתה שכונת הפועלים הראשונה בארץ, ובהמשך הוקמה גם הצרכנייה המפורסמת ברחוב קרן קיימת, בית ספר וגם מבנים נוספים. יש לקחת בחשבון שהכול היה מיושב בדלילות אולם ניקנו חלקות וההתפשטות נמשכה בלי הפסקה של יום אחד.

רק בשנת 1925 נקנתה שכונת שינקין, כאשר שני מיני וואדיות מקיפים אותה, אחד ברחוב אפיקים של היום והשני לכיוון מערב, ליד ז'בוטינסקי של היום. מגרשים ניקנו ברחוב שינקין, אבל אף אחד לא חשב להתיישב שם. מי שקנה את המגרשים חיכה לקבלנים שיבנו שם. ואכן, לקראת שנות השלושים ממש, החלו האחים גולדשטיין לבנות שם את הפלא התשיעי של העולם. יש 7 פלאי עולם ויש פלא שמיני, צמר ברזל לניקוי כלים, ויש בתים משותפים ברחוב שינקין של 4 או 6 דיירים.

נו טוב, איך אתה יודע את זה אם אין לך ספר על תולדות גבעתיים ולא יהיה לך? אבא שלי הגיע לארץ בשנות ה-30, עבד כפועל חקלאי במושבות. הייתה להם קבוצה מאורגנת של חברים שעלו מאותה עיר ברוסיה. העיר נקראה נובוגרוד-וולינסק באוקראינה של היום, חבל חמלניצקי. כולם היו מאותו בית יתומים, וחלקם הגיע, ראה איזה פלא לגבעתיים שכונת בורוכוב ואפילו נוצרי אחד יתום שהגיע איתם לארץ וטען אחר כך שהוא התגייר. כסף לא היה להם וארבעה מהם התפזרו בשכונת בורוכוב בין בעלי בתים, וגרו במחסנים שנבנו לאחר יד, בלי שירותים ועם רצפת חול. כולם רצו להתחתן מאחר וכבר היו בני 30 ומעלה אולם נשים לא היו.

אז איפה מצאו נשים? בפינת רחוב עליית הנוער-בורוכוב של היום הוקמו בשכונה צריפים בהם גרו פועלות והיו להן מגרשי אימונים לעבודת שדה וגידולים לכיוון עליית הנוער. זה הוקם עם העלייה השלישית. שם היו נשים, שעבדו כמה שעות ביום, בגידול ירקות בסיסיים. גזר, תפוחי-אדמה ושאר ירקות. כולן היו פולניות ולכולן היה חזה שופע.

את השיעור הראשון לחלוצות אלו לא שכחה המדריכה כל ימי חייה. היא אמרה לבנות, איזה בנות, חלקן היו מבוגרות שלא התחתנו בפולניה, ורצו רק טבעת על היד. יש לשתול את תפוחי האדמה עם העיניים למעלה, הניצנים של תפוח האדמה. לחרדתה ראתה המדריכה שכל הנשים שותלות תפוחי אדמה כשהן מסתכלות לשמיים.

אבא שלי עבד בקושי יומיים בשבוע, בערב אכל חלבה כדי לסתום את הרעב. הוא גר אצל העגלון, שלמה גולדשטיין, ברחוב בורוכוב, שני בתים מההצטלבות, היכן שנפגשים היום רחוב גולדשטיין ורחוב בורוכוב.

אז מה יש לאבי המכובד בבוקר לעשות? הוא הולך למשק הפועלות ועומד שם בגינה. אמי, לאה, הגיעה לארץ יומיים קודם, כשהיא חצי מעולפת ממחלת ים. שלחו אותה במשאית, עם הקרטון שלה שהיה אמור להיות מזוודה, למשק הפועלות. כל קומתה הייתה כמטר וארבעים, מבוגרת ממנו ב-4 שנים אבל את מי זה עניין. אז סגרו דברים כאלה באותו היום, "ווס קיקסטע", מה אתה מסתכל.

אבי, כשהיה צעיר, היה גבר נאה, גבוה וחזק. גם בגיל 50 נשים עוד חשבו עליו בלילה לפני השינה. אידיש הוא לא ידע אבל מאחר ושהה בווינה אוסטריה 3 שנים ידע גרמנית. לאט-לאט הוא אמר לה: "אולי תבואי לגור איתי. יש לי שם פייזקע (צריף)". הגברת לקחה את המזוודה שלה מהחדר והלכה איתו 300 מטר לכיוון מזרח אל הצריף. אין צורך לשאול מה זה קשור לגבעת העלייה השנייה. כך חיו פעם, בלי פלצפון, בלי בליינדייט, בלי אינטרנט. העסק הזה, שידוכים, לקח מספר דקות.

הגברת הייתה במשק הפועלות רק 2 לילות ועברה לצריף. זה היה יום חמישי. בשבת יצאו לטיול בפרדס שהיום זה רחוב בועז ברמת-גן. כשחזרו אחרי שעתיים אומרת גברת גולדשטיין לבעלה, לך תקרא להם לאכול. למי? הפועל שבצריף, גרה איתו אישה כבר יומיים. שנה הוא גר בצריף, אבא שלי, ומעולם לא הוזמן לארוחה בשבת. השיחה התנהלה באידיש, שלמה שואל, מה אתם מתכוונים לעשות? האישה הקטנה, ששמה לאה, כבר תפסה עם מי יש לה עסק. הגבר לא חכם גדול. היא תצטרך לנהל לו את החיים.

להתחתן.

מתי?

בשבוע הבא.

באיזה יום?

מחר.

טוב, אומר שלמה גולדשטיין מבלי להתבלבל. לא לחינם הפך בזמנו לגדול הקבלנים בישראל. הפעם הוא מדבר בעברית: חולצה לבנה תיקח ממני, אני רואה שאין לך גם נעליים לחתונה. תיקח את שלי. תעודת זהות של המנדט והדרכון של הפולניה. ביום ראשון אני לוקח אותך לרבנות. יש לך עדים? לא, וגם לאישה. נמצא שם עדים, כל ישראל ערבים זה לזה.

שנתיים גרו הזוג בצריף. שלמה הפך לקבלן ואבא עבד אצלו. לאה הייתה תופרת מעולה, תופרת צמרת. כסף כבר התחילה לצבור ובלילה את התריס היה עוזר לסגור ובצריף חול ועששית.

אחרי שנתיים התחילה לנדנד לו. פה אי אפשר לגור. צריך "בודן" מגרש או בית על מגרש. הלך לחצר והביא לה אדמה מהחצר. לזה התכוונת. טוב, אני אטפל בזאת. פנתה למחרת לקרובת משפחה, יפה זכאי, שהייתה גרה ברחוב וייצמן של היום, ליד בית חרושת לקרח שכבר עמד אז על תילו. יפה הייתה אישתו של דוד זכאי, מזכיר המועצה. המזכיר הוציא את רשימת הממתינים להגרלת המגרשים על גבעת קוזלובסקי שעמדה ריקה כולה מחפץ או אדם ורשם את שמם, מקום 38, אבא ולאה מוניס.

נו, כבר הבנתם מה הקשר לגבעה, אבל מה הקשר לרחוב שינקין?

סבלנות.

יפה זכאי הייתה בת גילה של אמי, שתיהן באו מרחוב של צריפים שמידי פעם עלו באש. היא לא תיתן לקרובתה לגור בצריף. היא הגיעה בערב לרחוב בורוכוב ואמרה, שוחחתי עם בעלי והוא מסכים. אתם עוברים בינתיים לגור אצלנו בחדר. עוד מעט הגרלת המגרשים, כל מגרש 600 מטר והשם יעזור.

עברו הזוג לבית, ליד בית החרושת לקרח. שם היו גם רצפה, גם שירותים וגם מים זורמים. הכול היה חוץ מרהיטים מינימליים. בעוד יום נסחבה מיטה של 90 סנטימטר רוחב ממחסני העירייה ובה ישנו שניהם, צמד חמד, כארבעים שנה, לא פחות.

שלמה גולדשטיין הפך לקבלן בניין והתחיל לבנות את רחוב שינקין (חזרנו אחורה כמה דפים). הוא פנה לאבא שלי ואמר לו, אני הבאתי אתכם עם סוס ועגלה לרבנות. לא הייתה לך טבעת, נתתי לך טבעת. אתה לא תהיה פועל שחור, אתה תהיה חניך של בנאי ותקבל תעודה, בהצלחה.

אחרי חצי שנה נערכה ההגרלה. כשבאו בני הזוג לבדוק את המגרש שזכו בהגרלה חשכו עיניהם. זה היה ממש בשיפולי רחוב ז'בוטינסקי של היום. אבי שהבין קצת בבנייה אמר, פה זה לא ילך. זה ייקח כמה שנים רק לעשות טרסות. חזרו למזכיר העיר, זכאי. תראו, הוא אומר. תבטלו פה ותחכו, אולי מישהו יבטל במקום יותר שטוח. וכך היה. מישהו ביטל בשיפולים של הגבעה, מול מכבי האש של היום, ובזה הם זכו.

כזכור, שם הפרק הוא ההיסטוריה של גבעתיים. קראנו על שכונת בורוכוב ושכונת שינקין. ב-1931 נוסדה גבעת רמב"ם. המקום הזה נקנה על ידי ישראל טייבר, תעשיין וממקימי גבעתיים. גבעת רמב"ם שהייתה גבעת טרשים כונתה על ידי ערביי האזור "תל אל הווה" – תל הרוחות. על הגבעה הייתה תחנת נוטרים של המנדט, היכן שמגדל המים הישן.

שכונת קריית יוסף נוסדה בשנת 1934. המגרשים, אדמה, היו ברשות יהודים מצרים עוד בשנות ה-20.

לפתע, כמו בסרטים ישנים, נפוצה שמועה כי האדמה הפקר. הגיעו אנשים עם מוטות, מקלות וברזלים והתחילו לסמן להם מיני מגרשים. זה היה ב-1935. השומר בן גרשון הגיע למקום, רכוב על סוס כמו קלינט איסטווד ואיים בנשקו שכולם יתפזרו. למרות זאת, חלק נשארו צמודים לגבול תל-אביב. השכונה נקראה מאז שכונת חאפ (מאידיש, לחטוף). רק אחרי שנים סודרה הפרצלציה של המקום, שכונת ארלוזורוב.

הייתה אדמת מושה בלתי מחולקת. מי שקנה בה חלקה קנה 200 מטר מרובע בסך הכול כאילו חברת מניות. מי שקנה חלקה ולא היו לו שכנים בינתיים בנה בית או צריף על הגבול המשוער ומשם גדר 2 מטר מן הצריף כאילו השתלט על עוד 30 מטר רבועים. כל זה טוב ויפה אבל בשנות ה-80 כל מי שהיה רשום שקנה 200 מטר מרובע אם נגסו אותו מימין ומשמאל קיבל בזכויות בנייה של בתים משותפים חלקה של 200 מטר מרובע.

לבסוף, במאי 1942, פורסמה הודעה בריטית על הקמת ישוב עירוני חדש בארץ ישראל, שבו תהיה מועצה של 13 חברים. למעשה, כבר לפני 20 שנה הוועד של שכונת בורוכוב ניהל את המקום אבל למעשה מוקד הספר אמור להיות לפי הכותרת, גבעת קוזלובסקי, כך שכל הקטע הזה של תולדות גבעתיים הוא מן המאקרו אל המיקרו.

 

 

4. ההיסטוריה של גבעת קוזלובסקי

לגבעה זו הגיע אבי עם אשתו בשנות השלושים. אבי, שהיה כבר בנאי במקצועו, חשב לבנות אל כל הבית, אבל זה היה גדול מכוחותיו. הוא לא היה טפסן, לא רצף ולא גגן. הבית היה צריך להיבנות בכסף שישולם לאנשים בעלי מקצוע.

אבי עבד אז בסולל בונה, חברת ענק. הם היו בונים לפעמים גם בתים חד-קומתיים. למעשה כל גבעת קוזלובסקי היא גבעת כורכר ענקית שכמוה אין עד הרצליה ודרומה עד גבעת ברנר.

אבי שלא היה בקי בחוזק חומרים או חוזק האדמה, החליט שקודם כל יש לצקת יסודות. כך חשבו כולם. למעשה, בית חד-קומתי לא צריך יסודות ואם בכלל, 10 סנטימטר מספיק. לשם יציקת היסודות חפר אבי, בחורף ובקיץ, קווים דמיוניים על מנת שיצקו בהם בטון. בטון כבר הוזמן והוזמנו כל הגברים ממשפחת אמא שלי כדי לעזור במלאכה. מתי? בשבת. המלט הובא ביום שישי עם זיפזיף, החמורים של הערבים סחבו את חומרי הגלם מהכביש התאורטי של רחוב המעיין, בעליה עד היכן שהבית צריך להיבנות, במקרה זה היסודות. הגיעה המשפחה ויצקה את היסודות. עכשיו, לאחר מספר חודשים, נבנה חדר שינה ענק, חמש מטר על ארבעה, מבוא לחדר שינה, מסדרון, מטבח ופה נעצרה העבודה מחמת חוסר תשלומים. שני דברים היו חסרים – בית שימוש, אז עשו את הצרכים בצורה פרימיטיבית בחצר של משפחת אפל לכיוון מערב, ממילא הוא לא גר שם בינתיים, ומקלחת. שמו בחצר חבית ומלאו מים מהברזים. אם כן, ממזרח וממערב לא היו לאבי שותפים אם כי ברחוב ארלוזורוב כבר היו בתים.

אני לא ארכיאולוג, לא זואולוג ולא בוטנאי. למעשה, אני פרטצניק (מילה ברוסית שפירושה עבודה חובבנית). יודע קצת מכל דבר אבל לא בעל מקצוע. יש לי ידע מסוים בארכיאולוגיה. יש לי ידע מסוים. הספקתי לעבוד כשנה כמורה לחקלאות ויש לי ידע טוב בזואולוגיה, עוד לפני שהתחילו תוכניות נשיונל ג'אוגרפיק בהוט בכבלים.

התחלתי בארכיאולוגיה וכבר התייחסתי לדבר שמישהו גר בסוף רחוב ארלוזורוב, בתקופת הנחושת ומים הביאו מהבאר אבל אישית לא ראיתי מעולם חרסים באזור בו גרתי, במדבר כורכר המכוסה צמחייה נמוכה נראה שלא גרו אנשים, ואם כן משפחה, שתיים, שלוש על ההר בסוף רחוב ארלוזורוב.

וכך חלפו להם 5,000 שנה עד שהתחילה ההיסטוריה של המקום. המקום נקרא על ידי הערבים "דהר סאלמה" כאילו גבעה ליד סלמה.

זה היה בתחילת המאה ה-20. העותומנים שלטו בארץ. כל אוכלוסיית הגדה המערבית כפי שהיא נקראת היום הייתה בערך 80 אלף איש, מזה כ-8,000 יהודים. גם סאלמה לא הייתה. היו כמה חמולות שגרו על הגבול הדרומי של רמת-חן, ישוב ערבי דליל ביהוד, כמה משפחות בכפר-כנה, בסקיה ובחירייה. זה הכול. אני כותב עכשיו על שנת 1901, ממזרח ממש לגבעת קוזלובסקי, על גבול עוזיאל היה מנזר גרמני. שטח 9 המפורסם של גבעתיים, שכיום יש בו רחוב שמעון בן-צבי הוא למרגלות הדרומיים של הגבעה היה שייך לטמפלרי אחד משכונה. בין רחוב קפלן של היום לרחוב הארבעה הגבעה שכנה לה ריקה מאדם. כל זה אמור היה להשתנות תוך 45 שנה. היכן שרחוב הרצוג בגבעתיים היה גם מדבר בשנים הראשונות של המאה ה-20. תוך פחות מ-50 שנה עם העליות של היהודים התחילו ערבים מכל מיני ארצות שכנות לנדוד לארץ. סאלמה הפכה לעיר גדולה במונחים של אז ועד 1948 בתיה היו מפוזרים בדלילות עד אור-יהודה כמעט.

עד קום המדינה סאלמה פלוס יזור מנו 70,000 ערבים. לא יאומן כי יסופר. כמעט פי 60 ממה שהיה שם קודם. בשטח 9 נבנה בניין בן 2 קומות, בצבע צהוב, בידי הגרמנים הטמפלרים והערבים החלו לזרוע חיטה באזור רחוב הרצוג, ואף חפרו באר.

מעבר להר קמה שכונה תימנית, יש מאין, בשם תל-יהודה והערבים כמה שזלזלו בהם רכשו מהמנדט הבריטי את כל רחוב הרואה, עד כיכר אורדע, אבל אני מקדים מאוחר למוקדם.

באוקטובר 1917 עדיין שלטו הטורקים מצפון לדרום. כוחות הגנרל אלנבי הגיעו לאזור גבעת קוזלובסקי. לשם החזקת גבעה השלטת על האזור 2 מחלקות של מגויסים מאוסטרליה וניו זילנד, על סוסיהם, נצטוו להחזיק את הגבעה. הם חנו בדיוק היכן שמגדל המים של היום. האוסטרלים חפרו שוחות, תעלות. הטורקים הבחינו בהם במשקפותיהם ופתחו בהרעשת תותחים. בהרעשה זו נהרגו כעשרה סוסים.

האנזקים לא היו טיפשים. אנזק – אוסטרליה ניו זילנד. הם שלחו את סוסיהם לרחוב הרצוג מחוץ לטווח התותחים ונשארו במקום עד שגנרל פיל הבריטי חצה את הירקון בסוף רחוב בן-גוריון לכיוון צפון.

הבתים ברחוב הרצוג נבנו רק מ-1961 בסטנדרט גבוה. ובכן, ראינו שקודם היו פה שדות חיטה של הערבים, כולל רחוב טבנקין ולאחר קום המדינה זאת הייתה חירייה של תל אביב. כל משאיות הזבל של תל אביב נפרקו שם.

 

 

5. אגדת קוזלובסקי

בעוד אבא שלי הולך כל יום, כולל שבת, ובמשך השבוע לאחר העבודה כדי לחפור באדמת הכורכר את היסודות המיועדים, פלש לראש הגבעה אדם אחר ששמו הפך לאגדה.

ההולך ברחוב המרי בגבעתיים לכיוון גן העלייה השנייה רואה מצד שמאל כנטוע בראש הגבעה בית ישן. חזותו פונה לרחוב המרי ואחוריו לגבעה ולגדר ובמשך עשרות שנים לא נחשפו קרביו, גבו וצדדיו לעין אנוש. זהו המקום הגבוה ביותר מן הים ועד הרי יהודה ובכל זאת ידוע עליו כה מעט. מי בנה את הבית הישן הזה. מי גר בו. שלט ישן מסביר, כביכול גן-חיה במקום. אם כן היה פעם גן ילדים. לפני עשרים וחמש שנה בצידי הבית היה צריף ובלילה בעוברך במקום שמעת פרסות סוסים. בתקופה זו לפני עשרים וחמש שנה גבעתיים כבר הייתה עיר וסוסים לא מחזיקים בבתים משותפים או פרטיים בעיר. אחרוני העגלונים החזיקו במקום את סוסיהם.

כל הגבעה קרויה בשם גבעת קוזלובסקי והבית הוא ביתו של קוזלובסקי. אין עצי סויה ואיקליפטוס בחצר. אם תמשיך לעלות בחצר לעבר פסגת ההר תגלה שרידי רפת ישנה וגדר. אכן, כה מעט המסתיר כה הרבה.

שלוש שנים לפני שעליתי למרגלות ההר חצצו ביני לבין בית קוזלובסקי מאתיים מטר של הר ללא בתים. גם מאחורי בית קוזלובסקי לא היו בתים. כאשר עלה למקום ב-1933 היו מאחוריו שטחים ריקים, רועים ערבים ותנים מייללים. שממה. באזור סלמה ג' של היום רמת השקמה היה כפר ערבי והלאה ממנו השתרעו בתי הערבים, ללא התחלה וללא סוף. חירייה, סקיה, כפר-ענה. בית פה ובית שם עד בואכה בית דגון. עיר ערבית גדולה, חיה ונושמת.

מאיר קוזלובסקי היה אחרון לגזע ענקי "השומר", אגודת השומר. לא זכה האיש שיכתבו עליו ספרים, סיפורים או מאמרים. הוא תרם את כל יכולתו לבניין הארץ ולביטחונה ושר הגורל ציווה עליו בעיניך תראה ואליה לא תבוא, ונפטר ב-1948 עם תקומת מדינת ישראל.

מאיר קוזלובסקי נולד בקישיניוב, בסרביה, שבתקופה הזאת הייתה שייכת לרוסיה הגדולה. נולד ב-1894. בהיותו בן 17 הגיע אליו צו הגיוס מהצאר. השנה הייתה 1911, הנער בעל הקומה, מעט יותר מבינונית, לא אווה לשרת את הרוסים. לציון נשאוהו רגליו, כמו לבית המקדש. כמו הסובוטוניקים הרוסים שלושים שנה לפניו שעלו לראש פינה. ראה רק מטרה אחת לפניו. קומו ונעלה ציון על בית ה' אלוהינו.

הוא עלה לארץ באופן בלתי לגלי ורגליו נשאוהו צפונה אל ארגון השומר. ארגון השומר הוקם שנתיים לפני בואו ארצה. מקימיו היו ראשוני העלייה השנייה והיו מפעילי ההגנה העצמית שם. רובו היו חברי "פועלי ציון" והם ביקרו את הזדקקות האיכרים לשמירה ערבית.

ב-1907 יסדו 7 חברים, י. בן צבי, אלכסנדר זיד ושוחט את ארגון "בר גיורא" לכיבוש העבודה והשמירה במושבות. בסיסמה "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". חברי הארגון התרכזו בחוות סג'רה בגליל התחתון ושמרו על המקום.

באפריל 1909 הוקם ארגון "השומר" במסחה. תחילה עמד בראשו שוחט.

"השומר" פיתחו שיטות שמירה שהתבססו על לימוד תנאי הסביבה ונשען על מעט מאוד חברים. מעין אליטה חשאית. השומרים דיברו אידיש וערבית כאחת והיו בקיאים במנהגי הבדואים. הם צוידו בסוסים ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 היו בו כבר 40 חברים וכ-50 מועמדים. על כל מועמד היה לשרת שנה תקופת ניסיון ורק אחר כך היה מגיע לוועדת קבלה. קבלת המועמד אושרה ברוב של שני שלישים.

כזה היה העולם שמאיר קוזלובסקי נקלע לתוכו. כנער נעשה מועמד ובן 19 שומר מן המניין. ברבות הימים נישא לבת משפחת בקר, שאחותה הייתה נשואה לאלכסנדר זייד, לפיכך גם שופר מעמדו עקב גיסו.

סמוך למועד זה ולערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה הופיעו בישוב גם דעות המבקרות את ארגון השומר. טענו נגדם על צבאיות יתרה ושמחירם יקר. חברי השומר התרכזו בעמק ובגליל עתה.

הטורקים דרשו עם פרוץ המלחמה מאנשי השומר להסגיר את נשקם, למרות שחלק מחברי השומר היו פרו-טורקים.

חלק מחברי השומר, ובתוכם אלכסנדר זייד ומאיר קוזלובסקי, התיישבו בכפר גלעדי. כוונתם לפתח את ענף המרעה לא נתגשמה.

ב-1916 נפל דבר אחר בארץ. קבוצת אנשים שמרכזה היה בזיכרון יעקב יסדו את "ניל"י" (נצח ישראל לא ישקר). ארגון זה היה אמור לפעול לטובת הבריטים. מנהיגיו היו שרה ואהרון אהרונסון, אבשלום פיינברג ויוסף לישינסקי.

ופה מתנגשת אגדת קוזלובסקי עם ארגון "ניל"י". לישינסקי עצמו בזמנו היה מועמד לארגון "השומר" אולם נדחה, הן בשל חוסר פרוטקציה או שטענו לרצינותו. יוסף לישינסקי הכיר, איפוא, את אנשי ארגון השומר מקרוב.

יוסף לישינסקי ופיינברג יצאו בדרך היבשה למצרים על מנת להעביר לבריטים ידיעות. פיינברג נהרג סמוך לרפיח, לישינסקי הגיע אל הבריטים וחזר ארצה. ב-1 באוקטובר 1917 הוקפה זיכרון יעקב על ידי הצבא הטורקי ונעצרו חשודים כחברי "ניל"י". יוסף לישינסקי הצליח להימלט וחיפש מקלט בין חבריו לשעבר בארגון השומר. השומרים הוותיקים חששו שמא הוא עומד להיות סוכן כפול בעתיד ואולי יסגירם, והחליטו להתנקש בנפשו. מי היה מעורב בהתנקשות בחייו של יוסף לישינסקי לא ידוע. נמצא מתוך הנחה שמאיר קוזלובסקי לא היה בין המתנקשים מאחר שלא היה מחטיא בשלומיאליות.

במשך מספר שנים, בעקשנות, למד מאיר קוזלובסקי רכיבה ערבית, שדאות ושימוש בנשק ובמיוחד היה צולף באקדח המאובזר שלו מכל מקום. בנקודה זו נפרד מיוסף לישינסקי. הוא נעצר על ידי הטורקים ובסוף שנת 1917 הועלו הוא ובלקינד לגרדום בדמשק.

האם הלשינו על אנשי השומר או לא, בוא לא נחקור במופלא מאיתנו. נעצרו מספר אנשים מחברי השומר, שוחט נעצר עוד קודם לכן. בין העצורים שהובלו לדמשק אלכסנדר זייד ומאיר קוזלובסקי. תוך חמש שנים, איפוא, עבר האדם המופלא הזה מסרביה, ארץ ישראל והכלא הסורי.

לאחר שנה בדמשק הוחזרו לארץ. בינתיים נכבשה הארץ על ידי גנרל אלנבי. ב-1920 תוך ויכוחים עזים החליטו אנשי השומר המרכזיים על פירוק האגודה.

אלכסנדר זייד ומאיר קוזלובסקי שירתו במשטרת הרוכבים בצמח ואחר כך הוחזרו לכפר גלעדי. גם בכפר גלעדי לא נרגעו הרוחות. שמץ של מיסטיות והרפתקנות דבק באנשים אלה. בדרך הידועה רק להם השיגו שוב נשק. החברים היו יותר קיצוניים. הגיסים מאיר ואלכסנדר יותר מתונים. התקבלה דרישה מהישוב היהודי להחזיר נשק שהתקבל בדרך לא חוקית. אלכסנדר זייד וקוזלובסקי פנו נגד חבריהם ונאלצו לעבור מקום. שניהם עברו לאזור עמק יזרעאל וגבעות שייך אבריק, ליד קריית טבעון ובמקום שמרו מטעם הקרן הקיימת.

ב-1928 קם מאיר קוזלובסקי ועקר לירושלים ומשם לקלנדיה, בה חשב להתיישב ולגדל פרות. הימים עברו בתגרות עם ערביי המקום. מיותר לציין שבטווח של קילומטרים לא היה יהודי אחד. לקח מאיר קוזלובסקי את אשתו אסתר, הדסה בתו ואפרים בנו, ושם פעמיו לשפלה, אולם לוחם רב מעללים זה לא ישב בתל אביב ולא בשכונת בורוכוב. מרחוק נראתה לו גבעה הגבוהה מגבעת רמב"ם ומגבעת בורוכוב, הגיע אליה ובפסגה כמו בשייק אבריק אמר לשים את ביתו.

אנשי הקרן הקיימת גילו אותו גם פה ונתנו לו משרה חלקית של שמירה. בכסף זה התחיל לבנות יסודות ביתו והרפתות שנבנו מבטון, תוך עבודה קשה. חלוץ אמיתי, בן לגזע ענקים שנכחד. לא הושם לו פסל ולא סוס כמו אלכסנדר זייד. היה קם בבוקר לחלוב את פרותיו ובתו הדסה רועה את פרותיו המעטות. כאחד הבדואים רכב על סוסתו, ירד למנזר הגרמני ליד רחוב עוזיאל פינת רחוב טרומן של היום, היכן שנמצא היום בניין קופת חולים, לדבר עם הנזירים. שוחח עם ערבים שקראו לו "הגיבור מהגליל" והנה השיג שוב את שלוות רוחו, כמו האנשים הנוהרים היום למצפים שבגליל. רתם סוסיו והחל לחרוש בהר הכורכר. חרש, זרע, השקה ועדר. עבד ארבע עשרה שעות ביום.

במרחק שלוש מאות מטר דרומה ממנו כבר עמדו בתיה הראשונים של שכונת ארלוזורוב. בשכונת ביסוס כבר עמדה הרפת הגדולה של משפחת כהן, לול התרנגולות של מי זריצקי והמשתלה בפינת וייצמן של היום.

בתים נבנו בתל יהודה ממזרח ובשכונת הירשפלד, רחוב הרכסים של היום. פנו פרנסי המקום אל מאיר קוזלובסקי וביקשו ממנו לקחת פינוי הזבל באחריותו. הוסיף מאיר לתפקידו ויצא יום יום עם עגלה ובנו אפרים לאסוף זבל באזור ומשם נזרק הזבל לרחוב הרצוג של היום, על גבול האזור הערבי. ממערב לרחוב הרצוג אדמה יהודית, בלי תושבים. ממזרח שדות תבואה של הערבים. רחוב צה"ל של היום היה מקשת אבטיחים, חלק מהאדמות היו שייכות לגרמנים שישבו בשרונה.

בבית הקברות של היום ישנה קבוצת "בחרות סוציאליסטית" שעלתה אחרי כן והקימה קיבוץ בשטח 9 של היום או תל גנים, ואחר כך הקיבוץ התפרק.

במלחמת העולם היה פה בסיס צבאי בריטי, וכך נשאר השטח ריק עד אמצע שנות השמונים, שנבנו בו בתים במקום האחרון בגבעתיים שלא נבנה עד אז.

חמש עשרה שנים ישב מאיר על ההר, עובד אדמתו ומטפל בפרותיו. בניו גדלו, הבתים בשכונת ארלוזורוב (קהילת קודש ארלוזורוב – ק"ק ארלוזורוב) נתרבו וגם בתי שכונת ביסוס. הוקם ארגון ההגנה ועדיין נשאו כולם אל ההר. ערביי סלמה עברו דרך ההר ולעיתים נזרקו אבנים וגנבו כל דבר הניתן להיגנב, אולם בחלקתו של מאיר לא נגעו. הפרימיטיביות שלהם המייחסת למקומות גבוהים הילה מסוימת, עצם היותו האשכנזי היחידי באזור הדובר ערבית שוטפת, רכיבתו על הסוס כבדואי מלידה וסיפורי הגבורה מתקופת הטורקים עברו מפה לאוזן.

ב-1937 חדרו גנבים מבית דגן לאורווה של יוסף שכטמן, למרגלות ההר. ניגש שכטמן לקוזלובסקי וביקש עזרה, והימים ימי מאורעות כדורים וצליפות. שם מאיר את האוכף על גב הסוס ויצא לבית דגון וכשהוא רוכב בעיר ערבית יוצאים הערבים מפתחי הבתים ומברכים אותו ברוב בריאות. חסרה רק מצלמת וידאו כדי להנציח את הופעתו. ללא חת היה האיש. הגיע לבית המוכתר, ישב לסעודה המחייבת ובינתיים כבר הובא סוסו של שכטמן מבית הגנב. אותו הסוס זכה להיסטוריה ארוכה משלו. שמו היה היטלר, צבעו לבן ונהרג לאחר מספר שנים מפגיעת משאית פורד שאיבדה את בלמיה בדרך יפו-ת"א.

ב-1936, עם פרוץ המאורעות, יצא קוזלובסקי לעבודתו והגיעו חברי ההגנה, בידיהם מכושים ואתים וכוונתם לחפור במקום.

כאותו רב-מג עבר קוזלובסקי לאידיש. מדוע אתם חופרים באדמתי? כדי לבנות חפירות. ומה אם תירו על הערבים והם ירו עליכם בחזרה? מוטב לכם אם תבואו בחפירותיכם מאתיים מטר דרומה היכן שנמצא היום גן העלייה השנייה, ושם אכן נבנו חפירות ההגנה.

ב-1948 חדר קוץ מורעל בטטנוס לשומר הגדול והוא נפטר. ומה אם סיפרתי לכם את כל הסיפור על האיש מגזע ענקים זה. כוונתי הייתה אחת, ללמדכם שהגבול היה פעם על הגבעה, וכמו שאמרו אנשי השומר, בדם ואש יהודה נפלה ובדם ואש יהודה תקום.

איך אמר המחבר (דוד) מתוך כבוד למתים, לא נפרסם את שמותיהם. כל הכתוב לעיל ידעתי עוד בשנת 1991. את הפרטים ליקטתי מהבן של מאיר, אפרים. אפרים היה סגן אלוף בצה"ל וכשהייתי אצלו היה כבר פנסיונר. בינתיים נפטרו כל המעורבים, מלבד מירי אלוני שהיא הנכדה של מאיר קוזלובסקי. למעשה, ההורים של מירי גרו מגרש אחד מערבה, בבית של שני חדרים. בית מוזנח וחצר מוזנחת, מול ביתו של שלום מעיני.

ובכן, מה שנכתב אז על ידי בשנת 1991 לפני 25 שנה היה טוב לזמנו. בינתיים אני הזדקנתי והם מתו. מה שנכון הוא שמאיר קוזלובסקי קנה אדמות בקלנדיה שמצפון לירושלים לאחר שעזב את ארגון השומר, וטען שקיבל כסף מדוד שלו בארצות-הברית ומכאן היה לו כסף. מאיר צץ פתאום בירושלים וביקש, וגם קנה, כמה דונמים טובים. לאחר שכיבס את כספו שם, הגיע לגבעתיים וקנה שם את החלקה. ולא הייתה שום באר ליד ביתו ובוודאי לא באר מים בראש גבעה. כדי לקבל מים הוא היה צריך לחפור 40 מטר בתוך הכורכר ואולי היה מגיע בסוף לאוסטרליה. הייתה מעין באר של כמה מטרים לנוי, שיועדה אולי בעתיד לסליק עתידי לכלי נשק, ואולי אם יהיה מזל וייפול לידו אוצר כלשהו יטמון אותו שם.

 

 

6. מאורעות 1936

ב-1936 החלה שורה של התקפות דמים של הערבים על הישוב היהודי. ארגנה ה"הגנה" גם בגבעתיים. נערכו תורנויות שמירה, נחפרו עמדות בגן העלייה השנייה ויצאו האנשים לשמירה לילית.

מהבית של אבא שלי עד בית קוזלובסקי היה פער של מאתיים מטר. לא היה בית בנוי בטווח זה. הנהגת המקום החליטה שבית מספר 27 בשכונת ביסוס יהפוך לבסיס יציאה.

אמא שלי עבדה כתופרת צמרת ותפרה בגדים לעשירי גבעת רמב"ם ומספר שנים אחר כך גם ליפה ירקוני.

אבא שלי לא היה חכם גדול. תכונותיו הבסיסיות אפשרו לו קליטת שפות ועבודת כפיים מקצועית אולם עקב תאונה 10 שנים לפני כן ניתן היה "לעבוד עליו". הוא הוזמן לוועד המועצה והוסבר לו שבתאום עם סולל בונה הוא מפסיק לעבוד שם. הוא לוקח כאילו חופשה ללא תשלום, סולל בונה תשלם לו את הכספים לקרן ביטוח פועלי בניין והוא הופך למפקד האזור. איזה מפקד ואיזה נעליים. היו צריכים לנצל את הבית כבסיס עורפי-קדמי. ההגנה שילמה לו גרושים, סולל בונה התחכם בכל זאת והוריד מספר בלוקים ושקי מלט בחצר, על מנת שיבנה עוד חדרים. מי יודע כמה זמן זה ימשך.

תפקידו היה לארח את היוצאים לשמירה, להאכיל ולהשקות. חלק מהשומרים היו יתומים והתגוררו בחדרים והיו באים לשמירה על בטן ריקה. לחם סיפקה המאפיה של צ'סקלה מארלוזורוב 8. ירקות סיפקה החצר, תה וסוכר ההגנה. בשר-עופות-דגים אין.

מה עשה אבי בבקרים מלבד טיפול בעצים ובגינת ירקות? סחב מלט, ניפה חול כורכר, ערבב ובנה בלוקים לבד ובנה עוד 2 חדרים לבית הקיים.

עכשיו צריך גם בית שימוש. בכל יום יש שמונה, עשרה שומרים שעולים להר לחפירות.

אם כל יום ישתינו ויחרבנו לך בחצר, בקרוב זה יהפוך לביוב אחד גדול.

אבי פנה להגנה שיתקינו לו בית-שימוש. באו אינסטלאטורים של ההגנה ובנו ביום אחד בית שימוש וחדר אמבטיה עם צינורות אולם שכחו להביא אסלה.

שואל אבא שלי את השרברב, מאיפה אני אביא אסלה. כולם דיברו אידיש. אומר לו הג'ינג'י אין בעיה. תפרק מבניין שבונים או מבית הכנסת. הלך אבי עם מריצה לבית הכנסת ברחוב ארלוזורוב, שהיה בתהליכי בנייה, ולקח את האסלה.

בינתיים היריות לא פסקו. ההגנה נאלצה להשתלט על המנזר שליד רחוב עוזיאל, אולם הערבים השתלטו על הבית הדו-קומתי של הטמפלרים בשטח 9 וירו שם בלילות על עיוור. אפילו יעקב אפל נפצע ביד שמאל מצליפה לילית מקרית.

הבלגן הזה נמשך 3 שנים עד שהתחילה מלחמת העולם השנייה ואז האנגלים נקטו יד ברזל נגד הערבים.

 

 

7. הגבעה 1930-1945

למעשה היו פה רק שלושה רחובות. ארלוזורוב, ביסוס המעיין וגולומב. אבל עד שנת 1945 הכל התמלא בתים פרטיים. אמנם כל אחד הכיר את השני אבל תנופת הבנייה הפרטית לא נפסקה ליום אחד. שכונת ארלוזורוב כבר התמלאה ברובה. עד 1945 נשארו מספר קטן של מגרשים ריקים. שכונת ביסוס בנו בתים פרטיים, בתחילה הוקם שם משק תרנגולות על 2 דונם של מיזריצקי, אחריו 2 רפתות במורד. ב-1940 נוספה להם רפת נוספת של משפחת יעקב ברחוב המעיין 29. וטוב שנגמרו הפרות. 2 נגריות הוקמו באותו רחוב מהיום למחר , אנשים התחילו לטפס למעלה. בתחילה בנה פיירשטין וילה לתפארת ואליו הצטרפו רק כמה שנים יותר מאוחר משפחת פריימן ושתי האחיות לבית כהנר. מצד שמאל בנה ברוינליך מהנדס גרמני נוצרי שעבד בחברת חשמל וגידל שפנים לאוכל.

נראה שהרחוב עומד להיגמר ובא שלום מעייני וקנה את המגרש הקיצוני, לפני הבית של קוזלובסקי, בסגנון הקרוב לחרקירי. הוא היה ממש על הגבעה. במיני עמק שמאחורי הבית הייתה ירידה תלולה והוא החליט לעשות טרסות, מדרגות שבהם ניתן לשתול עצים, והייתה לו תעסוקה עד המוות. אבל הצרה גם שהמקום קר בחורף וסחוף רוחות.

בסוף שנות ה-40 החלה בהלה חדשה ברחוב. הגיעו אנשים שקנו חלקי חלקה, הרי החלקה הבסיסית הייתה 650 מטר מרובע וניתן לפצלה לשתיים, וכך הלכו רבים, או מעטים, שהיו זקוקים לכסף הן כדי לבנות את ביתם שלא עמד או שפרנסתם הייתה בקושי ומכרו את החלקה, כלומר את חצי החלקה לכיוון הרחוב, כאשר השאירו לעצמם שביל גישה לכביש. עד כאן רחוב המעיין. רחוב ארלוזורוב ממילא היה מלא בבתים או בצריפים עד הסוף. מהבית הקיצוני, לכיוון הגבעה, היכן שמצאו אחר כך שרידים של תושבים קדמונים בו גר עובד קרקס מרמת גן. כן, ברמת גן היה קרקס קבוע, היכן שהיה אב-נעל בז'בוטינסקי.

הרחוב השלישי המוביל ברחובות היה רחוב גולומב, שעלה באותה עליה אבל לא כשני הרחובות. המשיך ונסע, עד רחוב מודיעין, בן גוריון של היום.

מי שחשב שלרחוב גולומב אין היסטוריה הוא טועה. בתחילה חלקו היה ריק, עד בית משותף משונה שעומד עד היום מול בית ספר אורט. אחרי בית משותף משונה זה היה המטווח של ההגנה באזור.

עוד מרווח נשימה והחל מפינת הכנסת של היום הזדחלו שוב בתים פרטיים בצד ימין עד רחוב מודיעין.

מרחוב גולומב ועד רחוב ביסוס מעיין כמאתיים וחמישים מטר ויותר היה שטח ריק לחלוטין. הוא חיכה לפיתוח שיבוא עם קום המדינה. רחוב גולומב עצמו, שהוא רחוב סוציאליסטי מעיקרו, נכנס לכותרות כאשר האצ"ל פשטו על משטרת רמת-גן ב-1946. פצועי האצ"ל הובאו במשאיות תחמושת לביתו של אדם בשם רייך והורדו באלונקות ספוגות דם.

פה ראית את העם היהודי בגדולתו. הסוציאליסטים של גבעתיים התארגנו תוך מספר דקות. אנשים רצו והתחננו לקבל פצוע שהיה מארגון מוקצה עד אתמול. נשים בכו וסחבו אלונקות לבתים. תוך רבע שעה נגמרה החלוקה.

למחרת היה יום שחור באזור גבעתיים. הרוגי אצ"ל הובאו לקבורה. בנחלת יצחק, באזור בית הקברות היה קיבוץ של השומר הצעיר והוא פונה כדי לפנות מקום למתים מתל-אביב, להרוגים שנרצחו על ידי הערבים ובעתיד לחלקה הצבאית שהחלה להתמלא ב-1947.

כאות סולידריות עם הנקברים הפעילו כל בתי החרושת באזור, מנחלת יצחק ועד עילית ועסיס על הכביש השחור ז'בוטינסקי את צופריהם כל חצי שעה עם כל אדם שהובא לקבורה, בהעדר רעשים של תחבורה ומקלטי רדיו, גברים לא יכלו לעבוד. עמדו כל היום ובכו. חלק מהאנשים התעלפו.

 

 

8. שנות ה-40 ולאחר קום המדינה

הלכתי למיטה על מנת להירדם, אחרי שסיפרתי על נפגעי הפשיטה על משטרת רמת-גן. קמתי ב-4:00 ובמקום להגיד קריאת שמע ולהניח תפילין, ממילא אינם מונחים בארון כי מכרתי אותם לפני 14 שנה, נסעתי לים באופניים. בדרך לים אתה חושב, בית החרושת למחשבות אינו מפסיק את עבודתו לרגע, במיוחד שאתה לבד. בתחילה חשבתי על המולטית שאהבתי בעבר ומהחמוקים שלה, בחזרה דרך רחוב אוסישקין בתל-אביב דיברתי לעצמי "תוציא מהראש". שם מחסן העובדות, רדום. מה קרה עוד ברחוב גולומב. אין רחוב שאין בו סיפור. סך הכול שלושה רחובות, לכל אחד מהם הייתה אגדה ונזכרתי בעוד שני סיפורים. אחד שעם פינוי קיבוץ השומר הצעיר לצורך הקמת בית קברות בתל אביב עבר הקיבוץ לשכון מאחורי רחוב גולומב לכיוון דרום ואחר כך נתבקש לעבור שוב, הוקם מחנה צבאי בשטח 9.

והסיפור השני שלא נכתב ולא נזכר על ידי מי שכתב על גבעתיים הינו אגדה.

עם קום המדינה הגיעו לארץ גם יהודים מטורקיה, דוברי לדינו. מאחר ולא היו להם קשרים, לא חבר כנסת ולא פעיל שכונות טורקי, פנו לדוברי לדינו אחרים עוד בהיותם בחיפה, במעברת שער העלייה, והוסבר להם על ידי דוברי הלדינו שהם למעשה בולגרים, שהם עוברים ליפו לבתים. פקידי הסוכנות שהיו במקום סירבו לבקשתם לעבור ליפו (לבתים נטושים של ערבים) ואיכשהו כולם הגיעו לגבעתיים. איפה זה כתוב? בשום מקום. פשוט דברי ימי המדינה התעלמו מהם. הם נכנסו לבתי הקיבוץ שננטש, כזכור זה קיבוץ של השומר הצעיר, מאחורי רחוב גולומב, שם היו בערך 20 מבנים של חדר פלוס. התאכסנו שם והתחילו לחבר מבית לבית, כאילו קסבה ערבית, כך שנוצרו 3 שורות של בתים בני קומה וכל אחד גר עם משפחה או ללא משפחה, ללא טאבו וללא פרצלציה. לא עברו שנתיים ובמקום היה גם בית כנסת מאולתר. החבר'ה האלה היו שקטים ונמרצים וכולם נקלטו בעבודות בארץ, וכאן האגדה לא נגמרה. הם הקימו קבוצת כדורגל. הטורקים האלה נקראו ווילים. היכן שהיה בעתיד בית ספר אורט סימנו מגרש מאולתר לכיוון רחוב שדה בוקר לעתיד, ושיחקו שם בשבתות מספר שנים.

 

נכתב על ידי דוד השובב , 10/2/2017 21:54  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  דוד השובב

בן: 74




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדוד השובב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דוד השובב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ