לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אמא מחפשת משמעות

מחשבות על החיים, אימהות וחיפוש עצמי...

Avatarכינוי:  roteme

בת: 32





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2017

מה שבאמת קורה מבפנים


כל פעם זה מדהים אותי מחדש הפער בין איך שאנשים נראים, מתנהגים ומה שהם
משדרים החוצה בין מה שקורה להם בפנים, מה שעובר להם בראש, הדברים שהם לא
רוצים לדבר עליהם ולשתף בהם...ואולי הם כן רוצים, אבל מפחדים שאף אחד לא
רוצה לשמוע (אולי רק הפסיכולוג שגם זה לא בטוח...:))


אני מתנהגת ככה, כולם מתנהגים ככה מי שיותר ומי שפחות. כי זה לא כיף
נכון? גם אם אתה בדיכאון או חרדה או פאניקה, לא בא לך שאחרים יראו, לא בא
לך להיות הבן אדם הלא כיפי, המבאס הזה שאחרים לא מבינים מה עובר עליו
(למרות שאני חושבת שכולם יכולים להבין כי כולם מגיעים לשם מתישהו).

למשל,
קשה מאוד להסביר לבן אדם שבחיים שלו לא חווה התקף חרדה מה זה התקף חרדה,
קשה לראות בן אדם בהתקף חרדה כשאין לך מושג איך לעזור לו. כחרדתית בעצמי
אני יכולה להגיד שהתקף חרדה זה אחד הדברים הכי נוראיים שיכולים לקרות לך,
בעיקר אם לא חווית דבר כזה אף פעם לפני ואין לך מושג מה קורה לך. לי היה
התקף חרדה אחד משמעותי שהביא אותי למיון, זה קרה לי פעם אחת ואני מקווה כל
כך שלא יקרה שוב, זה קרה בעקבות תרופה נוגדת חרדה חדשה שהתחלתי לקחת וכנראה
הגבירה את החרדה+הפחד מפני תופעות הלוואי שלה וזה מה שקרה...למרות שידעתי,
גם שהייתי שם במקום הנוראי הזה שאני לא באמת בסכנת חיים ובכל זאת, זה מה
שמרגישים באותו הרגע.


אז נכון שמאז לא חוויתי דבר כזה וכולי תקווה שזה אף פעם לא יקרה שוב...אבל אני מניחה שחרדה זה משהו שכנראה ילווה אותי כל החיים ובהחלט יש סיכוי טוב שאחזור לקחת את התרופה נוגדת החרדה אחרי הלידה, לא המשכתי לקחת אותה בהריון הזה ולא בקודם כי לא רציתי לקחת את הסיכון שיפגע בתינוק בדרך כל שהיא למרות שבמכון הטרטרולוגי אמרו שזה בסדר, הפסיכיאטר שלי אמר שלא...בקיצור זו החלטה מאוד אישית ויש נשים רבות שממשיכות לקחת תרופות כאלו בהריון, מתארת לעצמי שאם באמת לא הייתי יכולה לתפקד גם אני הייתי ממשיכה...רק שזה ממש קשה, להיות רוב הזמן בלופ של מחשבות על הדבר הנוראי הבא שיכול לקרות...ומה שקצת מצחיק זה שאני חווה כמעט אותם סימפטומים בדיוק שחוויתי בהריון הקודם, אפילו ברמה פחותה יותר ועדיין...אני מעצימה אותם למימדים לא באמת הגיוניים, אני מודעת לזה ואני לא יכולה להפסיק את זה.


יש לי עוד שלושה חודשים...אין לי מושג איך אני אעבור אותם...אני יודעת שהם יעברו בסוף, הזמן לא צריך עזרה מאף אחד כדי לטוס ובכל זאת זה מרגיש כמו נצח.

נכתב על ידי roteme , 24/3/2017 15:57   בקטגוריות הריון, תובנות, הרהורים, פסימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פחדים של הריונית (ופחדים בכללי)


מאז שאני קטנה אימא שלי זימזמה לי את המנטרה הזו "תסתכלי על הכל בפרופורציות", האמת שזה ממש נכון, הבעיה היא שאני לא ממש מצליחה ליישם. אני חושבת שאני בן אדם רגיש מדי, דברים שנראים לאנשים אחרים כמו בעיות קטנות שעוברים אותן ושוכחים, לי נראים כמו בעיות ענקיות. קשה לי להשתחרר מדברים, להמשיך הלאה...הבעיה בעיקר עם דברים שקורים לי פיזית. אני היפוכונדרית וחרדתית, נראה לי שהיום יותר חרדתית מהיפוכונדרית...או שהיפוכונדריה זו פשוט סימפטום של החרדה, בעצם אני בטוחה שזה ככה.

כשהייתי ילדה הייתה מפחדת ממש מכל דבר שקשור לבריאות שלי, הייתי קוראת על איזו מחלה הזויה בעיתון ובטוחה שזהו, כבר נדבקתי...למה זה ככה? אני אשתמש שוב בקלישאה של האשמת ההורים, כי נראה לי שזה בעיקר בגלל שלא היה לי מענה ותמיכה, לא הרגשתי בטוחה עם ההורים שלי, לא הרגשתי שבאמת יש מי ששומר עלי ומסוגל להקשיב ולהכיל את הפחדים שלי, תמיד הייתה את הדרישה הזו ממני "להתחזק כבר", להתגבר בעצמי.


גם היום אני מרגישה ככה ואני מרגישה דיי לבד בתוך זה. כבר הייתי בטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים וכן...זה עוזר, אבל שום דבר לא ישנה אותי ואני ממש רוצה להשתנות, להיות חיובית וקלילה יותר, לדלג בקלות מעל בעיות ותחלואים קלים ולהיות חזקה יותר ומוכנה להתמודדות מול בעיות "אמיתיות". מרגישה שאני מבלה הרבה זמן מהחיים שלי בציפייה לדברים הרעים שיקרו ואני ש-ו-נ-א-ת את זה.

גם עכשיו (ואולי בעיקר עכשיו) כשאני באמצע הריון (שבסכ עובר דיי סבבה) אני רק חושבת על הדברים הרעים שיכולים להיות, אני מרגישה שאני בתוך מן פסק זמן, רק מחכה שהתקופה הזו תעבור ואני אלד כבר והגוף שלי שוב יהיה ברשותי וירד ממני הלחץ של כל הדברים הרעים שיכולים לקרות לאישה בהריון. באמת, אני מרגישה שאני רק יושבת ומחכה שההריון הזה כבר יעבור, זה בטח יישמע מטורף לגמרי, אבל אני יותר חוששת לעצמי מאשר לעובר...איפשהו אני יודעת שהוא יהיה בסדר, הוא יסתדר...אבל מה יהיה איתי? כמובן שאם קורה לי משהו הוא בעצם קורה גם לו, אבל מצד שני גם לא...העובר יכול להיות בסדר גמור, משתכשך לו בג'קוזי מי השפיר החמים שלו בזמן שאני יכולה להרגיש על הפנים.

אני יודעת שזו צורת חשיבה בעייתית...לפעמים הייתי רוצה להיות כמו ההריוניות האלו שלא איכפת להן מה קורה לגוף שלהן כל עוד הכל בסדר עם העובר, כמו אלו שרצות למיון אם הן לא מרגישות תנועות חצי שעה או שהחליקו על התחת ברחוב...זה לא שאני עושה מזה צחוק, לפעמים באמת חשוב לבדוק, אני פשוט יודעת שהכל יהיה בסדר איתו...אבל מה איתי?    


 


עוד 118 ימים..עד מתי 11/7/17?.....חיבוק של הסוררת

נכתב על ידי roteme , 15/3/2017 09:53   בקטגוריות הריון, הרהורים, תובנות, שחרור קיטור  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

298
הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , הורים צעירים , נשיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לroteme אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על roteme ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ