לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אוף גוזל


הגיגים וחוויות מחיי היומיום שלי כאמא לילד מקסים ומיוחד


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2017

על הגובה


 

בחופשת פורים נסענו הגוזל ואני על מיטב מחלצותינו (טרנינג וג'ינס פושטי בהתאמה), מיטב חברינו (משפחה אחת) וקצת צידה לדרך (בקבוק מים), לאחת המשחקיות האתגריות בלב השרון.

 

כשהגענו, נרשמו הגוזל וחברו, תוך גילויי התלהבות ניכרים, ברשימת ההמתנה לעלות על נדנדה אווירית שמעלה אותם לקומה העליונה להמשך המסלול, ששם התרחש ככל הנראה רוב האקשן במקום. אחר כך ירדו לקומה התחתונה והמתינו בהתרגשות ששמם ייקרא.

 

ברגע ששמם נשמע בחלל המשחקייה, חברו של הגוזל חישב כנראה את מערכת הסיכויים לעומת הסיכונים והחליט לערוק ברגע האחרון בעוד שהגוזל עצמו נרתם באומץ לב ובנונשלנטיות לרתמת הבטיחות, עולה לנדנדה האווירית שמסיעה אותו לתחנה הבאה במסלול, ואכן מגיע אליה בבטחה.

 

אבל – ברגע האמת, כשהיה צריך להמשיך במסלול, הוא נעמד לו על קוביית העץ שהמתינה שם במרום כתחנת ביניים – כמו אחד הקדושים המעונים שחיו את חייהם על עמוד – ונעצר. לא להמשיך ולא לחזור. לא לבלוע ולא להקיא. אלא שבניגוד לאותם מרטירים צנועי לכת ומסתפקים במועט, הילד שלי החליט לפצוח בסדרת צווחות, צרחות ובכי ובדרישה שמישהו יבוא לחלץ אותו. ומיד. מיותר לציין שלא אני ולא המדריכים הצלחנו לשכנע אותו לחדול מבכיו ולנסות להתקדם. אני המתנתי לו למטה, רק בחצי דאגה (אני מודה), כי ידעתי שהוא בטוח לחלוטין. פשוט היה לי לא כל כך נעים משלל האמהות שהסתכלו עליו ברחמים ועליי בחמלה נוגעת ללב וחשבו שאני וודאי עומדת להתעלף כל שנייה, אז התאמנתי בהבעות פנים של דאגה ומצוקה. אני בטוחה שהן יועילו לי מתישהו בעתיד.

 

לבסוף, הגיעו אליו 2 אנשי צוות – אחד מכל צד – וחילצו אותו. כשקיבלתי אותו שוב על קרקע מוצקה הוא היה רטוב מזיעה ורגליו רעדו, אבל אלה נגוזו אחרי כמה חיבוקים, מילות שבח על האומץ שלו ובמיוחד אחרי נקניקה בלחמניה, פיצה, ברד ועוד ממתק. הכי בריא בעולם.

 

למי שקרא את אחד הפוסטים הקודמים – "חוג התעמלות" - אני חייבת לציין שהתקדמנו כברת דרך שכן אז היה מדובר במצג צרחות בגובה של 30 ס"מ וכעת עלינו ל- 3 מטר גובה. כבר שיפור. נקווה שבפעם הבאה יטפס עוד קצת ובסופו של דבר יגיע הכי גבוה שהוא יכול ויבין שהשמיים הם הגבול – לשם אמא שלו מנסה לכוון אותו. רק שלא ייפול...

נכתב על ידי , 19/3/2017 15:29  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פורים


בערך שבועיים לפני פורים, התכנסה הסנהדרין הנכבדה בראשותו של הגוזל שאמר שהוא רוצה להתחפש לגרוט מהסדרה "שומרי הגלקסיה". למי שלא יודע, מדובר בדמות של מעין עץ-אדם בעל כוח עצום. מכיוון, אני מודה שלשמחתי, שלא ניתן למצוא את התחפושת הזו ברשתות הצעצועים למיניהן, פתחנו – אבא של הגוזל ואני – בתוכנית מהונדסת ומסודרת לעילא ולעילא, עם כרטיסיות, דפי אקסל ושלבים מדויקים, לעיצוב והכנת התחפושת, החל מרכישת טפטים בטקסטורות עץ שונות וכלה בקישוש נחוש ועיקש של ענפים ועלים בכל גינות העיר לשם תוספת אותנטית.

 

טרחנו ועמלנו על הכנת התחפושת כשהשתתפותו של הגוזל התבטאה בעיקר בצפייה בטלוויזיה אבל גם בעידוד מרגש שנע בין "איכס" ל- "זה דווקא מגניב". את ההשתתפות הפעילה שלו ייעדתי להכנת המסכה, אבל שומו שמיים – חצי דקה לפני רגע האמת, הוא הודיע קבל עם ועדה שהתחפושת "מדוחכת" ושהוא לא מוכן ללבוש אותה.

 

לאחר התלבטות קצרה האם להכריח אותו ללבוש את התחפושת עליה עמלנו כה רבות ולהיראות כמו לוח פורמייקה או לחילופין פרסומת מהלכת למטבחים (נודה על האמת – לאבא של הגוזל ולי במשותף יש 4 ידיים שמאליות במלאכת יד והתחפושת לא נראתה מי יודע מה טוב), החלטתי שפעם בשנה, מגיע לו להתחפש למה שהוא רוצה.

 

מה שהוא רצה, כאופציה שנייה, היה להתחפש לאצבע משולשת, סתם אצבע, יד או דדפול.  המכנה המשותף התמטי העמוק ביניהם, כפי שמיד ניתן לראות, הוא שבכולם יש אצבעות, או ליתר דיוק – אין כל מכנה משותף.

 

וכך, אחר כבוד, נסענו הגוזל ואני לאחת מחנויות הצעצועים לתור אחר תחפושת – אנחנו וכל עם ישראל. קולבי התחפושות היו עמוסים לעייפה – גם בתחפושות וגם בהורים, ילדים ומוכרים שניסו למצוא את מבוקשם בצפיפות הנוראה מבלי לקפח את חייהם ולשוב הביתה בשלום.

 

מיד עם הסקירה הראשונה של ההיצע – כל האצבעות ואיברי הגוף האחרים נשכחו מלב הגוזל וההתלבטות שלו, הקשה יש להודות, הייתה בין זומבי רצחני מאיי האופל, שלד מזוויע מהקבר או איזה נוקם אכזרי ממקום מזעזע אחר. וזה אחרי היסטוריית תחפושות קודמת של דארת ויידר, החוקר של דארת ויידר ורוח רפאים. לא של דארת ויידר. פה דווקא כן אפשר למצוא מכנה משותף – כל קאסט הדמויות המרושעות שניתן להעלות על הדעת.

 

ואני שואלת – למה הגוזל שלי, הילד הטוב שלי, לא יכול, פעם אחת ולשם שינוי, להתחפש לג'די טוב לב, אביר אמיץ או אתם יודעים מה – אפילו שוטר תנועה. אני פתוחה ומוכנה לגמרי למעבר שלו לצד הנכון של החוק. ושל התחפושות.

נכתב על ידי , 12/3/2017 18:44  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ג'ודו


 

קורה שלפעמים לילד שלכם יש הברקה אבל כזו שגורמת לכם שמחה ועצב גם יחד? אז היום, הגיע הילד מבית הספר ובישר לי שהוא מרגיש בודד ורוצה להכיר יותר חברים בעיר מגורינו. הוא צודק: זו אכן בעיה מכיוון שהילדים בכיתה שלו מגיעים מצפון ומדרום וקשה לרקום חברויות מחוץ לשעות הלימודים.

 

מצד אחד, שמחתי כי הוא הצליח לבטא את עצמו ולדייק את התחושות שלו וגם לבקש עזרה באותה נשימה. הידד האח! מצד שני, כמובן, נצבט לי הלב ובאותו הרגע, כמו כל אמא דואגת והיסטרית קלות, שלפתי נייר ועט והצעתי שנחשוב על פתרונות. אחרי שפסלנו כמה רעיונות, מסיבות שידועות אך ורק לגוזל, ננעלנו על האפשרות למצוא חברים חדשים בחוג חדש ומפה לפה נפל הפור על חוג ג'ודו.

 

יש לציין שבפעם האחרונה שהלכנו לשיעור ג'ודו לדוגמה, הגדיל הגוזל לעשות ובשנייה שראה את החדר עם המזרונים הכחולים, ברח כל עוד נפשו בו, כך שלא היו לי ציפיות גדולות מידי מהשיעור הזה.

 

אפרופו ציפיות – בניגוד לציפייה שלי לראות ילדים שקטים וממושמעים שקופצים לכל פקודה של מדריך כביר מימדים וחמור סבר אך טוב לב, רחום וכריזמטי, התגלה שיעור הג'ודו המקומי שלנו כבוקה ומבולקה ואילו המדריך התגלה כג'ודוקא חינני, שחור-חגורה ובמשקל קל שמנהל מדיניות "אח שלו" עם הילדים.

 

החדר קטן המימדים המה ילדים בגדלים, משקלים וצבעי חגורות וחליפות שונים. המדריך התנייד כאחוז תזזית בינם לבין 3 בני תשחורת (נער ושתי נערות) שהתאמנו ללא כל הסבר ברור בשלב זה על מזרון צדדי לבין המזכירה שנכנסה לפחות 3 פעמים במהלך השיעור ובידיה ניירת. לרגע התבלבלתי וחשבתי שנקלענו, שלא בטובתנו, לבית חולים מכיוון שכפי הנראה זה היה עניין של חיים ומוות שלא סבל דיחוי עד סוף השיעור. החליפות הלבנות שהתרוצצו שם אף הן לא תרמו להפחתת הרושם הזה. גם בן התשחורת שאמור היה להיצמד לגוזל במשך השיעור ולמלא אחר כל מאווייו ומשאלותיו, העדיף – כנראה בצדק – להיצמד ל-2 הנערות שהיו עסוקות בתרגילים למתקדמים. רק בסוף השיעור התגלה שהם שם כתגבורת ותפקידם לשמור על הילדים בעת הקרבות – נקודת זכות גדולה שהייתה אגב ממש במקום כי כבר התחלתי לפתח מיגרנה קלה מעודף הברדק.

 

יחד עם זאת ולמרות כל הרעש, הבלגאן והסחות הדעת (מישהו אמר 'קשיי ריכוז'?), הפעם הגוזל נשאר עד סוף השיעור (כבר התקדמות) וצפה בנעשה ברוב עניין ובתשומת לב. לילד ששאל אותו אם הוא רוצה להתאמן ביחד, הסביר שהוא כרגע בעמדת משקיף. זה בסדר, גם באו"ם יש משקיפים, אז למה לא בחוג ג'ודו?! בסוף השיעור, הוא דיווח לי שאסף את כל המידע שהיה דרוש לו, שזה בדיוק מה שחלם עליו (במיוחד ההפלות) ושהוא מעוניין להגיע לשיעור נוסף. כל הדרך הביתה, יש לציין, לֻוותה בניסיונות חוזרים ונשנים שלו להפיל אותי.

 

אז אנחנו נגיע לשיעור נוסף, למרות שהפעם כנראה אהיה אני זו שאברח כל עוד נפשי בי למראה המזרונים הכחולים.
נכתב על ידי , 5/3/2017 14:13  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , עד גיל 14
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאני איריס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אני איריס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ