לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


9/2017

על מערכת היחסים המורכבת שלי עם קריסטופר נולן


 

קריסטופר נולן הוא במאי מוזר. בשכונת הבימאים הדמיונית שלי הוא שוכן ברחוב של ווס אנדרסון, רק שבניגוד לנולן, אני שונא את אנדרסון שנאת מוות.

 

אני לא שונא את נולן, להפך, אני מלא שוויון נפש כלפיו. אין לי מחאה גדולה או אפילו עמדה נחרצת לגבי הסרטים שלו, רק קולקציה של אבחנות ותצפיות. אני חושב שהוא בין הבמאים השמרנים הטובים שאי-פעם היו לנו. דוגמא טובה לכך למשל היא שלושת סרטי הבטמן שלו. בשלושתם האלגוריה הייתה יחסית ברורה (לפחות אני מקווה שהיא הייתה ברורה לצופה המשכיל), נולן מאמין באופן כמעט נחרץ במציאות הפיזית של "המצב הטבעי" של הובס (על אף שהובס אומר, וגם ג'ון לוק, שזה תרגיל מחשבתי).

 

אני בסדר עם זה, בסך-הכל אני דיי שמרן בעצמי, ואני חושב שיש הרבה אמת ב-'מצב הטבעי' של הובס. אחד הדברים שתמיד עיצבנו אותי בפילוסופיה הפוליטית של נועם חומסקי הוא הרעיון הזה שהאדם מטבעו, במהותו, הוא ייצור יצירתי ויוצר, שהוא הרמוני תחת תנאים בלתי-היררכיים, ושאלו היררכיות חברתיות (מדינות, צבאות, הגמוניות דתיות וכד') אשר מרדדות אותו ליצור אלים אשר מתעסק בהישרדות גרידא. לדעתי, זהו הבל ורעות רוח. אני מאמין שבסופו של דבר המדינה המודרנית (ותנועת הנאורות) הם אלו אשר מתרבתים את האדם ומוציאים אותו ממצבו הראשוני והבהמי. ללא כל אלה, אכן ישנו 'מצב טבעי' אשר עלול להיפער מולנו. אני מאמין שהיום, לראשונה בהיסטוריה אנו מסוגלים (טוב, לפחות במדינות העולם הראשון) סוף-סוף שלא להתעסק אך ורק בהישרדותנו.

 

אוקי חזרה לנולן. אני בסך-הכל מסכים עם השמרנות שלו, ואני כן אוהב את הביקורת שלו על בטמן. אם אתם זוכרים, הבטמן אצלו הוא יצור כלאיים של קצת טוב והרבה רע. נולן, כמו שמרן טוב לא אוהב ויג'לנטיאיזם (אין ל-vigilante ממש מילה בעברית, אבל הכוונה היא למצב בו האזרחים נוטלים את החוק לידיים בכדי להשיב את הסדר הציבורי), הוא מעדיף שהמונופול על האלימות יישאר בידי המדינה, לכן הבטמן איננו בדיוק דמות חיובית בסרטיו.

 

ביין והג'וקר נמצאים בסרטיו כדי להזכיר לנו שהציבור אכן זקוק למבוגר אחראי, או אליטה, אשר יכריע וינהל את האינטרס הציבורי. כי לולא אותה אליטה, החברה האנושית תדרדר לדיסטופיה כאוטית של אוכלוקרטיה, של בתי משפט מזויפים, שלטון ההמון וטרור יעקוביני. לכן הג'וקר וגם ביין מזכירים לבטמן שבסופו של דבר שניהם זהים, חברים באותה קבוצה של אלו אשר הפרידו את עצמם מהאפראטוס המדיני, ושניהם נמצאים שם כדי לייצג סדר אלטרנטיבי, שניהם נמצאים באותו תחום חסר לגיטימיות.

 

אבל הדבר המרכזי שהבטמן מייצג אצל נולן, הוא העובדה שעל-מנת שאנו נוכל לחיות "חיים מוסריים" בחברות מודרניות – המדינה צריכה לפעול באופן "בלתי מוסרי" כלפי אויביי הסדר הקיים. הבטמן, כמו סוכנויות בילוש או פלוגות מוות, פועל באופן חסוי וסודי ומבצע את כל המשימות אשר הכוחות הלגיטימיים של המדינה אינם מסוגלים לבצע, כמו התנקשויות, עינויים וכדומה. נולן, כשמרן טוב, אומר לנו שהמדינה זקוקה לאותו "תחום אפור" נסתר כדי לשמר את השלווה המודרנית, שהמוסריות שלנו מגיעה במחיר כבד של חוסר מוסריות.

 

לשמרנים אין בעיה עם הצד הזה במציאות שלנו, ליברלים לעמת זאת מתענים בדרך-כלל בשל האספקט הזה של המציאות המודרנית. לכן הפרויקטים הליברלים המודרניים תמיד מתעסקים בטיהור הסביבה הליברלית הקרובה מנגעים אשר מזכירים לנו את המחיר הכבד של 'החיים המוסריים': סביבתנות מוסרנית, משטרים דיאטטיים מוסרניים, משטרי שפה מוסרניים (מה שנקרא "תקינות פוליטית") ועוד ועוד. כל אלו נועדו לטהר את הסביבה הקרובה, וככל שמתחוור שהמחיר של חיים מודרניים הוא העדר מוסריות מוחלטת, כך מתגבר מאמץ הטיהור הסביבתי.

 

לכן לא אהיה מופתע אם מפעלי אלתא מערכות מלאים בפחי מחזור.

 

הבטמן הוא בדיוק זה, אותה שלוחה נסתרת של המדינה שצריכה לבצע את המשימות הבלתי-לגיטימיות שהפלגים הליברלים במדינה אינם רוצים לדעת עליהם. בעולמנו ובמציאותנו, זה יהיה בטמן אשר יצוד את אדוארד סנודן, צ'לסי מנינג, ג'ולאן אסאנג', או במקרה של ישראל, מרדכי ואנונו.  

 

דנקירק לעמת זאת, היה סרט מעט שונה. שם, דווקא קצת התעצבנתי מהיומרנות של נולן. הסינמטוגרפיה שלו הייתה ממש מעיקה ומעמיסה על העיניים. אני מבין שהיום כדי להרשים את הקהל יש להכות ויזואלית בצופה באופן אגרסיבי כדי שירגיש שאכן קיבל תמורה לכספו, אבל זה מהלך כל-כך שטחי ונבוב. ואיך אמר ביין: "תאטרליות והטעייה, רכיבים עוצמתיים על חסרי-ההכשרה, אך אנו בעלי הכשרה, הלא כן?"

 

המראה הממורק והנקי של הסצנות היה פשוט מוגזם. המציאות נראתה נקיה מדי, והשחקנים יפים מדי. הסרט דן במלחמת העולם השנייה ובאחד הקרבות הקשים ביותר של בעלות הברית מול גרמניה הנאצית, זהו עולם מכוער עם התרחשויות מכוערות. יש משהו מאד מטריד בניסיון הזה להלום כך בעיניי הצופה, במיוחד כאשר זה חסר טעם.

 

בסרטו של קובריק 'ברי לינדון' משנת 1975 אנו רואים את פאר הסינמטוגרפיה. היום, אלו אשר יצפו בסרט לא יאמינו שהוא צולם לפני ארבעים ושתיים שנה. אבל שם המטרה הייתה להציג את הסרט באמצעות האומנות של התקופה, הסינמטוגרפיה נועדה להעברת מסר ויזואלי. לעמת זאת בדנקירק, זה ממש לא המצב. עיקר המסר הוויזואלי בדנקירק הוא ההנגדה בין שלוות הים לכאוס של המלחמה. כל האסתטיזציה המוגזמת אשר הייתה מעבר לכך, הייתה לא רק מיותרת, אלא מציקה.

 

בנוסף, לסרט ישנן מעט מאד סצנות דיאלוג או אפילו מונולוג (ונולן אובססיבי לגבי מונולוגים בסרטיו). לכן היה ברור שהסינמטוגרפיה והבימוי היו במוקד הסרט. זהו מהלך די נועז, אבל גם יהיר, לייתר כך את השחקנים. זה אומר לנו באופן מאד ברור שזהו פרויקט היוהרה (vanity project) של הבמאי, המטרה שלו הייתה לייצר 'ברי לינדון' משלו, ולדעתי הוא נכשל.

 

הסרט הזכיר לי סרטים של ווס אנדרסון. הרבה אסתטיזציה, הרבה פעלולים ויזואליים עם כוראוגרפיה מגושמת, אבל עם תסריט רדוד, דמויות שבלוניות, ובמקרה של אנדרסון - כל-מיני ניסיונות כושלים לייצר אווירה של ריחוק אירוני. אבל הטרגדיה היא שסרט אירוני לא ניתן לאהוב באופן אירוני. מסתבר שיש גבול לכמה היקום מסוגל להכיל דבר מסוים, גם דבר מדומיין לחלוטין כמו אירוניה הילדותית של אנדרסון.

 

האספקט הוויזואלי של הסרט איננו יכול להיות מהותו, מהותו צריכה להיות הסיפור שהוא מנסה לספר, או מסר שהוא מנסה להעביר. אבל גם המסר, היה מסר יחסית נבוב.

 

המסר של נולן בסרט הזה היה, שוב, מסר שמרני למדי: האזרח לעולם לא יבין את כמות האימה הפחד והסבל שעובר החייל בחזית על מנת לשמור על בטחונו. אינכם יודעים, כמו במקרה של בטמן, את כמות האלימות שאנו נדרשים להפעיל כדי לשמר עבורכם את השלום, את כמות החוסר מוסריות שאנו נאלצים לחולל כדי לשמר את מוסריותכם. אפוא יש לכבד את המדינה וסמליה, אפוא עלינו להודות ולשבח את המדינה בעבור כל מה שהמערכת הזו מקריבה עבורנו.

 

וואו, מדהים. עוד טקס יום העצמאות תם ונשלם. נהדר.

 

דבר שכן אהבתי מאד בסרט הוא שהוא מעולם לא הציג את האויב, לא רואים חייל גרמני אחד בכל הסרט. זהו דבר שהזכיר לי את "שבילי התהילה" של קובריק, אבל המסר היה הופכי לחלוטין. אם אצל קובריק מדובר בבגידת המדינה באינדיבידואל, אצל נולן מדובר בהקרבת המדינה בעבור האינדיבידואל. הרי נולן, ככלות הכל, הוא פטריוט שאוהב לדשדש בשלולית השמאלץ שלו.

 

בסופו של דבר, הסרטים של נולן סובלים מאותה התחלואה שוב ושוב – רגע אחד הצופה מבודר, ואז הוא משועמם למשך עשר דקות, ואז שוב מבליח לו הרגע, והנה עוד עשר דקות.

 

הוא לא במאי גרוע, הוא יודע מה הוא עושה, והוא עושה זאת היטב. לא, הבעיה היא שהוא הטוב ביותר שיש לעולם הקולנוע להציע בימינו, ימים בהם כל סרט מוכרח להיות שובר קופות כדי להחזיר את ההשקעה הכלכלית הקולוסאלית עבורו, מצב בו כל יחסי הציבור של סרטים רבים חייב להיות סנסציוניים, זה סימן ברור שאכן, התעשייה נמצאת במשבר.

 

נולן הוא בין היחידים אשר משגשגים בעקבות המשבר, רב-אמן של שמאלץ מנצנץ.

 

 

 

עד כאן.

 

 

 

נכתב על ידי , 9/9/2017 13:43  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי: 




הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים , מדעי הרוח
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפרוסקריפטור אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פרוסקריפטור ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ