לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אוף גוזל


הגיגים וחוויות מחיי היומיום שלי כאמא לילד מקסים ומיוחד


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2017

נוצות


 

לפני כמה ימים שלחתי את הגוזל לקנות בקבוק משקה קל וכשחזר, הוא סיפר שכמה ילדים קיללו אותו. הוא נכנס הביתה עצוב. ליבי יצא אליו. הוא שאל למה הם קיללו אותו. לא ידעתי מה לומר לו. ליבי יצא אליו שוב. רק שאלתי מה הוא עשה. הוא אמר שלא עשה דבר, רק עלה הביתה. שיבחתי אותו.

 

לילדים יש הרי את הרדאר הזה. הם רואים וקולטים את כל מי ששונה מהם, ולו במעט. הגוזל שלי הוא ילד יפה תואר והשונות שלו לא ניכרת במראהו. אז מה. לילדים יש את היכולת הזו, חיישנים בלתי נראים לאתר את השונות הזו ולעוט עליה כעיטים. גם למבוגרים כמובן.

 

אני לא בטוחה שהוא הבין למה שיבחתי אותו למרות שהסברתי לו. מבחינתי הוא עשה לגמרי את הדבר הנכון. לא איכפת לי שאולי הוא עשה חישוב סיכונים, שראה שהוא אחד והם רבים ולכן החליט להתעלם. אם היה מקלל אותם בחזרה הדבר היה עלול להיגרר במהירות למכות ולאלימות. וזה משהו שאני מנסה ללמד אותו להימנע ממנו ככל האפשר. יש לנו כל כך הרבה מזה ממילא במחוזותינו. קוראים על זה כל יום בעיתון ובאינטרנט ושומעים בחדשות.

 

זה לא שהוא טלית שכולה תכלת ואף פעם לא מקלל או מרביץ בבית הספר. אבל הפעם הוא עשה את הדבר הנכון. למרות שאני כותבת הרבה פעמים על התגובות המוגזמות והלא מותאמות שלו, אני גאה לומר שהפעם התגובה שלו הייתה בדיוק כמו שצריך. העיטים האלה ימשיכו ככל הנראה להיות עיטים ולהתנפל על כל טרף שייקרה בדרכם. ואילו הגוזל שלי שנוצותיו גדלות קצת יותר לאט מאלה של גוזלים אחרים – פתאום קצת יותר ברור לי שבסופו של דבר הן יגדלו לתפארת. וכשאני חושבת על זה, בכלל לא בא לי שהוא יהיה עיט. ממש לא אכפת לי שיהיה סיקסק, חסידה או אתם יודעים מה, נחליאלי.
נכתב על ידי , 23/4/2017 12:19  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של איריס לביא ב-23/4/2017 14:24
 



הצימר 2


 

ביום השני של החופשה בצימר הרגשתי שהמשועמם שלי זקוק לקצת זמן איכות עם אמא שלו. נטלנו את כלבתנו האהובה, נסענו לפארק באשדוד ומשם התרחקנו מעט לכיוון שפת הים, מה שהתברר כטעות מרה.

 

הילד, כמו כמעט כל ילד שרואה ים, הפשיל את מכנסיו מעל הברכיים ונכנס לטבול רגליים, אבל משהו השתבש שם ותוך 3 שניות בדיוק, הוא החל לצרוח ששורף לו ויצא החוצה בריצה. או, כל החוף שמע טוב מאוד ששורף לו.

 

ואני, כמו כל אמא שהילד שלה במצוקה, הפכתי למקגייוור ומחצי בקבוק מים, חבילת טישו, חולצה וכמה סוכריות מנטה מאחד הפוסטים הקודמים על ניסוי מדעי שנותרו לי בתיק, הקמתי מיד מרפאת שדה סופר משוכללת, או מוטב לומר מרפאת חוף, והענקתי לו טיפול עזרה ראשונה. כל זאת תוך שאני מחייכת בחינניות והכרת תודה מעושה לכל מאן דהו שעובר ומציע את אהדתו/טיפו.

 

טוב שלא עלה על דעתי באותו רגע שהצריבה יכלה להיגרם גם ממדוזה – בכל זאת אפריל – כי באמת שאין לי מושג אם הייתי יכולה להעניק לו על החוף את הטיפול שהוענק למוניקה מ- "חברים" כשהיא נצרבה על ידי מדוזה. גם למאמא מקגייוור, עם כל הכבוד, יש קווים אדומים.


בדרכנו חזרה לפארק חווינו גם השתטחויות וזחילות בלתי נלאות על החול, הכרזות מלוות בפאתוס ואפקטים קוליים נמרצים שהוא פשוט לא יכול להמשיך, וכמובן המשפט האהוב מכל: למה דווקא לי זה קורה? אחר כך שיפרנו עמדות, החלפנו את הטישו בחולצה שלו להקלת השפשוף וההליכה וכך התנהלנו – כשהוא נשען עלי מצד אחד, הכלבה מושכת בחדווה מהצד השני (אני בכלל לא זוכרת שלמקגייוור היה כלב) ואני מזיעה לי בנחת בתווך וחושבת לעצמי שבקצב הזה לרכב – הממוקם בקצה השני של הפארק – לא נגיע, לפחות לא בקרוב, וייתכן שנצטרך לשכור צימר נוסף, ממש כאן על החוף.

 

5 דקות לאחר מכן – כשהייאוש ממש לא נעשה יותר נוח – החל הגוזל לנתר ולקפץ באושר תוך שהוא מכריז שזהו, הכול עבר, הוא מעולם לא הרגיש טוב יותר, ויאללה קדימה, למה אני כל כך מתעכבת, ובכלל, הכול היה לגמרי שווה כי הצריבה גרמה לו להבין שהחיים שלו נהדרים ונפלאים.

 

אז חיים נהדרים ונפלאים לכולם ושגרה ברוכה עד החג הבא!
נכתב על ידי , 18/4/2017 12:39  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הצימר 1


 

לרגל החג החלטנו שגם אנחנו נצא למסע ויצאנו – הגוזל ואנוכי ועוד משפחת חברים – לצימר באחד מהמושבים בדרום הקרוב. אבא של הגוזל נאלץ ללכת לעבודה. הילדים, יש לציין, סייעו באריזה, בפריקה ובסידור, אחר כך פנו להתרוצצות בין הבריכה, הג'קוזי והקמת להקת מוסיקה מקצועית בהנחייתו של בנו של בעל הצימר. בערך באחת בצהריים הכריזו שמשעמם להם.

 

אני יכול שניצל? אני יכול אורז? אני יכול שניצל על האורז? אורז על השניצל? יש בזה בשר? איכס. אין בזה בשר? איכס. תראו איך אני מנגנת בתוף. אנחנו עושים הופעה. לא, אחר כך. תיכנסי איתי לבריכה. את יכולה לקשור לי את הבגד ים? תנפחי לי את האבוב. תני לי את המצוף. איפה השמפו? אני יכול חטיף? את לא רוצה להיות איתי? את יכולה לעשות לי נעים בגב? מסג' בכפות הרגליים? אפשר ארטיק? אני ישן במיטה הזוגית! אני עושה מה שבא לי! נו תראו, אני עושה מה שבא לי! אפשר להפעיל את הבועות בג'קוזי? את הזרמים? להעלות את החום? להוריד? טוב, אני יוצא. אפשר לקחת את הכלבה לטיול? ועכשיו? אפשר לתת לה במבה? ועכשיו? את יודעת אילו סוגי פילים יש? אני הולך לבקתה השנייה ולא חוזר יומיים. וגם לא אוכל כלום. אפשר קולה? אבל גמרתי את כל האוכל. אני רוצה הביתה. כ ו ל ם ש ק ט ב ב ק ש ה!!!

לא, את שקט!

 

תוך כדי המהומה זמזמתי לעצמי את ה- "אחד מי יודע" של החופשה הזו:

 

1 – תובנה שאת החופשה הבאה צריך לתכנן עם התאמות יצירתיות אחרות

2 – אמהות מותשות לחלוטין

3 – סיבובי הופעות שנקבעו ללהקה שלהם

4 – מיתרי גרון (של 2 אמהות) במצוקה שמתוך היסטריה נסוגו עד לבית החזה

5  – דקות של רגיעה ושקט אמיתיים

 

אני יכולה להמשיך הלאה עד 13 אבל חייבת ללכת לנוח קצת. וגם לתכנן את החופשה הבאה ליקרים שלנו...

 

נ.ב.

בדקו ביום שלישי הקרוב לחלק השני של "הצימר".

נכתב על ידי , 16/4/2017 15:08  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי: 

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , עד גיל 14
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאני איריס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אני איריס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ