לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2017

עוד משהו שכתבתי בפייסבוק לקבוצה קטנה של אנשים (לפני הרבה זמן)


 

בנוגע לברקסזיט - משהו שונה שמתרחש כאן.

 

רבים היללו את חזרת מדינות הלאום, את הריבונות המחודשת של אזרחי הממלכה המאוחדת ועוד כל-מיני דברים טובים ויפים. העיתונאות כמובן נכנסה לפאניקה מטורללת: "הבורסה קורסת!", "אי-וודאות לגבי עתידה של הממלכה!", "מה יהיה עם הפאונד-סטרלינג?", "יוקיפ יעלו לשלטון ויוציאו את הקארי מחוץ לחוק!".

 

האנטיכריסטוס מבחינתם כבר עזב את הייד-פארק והתנחל ברחוב דאוניג.

 

בעיקרון, שום דבר לא באמת הולך לקרות. המטבע של אנגליה היה ונותר הפאונד, הכלכלה האנגלית נותרה כפי שהייתה. מה שמעניין הוא שנחשף משהו כאן ועכשיו, וזו אחיזת עיניים שכולם הרגישו כבר זמן רב במערב. ישנה התלכדות מוזרה בשנים האחרונות בין גורמים של הקפיטליזם הגלובלי עם השמאל הפרוגרסיבי. ישנה קורלציה חיובית: ככל שמישהו יותר שמאלני הוא הופך יותר קפיטליסטי.

 

גם בישראל שמים לב לכך. זהו השמאל שרוצה שתחבורה ציבורית תפעל בשבת, זהו השמאל (באופן כללי, ישנם יוצאים מן הכלל) שמשתדל לפתוח את הכלכלה הישראלית להשקעות זרות על-ידי הסרת רגולציות, זהו השמאל שמפריט את השוק ובאותו הזמן מדבר על הסדרים מדיניים פרוגרסיביים. חוק ההסדרים להזכירכם איננו המצאה של ביבי האיום, אלא של שמעון פרס – זוכה פרס הנובל לשלום ("מזרח תיכון חדש"). לפני כמה ימים קיבלתי אימייל שכבר יותר משבעת אלפים של ישראלים חתמו על עצומה להביא את אובר לישראל – אז הנה, גם נהגי המוניות על הכוונת.

 

לכן זה הגיוני לחלוטין שהפוליטיקה הפרוגרסיבית במערב נחלה כל-כך הרבה הצלחות. פתיחת הגבולות הזרימה כוח-עבודה זול אשר מחק את התאגדויות העובדים המקומיים (המעט שנשאר אחרי ת'אצר), כניסת נשים לשוק העבודה אשר הגדילה את התחרות עבור גברים (אשר עדיין מצופים לתפקד כמפרנסים עיקריים, למרות הרפורמות התעסוקתיות), וכמובן התפוררות המשפחה ההטרו-נורמטיבית אשר מקבלת תשואות מגורמים תימהוניים בשמאל, כאילו מדובר בהתקדמות לעתיד פוסט-מגדרי כאשר בעצם מדובר כאן בתוצאותיו הברורות של משבר כלכלי אשר מחק כל סוג של יציבות כלכלית.

 

הבורגנות החדשה של המערב כבר איננה משפחת רוקפלר ומצנטים מסוגם, אין להם שום כוונה להוסיף עוד אגף למוזאון טייט. הם אנשי עסקים גלובליים עם בתים בלונדון הונג-קונג וניו-יורק, חשבונות הבנק שלהם נמצאים באיי קיימן, הפילנתרופיה שלהם מושקעת באזורים נידחים באפריקה אשר מופיעה בפרסומות מוזרות בפייסבוק על "טכנולוגיה חדשה לסינון מים".

 

מישהו כבר בכלל יודע מהו ההבדל בין סחר הוגן לסחר חופשי? מסופקני.

 

אבל משהו קרה שם באנגליה. השחיקה ההולכת וגוברת כבר חרגה מהמעמדות הנמוכים. אלו כבר לא קוקניים חסרי שיניים ואביונים בערי הפלדה העזובות של שפילד. המעמדות הבינוניים כבר מרגישים ששחיקת השכר ועליית המחירים משפיעה גם עליהם. הם שמים לב שגם הם, אותם בני המעמד הפרופסיונלי נאלצים כעת להתחרות עם כוח-עבודה זר. ניוד חברתי הפך קשה משהיה אי-פעם. משכנתאות מרקיעות שחקים ונדל"ן בלונדון נמכר למשקיעים זרים מהמזרח. גם הם פתאום, על-אף ההשכלה האוניברסיטאית המהוללת שלהם צריכים לעבור סדרה של חמישה ראיונות כדי לקבל עבודה בחצי-משרה עם שתי משמרות בשבוע במוקד מכירות טלפוני.

 

הם שמים לב שאלו אשר מרוויחים מהכניסה המסיבית של כוח עבודה זול הם אלו אשר מאשימים אותם ב-"שנאת זרים" ו-"גזענות" כל פעם שהם מזכירים את מדיניות ההגירה וקליטת הפליטים אשר נכפת עליהם. מה שניתן לראות פה זה שהגזענות הזו היא בסך הכל תגובה רציונלית למדיניות אי-רציונלית. או ליתר דיוק, רציונליות שאיננה משרתת את האינטרס הציבורי.

 

"זו אנגליה שיצאה למלחמה שם באוריינט, לכן אחריותה לדאוג לפליטים!" מה שהם מבינים כאן הוא שזו המדינה, אותה שכבה של בירוקרטים ופונקציונרים וחבריהם מהמעמד העסקי שיצאו למלחמה, ואנחנו, העם הפשוט, משלמים את המחיר.

 

ברקסזיט הוא הצעד הראשון של תנועה אזרחית רחבה אשר מנסה שוב לדרוש שהמנגנון המדיני ישרת גם אותה – את מעמד הפועלים והמעמד הבינוני-נמוך, ולא רק את המעמד העסקי. זהו הצעד הראשון במשא-ומתן שימשיך ויתרחב.

 

זהו עוד אוהל ברוטשילד.

 

עד כאן.

 

 

נכתב על ידי , 23/4/2017 01:54  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ליקוטי שיחות א'


 

 

בזמנו כשלא היה לי כח לכתוב פוסט, הייתי מפרסם לוגים של שיחות ישנות, אז הנה אני מחזיר עטרה ליושנה.

 

 

היא: תלווה לי קצת לפורטבלו!!  סלופי ג'ו!

 

אני: סלופי ג'ו זה מאכל שאני לא מסוגל כבר איתו יותר.

 

למה?

 

זה היה משהו שאמא שלי הכינה לא מעט כשהייתי ילד.

 

ואמא שלי יודעת לבשל כמו שאני יודע לרקוד.

 

אז למה שלא תתקן את זה על ידי הכנה מוצלחת?

 

אני רוצה להכין משהו טעים, לא להציל את ילדותי האבודה.

 

או שתכין קוטג' פאי.

 

או, רעיון טוב. שניה נראה אם יש מספיק תפוח אדמה בבית.

 

אכן יש!

 

רעיון טוב!

 

 

 


 

 

אני: פה?

 

היא: כן

 

לאן ברחת לי יומיים?!?!

 

אההה?!?!

 

הו יו נואו מי

 

חיי הם רכבת הרים של כלום.

 

הלכת לסחור בסמים ונשים.

 

נבלה!!

 

אני אדווח עליך לפמניסטיות!

 

אם היו לי סמים ונשים נראה לך הייתי בהנגאאוטס?

 

כן.

 

צריך הפסקות פה ושם.

 

זה מתיש.

 

הסמים או הנשים?

 

גם וגם, עבודה עם קהל זה לא דבר פשוט.

 

שיווק ומכירה זה תחום שוחק.

 

מנסיון.

 

 

 

עד כאן.

 

 

 

נכתב על ידי , 16/4/2017 21:37  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דברים בהם אני ניכר


 

לא פעם ולא פעמיים קרה לי שקראתי טקסט באינטרנט וייחסתי לו טון שגוי. זו לא רק הבעיה שלי, זו בעיה בכל האינטרנט. זו בעיה רצינית משום שרוב המשקל הסמנטי, כלומר המשמעות של דברנו, נמצא בטון הדיבור ובתקשורת הבלתי-ורבלית שלנו, החיוכים, ההפסקות והעצירות, הדגשים בטון, תנועות הגבה, הן מסוגלות לשנות לחלוטין אפילו את משמעות המילים "טוב" ו-"רע". העדר טון הדיבור הוא מה שמייצר תופעות כמו טרולינג, או שרשורים של ויכוחים אינסופיים בפורומים נידחים על נושאים אזוטריים. עניינים כמו אגו מיד נכנסים, ואצל גברים גם תחרותיות וטסטוסטרון.

 

אני מנסה לחשוב לעצמי, מה גורם לנו לייחס טון מסוים לטקסט מסוים? זהו מצב הרוח שבו אנו שרויים? הביוכימיה של המח שלנו ברגע נתון? אולי משהו מטאפיזי כמו רוח או שד?

 

לא נראה לי, סבורני שזה משהו אחר. יש שני צדדים למטבע הזה, הראשון הוא הכותב, הרבה פעמים הוא אינו מודע לאופן שבו הצד השני קורא את דבריו. לעיתים רבות גם ממש לא אכפת לו, הוא אפילו מקבל תחושה כיפית מסוימת מהפרובוקציה שיש בדבריו, בכך, אני אשם לא פחות מכל אחת או אחד אחר.

 

אבל גם הקורא אשם, אני שמתי לב שישנן מילים, ביטויים או קולוקציות מסוימות אשר מסוגלות לגרום לי לדמיין את טון הדיבור של הטקסט, לא משום שכך הוא באמת נכתב, אלא משום שאנשים שממש הצליחו להרגיז אותי השתמשו במונחים הללו. איכשהו מתחוללת אצלי תופעה פסיכולוגית מוזרה כאשר אני מדמיין את טון הדיבור של האדם אשר הרגיז אותי. בפסיכולוגיה קוראים לזה 'טריגר', אבל אני לא רוצה לעשות לזה פסיכולוגיזציה או מדיקליזציה, אז אני אותיר את זה כתופעה שאני מבחין בה, ואני לא חושב שהיא רלוונטית רק לגבי.

 

אני בעצמי אשם בכך, אני משאיר מילים או קולוקציות או ביטויים שלמים שאני יודע שיכעיסו את הקוראים, אני עדיין מאמין שכתיבה פרובוקטיבית היא כתיבה טובה, ופרובוקציה טובה היא כזו שתוקפת את הערכים של הקורא, שמעמתת אותו עם חסרונותיו, שגורמת לו לגונן על עצמו מפני עצמו כאשר הוא חושב שהוא מגן על עצמו מפני הכותב. אבל, אני כבר לא פרובוקטור כפי שהייתי פעם, כבר אין בי את זה. זה מאד סקסי למרוד ולכעוס על העולם כשאתה מתחת לגיל שלושים, מלנכוליה היא דבר כמעט חושני עבור ילדה בת שש-עשרה או נער בן שמונה-עשרה, 'ייסורי וורטר הצעיר' של  גתה הוא מונומנט לעובדה זו. אחרי גיל שלושים זה כבר פאתטי, בטח עבורי – אדם שאין לו שום סיבה לכעוס על העולם שהיה ממש טוב אליו יחסית לשאר, גם כשהוא סירב להודות בכך למשך כל-כך הרבה זמן.

 

זהו האלמנט הטינאייג'רי הזה שעדיין נותר בי. הוא טוב כי הוא נותן בי חיות, כח ופרספקטיבה, אבל הוא גם הופך אותי לאדם שנוח להרגיז, שעדיין מרגיש לפעמים שלא מבינים אותו ולכן עושים לו מיד דמוניזציה, ואם כבר חושבים שאני השטן – מדוע שלא אהיה השטן?  

 

אני לא אוהב לכתוב על עצמי, תמיד האמנתי שלא אני הדבר המעניין אלא הנושא שאני כותב עליו. אבל הפעם הנושא הזה מתלכד עמי. אני משתדל להיות יותר מודע, במיוחד במהלך קריאת טקסטים של אחרים, אבל גם אני אינני חסין מפני מגרעותיי האנושיות. היה פעם מישהו שאמר שהוא ראה פעם מוזיקאי וירטואוז מנגן בפסנתר, לשם הניימדרופינג נגיד – ארתור רובינשטיין, והוא לא היה בטוח אם בעת הנגינה רובינשטיין מכניס את צלילי היצירה לפסנתר, והפסנתר מוציאם החוצה, או שהוא מושך את צלילי היצירה מן הפסנתר החוצה.

 

הכוונה כאן היא שהתווים אינם עומדים בפני עצמם, הקורא והמבצע שלהם הוא חלק אינטגרלי מהיצירה. במילים אחרות, אין טקסט ללא הקורא, הטקסט מתגשם כטקסט רק כאשר יש מי שיקרא אותו, אבל, וכאן הבעיה, לפעמים מי שקורא אותו מכניס אינטרפרטציה מוגזמת לקריאה שלו. זו הסיבה מדוע המנצח הרברט פון-קאריין (עליו השלום) הוא בעל הביצוע הגרוע ביותר של האופרה כרמן, ואפילו הביצועים של טוסקניני היו מכאניים ויבשים מדי. אפילו האנשים המוכשרים והחכמים ביותר מביננו אינם על-אנושיים, גם הם פגיעים ומושפעים מכל מגרעותיהם.

 

היה לי פעם ביצוע של פלסטף של ג'וזפה ורדי על תקליט ישן שקניתי בחנות יד-שניה, הייתה בו את התכנייה של הקונצרט הראשון של טוסקניני עם הפילהרמונית של ישראל (הביצוע כמובן הוקלט באולם לה-סקאלה במילאנו). היו שם כל מיני פרסומות מוזרות לתיקי השקעות בבנקים וליקרים של שטוק, מופעי הצרכנות הראשונים של ישראל, והם נראו כל-כך מלאכותיים, כאילו תורגמו מאנגלית או גרמנית עבור תיירים, חלקם אפילו היו באנגלית.


כשהחזקתי את התכנייה הזו בידי, יכולתי לדמיין את סבי מחזיק בה, בעודו לבוש חליפה בדרך לקונצרט בתיאטרון ירושלים יחד עם סבתי, ליד דירתם בטלביה. היו עליה הערות שנכתבו בעט כדורי כחול בעברית, בכתב-יד של אדם ששפת אמו איננה עברית, בכתב-יד שהזכיר את כתב-ידו של סבי. ושמעתי את המילים בראשי במבטא ייקי-גרמני "קוניאק", "יצירה", "קונדוקטור", כמו שהם היו אומרים אותן, וטעם מתקתק של שוקולד מריר וקפה פילטר היה על לשוני. אני מתגעגע לעולם שלהם שכל-כך בזתי לו בילדותי, ושגם בז קצת אלי ולהתנהגות המרדנית-מכעיסה שלי, אבל זה הגיע לי.


את כל התקליטים מכרתי במכה אחת לפני שחזרתי לקנדה, לקונה אסיר תודה.

 

אני משתדל שלא להיות פולמי, אני יודע שזה לא עוזר לכלום וסתם מנכר אנשים, ואין באמת סיבה לעשות זאת, ישרא' הוא מקום קטן מדי בשביל זה. מעולם לא ראיתי ויכוח אינטרנטי מסתיים בטוב או משכנע מישהו בדבר-מה. אני מקווה שכאשר אני כותב משפטים פרובוקטיביים או מרגיזים, הקוראים שלי מבינים שהמטרה שלי היא למקד את תשומת הלב של הקורא, ולא לפגוע בו.

 

גם אם בעבר זו הייתה כוונתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עד כאן.

 

 

 

 

נכתב על ידי , 3/4/2017 15:56  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 




הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים , מדעי הרוח
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפרוסקריפטור אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פרוסקריפטור ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ