לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2017

טארק


 

 

פתח דבר


על הפוסט הזה אני עובד לסירוגין כבר מאפריל, רציתי להמשיך לערוך אותו ולהוסיף לו אבל לפתע ישרא', כך מסתבר, קבע לי מועד הגשה. חסרים דברים בפוסט, במיוחד הסיום וקצת בעריכה. אבל אין מה לעשות, אם הוא לא יפורסם כעת, הוא לא יפורסם לעולם.

 

 

המגדל

 

זה היה באחת שמירותיי האחרונות בכלא ארבע כאשר פגשתי את טארק. הוא היה בדואי, והוא אחד האנשים המעטים שהצליחו להשפיע על מחשבתי בחיי, דיברנו במשך ארבע שעות, ומעולם לא פגשתי אותו שנית.

 

תורנות השמירה של כלא ארבע באותם הימים התנהלה באופן מגוחך למדי. היו שם שלוש עמדות שמירה, אותן אייש חייל מפקדה כל שש שעות. העמדה הייתה על מגדל פלדה עצום אשר התנשא לפחות כעשרה מטרים מעלה, ממנו ניתן היה לראות את הבתים של השכונה המזרחית של ראשון לציון מערב. מול המגדל, כעשרים מטרים ממנו ,הייתה שכונה של בתי קרקע. בלילות, ניתן היה לראות את המשפחות בבתים, צופים בטלוויזיה, רבים אחד עם השניה, פותחים וסוגרים את המקרר, מכבים ומדליקים אורות, הם ידעו שמן החלון צופה בהם חייל משועמם, וזה לא הפריע להם. חייהם התנהלו כרגיל תחת עיניהם של מציצנים בנאליים ומשועממים, מציצנים אשר צפו בהם מן המרחק ומן הגובה, מציצנים אשר מציצנותם נכפתה עליהם על ידי קורבנותיהם. עד היום אני שונא את 'האח הגדול'.

 

המגדל היה סגור בתוך מתחם עפר מלא פסולת פחיות ובדלי סיגריות, יחד עם עוד שני מגדלים אותם איישו חיילים אחרים שמעולם לא פגשתי ולתורנות שלהם מעולם לא הייתי מודע, המתחם זה של עפר היה סגור תחת שער ברזל עם סורג ובריח, וכל שומר חומש ברובה אשר כנראה מעולם לא נוקה בנשקייה, ומחסנית אחת. אם אי-פעם מישהו ישתמש ברובה הוא ככל הנראה יתפוצץ לו בפנים ויהרוג אותו לפני שהוא יוכל לפגוע באויב.

 

במגדל גם היה כיסא פלסטיק לבן, מהסוג שמוצאים תמיד בגינות האחוריות או המרפסות של בתים, וכמובן, גם היה שם מזרון לשם שינה. שינה ,כמובן, הייתה אסורה במגדל, זו "שבירת שמירה", עברה חמורה למדי שדינה המקובל הוא ריתוק ולעיתים אפילו מחבוש. אבל המזרון היה שם, לשם שימוש תכוף, וכולם ידעו שהוא שם, כולם ציפו מהחיילים לשבור את השמירה. ככלות הכל, מגדל השמירה הזה, יחד עם כל מערך השמירה שהיה בחזית הזו של מחנה צריפין נועד להגן על הבסיס, ככל הנראה, מפני תושבי ראשון לציון מערב, אותם האזרחים אשר על הגנתם נשבעו כל אותם החיילים אמונים.

 

יחד עם החיילים אשר שמרו במגדלים, שיטטו בפטרול שני חבושים, גם במשמרות של כל שש שעות. הם לא היו שם כדי לעזור לחיילים, הם סתם היו שם כדי להראות שיש מערך הגנה שלא היה מסוגל אפילו להדוף מתקפה של חתולים רעבים.

 

אותו הלילה במשרד ארזתי את התיק, היתה לי שם חפיסה עם שתי הסיגריות האחרונות שנותרו לי, דיסקמן, אריזת דיסקים, משאף ונטולין וספר, "נדודי שינה" של סטיבן קינג. עד היום הוא אחד הסופרים האהובים עלי. הדלקתי סיגריה ויצאתי לדרכי.

 

עייף לחלוטין, התפקדתי באותו שער הברזל, שם חיכה לי קצין חסר סבלנות ומנומנם. הוא הפקיד בידי את הנשק שבדיוק ניתן לו מהשומר הקודם וחזר מולי על הנהלים. יחד עמי היו עוד שני אסירים "חבושים" אחד אתיופי והשני נראה מזרחי, אבל התברר מיד שהוא היה ערבי, זה היה טארק.

 

עליתי למגדל השמירה, הסתכלתי על הבית שהיה ממול והדלקתי סיגריה. המשפחה צפתה שם בטלוויזיה בנחת, עם ביקורים אקראיים במטבח לשם פתיחת וסגירת המקרר. הנחתי את הנשק בצד, נשכבתי על המזרון, ניסיתי להירדם, והצלחתי.

 

בסביבות ארבע לפנות בוקר, ארבע שעות לפני תום השמירה שמעתי את הברזלים של המגדל מרשרשים, המגדל כולו רעד. הרמתי את ראשי מהמזרון והסתכלתי לכיוון הרעשים, הם הגיעו מן הסולם הארוך אשר השתרך מן הפתח שלו מטה. שני החיילים החליטו לטפס את הסולם ולהצטרף אלי.

 

"אה, מה קורה?" אמרתי להם, בקול מנומנם.

 

"מה נשמע איתך?" הם שאלו.

 

היה להם משעמם, והלילה היה חמים אך לא חם, הם רצו קצת חברה. ישבתי ישיבה מזרחית על המזרן, והם התיישבו יחד עמי.

 

"יש לך סיגריה?" הם שאלו אותי.

 

"לא, בדיוק נגמרו לי הסיגריות".

 

הם קיוו שיש עלי "סיגריות אזרחיות". רגע, את זה צריך להסביר. אתם מבינים, לפי חוקי הצבא (פקודות מפק"ל) אסור לאסירים בכלא הצבאי להביא סיגריות לתוך הכלא, מצב כזה עלול לגרום לסחר בסיגריות, כלומר שוק סיגריות בכלא, כלכלה בעייתית למדי שבקלות מסוגלת לייצר מצבים של אלימות סחיטה ושוד. הצבא הוא כמובן ארגון פרקטי ורציונלי ונעדר מורליזם כאשר זה נדרש, והפתרון שהוא מצא לכך הוא אספקת מנת סיגריות שבועית לכל חייל, חבילה, אם אינני טועה. אבל, ישנו רק סוג אחד שחולק – נובלס.

 

הייתי מעשן בעברי, כפי שכבר הבנתם, ומכל הסיגריות המחורבנות שיש בעולם הזה נובלס היא ללא ספק אחת הגרועות ביותר. העשן שלה צורב את הושת והטעם שלה הוא כשל זרדים שרופים וצואת פרות. אך יש בה ניקוטין, וזה מה שכולנו היינו צריכים. "סיגריה אזרחית" היא בעצם כל סיגריה שאיננה נובלס. פגשתי לא מעט אנשים, מחוץ לצבא, שעישנו נובלס מבחירתם החופשית, ושילמו על כך ממיטב כספם. אילו רק הם היו יודעים מה היו אסירי כלא ארבע נותנים עבור חבילה של מארלברו או אפילו פאל-מאל, וכיצד בחירתם לועגת לרש.

 

"לא נורא," אמר הבחור השחום, "יש לי עוד חצי חבילה" והוא שלף את המעטפת הירקרקה מכיסו, חילק לכל אחד מאתנו סיגריה ואני העברתי את המצית.

 

"מזג אוויר טוב היום, לא חם מדי." אמרתי.

 

"כן, כבר מתחיל להיגמר הקיץ." ענה השחום.

 

"לכמה זמן שמו אתכם פה?" שאלתי.

 

"עשרים ושמונה." ענה האתיופי.

 

"גם אני." ענה השחום.

 

"איך קוראים לך?"

 

"פרוסקריפטור, ולכם?"

 

"אני אבבה, וזה טארק."

 

"קשה לראות את הבתים האלה מפה, זה רק עושה אותך יותר לחוץ בית." אמר אבבה.

 

"בגלל זה עליתם?" שאלתי.

 

"גם, וגם כי משעמם, כמה אפשר לפטרל שם, זה משגע ת'שכל."

 

אבבה נשפט לעשרים ואחת ימי מחבוש על "התנהגות בלתי הולמת", או משהו כזה. מה שקרה הוא כך – יום שישי אחד, הוא וחבריו מהאפסניה החליטו לחגוג מסיבת שחרור לאחד מחבריהם, הם אירגנו בקבוקי וודקה ופחיות רדבול, אפילו נרגילה הם הצליחו לארגן. הם פתחו שולחן עם צלחות חד-פעמיות ומילאו אותן בבמבה, ביסלי גריל, וופלים בטעם שוקולד, וכל שאר הטובין שיש לשק"ם להציע. הם שתו כולם לשוכרה והשמיעו מוזיקה, הם חגגו. אבל בבוקר למחרת הגיע המפקד וראה את הבקבוקים הריקים, ואת המצב של כל חיילי האפסניה, והבלגן. שניים מהם נשפטו, אבל אבבה קיבל את המאסר החמור מכולם, כי אחרי הכל, כבר היה לו עבר מפוקפק והמפקד לא סבל אותו. מפקדו היה גם אתיופי, אך כמו במקרים רבים, הוא ידע שעליו למצות עם אבבה את הדין. אסור שזה יראה כאילו הוא מכנס לו פנים משורת הדין רק משום שהוא אתיופי, זה יראה כמו יחסי איפה ואיפה, וגם ככה הוא רוצה להראות שאין הבדל ביניהם לבין השאר. לפעמים שוויון מגיע במחיר כבד של אי-שוויון.

 

"איך בא לי על איזה וודקה עכשיו, במיוחד עם נרגילה. אני מת לעוף מכאן ולשבת עם החבר'ה על בקבוק וודקה עם כמה אקסלים ונרגילה, איזה כיף..."

 

"אני מת על נרגילה" אמרתי, "בדיוק קניתי אחת חדשה, כאילו, זה שאיתי במשרד קנה לי, הוא ירושלמי, הוא קנה לי שישה סורית טובה, הגבוהות האלה."

 

"וואי, אלה מעולות, אבל יקרות." הוא ענה.

 

"לא כל-כך, תשעים שקל ככה, אבל צריך להחליף את הצינור, הסליל שם מחליד מהר."

"השישות המצריות יותר טובות," אמר טארק. "הן יותר כבדות וחזקות, אבל גם איתן צריך להחליף את הצינור, אבל צינור תמיד צריך להחליף כל כמה זמן".

 

באותם הימים לא הייתה חנות נרגילות בכל פינה בישראל. כדי להשיג נרגילה טובה וטבק היה צריך לנסוע ליפו או רמלה או ירושלים לחנויות של הערבים, לפעמים בחנויות הטבק ניתן היה למצוא טבק לנרגילות וגחלים, אבל מעט הנרגילות שניתן היה למצוא היו ממש יקרות. דברים השתנו מאז.

 

"זה מה שאני הכי אוהב בעולם," אמר טארק, "לשבת בחדר, ולראות סרטים בטלוויזיה, לעשן נרגילה, אני הכי אוהב טבק תפוחים, גם התותים נחמד, אבל תפוחים הכי טעים. ואז כוס קפה, וכוס קולה, וכוס פאנטה, וכוס תה. ולהדליק עוד נרגילה. ועוד סרט בטלוויזיה. אני מת על סרטים."

 

"אפשר שיחה בפלאפון שלך?" שאל אבבה.

 

"סבבה, אבל קצרה, אין לי הרבה סוללה."

 

הייתה לי כל-כך מעט סוללה שכיביתי את הטלפון כדי לשמר אותה. אלו היו שנות האלפיים המוקדמות, זה לא היה מובן מאילו שלכל אחד ישנו טלפון סלולארי באותם הימים, הסוללות היו חלשות והשיחות היו יקרות. זה היה פלאפון נוקיה פשוט, מאלה שכבר רואים היום רק בידיים של חרדים, שמסוגלים רק לשלוח אס-אמ-אסים ולשוחח בהם, והאינטרנט היה שממה, ישראבלוג בקושי היה קיים אז, רק כמה בלוגים של כמה תימהוניים, כמו היום – רק בלי תקווה. לימים כשאחזור לשוטט באינטרנט אחרי שאוציא 24 (שחרור זמני מסיבות רפואיות) אגלה שהוא נשאר כפי שהשארתי אותו, שממה של פורומים ושיחות צ'אט על אמסן ואייסיקיו, עד כמובן, שנת 2007 כשהכל השתנה.

 

משום שנאלצתי לכבות את הפלאפון, לקחתי איתי את השעון המשרדי שלנו ושמתי אותו לידי. שעון קטן ומרובע, נראה כמו שעון עצר, של קאסיו.

 

"יש כאן תחנת רכבת בסביבה." אמר טארק.

 

"אתה בטוח?" שאלתי.

 

הוא שפשף את ידיו, השעין עליהם את את גבו וקם. נשף ונשם נשימה עמוקה ובהה במרחב, ואז הסתובב לכיוון מזרח, והצביע לשם.

"כן, שם פסי הרכבת, אני שומע שם את הרכבת, כנראה רכבת משא."

 

קמתי גם אני, ואחרי גם אבבה. הסתובבתי לכיוון אליו הביט טארק, עצמתי את עיניי וניסיתי לשמוע את הרכבת, כל ששמעתי הוא זמזום חלוש.

 

"איך אתה יודע שזו רכבת?" שאלתי.

 

"כי זה נשמע כמו רכבת, ככה נשמעת רכבת."

 

"איך אתה יודע שככה נשמעת רכבת?" שאלתי.

 

"אני גשש."

 

"רגע, אתה מיחידת הגששים? חשבתי שזו סתם המצאה."

 

"לא, לא המצאה" הוא צחק. "אנחנו קיימים, גששים".

 

"אז אתה בדואי?"

 

"כן, אני בדואי."

 

"הייתי בטוח שאתה דרוזי עד עכשיו."

 

הוא צחק.

 

"אתה מרהט?"

 

"לא, אני מבאר שבע, אנחנו גרים בדרום באר-שבע."

 

"מאיפה אתה?" שאלתי את אבבה.

 

"רחובות. ואתה?"

 

"אשקלון."

 

"אני אוהב את אשקלון," אמר טארק, "יש חוף יפה שם."

 

"הוא בסדר, בעיקר כשתחנת הכוח לא מזהמת יותר מדי, או אם אתה בחופים המוסדרים כמו דלילה או בר-כוכבא."

 

"הייתי אצלכם בחוף," אמר אבבה, "נחמד שם בקיץ."

 

"הלוואי היינו שם עכשיו, במקום זה אנחנו פה."

 

"כן..."

 

"תגיד למה אתה פה?" שאלתי את אבבה, והוא סיפר את הסיפור.

 

"...סתם, מפקד מנייאק בנזונה, אני מת לקבל כבר שיבוץ מחדש, אמרו לי שגם ככה הוא עובר תפקיד עוד מעט."

טארק הנהן בראשו.

 

"אז מה? על וודקות? זה מה שהכניסו אותך לפה עליו?"

 

"כן, וואי איך בא לי איזה וודקה עכשיו, אתה אוהב וודקה?"

 

"אני יותר טיפוס של בירות, אתה אוהב בירות?"

 

"לא ממש, אני מת על וודקה."

 

"ראיתי אבל מלא אתיופים שותים בירה."

 

"כן, זה המבוגרים."

 

"אתה אוהב וודקה?" הוא שאל את טארק.

 

"לא, אני לא שותה וודקה או וויסקי או בירה, לא נוגע בזה."

 

"כן, אתה מוסלמי." אמרתי.

 

"כן, אבל זה לא קשור. זה אסור, אבל זה לא הסיבה. כשאתה שותה, אתה מאבד שליטה, את עושה צחוק מעצמך, ואתכם אני אוהב לצחוק, זה כיף, אבל אני בחיים לא אתן למישהו לעשות צחוק ממני, בטח לא לעצמי, אני לא יתן שאפשר יהיה לעשות צחוק ממני, או שאני יעשה צחוק ממני."

 

"אפילו לא שתי בירות ככה?" שאלתי.

 

"לא, כלום. בשביל מה? לא בירות לא וודקות, לא סמים לא כלום, שום-דבר. זה עושה ממך צחוק, זה מוריד מהכבוד שלך כבנאדם. אתה יודע מה אני אוהב? ככה לשבת עם נרגילה ולראות סרטים, ולשתות קולה. ואז, לצאת לטפל בסוסים שלי. יש לי שני סוסים."

וואו? יש לך סוסים? שני סוסים?"

 

"כן," הוא צחק וחייך.

 

"באיזה צבע הם?" שאל אבבה

 

"שניהם אפורים."

 

"רגע, אתה לא גר באוהל?" שאל אבבה.

 

טארק פרץ בצחוק, "לא, אנחנו גרים בבית עם חצר גדולה, לא כל הבדואים גרים באוהל, זה כבר לא ככה, פעם היו כולם גרים באוהלים, אבל היום כבר לא, יש לנו בתים."

 

"אז איך אתם עדיין בדואים?" שאלתי.

 

"זה מה שאנחנו, בדואים."

 

"אז אתם ערבים?" שאל אבבה.

 

"כן, ערבים בדואים."

 

"ואתם בכלל לא שותים? לא וודקה לא בירה לא כלום?" שאל אבבה.

 

"לא, כלום."

 

עד היום השיחה הזו מהדהדת בראשי, כנראה משום ששמעתי זאת בגיל שמונה-עשרה, כאשר ממש התחלתי אני וחבריי לשתות, וכל מי שסביב שלא שתה התבייש בכך. שתייה היא בגיל הזה סימן לגבריות ובגרות, סימן לכך שאתה עצמאי ובעל חיים חברתיים עשירים ומרגשים, שגרסת המציאות שלך נמצאת עונה על תו התקן המצופה, שאתה מנצל את נעורייך כראוי. אבל לפתע טארק דיבר על משהו אחר, והרגשתי שזה באמת לא מגיע מתוך צו מוסלמי איתן. הוא דיבר על כבוד עצמי וכיצד הוא קשור לשליטה עצמית, אמינות או יושרה. שהוללות נעורים איננה בהכרח מה שהאדם צריך כדי להיות מאושר או בוגר, שיש משהו מעבר ושיש משהו בחוויה הפשוטה הזו שלו, ושאולי יש בה משהו נאצל.

 

ישנה אוטונומיה כמעט רדיקלית בסגפנות, מעין רצון של האדם להימלט מכל הפיתויים וההשפעות שיש בעולם החיצון ולאטום עצמו מפניהן, כהשלמה עם הסבל היומיומי והקיומי. אבל טארק לא היה סגפן, הוא היה נהנתן, כמוני, אבל ההדוניזם שלו היה מאולף ומתורבת לעמת שלי. השלמה עם הסבל איננה ערובה לאושר, היא במידה מסוימת כניעה וקבלת העולם והקיום כפי שהוא. כוח החיות שלנו, כוח החיים שלנו מקורו באי-קבלת הסבל, אי-קבלת היומיומי, איננו נפרדים מהעולם החיצון, איננו מסוגלים לאטום את עצמנו ממנו, ואם אנו חושבים שאנו מסוגלים לאוטונומיה מוחלטת אנו שוגים באשליות. שאלו כל אדם במחלקת בריאות הנפש בכל בית חולים כמה שליטה באמת יש לנו, אפילו על מוחנו.

 

אני עד היום שותה, הרבה פחות מפעם, אבל עדיין. אינני אלכוהוליסט אבל הייתה תקופה בחיי בה הייתי שיכור תמידי, ובתקופה הזו עשיתי דברים שאינני מתגאה בהם. אמנם איני מתבייש במיוחד, אבל גם לא מתגאה במיוחד. שליטתי השתפרה בהרבה, בעיקר האוטונומיה שלי.

 

 

 

זה לא צודק.

 

ומה לא צודק לגבי כך?

 

הייתי רוצה להיות אדם מתון בעל מידות טובות, אך אני בנוי כך שזה פשוט בלתי אפשרי.

 

ומה? עבורי מתינות הינה עניין קל? כך הנני אדם ללא כל מידה טובה ומתינות כלל וכלל? סתם פלגמט אשר כל פיתוי פשוט עובר על פניו כמו על הכביש?

 

ריבי אינו עמך אלא עם המקום. מדוע המידה הטובה כל-כך קלה עבורך וכל-כך קשה עבורי? מדוע הפער הזה בין מי שאני לבין כל מה שאני רוצה להיות? זה לא צודק שאנהג כך נגד כל רצונותיי ונטיותיי.


אין דבר נהדר יותר מאשר לתאר עצמך בדמות כל תחלואות וחולשות האנושות, זה בהחלט מקנה להוללות מעט פאר והדר. אבל האמת היא שלמקום אין כלל קשר, אתה פרחח פוחז ותו לאו. 

 

 

 

כיצד ומדוע נעצר טארק


טארק איש צדיק תמים היה, איש תם ויושב אהלים, אף שבני שבטו כבר מזמן אינם דרים בהם. איש אדיב, הגון וישר, אוהב נדיב ומטיב, ולמגינת ליבו היו תכונות אלו בדיוק למפולתו המרה להכזיב.

 

מעשה שהיה כך היה. בעת ההיא, גויס טארק לצבא לתפקיד גשש, והגששים הינם המוכשרים מבין בני השבטים הבדואים, אנשי חיל ורבי פעלים אשר בקיעים ומלומדים בדבר נפתולי הדרך ורזיהם לכל אורכה ורוחבה של הארץ, מארץ אדום ועד ארזי הלבנון. לו היה מתרחש איזה עניין או אירוע, חיש שולחים היו אותם לחקור ולפשפש. וכך, מיד וביתר שאת, היו מבחינים הם בכל הרמזים למיניהם מגדול ועד קטן, ונותנים בהם סימנים. ידעו הם מיד, אם עבר שם או בקרבת מקום סוס או גמל, משאית או מכונית, אדם או בהמה, איש או אישה, כמה, כיצד, ומתי – וכל זה בשניות מעטות ונמרצות, ומדקדקים הם נאמנה גם על קוצו של יוד, ובכל פרט, דק מן הדק. היה זה משלח ידם, וטארק, עבד בן אמתנו החרוץ, אף הצטיין בכך מן השאר.

 

יום אחד קיבל טארק הודעה ממשפחתו. אביו, ראמזי, ראש המשפחה הישיש והאהוב נפל למשכב. טארק אשר נפלו פניו ניגש למפקדו ונפל על פניו. הוא הפציר בו והתחנן למען יכמרו רחמיו על אותו החייל המסכן שהנה, אבוי לו, אביו חולה ודואב, וזקוק לו לסעד ונחמה פורתא. אך המפקד, גם הוא בן השבט, לא נמען ולא נתן. אף כי יודע הוא כמה חמור המצב, ברם אין הוא מסוגל להעניק חופשה ללא התראה מוקדמת כך מיד ובאותו הרגע, על-אחת-כמה-וכמה באותו היום, שעה שכל פלוגתו נמצאת במהלך משימה על גבול רצועת עזה בואכה רפיח.

 

המפקד, גם הוא היה איש ישר והגון, אך הנה הוא מוטל בין הפטיש והסדן. מחד, רוצה הוא עד מאד להתיר לטארק לבקר ולסעוד את אביו החולה והנזקק, ומאידך, גם הוא כמו טארק, פקוד למפקדיו, ופקודה היא פקודה והדין חרוץ.

 

ידעו הם שניהם כי לכל אחד ניתנה פקודה, וכל אחד חייב למלאה. ידעו הם שניהם כי זוהי גזרה שאין הוא מסוגל לעמוד בה, ידעו הם שניהם כי על המפקד לפקוד – ועל טארק להפר. עמדו הם שניהם, אחד לעמת זולתו ובהו איש בעיניי האחר. טארק הניד את ראשו, וכך גם המפקד – הגורל נחרץ. דין השבט אל מול דין המלכות, ומהם יכריע רק אחד.

 

בבוקר למחרת, והרקיע בהיר כזכוכית רחוצה, קם טארק לאור החמה, לבש מדיו ושם פעמיו אל בית אביו החולה. הוא פסע במשעולים ותר בשדות, מצא הוא את תחנת האוטובוס הקרובה ביותר ונסע למעונו. בהגיעו לביתו ראה שם את אביו מוטל על משכבו, חיבקו ונשקו על מצחו וברכו לשלום ובריאות רבה. האב שמח, וליבו התרונן בו ושר במנגינה מאירה-מצלצלת, אך בסתר ליבו ידע כי כעת בנו נמצא בצרה צרורה. הוא ידע כי בנו הפר פקודה, גם אם אין הוא אמר זאת. הוא ידע מאין הוא בא, ולאן הוא הולך, וידע גם לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון, לפני בעלי השררה. כי בא הוא לידי עברה.

 

ויהי באותו הלילה, וישב טארק ישיבת מסובין מרווחת על שטיחו, ויצפה בטלוויזיה ויעשן נרגילה. ותגש לו אימו מיני מזונות משובחים, מטעמי תרגימא ומשקאות כיד המלך. והשקות בכלי זכוכית וחרס, וכלים מכלים שונים, והאוכל כדת, אין אונס. שלושת ימים ישב טארק בביתו. סועד את אביו, וסועד סעודותיו, ושותה משקאות מתוקים וערבים, מעשן מתבדר אל מול המקלט אך ליבו, דא עקא, רוחש מדאגה.

 

והיה מקץ שלושת ימים, בבוקר יום רביעי, פתע נשמעה דפיקה על דלתו. פתחה אימו את דלת הכניסה והנה הוא ניצב שם, במדים מגוהצים ומצוחצחים וסבר פנים יפות, מפקדו. על פניו חיוך נעים ואדיב, אך בליבו רגש אשם מדאיב עד לבלי נשוא. פנה הוא אליה לאמור: "צפרא טבא גברתי, מה שלום אבו-טארק? מה שלום בריאותו?" השיבה לו אימו לאמור: "רב תודות לך, השבח לאל, הנה הוא מבריא ומתחזק, המחלה המקוללת כבר חולפת לה לאיטה." ויאמר: "הנני שמח כל-כך לשמוע, יברככם האל וישמרכם, אפס יודעת את מדוע ניצב אני כאן מולך." ענתה: "אכן, ברי, הנני יודעת."

 

נכנס הוא בצעדה חרישית אל הטרקלין, שם ישב טארק וכולו אחוז אימה. הוא ידע כי עברתו היא עברת עריקות, ואל העריקים שולחים לפי הנוהל לוכדי עריקים – שוטרי צבא איתנים אימתניים ואכזרים, אשר אינם בוחלים בדבר בכדי להשלים משימתם. אך כאשר הסב ראשו ראה הוא מחזה פלאים – הנה ניצב שם מפקדו, ומראה אדיב ונדיב על פניו. חייך המפקד ופנה אליו לאמור: "הנה, עשית מצוותך, תבורך" ונשף באכזבה, "אך כעת, לדאבוני, עלי לעשות את שלי."

 

נעמדו הם שניהם ולחצו יד. ניגש טארק אל חדרו והחל לארוז חפציו, ומפקדו לא טמן ידו בצלחת וסייעו. ותגש אימו לו ולמפקדו תה וקפה, תופינים ומגדים חמים ומתוקים טרם יצאו לדרכם. ותדע היא, עוד ארוכה הדרך לפניהם, אף ארזה לשניהם צידה לדרכם. נכנסו שניהם לרכב ונסעו אל הבסיס, שם עתיד טארק לעמוד לדין לעמת השופט הצבאי.

 

והיה באותו היום, נעמד טארק למשפט בערכאות יהודים. המפקד הטוב והנדיב הפציר בשופט והתחנן בפניו למען ימתיק דינו של טארק ויכנס לו לפנים משורת הדין. אך השופט, איש רציני וערל לב, חמור סבר וסר מרחמים לא נעתר לתחנוניו. השופט איננו בן השבט, ואינו מכיר או יודע הלכותיהם. הוא, השופט, יודע אך ורק את דין המלכות. והיה באותו היום, נשפט טארק לעשרים ושמונה ימיי מחבוש, ללא קיצור וללא המתקה. כך, נאסר טארק במכלאת מחנה המעצר.

 

ובלילה חבוש קסדת פלד, אט ירד המפקד ההגון, וניגש למראשות אבן-ראמזי, שישב בתאו שם ספון. הוא אמר: "אבן-ראמזי אל פחד, אבן-ראמזי אל פחד וחיל. לשבטנו יש ממך נחת, אף שביצעת דבר לא קביל."

 

הדין נגזר, אמנם. אך טארק ומפקדו נותרו כשהיו – תמימים ויושבי אהלים, אדיבים הגונים וישרים, אוהבים נדיבים טובים ומטיבים, וכעת ואף יותר מכל: זכאים וחפים מכל פשע ועוון.

 

 

 

מאוחר מדי


לפתע קבלתי אס-אמ-אס מהחברה שלי, היום האקסית שלי. היא שאלה לשלומי, לדעת שהכל בסדר איתי. היא ידעה שהשמירות מתישות אותי וגוזלות ממני שעות שינה יקרות. בשבוע הקודם בו נסעתי צפונה לבלות עמה את סוף השבוע ישבנו באותו לילה חמים ולח במטבח. שתינו תה, תה ירוק של ויסוצקי, עם לימונית ולואיזה אם אינני טועה, ואכלנו פרוסה מעוגת הגבינה שאמה הכינה, עוגת גבינה אפויה עסיסית ונהדרת, ואני סיפרתי לה שאני בדרך לקב"ן, אני חייב לצאת משם, אינני מסוגל יותר.

 

עולמי מאז ומעולם היה שסוע בין שתי עוגות גבינה, זו של אימי, וזו של סבתי. עוגת הגבינה של סבתי הייתה קלילה, ישראלית ופשוטה. היה לה בסיס של פתי-בר עם חמאה ומילוי של שמנת חמוצה, ביצים, וגבינה לבנה 9%, וכמובן – אפויה. לעומתה הייתה עוגת הגבינה של אימי, כבדה ואמריקאית, עם בסיס של עוגיות (באנגלית אנחנו קוראים לעוגיות הללו קרקרים) גראהם, ומילוי של שמנת מתוקה וגבינת פילדלפיה 32%, וכמובן, לא אפויה.

 

אבל גבינת פילדלפיה הגיעה לישראל יחסית מאוחר, לכן בילדותי אכלנו אותה רק בקנדה. בישראל לא אוכל אותה שוב עד לשנות האלפיים המוקדמות. עד אז, כבר התפתח והתקבע טעמי והעדפתי את עוגת הגבינה הישראלית, הקלילה, האפויה, הפשוטה וחסרת הפוטוגניות שיש לעוגת הגבינה האמריקאית. זה העניין לגבי, כשנפגשתי שוב בכל הדברים הקנדים שהיו חלק ממני, כבר הייתי ישראלי מדי. החך שלי כבר ציפה לתיבולים אגרסיביים ומורכבים, לירקות ממשפחת הדלועים כמו קישואים וחצילים, אפילו לכמויות ההיסטריות האלה של מלפפון בסלט.

 

חך שחלקתי עם האיטלקים הפרסים והערבים, חך שמלגלג על התיבול המרושל והעדר הירק (כפי שהוא נתפש על-ידינו) של הקנדים הלבנים והיהודים. חך שגורר אותך אחרי הסופר לחנויות אתניות כדי למצוא כורכום, כמון, טחינה, שמן זית איכותי, ותמר מג'הול.

 

אבא תמיד מספר לי איך בילדותו סבתא וסבא היו מכינים את הגעהאקטע-לייבער עם סכין האקען-מעסער במטבח, קוצצים הכל דק מן הדק שעדיין יהיה לכבד-קצוץ מרקם קצוץ. אבל תמיד אמרתי לו שזה לא הכבד-קצוץ של סבתא שאנו אכלנו, כי עד שאני ואחיי הצטרפנו לחיק המשפחה סבתא כבר הזדקנה וקנתה מולינקס, והסכין הזו נעלמה. לזכרה נותרה רק אבן ההשחזה (שעודנה אצלנו) והגעהאטקע-לייבער שלנו, של סבתנו, בניגוד לזה של אימו, הוא בעל מרקם חלק וקטיפתי, ממרחי, כזה שקל ונוח למרוח על הלחם ולאכול עם מלפפון חמוץ בצד וקצת פלפל שחור ממעל.

 

עד היום אני מכין כך את הגעהאקטע-לייבער, ועד היום אני אופה רק את עוגת הגבינה הישראלית של סבתא. כי כבר מאוחר מדי, ואני שלם עם מי שאני והערבוביה המוזרה של תרבויות, העדפות, ומסורות שיש בי.

 

"כמה שעות כבר עברו?" היא שאלה, "אפילו לא שעתיים". כמו רוב מערכות היחסים שלי, גם זו החלה בהתכתבות, זו הייתה באייסיקיו. לפניה, התכתבות של ממש, במכתבים, עם נייר ודיו דרך מדור התכתבויות של מעריב לנוער, דבר שכבר לא קיים היום. על-אף שמערכת היחסים שלנו החלה והתבססה בהתכתבות, מעולם לא אהבתי לתקשר עמה באס-אמ-אסים, היה בזה משהו קר ומנוכר, הרגשתי שאני לא מצליח באמת להעביר את כל האינפורמציה הנדרשת, גם היא לא אהבה אס-אמ-אסים, אבל הסוללה כבר כמעט התרוקנה.

 

 

 

על השעון אשר שינה את מבטי

 

פתאום, הוא הרים את השעון, אותו השעון הפשוט אשר הונח שם על המזרן לידי והחל ללטפו. "תראה איזה יופי," הוא אמר, "הם ממש עשו את זה יפה". אני לא הבנתי מדוע הוא מלטף את השעון כך. הוא היה ממש פשוט, הסולידי ביותר שניתן לייצר, דיגיטלי, מלבני, אפור עם מעט שחור, שכלל רק שעון עצר והיו לו רק שני כפתורים מאחור.

 

הוא העביר לי את השעון ואמר "סתכל", החזקתי אותו בידי וראיתי, הוא באמת היה יפה, והיופי שלו, בפשטותו, העביר בגופי הרגשה חמימה מלטפת, כאילו לראשונה חוותי משהו כל-כך מענג בחיינו, ובאותו הזמן גם הרגשתי מעין רגש אשם, אשמה על כך שלא ראיתי יופי זה קודם, על-אף שהוא בהה בי במשך כל הזמן הזה. אילו עוד אופנים של יופי החמצתי בחיי? מאילו עוד דברים התעלמתי כך? במה שונות עיניי מעיני טארק?

 

לימים, אפתח תחביב מוזר. אם ישנו דבר אחד שאני מחבב בפייסבוק הוא שלעיתים רבות מתאפשר לי להרכיב סיפור משורה של תמונות אשר מישהו מפרסם שם, וכך לדמיין את חייו דרך התמונות. לרוב, לא ניתן לעשות זאת, רבים מדי דואגים למיין ולבחור בקפידה את התמונות שהם שם על מנת שאחרים יבדו את סיפורים, אך מדי פעם, ישנם אלה אשר באמת פותחים לך צוהר לחייהם.

 

התחוור לי.

 

כמו אותו בחור שיש לי בפייסבוק, שמתמיד מציג את תמונותיו, יושב במרפסת הקדמית של ביתו עם קפה שחור בידו ומברך את כולם ליום טוב, או בוקר טוב, או שבוע טוב. לעיתים הוא מצלם את האוכל שהוא אוכל, קוסקוס עם עוף, באגט עם שווארמה, שניצל עם סלטים בצד וצ'יפס, או בשר שהוא מתכוון למנגל – את כל הדברים האלה הוא תמיד מפרסם עם חיוך, ומברך את כולם ליום טוב. וכולם מוסיפים לו לייקים, משבחים ומחמיאים לו על האוכל בתמונות, ומברכים אותו חזרה. הוא ערס, זה חשוב, הוא דיי ערס, מזרחי כבד, כל אשכנזי מהמרכז יחשיב אותו כערס, אבל באשקלון, מכורתי, הוא איננו ערס כלל וכלל – אזרח מן השורה, סתם מזרחי נורמלי.

 

יום אחד ראיתי תמונה שהוא פרסם, זו הייתה תמונה של עוגת גבינה שהוא התכוון לאכול, והוא כולו נרגש, הוא הסתכל על אותה עוגת גבינה בהתרגשות והכריז "היום אני אוכל עוגת גבינה", או "הערב" אינני זוכר, אבל התמלאתי אושר מלראות זאת – לראות את אותו אדם מתמלא התרגשות ואושר מעניין פעוט כמו עוגת גבינה. זה גרם לי כמעט לקנא בו, כיצד אדם עוד מסוגל ליהנות מעוגת גבינה כך עת שאחרים כבר אינם מסוגלים ליהנות באותה המידה מדברים הרבה יותר מרגשים.

 

זה העניין, הוא איננו חיי את חייו באופן אירוני. אין דבר אירוני לגבי קיומו, הכל כנה, הכל אמיתי, תוכו כברו מלגו ומלבר. אני תמיד מנסה בעצמי לפתח את היכולת הזו ליהנות באופן ישיר ובלתי אמצעי, ללא תיווך, ללא ריחוק אירוני, ללא אמירות כמו "אכלתי טוב מזה בעבר" או "לא רע בשביל...", לא, פשוט ליהנות ממה שיש באותו הרגע. להתרגש מעוגת גבינה כזו פשוטה, מהסוג שניתן לקנות בקונדיטוריות פשוטות כאלה, כשרות, המעפנות ביותר, אבל שכולם באשקלון קונים בהן לשבת.

 

במרכז בישראל (ובשאר העולם) או באופן כללי המעמד הבינוני, אוהב תמיד ליהנות עם ריחוק אירוני, או באופן מסתייג. כי אנינות טעם מושתת על דחיה בררנות והבחנה. אני בעצמי לעיתים קרובות מדי אשם בכך, האנינות שלי מוגזמת לפעמים. זהו חלק מהמצב הפוסטמודרני, אנו חיים בעולם בו לכל דבר ישנו ערך מוניטרי, לכל דבר יש מחיר וכל דבר ניתן לקנות בכסף, וכאשר הכל מרודד לערכו השקלי, קל מאד להיות אדיש, אבל לא במובן של  indifferent, אלא במובן של blasé.

 

זהו מצב נוראי, ואני מאמין שחלק מהסיבה מדוע אנשים עושים מעשים שהם לחלוטין אירציונליים עם חייהם זה כתוצאה מהרגשה הולכת וגוברת של אדישות, רגש שמרוקן אותם לחלוטין. כתוצאה מכך אנשים יוצאים לקפיצות באנג'י או תרים אחר כל-מיני ריגושים שטחיים. לרוב, אנשים ממשיכים במסלולי חייהם באופן נוקשה והישגי (בי"ס, צבא, לימודים וכו') כדי להילחם באותה עננת אדישות, ההרגשה המתפשטת והאופפת הזו.

 

הרי מה זה משנה? לאף דבר לא נותר ערך אלא ערך שקלי. המדיה שלנו מגלמת זאת גם כן וכך, הסנסציונליזם השטחי, הכל מהיר ולמען ריגוש מהיר, כל שנותר הוא גירוי, אין מעבר. גם אין דרך לברוח מעולם שבו ערך החליפין שולט, כי כל בריחה הוא תמיד בתוך אותו הקשר של ערך חליפין, הבריחה היחידה, גם לאלו אשר מבינים את רוע המצב, היא רק לתחום יחסית נעים בתוך המערכת.

 

מכאן נוצר הקונספט הזה של אירוניה, כמעין דחיפת אצבע בעין לאותה האדישות, ובו-זמנית גם מעין האצלה שלה. הכל כל-כך לא משנה, הכל כל-כך אפרורי ודלוח, הכל סתם תוצר של קומודיפיקציה כך שניתן להתייחס לכל כאל תחפושת פורים, אפשר ללבוש מה שרוצים ולאכול איך שרוצים, הדוניזם וניהיליזם מוחלט, ניתן ללבוש הכל באופן אירוני, לאכול באופן אירוני, לשחק עם הזהות שלנו באופן אירוני, הכל מותר – כל עוד כולנו הסכמנו מראש שזה כלל לא משנה, כי לדבר אין באמת משמעות. כמו שדימיטרי אמר לרטקין: אך מה יהיה עם האדם? ללא האלוהים והעולם הבא? הכל יהיה חוקי, כלום יוכלו הם לפעול כפי שנפשם חפצה?" (קטע שהפך לציטוט משובש של דוסטוייבסקי - "אם אין אלוהים, הכל מותר" בספרו האחים קרמזוב).

 

אבל לא, בדיוק להפך – כאשר אין אלוהים, כאשר אין אמת מידה מוסרית אובייקטיבית ההפך הוא הנכון, דבר אינו מותר. הרי כאשר ישנו אלוהים, הוא מסוגל להכשיר הכל – גם רצח של ילדים אם זה למען קורבן לזבח (סיפור העקדה) ואפילו רצח-עם (עמלק). עבור המאמין, כל עניין מוסרי הופך לזוטה קטנונית לעמת מצוות האל. כך גם אידאולוגיה פועלת, אפילו בן-גוריון האתאיסט נאלץ להקריב את חייו למען האומה הציונית והיהודים בישראל, וחייו היו לגמרי חסרי הדוניזם, עם צביון וצווים קשים וברורים למען האומה היהודית ולמען הקמת המפעל הציוני בארץ ישראל, מפעל שהוא לעולם לא האנשים ממש אשר נמצאים בו אפקטיבית, אלא מעין נקודת קישור אידאלית, מעין אבטיפוס דמיוני. כך, גם אם העם מתנגד לבן גוריון, הוא אינו "העם", אלא קבוצה של אינדיבידואלים בניגוד לעם האמיתי.

 

כלומר זהו העדר האלוהים אשר מכריח את האדם ליצור לעצמו צביון, הכל חטא בפוטנציאל, הכל תועבה אפשרית, הכל עברה –  או שלא. האירוניה איננה מאפשרת לנו חופש, היא מעין כלי שנועד לייצר הדוניזם משולח רסן, אבל זה כלי מחורבן ביותר. כי הנה העניין, לגבי דברים האמתיים בחיינו איננו מסוגלים להיות אירוניים. נישואין, הכנסה, עבודה, ילדים, הורים, מחלות וטרגדיות. אלו דברים שאין לנו שום דרך להיות אירוניים לגבם, כי הם אמתיים וכנים לחלוטין. ניתן לשמוע שרית חדד באופן אירוני, ניתן לצפות בתוכניות אירוח באופן אירוני, אבל זה כמובן תלוי בכך שהאדם, עבורו נוצרה האירוניה לשם שעשוע ובידור, כביכול מכיר בכך שזהו אינו טבעו האמתי של האדם האירוני, אבל מי אמר שמישהו קונה את זה?

 

בסופו של דבר, כל כתב טיים-אווט תל-אביב שצופה במשהו באופן אירוני, או מאזין למשהו באופן אירוני כדי לייצר כתבה בסגנון באזפיד שתמשוך קוראים מעוצבנים או משועשעים, אינני מאמין שהוא באמת אירוני, או שיש בכך משהו במעשיו שהוא אירוני. אני מאמין שהם באמת אוהבים את שרית חדד, או את תכניות האירוח, או מה שזה לא יהיה. הריחוק הזה הוא רק כדי להבחין בין עצמם לבין הסחים. או כדי שלא לסמן את עצמם כסחים, כי בסופו של דבר, הסחי וההיפסטר, שניהם ישראלים, שניהם אכלו חומוס וקוטג' ובמבה וצפו באותן תכניות טלוויזיה והצדיעו יחדיו לדגל, השאלה היא רק מהי נקודת ההתייחסות לכל הדברים המשותפים האלה.

 

לא ניתן להיות הורה באופן אירוני, כך רק מזמינים עובדת סוציאלית שתהיה מאד לא אירונית, ומאד סחית לגבי המתרחש. לא ניתן להיות נשוי באופן אירוני ולא ניתן להיות עני ודיפרסיבי באופן אירוני. אירוניה יכולה להתממש רק בהרגלי הצריכה שלנו, ולא יותר מזה. היא תוצאה של אותה אדישות שלנו כצרכנים, הרי מה זה באמת משנה אם זה שרית חדד או מאק דה-מרקו? כולה משהו אחר בספוטיפיי או יוטוב, מה זה משנה טבעוני או פליאו? כולה רשימת קניות שונה בסופר. לדברים האלה אין שום משמעות, אבל הם מסוגלים לייצר כמות נרקיסיזם בלתי נתפשת אצל הצרכן.

 

כי בסופו של דבר, אנחנו חיים כבר בעולם שבו איננו באמת מסוגלים להיות מוסריים כשאנו יודעים מה החיים היומיומיים שלנו דורשים, את כמות הרצח והשוד והגזל, אז כל שנותר לנו הוא להפוך לצרכנים מוסריים. פוליטיקה בלי להיות פוליטי, מוסריות בלי להיות מוסרי. הכל כרגיל, רק לשנות על מה אנו מוציאים כסף וכך הכל יהיה טוב – אל תדאגו הפתרונות לבעיות של הקפיטליזם כבר הותקנו מראש במערכת, אין צורך לחפש בחוץ או מעבר.

 

אבל עם כל החסרונות והנוראות אשר קיימים באירוניה אני יודע משהו, אני יודע שההנאה הפשוטה הזו מגיעה מכך שיש דברים מעטים אחרים שהוא מסוגל ליהנות מהם בחיים, ההנאה הישירה והפשוטה גם גורמת לסבל ישיר ופשוט.

 

הומור, השכלה, תחכום – כל הדברים הללו מגנים על נפש האדם מפני נוראות העולם. כשאדם חסר הומור, חסר תיחכום וחסר השכלה, כל נוראות העולם נראים כמו אימתניים כמו ענקי קרח אשר צועדים על ביפרוסט. אך כאשר יש הומור, השכלה, תחכום וטעם, לפתע הכל יורד חזרה לגודלו המקורי, הכל מקבל שוב פרופורציות.

 

ישנה דעה רווחת בימינו כי כל הטעמים שווים, לא רק משום שאנו חיים בעידן דמוקרטי, אלא גם משום שטעם אינו אלא ראקציה רגשית, וההפעלות תמיד ממוצקת משום שההפעלות איננה פונה ומכוונת לדבר מלבד עצמה, והיא עומדת בפני עצמה מבלי להצביע או לייצג דבר מלבדה. אך זהו בדיוק העניין, בעוד אין כל ההבנות שוות, והבנה מסוימת כן טובה מן השאר, כל ההיפעלויות שוות. כי היפעלות איננה מייצגת את האובייקט, היא רק מייצגת מערכת יחסים בין האובייקט לבין הצופה. לכן יופי איננו נמצא בעצם, אלא בעין הצופה.

 

וכך בעצם מתברר לנו כי היופי הוא כמו אורח מעולם אחר, דבר אשר לרוב חיצוני למציאותנו, ולכן האומנות היא זו אשר מציגה בפנינו את אותו היופי אשר נמצא בדברים הפשוטים והיומיומיים של חיינו.

 

כי מהי, אפוא, האהבה אם לא היכולת שלנו להסתכל מעבר לכיעור שיש באדם? כי ככלות הכל, כל אדם במהותו מכוער, אך האהבה היא זו אשר מאפשרת לנו לפרש את כל מגרעותיו כדבר טוב נדיב ויפה. אהבה, כמו יופי, איננה נמצאת בעולם, שתיהן דברים אשר הטבע האנושי מוסיף ונוטע בעולם, הוא מייצר אותו כי הוא זקוק לו, והטרגדיה של עולמנו היא שככל שהאדם מכוער ופגום יותר, כך הוא יותר זקוק לאהבה.

 

וזה ההבדל בין אהבה לתשוקה, אהבה משמעותה נתינה, אך בתשוקה אנו לוקחים בלבד, התשוקה היא תאבון אשר הופך את האדם לאובייקט.

 

"האם אתה עדיין אומר, כפי שאמרת לרובי בתשובתך שאני 'מייחס לך מניעים בלתי ראויים'? אה! לא היו לך מעולם בחייך מניעים, אם כי תיאבונות בלבד. מניע הוא, ככלות הכל, מטרה אינטלקטואלית."


וכך הכיעור הוא זיהום גרוע פי אלפי מונים מעשן סיגריות או תימרות העשן אשר עולות מארובות המפעלים והתחנות הכוח, כי בעוד העשן מזהם את הגוף, הכיעור מזהם את הנפש. לכן השקט נתעב בעולמנו (על ידי הנבערים) משום שהוא חושף בפנינו את הריקנות אשר נמצאת בקצה החיים המודרניים, הוא מאיים עליך באמת הבלתי ניתנת לעימות שלמעשה אין לך דבר משמעותי באמת לומר.

 

יופי מזכיר לנו שיש לנו בעבור מה לחיות, שיש משהו בחיינו שהוא מעבר לתכלית אינסטרומנטלית. הוא מזכיר לנו שיש בנו צרכים אשר חורגים מהדחפים הפרימיטיביים שלנו כמו אכילה וזיווג, שישנם דברים לא פחות חשובים בחיינו כמו אהבה, מנגינה נעימה ואור השמש, דברים אשר מזכירים לנו את השמימי והנשגב.

 

היופי משחרר אותנו מטירניה של השימושי, אידאל כמו יופי וערכים כמו חברות אהבה, כולם חסרי שימוש, הם תכליות לעצמן, ואף-על-פי שהם חסרי שימוש הם צורך בסיסי בכך אדם. זוהי קללתו של הכיעור האינסטרומנטלי - כאשר דבר-מה שימושי בלבד, הוא הופך כמעט מיד לחסר תועלת.

 

"אנו סולחים לאדם על כך שהוא יצר דבר-מה שימושי כל עוד הוא אינו מעריץ אותו והאמתלה היחידה ליצירת דבר חסר שימוש הוא לשם הערצתו והערכתו. כל האומנות דיי חסרת-תוחלת."


הנה קביעה אוניברסלית – יופי מסב לנו עונג, וכיעור מסב לנו רגש של בוז כמו מעשה נבזה. עוד אוסיף, הענג שיופי מסב לנו מוכרח להיות מידי. אך לצערי, ענג אינו מספק כי גם אם לא ניתן לנסח רעיון על יופי ללא אותה תחושת ענג, ולא ניתן להרכיבו מרעיונות אחרים, עדיין, אם אנו קובעים כי דבר-מה ענג אותנו, אין באמירה זו שום עניין לגבי יכולתו של הדבר לענג אחרים, לכן דרוש דבר-מה נוסף.

 

משום שרואה קשר מסוים בין יופי מוסרי לבין יופי אסטטי (לא זהות), עלי בכל זאת לזנוח את הקביעה כי טעם הוא סובייקטיבי או אידיוסינקרטי, שניהם קשורים בעבותות גם לערכים אוניברסליים וגם לאילוצים לוקאליים, טעמים ומוסכמות. אבל הטעם איננו דבר תבוני, כי אחרי הכל, גזרי הדין של הטעם הם הסנטימנטים, רגשות אשר נעדרות כל ערך אמת, לכן לא ניתן לשפוט אותם לפי אמות מידה של תבונה, אלו העדפות, תוצרים של קונבנציות ומנהגים, וללא העדפה וטעם לא היה בעולם מושג היופי.

 

ולכן אנינות טעם כל-כך חשובה, משום שהיא נוצרת מאותה היכולת שלנו להבחין בכל טעם וריח, ובכל הפרטים הקטנים שיש בדבר-מה. אותה היכולת להבחין בכל הדברים הללו היא זו אשר מאפשרת לנו לחוות את עולם במלואו, כאשר היא תורמת ומעשירה את מבטנו ומחדדת את חושנו, וכך ומגבירה את רמת הרזולוציה מתמונה מטושטשת לתמונה ברורה, כסומא אשר לפתע זכה במאור עיניו.

 

וכך, כל אותם הפרטים והמאפיינים הספציפיים אשר מחוללים בנו הפעלות של ענג או גועל לפתע מופיעים לעומתנו, כאחר ערפל שהתנדף. כי גם כאשר דבר-מה מורכב מטעמים אינספור אשר קשה להבחין בינם, אנין טעם בעל אותה הלשון העדינה יהיה מסוגל להבחין בכל אותם הטעמים ולהפרידם. דוד יום מצטט לנו לשם כך קטע מספרו של מיגל דה-סאראוונטס, דון קיחוטה:

 

"שים מבטחך בי" אמר סנשו; "אל פחד, תמיד אקלע למקום ממנו הגיע, איכשהו. מה תאמר אדוני נושא הכלים,  לגבי יכולתי המולדת להבחין ולשפוט יינות רק לפי ריחם, ואוכל לומר לך את מוצאם, סוגם, טעמם וטיבם, התמורות אשר יבואו בהם וכל אשר  נוגע להם? והרי אך אין זה, אפוא, פלא. שהרי במשפחתי, מצד אבי, כבר היו שני טעמי היין הטובים ביותר של לה-מנשה במשך שנים רבות, ואוכיח לך זאת בסיפורי על מקרה אשר ארע להם."

 

וסיפר: "מעשה שהיה כך היה, נתן להם קיתון מחבית יין, לנסות, ושאלום דעתם לגבי מצבו, טיבו, ואיכותו של היין – אחד נסה בקצה לשונו והשני ולו רק הריח. הראשון קבע כי ליין קמעה טעם מתכת, והשני קבע כי טעם עור קורדובן נמהל שם במסתורי היין. בהשמע הדבר הכריז בעל-הבית כי חבית היין נקיה מכל רבב והוסיף הלה שדבר לא הוסף ליין אשר ממנו ניתן לטעום מתכת או עור קורדובן.

 

אך למרות הכל, התעקשו השניים ועמדו מאחורי דבריהם ודינם. כעבור זמן מה, נמכר כל היין והנה באו העובדים לנקות את החבית, ומה מצאו הם בתחתית? מפתח קטן וממנו תלויה רצועת עור קורדובן. ראה כעת ושאל, האם מישהו אשר בא מדמם של אלו איננו בעל הזכות לתן דעתו בנוגע לעניינים שכאלה."

 

כאן, בדיוק במקום זה, מסוגלים אנו לחבר בין יופי שמקורו בהפעלות של ענג או גועל לבין החושים ולעיקרון הכללי של היופי, אך אותו עיקרון, לצערנו, נחבא כמו המפתח עם רצועת העור. הרי טעמי היין הבחינו בפגם גם מבלי לדעת על המפתח והרצועה משום חושיהם המחודדים. ומדוע? מפני שהחך המעודן אינו מאותגר על-ידי טעמים עזים אלא על-ידי תערובת של טעמים עדינים.

 

בשל כך, יצירות טובות ומתוחכמות דורשות הרהור, כפי שהופכים בפה מאכל טעים כדי להבין בכל הטעמים, כך אנו צופים או מאזינים שוב ושוב בדבר-מה כדי להבחין בכל הדקויות. וכך, על-ידי הסתכלות ממושכת ניתן להפריד בין כל החלקים להבחינם ולהפרידם, ולשפוטם כזכאים לשבח או נידונים לאשמה. לכן אותו הכישרון אשר נידרש לשם היצירה נידרש גם לשם ביקורת ושיפוט.

 

 

 

אחרית דבר


זהו פוסט אחרון לבלוג זה, לאחר שיכבו את השרתים ויסגרו את האתר הזה לתמיד, הבלוג הזה יסחף אל האין יחד עם כולם.

 

אני שמח שזה קורה. למען האמת, אני חושב שזה כבר היה אמור לקרות מזמן. על חורבותיה של 'במה חדשה' קם ישראבלוג ועל חורבותיו של ישרא' לא יקום עוד דבר. המקום הזה תמיד שרץ תימהוניים למיניהם, אבל הוא גם היה המקום בו תרגלתי חלק גדול מכתיבתי. המילה הכתובה מתה. אותו סממן של ציוויליזציה, הכתב, הפך מיותר (ואם נודה באמת, רוב הכתיבה כאן לא הייתה כזו מהממת, ישרא' ייזכר בעיקר בעבור הפוסתמונות). אנו חוזרים לתרבות ויזואלית, של תמונות חולפות, ציורים על קירות המערה.

 

התחלתי לכתוב כאן לפני ארבע-עשרה שנה בערך והבלוג כבר מגלגולו הראשון נועד לשם פרובוקציה, היום הוא נועד בעיקר לשם כתיבת הרהוריי. אבל אני כן זוכר משהו שלדעתי יסכם היטב את הבלוג הזה והפלטפורמה הזו בכלל.

 

לפני עשר שנים בערך עבדתי ב-"תפוז אנשים" באותו הזמן המתחרה של ישראבלוג. החבר'ה שניהלו את הפורומים והבלוגיה שלהם היו בקצה השני של המסדרון, מחלקת התמיכה הייתה לידם, אני קראתי להם "האוגרים".

 

איתי עבדה עוד בחורה, היא הייתה במקור מכרמיאל ובדיוק עברה לתל אביב, היינו מאד מיודדים, ומהאופן שבו דיברנו היה ברור ששנינו כותבים בלוג כנראה. אתם מבינים, כשמישהו כותב זה משנה את אופן הדיבור, אוצר המילים משתנה, הדקדוק משתנה, התוכן משתנה. שנינו היינו בלוגרים בישראבלוג, אבל מעולם לא דיברנו על כך, זה פשוט היה ברור לשנינו.

 

יום אחד התקשר לקוח, כשבדקתי את המספר ראיתי על הצג בברור את השם: יריב חבוט. אבל הקול היה מבוגר מדי, זה היה אביו, הוא קנה משהו ורצה ליצור קשר עם הספק, הוא פשוט השתמש באשראי של בנו.

 

כשסיימתי את השיחה פניתי אליה.

 

"את לא תאמיני עם מי דיברתי."

 

"עם מי?"

 

"יריב חבוט."

 

"ברצינות?!"

 

"לא, עם אבא שלו, משהו עם הספקים."

 

"אה..."

 

-דממה-

 

"ידעתי שאת כותבת בישרא', את לגמרי הטיפוס."

 

"גם אתה."

 

 

חייכנו, ומעולם לא דיברנו על כך שוב.

 

 

 

 

 

עד כאן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 6/12/2017 06:06  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי: 




הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים , מדעי הרוח
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפרוסקריפטור אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פרוסקריפטור ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ