לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2017

סמים, וכל שיש לי לומר עליהם


 

 

אקדמה


לא היה לי על מה לכתוב כבר זמן רב למען האמת, אבל "נצנצים וורדים" ספקה לי השראה. אגב, יש לה לדעתי את אחד הבלוגים החמודים ביותר בישרא', מהסוג שכמעט נכחד לצערי. גם אם ניתן להטיל ספק באמיתות של חלק ממה שנכתב שם, הוא עדיין נכתב בצורה טובה כנה ומרתקת. בכלל, זה שהיא עדיין כותבת פה זה פאקינג נס משמיים. למען האמת, כל בלוגר שעדיין כותב פה זה נס שאנחנו צריכים להודות עליו כל יום.

 

אגב, מסתבר שגם לה הייתה חוויה הזויה ודוחה עם זולטא. רק שבניגוד אליה, לי הוא לא העביר יד על התחת בתנועה חושנית וחודרנית לכיוון פי-הטבעת, אני רק נאלצתי לשוחח איתו בגרין-רום של הצוללת לפני שהלהקה החובבנית שניגנתי בה (והייתי ממהההזהההה גרועעע) פתחה עבור אלמנה שחורה, שאני מתבייש לומר, הייתה להקה הרבה יותר טובה ומקצועית מאתנו. אה, ובניגוד אליה, החוויה שלי באמת התרחשה, וישנם ישראבלוגרים כאן אשר יעידו.

 

אבל כפי שכתבתי בעבר, האמת בכלל לא מעסיקה אותי כשזה מגיע לישרא', מה שמזכיר לי, גם אקסור כתב על הנושא הזה פעם. אפוא הבה נדבר קמעה על מור סמים ולבונה.

 

 

כללית מושלם


ובכן, כפי שנדמה לי כבר ברור לכולם, אינני מתנגד לשימוש בסמים.

 

כמו רוב בני המעמד הבינוני המבוסס, רוב ניסיוני הוא עם סמים חוקיים. גדלתי בבית בו אחד ההורים סובל ממחלת נפש (מהסוג הנורמטיבי), לכן תמיד הייתה לי גישה בלתי מוגבלת לזאנקס וקלונקס, גדלתי עם ערמות שלהם סביבי (יחד עם ערמות של ציפרלקס ואנפרניל). יכולתי לחלק את זה לשכנים כמו סוכריות במימונה ולצעוק להם "תרבחו ותסעדו!" לו רציתי, אבל לא רציתי, כי לא סבלתי את השכנים הערסים שלי דאז. על כל פנים, זאנקס הוא סם מעולה, והוא בין הסמים היחידים, לדעתי, שבאמת ניתן לתאר כממכרים מעצם השפעתם, שלא כמו סיגריות בהן ההתמכרות היא שונה לגמרי (אני גם מעשן לשעבר), לגבי זאנקס ניתן לומר באופן נחרץ שזו ההשפעה שממכרת.

 

ההשפעה של זאנקס היא ההשפעה החזקה ביותר שיש כמעט, והיא אופורית לחלוטין ומושלמת. היא מכניסה את המשתמש למצב של רוגע מוחלט, רוגע שלא ניתן אפילו לחשוב על השתחררות ממנו או כלל לרצות להשתחרר ממנו. הרוגע עוטף כמו שמיכת הפוך הנעימה ביותר בעולם, שמיכה שלא ניתן למצוא באף חנות, שמרגיעה אותך כמו שלא נרגעת מעולם, כל הדאגות נעלמות, כל הפחדים נמוגים, כל הטרדות נגוזות, הכל בסדר, הכל כל-כך טוב, הכל מושלם.

 

הוא מזכיר לי תמיד את אי אוכלי הלוטוס מהאודיסאה של הומרוס, אבל מזאנקס אפילו אודיסאוס לא יוכל לגרור את המכור. היו לי מעט מאד פעמים בחיי שהרגשתי משהו דומה, או אופוריה בסדר גודל כזה. אין לו שום תופעת לוואי ואין לו שום הנגאובר (כמו אלכוהול או אסיד). הוא הסם המושלם, וזו הסיבה מדוע הוא ממכר, ולנסות להוציא מרופא מרשם זה אחד הדברים הקשים ביותר שיש, כי הם יודעים כמה הוא ממכר בדיוק מהסיבה הזו. זהו סם אשר שמור רק לאלו אשר נטרפה עליהם דעתם.

 

גם עם סמים אופאטיים (חוקיים) יש לי ניסיון. אופיום הוא סם נוראי, לפחות מה שאני חוויתי ממנו. הוא גורם לעצירות והוא גם משפיע על מערכות אחרות (...) באופן מאד לא סימפטי. לפני כמה שנים בעקבות התקף ברוסיטיס קיבלתי משכך כאבים אופאטי חזק מאד. ברוסיטיס זו מעין דלקת (לרוב אוטואימונית)  אשר במקרה שלי גרמה לכך שלא הייתי מסוגל להזיז את יד ימיני מעבר לסנטימטר או שניים ימינה ושמאלה (אין למטה ולמעלה), וזה כואב. תבלו שבוע ככה ותאמינו לי, לא רק שאף אחד לא יצחק יותר על המצאת הבידה, כולם יסתדרו בשורה מול מחלקת שירותים ופרזול בהום-סנטר כדי לקנות אחד לכל אסלה בבית.

 

חזרה לענייננו,

 

עודני זוכר כמה שנאתי את הסם הזה, הוא היה נוראי. הוא מזכיר את ההשפעה של זאנקס או קנביס, אבל הוא גם מחדיר מעין מלנכוליה מוזרה ולתרגיה דפרסיבית, ותופעות הלוואי היו ממש נוראיות. אני זוכר שאמרתי אז בטלפון (או סקייפ) לידידה:

 

"כושליראב-ראבק, אני לא מבין איך אנשים מתמכרים לחרא הזה, אני זוכר כשקראתי לראשונה על הנושא, היו שם באנציקלופדיה תמונות, תמונות שראיתי של מאורות או מרתפי אופיום בסין, והם כולם שוכבים שם על מזרנים מבסוטים מעצמם עם המקטרות הענקיות האלה וכובע טמבל שנראה כמו תרבוש מעוך וחיוך של ילד מפגר. אני אומר לך, הדבר הזה מגעיל ת'תחת! באמא'שלי! מי ירצה דבר כזה? מי רוצה לחיות ככה?"

 

ואז היא סיפרה לי על הסטלה המדהימה שהייתה לה מאפידורל כשהיא ילדה את הבת שלה. על כל פנים, זה מוביל אותי בדיוק למה שרציתי לדבר עליו, אסקפיזם.

 

אני מאמין שרוב ההתמכרויות לסמים נובעות מצורך באסקפיזם, צורך לשנות את המציאות ואם לא אותה אז את האופן בו היא נתפשת. לשם כך זקוק האדם לחיים די דפוקים, חיים דפוקים ניתן להשיג בשתי דרכים – או שנולדים לתוכם (וזה תמיד מצער) ואין דרך לצאת מהם, או שמייצרים אותם על-ידי החלטות מחורבנות, ולעיתים רבות גם מזה קשה לצאת.

 

לא נולדתי לחיים מחורבנים, באמת שלא. בעבר הייתי מתלונן לא מעט, אבל היום אני יודע שבסך-הכל נולדתי למקום מאד טוב בעולם, ויחסית מעט מאד חסר לי בזמנו. זאת ועוד, גם על מעט המכשולים שהיו לי התגברתי בנקל, כי למזלי נולדתי אדם אינטליגנטי למדי והייתה לי גישה (לא הכי טובה בעולם, אבל עדיין) להרבה מקורות ידע שהיו כשגדלתי בשנות התשעים, אז גם אינטלקטואליות לא חסרה לי מעולם, אף שהסביבה בה גדלתי לא הייתה אינטליגנטית או אינטלקטואלית בכלל (לרוב, ההפך הגמור).

 

אני אדם מאד יציב ובריא נפשית (וזה דבר נדיר כמו שיניי תרנגולת בישרא') מעולם לא הזדקקתי לטיפול כלשהו, הדבר היחיד שאי-פעם היה לי זו הפוביה הכי מטומטמת בעולם – "פחד טיסות", שזה מתאים באופן מושלם להגדרה המילונית של "צרות של עשירים". גם על זה התגברתי, זו הייתה הפעם הראשונה בה ניסיתי זאנקס, וזה עבד כמו קסם, וטעמו טעם נקטר ואמברוסיה.

 

אין לי צורך באסקפיזם, אני אפילו שונא אסקפיזם במידה רבה. אני אוהב את התודעה שלי כפי שהיא, ואני אוהב את החיים שלי, אין לי רגעים שבהם אני רוצה לברוח מעצמי או ממציאותי. חיי מורכבים מרוב מוחץ של החלטות נכונות, ואפילו הרבה מההחלטות המחורבנות שבצעתי בחיי היו – לימים ובטווח הארוך – טובות. לומדים הרבה מאד מהחלטות גרועות, מהחלטות גרועות לומדים לבחור נכון.

 

אני אוהב את המציאות כפי שהיא, וכפי שאני חווה ומבין אותה. אני סובר שזהו דבר חשוב משום שהמציאות היא דבר מאד יציב בחיינו, ואם אנו רוצים לשפר את חיינו (באופן אינדיווידואלי או קולקטיבי) על כולנו להימנע ככל שניתן מצורות שונות של אסקפיזם, בין אם זה סמים, ובין אם זה בידור או אומנות. כל דבר שאין לו אמירה או מסר לגבי המצב או הקונדיציה האנושית (The Human Condition) צריך להידחק לשוליים כדבר-מה ששייך למתבגרים ואינפנטילים. אין לזה מקום בשיחה או הרהור של ברי-דעת.

 

אך על-אף הדחיה שלי מאסקפיזם, ישנה לי סקרנות מהפנטת לגבי הפנומנולוגיה, כלומר תורת הפנומנה – "התופעה" בעברית. אני אסביר.

 

כשעמנואל קאנט פתר את הבעיה המטאפיזית הקשה שהציבו מולו רנה דקארט ודוד יום הוא מצא פתרון בצורת פשרה. הוא הקים מחדש את המטפיזיקה (כפי שאמר דקארט ב-'מאמר על המתודה', עלינו להרוס את הבניינים הישנים טרם נוכל להקים את החדשים במקומם) ואמר שמשום שהתודעה שלנו בנויה באופן קשיח עם קטגוריות יציבות וברורות של הבנה (אפיסטמולוגיה) איננו מסוגלים, כבני-אדם, באמת לראות או להבין את המציאות כפי שהיא, במערומיה. אנו מסוגלים להבין אותה אך ורק לאחר שעיבדנו את הנתונים לגביה באמצעות קטגוריות ההבנה שלנו. הווה אומר, איננו מסוגלים להבין את העולם כפי שהוא (הנומנה) אלא אך ורק את התופעות שהוא מציג בפנינו (הפנומינה), ורק לאחר תהליך העיבוד שהן עוברות באמצעות תבונתנו, רק אחרי זה אנו מקבלים את הדבר הזה שאנו מכנים "מציאות".

 

חשבו על זה כך, בטבע אין את הצבע הכחול. אנו רואים את הצבע הכחול רק משום שכך עיננו קולטות אור באורך גל אשר ממוקם אי-שם בספקטרום. הצבע הכחול איננו נמצא בשמיים, הוא נמצא בעינינו ובמוחנו, הוא תוצר של המערכת האופטית והאוקולארית האנושית. כל פעם שאנו מסתכלים על תכול השמיים אנו בעצם ממציאים מחדש את צבע התכלת באמצעות עיננו ומוחנו.

 

אפוא השמיים אינם בצבע תכלת במהותם, אם אין מאן-דהוא בהה השמיים – השמיים נותרים חסרי צבע לחלוטין. היקום איננו קיים בלעדינו, כי אנו הבוראים, כל אחד מאתנו אל בזכות ובאון מחשבתו.

 

 

ירוק


כך בעצם כל דבר בעולמנו, כל תופעה, היא תוצר של הסתכלותנו, זו בעצם המשמעות של פנומנולוגיה (תורת התופעות), וזו הסיבה מדוע אני כל-כך אוהב קנביס (להלן "ירוק").

 

כולנו חיים בפיקציה מסוימת, כמעט הזיה, שאנו נמצאים במצב מתמיד של שליטה, ושהמח שלנו נמצא תחת שליטתנו. אך למען האמת המח שלנו, או ההכרה שלנו ליתר דיוק, הם שני דברים שבריריים למדי ונוחים להשפעה. כל מי שהשתמש אי-פעם בסמים או עבד בתחום המכירות יודע זאת: לא רק שבני-האדם גרועים מאד במחשבה או התנהגות הגיונית, גם מה שהם לעיתים רבות מבינים כ-"המציאות" הוא דבר שניתן להשפיע עליו בקלות. זו הסיבה למשל מדוע דונלד טרמפ נבחר לנשיאות ארצות הברית, היכולת שלו לשכנע (ו-"שכנוע" היא פשוט מילה יפה ל-"מניפולציה על תפישת המציאות של האחר") היא זו שהכניסה אותו למשרד הסגלגל.

 

אחד הדברים הראשון שהמרצה (הנהדרת) מלמדת בקורס 'לוגיקה פורמלית' בגילמן הוא שהיגיון הוא כלי נהדר, הוא כלי חזק אבל הוא כלי פגום למדי. אז לא רק שההיגיון רחוק מלהיות מושלם, בני האדם גרועים בשימושם בו.

 

עסק ביש, הלאו כן? ובכן, לא בהכרח. זהו עסק ביש אך ורק אם האדם משוכנע שהוא הגיוני ובני-האדם סביבו הגיוניים ושכל מחשבותיהם מסודרים באופן הגיוני, אדם מסוג זה יהיה אומלל כי העולם סביבו יראה כאוטי לחלוטין וחסר פשר. אך מרגע שפלוני מבין כי בני-האדם אינם הגיוניים, אינם רציונאליים (אך כן מסוגלים להגיון לפרקים) ושרוב החלטותיהם אינן הגיוניות, מרגע זה המציאות מתבהרות ומתגלה, והעולם שוב נראה טוב ונעים.

 

ירוק מסוגל ללמד הרבה לדעתי, הוא מראה לאדם כיצד ניתן להפעיל מניפולציות יחסית שטחיות על המח, ופתאום הרבה דברים נראים אחרת, לפתע המח פועל אחרת, לפתע המציאות מתגלה כאחרת.

 

בחלק מהפעמים בהם עישנתי הייתי חוטף התקפי פראנויה, בהתחלה הם היו נוראים חמורים, אבל אחרי כמה זמן למדתי להתגבר עליהם בקלות. זה הכל עניין של מודעות והבנה שזה זמני ועובר. זה צורך כישור חדש והוא היכולת להשתלט על מחשבותיך, זה לא פשוט, אבל זה לחלוטין אפשרי.

 

זו הנקודה לציין משהו חשוב. אני אמריקאי-קנדי, משמע לעולם אינני מקסס (מערבב טבק עם ירוק לשם סיוע בערה) זה אסור אצלנו בתכלית האיסור, אני יודע שבישראל זהו מנהג מקובל, אבל באמת – פויה. תקנו באנג נורמלי ותעשנו כמו בני-אדם מתורבתים.

 

ישבנו אני ומי שלימים תהיה האקסית שלי יום אחד במטבח בליל חורף קריר וקנדי, הכנתי לנו פוטאז' סן-ז'רמיין (סוג של מרק אפונה מוקרם ועשיר) אפילו הכנתי לו גרמולאד (תגגלו, אין לי כוח להסביר) ועישנו הרבה ירוק לפני, הרבה. אני זוכר כשאכלנו את המרק הזה, הוא היה המרק הכי טעים שאי-פעם אכלתי. אינני הנחתום שיעיד על עיסתו, אך אני מבשל לא רע בכלל, אבל מרק כזה טעים מעולם לא הכנתי או אכלתי, ואני מכין אותו כמעט כל חורף בחורפו.

 

לפתע כאילו כל הטופוגרפיה של בלוטות הטעם שלי הסתדרה מחדש ("הרים כדונג נמסו..."), המלוח נהיה מלוח מן המלוח והמתוק נהיה מתוק מהמתוק, הכל הודגש הכל הורגש והכל מוחש. לגמתי את המרק הזה כאילו זהו המרק הראשון שאכלתי בכל ימיי והאחרון שאי-פעם אוכל בחיי.

 

אני זוכר כיצד ישבתי פעם במרפסת בירושלים בליל קיץ, ואני מבוסם לחלוטין מירוק, בוהה אל המרחב. האורות מחלונות הבניינים של השכונה ממול נראו כמו פרצופים של דמויות מצוירות מסרטים מונפשים, הן מחייכות, מביעות תמיהה, בוהות בי בסקרנות, כולן כקהל אשר בוהה באיש אשר ניצב במרכז הבמה – הלא הוא אני, והירח ממעל חג ומסתובב אל מול עיניי ומאיר הכל באור זוהר בבוהק. קמעה, החלו מחשבותיי החלו אט-אט להיפרם ולהתפורר בראשי, והייתי מסוגל כמעט להרהר במחשבותיי שעה שהבניינים בהו בי במבעים שונים של הפעלות, ולפתע הבנתי משהו. המחשבה הייתה ברורה וצלולה וניצבת אל מול עיניי רוחי, כמו מים טריים מן המעיין:

 

"אין 'אני', יש רק דפוסי מחשבה שצפים ושוקעים, זרמים הביטואליים של מילים בהכרה, שנובעים וחולפים, אבל אין באמת 'אני' שמסתתר מאחורי כל זה, או שמאחד את זה לכדי מקשה אחת, הכל מתמוסס והכל ארעי, והכל יכול להעלם כלא היה."

 

זו מחשבה מפחידה, היא עד היום מהדהדת בראשי. אין "אני", ישנן רק מחשבות אשר נשטפות כגאות ושפל בהכרתי, אני היש – אך אני גם האין, או שהאין נמצא בי כמו שנמצא בי היש. אינני אדם דתי כלל וכלל, אני אתאיסט גמור, אבל היום כשאני מסתכל סביבי במרחב, אני צופה בעולם בעיניים שונות, אני יודע כי הכל נראה כפי שהוא נראה כי אני המסתכל, כי עיניי אינן רואות אלא מראות.

 

 

אלכוהול


אלכוהול הוא דבר נהדר, אבל הייתה לי תקופה בה הגזמתי מאד. גרתי אז בפתח תקווה וכתבתי בבלוג הזה והייתי שיכור באופן כמעט מתמיד. הייתי מורה אז למחשבים בכמה בתי-ספר (עבור עמותה) והגעתי כמעט לכל שיעור עם הנגאובר. אני לא גאה בזה, אבל הייתי בן עשרים ושלוש, והייתי ממורמר (היו לי סיבות מוצדקות בסך הכל, אבל לא נכנס לזה) ורציתי "לחוות את החופש שלי" באמצעות בירה זולה ו-וודקה 7 (קראתי הרבה בקאווסקי בזמנו, וזה היה הקוקטייל האהוב עליו, זה וודקה 7אפ וקצת לימון, עד היום אחד האהובים עלי) זה היה פאתטי, אפילו קלישאתי, אבל לא היה אכפת לי, עשיתי עוד דברים בזמנו שאני לא גאה בהם, בכלל, אבל אני שמח שעשיתי אותם.

 

בסופו של דבר אני מאמין שטווח הפרספקטיבה שלנו על העולם או על החיים בכלל הוא כטווח ההתנסות והניסיון שלנו.

 

יום אחד חברה טובה התקשרה אלי, ואני עומד שיכור בסלון הרקוב והמתפורר הזה בפתח תקווה מוקף בפחיות ובקבוקי בירה שהתכוונתי להחזיר עבור פיקדון לסיטונאות משקאות בסוף הרחוב (שיכור, אבל חסכן). היא מתקשרת ואומרת לי שהגיע הזמן כבר לאוניברסיטה, אני עוד מעט בן עשרים וארבע, ודי, הגיע הזמן להתעשת.

 

אני זכרתי כשנתיים לפני כן את איגנציוס (שבזמנו קרא לעצמו Red Guy או משהו כזה, ולפני זה משהו שנשמע כמו עיפרון בהונגרית) אמר לי ב-ICQ שהוא ממש לא מבסוט מזה שהוא כבר בן עשרים וארבע ואין באמתחתו שום הישג ראוי לשבח. בזמנו גם יונתן ליפשיץ כתב (אחד הבלוגרים המוצלחים ביותר שהיו לנו פה), והוא היה מסטול או שיכור לא פחות ממני, וגם הוא, כמוני, היה בכיוון רע מאד בחייו, והוא דיבר וכתב על כך לא מעט. לא רציתי שיהיה לי נאום מהסוג הזה לתת בעצמי, אז עניתי "אוקי, סבבה, אני נרשם ליואל גבע לעשות פסיכומטרי", וזה מה שעשיתי.

 

אבל עדיין המשכתי להשתכר, והוצאתי על אלכוהול בזמנו כמויות כסף חסרות שחר ופזיזות להחריד. מדובר באלפי שקלים בברים (לאורך התקופה, לא בערב) בעבור בירה ואלכוהול ששווה הרבה פחות מזה בסופרמרקט. וההנגאוברים, ריבונו של עולם ההנגאוברים. הנגאוברים שהרגישו כמו מחלה סופנית, כאילו הראש שלך מלא בצרצרים משוגעים שהולכים מכות אחד עם השני כל דקה, שקוטעים את שינתך כל שעתיים, שהורסים לך סוף שבוע שלם, סתם, כי אין לך אפילו פרומיל של שליטה עצמית. עד היום אם יש לי הנגאובר (וזה ממש נדיר) אני תמיד חושב שקמתי בבוקר שוב בפתח-תקווה.

 

כל זה, פחות או יותר, החל להתמתן כאשר עברתי לגור בתל-אביב. עדיין יצאתי לאותו בר, אבל הוצאתי הרבה פחות כסף על אלכוהול. באופן כללי, כבר שתיתי הרבה פחות, ההנגאוברים התמתנו, ולא היה לי שום צורך להוכיח משהו. לא שהיה לי צורך קודם, אבל בדרך-כלל כשבן עשרים ומשהו שותה יותר מדי אומרים עליו שהוא מנסה להוכיח משהו או להתרברב, אז אולי זה היה המצב.

 

היום, אני כבר מאד נמנע בשל כך מאלכוהול. לא משום שיש לי משהו נגד, אלא משום שאין דבר שאני יותר אוהב מאשר לקום בבוקר אחרי שינה טובה ומלאה, ואם אפשר מיקיצה טבעית, זה הדבר שאני מכור אליו. אין דבר שאני יותר אוהב היום מאשר להיות בריא ורגוע ורענן אחרי שינה טובה, וסתם לשכב במיטה ככל שניתן מבלי דאגות וטרדות בכלל. בלי הנגאובר, בלי משהו שמשפיע על הכרתי באופן כזה או אחר, רק לשכב ולהירגע בשקט, זה הסם הבנאלי המשעמם והזקן שלי.

 

ואני יודע שעבור אנשים בגילי (ומעליו) זהו סם שיותר קשה להשיג מכל סם אחר.

 

 

טבק


טבק הוא סם מדהים, הוא הירק האהוב עלי. אבל טבק גם הורג אותך לאט ומייעד לך מוות ממש אכזרי ואיטי. הייתי מעשן סיגריות פעם, מגיל חמש-עשרה ועד עשרים ואחת. תקופה קצרה בחיי, באמת. מאד אהבתי את זה, ובמיוחד בגילאים האלה סיגריות זה דבר נהדר מבחינה חברתית, הוא מאד עוזר לפתח שיחות, הוא מייצר אווירת שווים ואחוות מעשנים, הוא מאפשר לך הפסקות קצרות מהיומיום, הוא מרגיע, הוא מדכא תיאבון והוא מסיים כל ארוחה בצורה מושלמת. הוא מעולה לשם הרהור, ואם יש בידך הכסף, ואתה קונה את הסוג הטוב ביותר (אני הייתי מעשן מארלברו) הוא גם טעים, כל-כך טעים. אבל יש לי אסטמה, וזה ממש עשה בה שמות. היום האסטמה שלי יציבה לחלוטין, אין לי התקפים בכלל, אבל בזמנו היו לי רק התקפים, מה שמאד עזר לי בצבא ולבסוף גם נתן לי פרופיל עשרים וארבע לעשרה חודשים (כלומר, חופשה של עשרה חודשים).

 

לפני כמעט שמונה שנים (או משהו כזה) כתבתי פוסט גרנדיוזי על האופן בו נגמלתי מעישון. אני כבר לא זוכר מה היה תוכנו, אבל השורה התחתונה שלו הייתה שכדי להפסיק לעשן, צריך קודם כל לרצות להפסיק לעשן. זה לא דבר פשוט כמובן, כי מעשנים לא באמת רוצים להפסיק, הם פשוט רוצים שתופעות הלוואי של העישון (כלומר, מוות) יפסיקו ושהם יוכלו להמשיך לעשן. לרצות להפסיק לעשן, דהיינו העישון עצמו, זהו הדבר אשר באמת קשה.

 

זה לוקח כמעט חודש לנתק את כל הריטואלים הקטנים אשר מגיעים עם עישון, ובנוסף, לפתח את היכולת לא לעשן כשכל החברים שלך מעשנים. זה צורך הרבה מודעות עצמית, אבל זה לגמרי אפשרי ולא צריך כל-מיני סמינרים מוזרים, רק מידה מועטה של אוטונומיה מחשבתית, זה הכל.

 

היום, אני משתמש רק בסנוס, ולעיתים מעשן מקטרת או סיגר (שתי צורות עישון בהן העשן לא נכנס לריאות). סנוס הוא מעין שקיות טבק אשר מניחים מתחת לשפה העליונה, ומקבלים את אותו אפקט מרגיע של ניקוטין בלי כל המרעין בישין. זה דבר נהדר והוא איננו מסרטן, הדבר נחקר לעייפה, שום סרטן ושום בטיח. רק צריך טיפה לדאוג יותר לשיניים ולחניכיים, אבל זה אם מדובר במשתמש כבד, ואני אינני משתמש כבד.

 

השורה התחתונה לגבי כל התמכרות לדעתי היא שהיא משוללת חופש. כל התמכרות, כל התנהגות שיש בה אלמנט כפייתי היא מצב בו האדם מאבד את חירותו, כי הוא זקוק כל הזמן לדבר הזה, ובלעדיו הוא מאבד איזון והופך אומלל. זה לא משנה אם זה סיגריות, זאנקס, הרואין, ירוק, אלכוהול, קפה של בוקר או הליכה לעת ערב. בכל הדברים הללו – כאשר הם הופכים כפייתיים – ישנו אובדן של חירות. כי אתה חייב את זה, ואתה לא יכול פשוט לשכב או לשבת ולהירגע. אתה חייב את הסיגריה, אתה חייב לצאת לשתות בשישי בערב, אתה חייב את הקפה שלך, זה נוראי.

 

לכן, גם כאשר עישנתי לא אהבתי לעשן מחוץ לבית, לא אהבתי את האופן שבו ההרגל הזה שולט בך, יש בזה משהו כל-כך וולגארי. אהבתי לעשן סיגריה לבד, בשקט, להרהר ליד החלון ולשמוע מוזיקה שקטה ורגועה. אולי זהו אלמנט סנובי שיש בי, אבל מסתבר שהוא גם בריא יותר, כי בסופו של דבר הוא מאד הקל על הגמילה שלי.

 

 

אחרית דבר


אחת הפעמים שעישנתי הייתה בצבא. אני זוכר, ישבנו שם אני וחבר מחוץ למכלאות ובהינו בבטונאדות שהציב שם נגד הלוגיסטיקה שלנו, הבהמה המטונפת והדוחה הזו, שרעבי. הן נראו כמו מגפי בטון ענקיות, ובהינו בהם בהשתאות, היינו בטוחים שהאידיוט המגעיל הזה הוא אמן רב-מעלה, וכשחזרנו לבסיס שתינו תה מהחדר אוכל ואכלנו פתי-בר ושוקולד פרה ודיברנו בשבח המגפיים.

 

שבועיים לאחר מכן הגיעו לבסיס לבצע לכל החיילים והחיילות בדיקת סמים אקראית. אני למזלי כבר לא הייתי שם, עברתי בסיס על-ידי הורדת פרופיל רפואי (כן, כן, אסטמה) והוא השתחרר על קב"ן (חודשיים לפני כן הוא קיבל אות הצטיינות מקצין משטרה צבאית ראשי, ולי הציעו מסלול קצונה לו סירבתי בתוקף) כולם התקשרו אלינו וסיפרו לנו שאנחנו היינו אמורים להיות הראשונים בתור לבדיקה. התמזל מזלנו, או שראינו את הנולד, או שניהם. כי אחרי שעזבנו הכל הדרדר בבסיס הזה. לימים, גם אני וגם הוא נוציא 21 אצל הקב"ן, ועבור שנינו, הייתה זו ההחלטה הטובה ביותר שעשינו בחיינו.

 

אני עדיין סקרן לגבי התחום הזה, אני מקווה שביום מן הימים אוכל לנסות פייאוטי, הבנתי שיש לזה השפעה מאד מעניינת על ההכרה, אפילו אל-אס-די (נקי) נשמע מעניין. אבל מה שאני חייב לנסות לפני המוות, ואת זה אני שומר לזקנתי המאוחרת ביותר – זה הרואין או מורפין. אחד הדברים הטובים ביותר בזקנה הוא שבשלב הזה של חייך לרופא כבר לא אכפת לתת לך כל תרופה שיש לו במחשב, ממש לא מזיז לו אם זקן בן שמונים מכור לזאנקס או ואליום, והמדינה נותנת את זה במחיר מסובסד ושווה לכל נפש, ראיתי את זה עם סבא שלי שחגג על חשבון הברון עם כל סם או תרופה אפשרית לפני שנאסף אל אבותיו.

 

תאמינו לי, יש למה לחכות.

 

יהיה טוב :)

 

 

עד כאן.

 

 

 

 

נכתב על ידי , 13/5/2017 20:26  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 




הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים , מדעי הרוח
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפרוסקריפטור אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פרוסקריפטור ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ