לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2017

רוזנבאום היקר,


 

כשעברנו אני ואשתי ליד הבתים החדשים אשר נבנו בכניסה לירושלים, מעל ליפתא, היא אמרה שהם מכוערים ומרובעים מדי; העיצוב הפוסטמודרני שלהם חרה לה, והיה לה לזרא. הם ניצבו שם, בוקעים מן המדרון עם מרפסות רחבות וריקות, ומאחוריהן חלונות בהירים ובוהקים, וזכוכיתם רחוצה ונוצצת – אך אין איש בבית או אפילו כביסה תלויה מן החבלים.

 

אמרתי לה כי לו היינו מאלו אשר קנו את הדירות, והחליטו להשקיע באותן לשכות גזית את ממונם, לא היינו חושבים שהן מכוערות כלל וכלל. איפכא מסתברא, היינו מתפעלים מיופיין הפשוט, והסימטריות הברורה והמובחנת. זה נשמע כמו טיעון מעגלי, הרי לו היינו קונים את הדירות, ככל הנראה היינו חושבים שהן יפות מלכתחילה, ברם אין זה בהכרח נכון. רובנו בוחרים מקומות מעוננו לא לפי יופיים אלא משום היוקרה והמיקום. היא המשיכה, ולקחה לשונה בארכנות והרחיבה פה, מנצלת וממצה את כל תשע הקבין שניתנו לה בעודה שובה אותי בנימוסיי, כהנה וכהנה על אופייה הארכיטקטוני של  ירושלים, וכמובן כדרכנו בקודש – הולילנד.

 

כן, הירושלמים טרם סיימו להתאונן על הולילנד, אותו פשע חזותי שביצעו, לכאורה, בכרך הזה. אבל איככה ואימתי משחו ישראלים עצמם למומחים ומביני עניין בארכיטקטורה? ועוד על אחת כמה וכמה לאסטניסים של אסתטיקה? המרחב הציבורי של ישראל תמיד היה כל-כך אינסטרומנטלי ופונקציונאלי, הם מאמינים כי העיצוב מודרני, המינימליזם הזה, הברוטליזם הזה, נושא תפארת וחן. אך לאמיתו של דבר, הוא אינו אלא צייקנות גרידא ועוד דרך נוספת ולהוציא לאבטלה ובטלה סתתים ואנשי מקצוע אשר כל משלח-ידם מתמקד באותו יופי חזותי של בנייני השדרות, כמו בימים כתיקונם, כמו כל אותם הבניינים שנבנו לפני שהורינו הגיעו הלום.

 

באוגוסט השנה הגעתי לגיל שישים, ומאז הפך זה לנושא כאוב; כמו כשאנו מעקמים קרסול – זה כואב לזמן מה, ובמיוחד בגילי. אני מרגיש שנעוריי עודם שוקקים בתוכי, אך הם מבצבצים החוצה לעיתים נדירות, בעיקר כאשר אני משחק עם בני מונופול, בשטרות כסף פלסתר. שם הבזבזנות איננה, באותו הרגע, בעלת השלכות חמורות. אלו סוגי המותרות אשר שמורים לבני התשחורת בלבד. אלו הכמעט באים בימים נדרשים למשנה זהירות אפילו בדמיונם, ובכן, מה שנותר מדמיונם.

 

אתה זוכר אי-אז, כשהיינו במילואים לפני בערך חמש-עשרה שנה, צירפו אותי לליווי והייתי בטוח לחלוטין שבאותו הלילה אמצא את מותי. אני זוכר את הנהג: "אין לאקאצ'אקה לא נוסעים!" הוא צעק והפעיל את הצ'אקלאקה, טרק את הדלת והטיח את רגלו בדוושת הגז.

 

נסענו במהירות של מאה ושישים קמ"ש בכבישים הצדדים אשר הובילו מאזור מודיעין אל בית חורון. הג'יפ רעד והטלטל מצד לצד כל הדרך, היה ניחן שהמשוגע הזה הולך להרוג אותנו בכל רגע. עוד רגע ואנו מתהפכים לוואדי, ורועה כבשים פלסטיני ימצא את שלושתנו כלואים ברכב שעולה בלהבות, בעוד תימרות עשן יעלו להן מבין המסגדים. זהו מוות אשר איש אינו מדמיין עבור שוטר צבאי ושני מגבניקים, היצורים הבזויים ביותר שיש לכוחות הביטחון הישראלים להציע לעולם, אחד שנוא על-ידי כל חיילי צה"ל, והאחרים שנואים על-ידי כל הפלשתינים. אילו היו מוצאים אותנו כך מוטלים בתוך הבקעה לראשונה חיילים ופלשתינים תושבי השטחים היו חוגגים סביבנו, זו תהיה המסיבה והזוועה הגדולה ביותר שאי-פעם תתרחש במזרח התיכון. אבל זה לא קרה.

 

האדרנלין זרם ופעם בעורקנו, כמו אותו הקור בוורידים כאשר העירוי מתחיל לזרום פנימה בבית החולים. לא רק שנעלם הפחד מהמוות, הרגשנו בלתי מנוצחים, כמו שלושה טילי טורפידו גרעיניים שעוגבים לאפוקליפסה, אנו פרץ החשמל שהדליק את אורות העולם, שלוש חיות פרא בנות אלמוות, כמו אסטרואידים במסלולם אל פלנטה ירוקה-כחולה, כמו צונאמי עם שלושה ראשים. אנו היינו הכוח המוחלט של היקום אשר שועט אל האינסוף, ודבר לא יעצור אותנו, לא כוח הכבידה ולא בלמי המכונית.

 

"אתה יודע מי המציא את זה? זה היה האתיופי הזה איתנו, איך קראו לו? וואלה אחי אני לא זוכר, מיכאל! זהו! מיכאל, אהההה! ראית איך עלה עלי!" הוא צעק אלי אל הכיסא האחורי ועיניו פעורות ומלאות טירוף.

 

"איך הוא אומר אה? אין לאקאצ'קה לא זזים! חה חה! משוגע המיכאל הזה! חולה בראש!"

 

המכונית התרוממה ועלתה באוויר, היינו שם למעלה במשך כמעט שלוש שניות ואז נחבטנו בכביש שוב ושניהם צעקו בשמחה. הכל היה חשוך, חושך מוחלט ורק האורות הירוקים מהמסגדים האירו לנו את ההרים סביבנו.

 

"כוווסססעעעמממקקק! אני צמא!" הוא צעק והחלק להלום בחוזקה על לוח המחוונים באגרופו. "אהה! הנה זה! הנה המעיין!"

 

הוא עצר את הרכב שם ליד המעיין בואכה בית חורון. הוא היה לצד הכביש וממנו זרמו מים טריים וצוננים, השוטר השני סירב לשתות, הוא היה משוכנע שהמים מזוהמים ומלאי הביוב מן הכפרים.

 

כשהגעתי לבסיס נפגשנו ואני הייתי לבן כסיד, כולי הלום ומזועזע. מאז לא חדלתי מלחשוב על המוות. אז לא, לשאלתך, זה עוד טרם עבר לי, ולעיתים עניין זה מדיר שינה מעיניי.

 

קיבלתי מכתב משטופר, הוא אמר לי שהוא סוף-סוף מצא את גן-עדן. הוא התפטר מעבודתו והשכיר את הדירה לאיזה זוג צעיר. ודאי אתה זוכר, הוא גרוש כבר כמה שנים. על כל פנים, הוא גמר אומר בליבו והמריא לטוגו, שם הוא תקע יתד בעיר לומי. הוא שולח לי מכתבים משם עם תמונות וסיפורים. מסתבר שהם מדברים שם איזו לינגואה-פרנקה שנקראת טוגולזית, מעין דיאלקט צרפתי שהשבטים שם מדברים ביניהם לשם מנהל ציבורי ומסחר. הוא החל ללמוד את הצרפתית שלהם והיום הוא מסוגל לשוחח כמעט עם כולם שם, ובכן, מי מבניהם שמסוגל לדבר טוגולזית.

 

הוא אמר שאין שם רעב, הם כולם אוכלים כדבעי. זוללים וסובאים בירות עם פפאיות ובאגטים וממרח בוטנים, אפילו בשר וגבינה לא חסר שם. הם מסוגלים לקנות שם גבינה וסרדינים, והם אוכלים שם ממרחי שעועית אשר דומים לחומוס, אבל אתה יודע, התיבול שונה והתבלינים גם כן. הוא אמר שהם חש שם יותר בטוח משהרגיש אי-פעם בכל מקום אחר. הוא גר בבית משלו מוקף עצי דקל בננות ופפאיה, כולו מלא קורת רוח. הוא אמר לי שחשמל משלמים שם עם מעין כרטיס אשר מטעינים מראש, ושהוא צריך לשאוב מים מהבאר ולטהר אותם על-ידי הרתחה. מעת לעת הוא ממלא בקבוקי פלסטיק ומניח אותם בשמש למשך יום שלם ונותן לקרניים האולטרה-סגולות לחטא את המים.

 

הוא מבלה את ימיו בהליכה על החוף ושיחות בטלות עם המקומיים. הוא אומר שהחוף מטונף והשיחות אינן אינטליגנטיות במיוחד, אך כפי שהוא כותב שוב ושוב במכתביו: ניתן להתרגל להכל מלבד עבדות. והוא כבר טעם את המרורים הללו.

 

בבקרים הוא יושב בבית קפה השכונתי (ובכן, מה שהם מכנים בית קפה, אצלנו זה נחשב יותר כחושה בסיני) ואוכל שם ארוחת בוקר של כוס קפה, ביצת עין, ופרוסת לחם בגט. כשהוא מסיים, הוא שם פעמיו העירה ומטייל בשוק. המקום רועש וגועש, והמוזיקה שם מנוגנת על אורגני קאסיו משנות השמונים-תשעים המלווה בגיטרות בס, והיא קצבית ושמחה. 

 

הוא כתב לי שהוא קנה לו חלקת קבר שם, הוא כבר החליט היכן הוא רוצה לסיים את חייו. ללא ספק זהו, אחרי הכל, הביטוי המוחלט של החופש האנושי – ההחלטה והשליטה בהיכן תמות. רובנו חיים את חיינו בהתעלמות מתמדת מהמוות. התרבות שלנו כולה, עם הערצתה לנעורים, עוסקת יומם וליל בהכחשת המוות בשאט נפש. איזהו מעשה משחרר הוא קניית חלקת הקבר? רובנו נתמלא אימה וקבס למראה הדבר, ברם הידיעה המוחלטת כי חייך בסופו של דבר יסתיימו, והאפשרות לחיות החיים אשר מודעים לסופם היא מתנה שלא תסולא בפז. כך האדם קם כל בוקר ויודע כי כל דקה קובעת, כל יום הוא שי ודורון, שכיית חמדה, זכיה בפרס של עוד רגע של הכרה. הקבר איננו המוות אלא אישור ואשרור החיים.

 

הקבר גורם לנו להבין שכל רגע שאנו מבזבזים הוא רגע שלא נקבל שוב לעולם בחיינו, ולכן, שומה עלינו ליהנות מחיינו ולמצותם, כי אנו מקבלים רק הזדמנות אחת.

 

דודתי על ערש דווי מעולם לא אמרה אפילו פעם אחת: "הלוואי והייתי מבלה יותר זמן בעבודה, יכולתי לתרום כל-כך הרבה לחברה הזו, יכולתי להיות עובדת מצטיינת."

 

רוזנבאום היקר, עלינו לבחור כבר את החלקות שלנו.

 

הזמן קצר והמלאכה מרובה.

 

 

 

חברך היקר,

 

שפירא

 

 

 

 

 

עד כאן.

 

נכתב על ידי , 21/8/2017 01:26  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על התגובה


 

שואלים אותי על כך לא מעט, אז אסביר. הסיבה מדוע אני מפעיל מנגנון סינון לתגובות היא פחות כדי לסנן (אם כי היו תגובות שסיננתי) ויותר כדי להציב תמרור אזהרה בפני המגיב שאומר לו באופן שאינו משתמע לשני פנים: "ברור מילותיך ושקול מחשבותיך", כפי שאומרים לילד קטן לספור עד עשר טרם הוא עושה מעשה.

 

אני כותב בישרא' כבר ארבע-עשרה שנה, משנת 2003. היו לי שלושה בלוגים, כולם באותו שם. תמיד השתמשתי באותו כינוי ואותה תמת צבעים. אפילו כבר כתבתי פוסט כזה בעבר שהסביר את מדיניות התגובות שלי, אני בטוח שהוותיקים כאן עוד זוכרים אותו.

 

העניין הוא כדלקמן, אני מכיר את ישרא' היטב, הייתי בו לאורך כל האבולוציה שלו. אני גם מכיר את האינטרנט האנונימי ואת טבעו. אני יודע שהוא חשוב, אני בעצמי משתמש בו. הוא מאפשר חופש מחשבה ויצירה, הוא מאפשר לכותב להתנתק מהכתוב, וזה דבר הכרחי לדעתי.

 

אבל, כמו כל דבר בעולמנו, גם לו שני צדדים, ואחד משני הצדדים הללו מאפשר בתורו לאנשים לחשוף את הצדדים המכוערים שבהם – דהיינו צרות עין, קנאה, נקמנות ותככנות. כל הדברים האלה שהוגדרו מראש בכל הבריות, יחד עם ארבע גפיים וראש.

 

כפי שאמרתי לפנים, אני מכיר את ישרא' היטב ומכיר אני גם את טבע הקוראים והכותבים, ולכן אני יודע שזה לא הקהל הכי נורמלי או נורמטיבי בעולם. אנשים נורמליים לא כותבים בלוג, הם צופים בטלוויזיה, משחקים במחשב ומתעסקים במשלח ידם. מישהו שמגיע לישרא', בדרך-כלל, יש לו סיבה. כלומר, כל אותן התכונות שציינתי דלעיל מוקצנות כאן לעיתים קרובות פי כמה וכמה. במילים פשוטות, המקום הזה הוא בית משוגעים מקוון. אבל זה בית משוגעים שאני אוהב, ואני מגדיר אותו בתור עוד חדר חשוב בבית המקוון שלי.

 

הבלוג שלי הוא המרחב הפרטי שלי, ודף התגובות הוא חלק מהבלוג; הוא לא שטח הפקר והוא לא ברשות הרבים. משום כך, אני מנהל אותו כטירניה בה אני הריבון האבסולוטי – האחד היחיד והמוחלט, ואני שולט בו ומנהל אותו באמצעות מה שאני מכנה "הטעם הטוב", וכל מה שחורג מגבולותיו נחסם. מיהו הסמכות לגבי "הטעם הטוב" ודאי אתם שואלים את עצמכם? ובכן, כפי שכבר ניחשתם: אנוכי, פרוסקריפטור העזוז והנורא.

 

הבלוג שלי אינו פרויקט פוליטי; הוא אינו מקום לדיון ציבורי והוא אינו הפורום של העיר הרומית או האגורה של הפוליס היוונית – אותו מקום בו קהל ים-תיכוני מקבל לצעוק אחד על השני שטויות בתואנה של מנהל ציבורי. כמו אפלטון, גם אני בז לרעיון הדמוקרטי המטופש הזה.

 

הבלוג שלי הוא הטרקלין הקטן שלי, מקום בו אני מקיים שיחה נעימה או מספר סיפור שאני חושב שיעניין את האורחים. דמיינו אותו עם ספות נוחות, ושולחן קפה קטן עליו אני מגיש תה וקפה וכריכים קטנים ומגדים, וסביב עשן נעים וארומטי של המעשנים בקצוות החדר. זהו מקום מתורבת ומזמין, לא זירת התגוששות. 

 

 

 

 

 

הבלוג שלי הוא, כפרפרזה על שכתב וויילד מהכלא למאהבו בוזי, המקום בו אני מזמין את כולם לשחק בחינניות ברעיונות מבלי להגיע לאלימות הדעה.

 

אבל ישנו נופך נוסף לסינון, והוא היכולת שלי לשלוט בדיון, עד כמה שניתן. ישנו משפט שאני חוזר עליו לא מעט, ואמרתי אותו ללא מעט בלוגרים לאורך השנים – ישרא' הוא המקום בו כולם כותבים בעילום שם, ואיש אינו אנונימי.

 

אנו אוהבים ללגלג על אלו שעברו לפייסבוק, ולומר שזו פלטפורמה שטחית ונבובה, שאינה באמת מאפשרת ביטוי עצמי אותנטי. שרק כאן, בישרא' ובעילום שם, אנחנו באמת מסוגלים לכתוב באופן עמוק וכנה ולחשוף באופן אמיתי את סתרי נפשנו. זה נכון, באמת, זה נכון, אבל באופן מוגבל למדי.

 

הפלטפורמות הללו הן אספקלריות, וכשחוטא מסתכל במראה הוא לא יראה מלאך. אין חנות מראות בעולם הזה שמחזיקה מראה בה מישהו יבהה ויראה משהו מלבד עצמו. באותה המידה אין באמת ישראבלוג, ישנם רק ישראבלוגרים שכותבים ומפרסמים, והיום המשפט הזה נכון ואמתי הרבה יותר משהיה פעם.

 

ישרא' הוא אנחנו, ולכן חשוב לומר שישנה כאן סצנה חברתית שמתקיימת במידה רבה מתחת לפני השטח: אימיילים, שיחות פייסבוק, ופעם בימים כתיקונם, היו גם שיחות מסנג'ר רוחשות וגועשות. הרבה מאתנו מכירים אחד את השני, הרבה מאתנו מכירים אחד השנייה היטב. הוותיקים יודעים על מה אני מדבר.

 

בסופו של דבר, כמו הפייסבוק ישראלי, כך גם ישראבלוג מלא ישראלים; הוא משקף את התרבות הישראלית – לטוב ולרע, ויש הרבה רע.

 

התגובה לכך היא כמובן שישנו ממד מסוים של סוליפסיזם בסינון התגובות, שהכותב מסתגר עם עצמו ועם הכתוב ואינו פתוח לביקורת ודיון, כך הוא מתעלם מכל מה שעלול לקרוא תיגר על עמדתו, וזהו כמובן העדר יושר אינטלקטואלי. בנוסף לכך, ישנו כאן זלזול מסוים בכותבי התגובות, הרי הם הקוראים הנאמנים. הם ישבו וקראו את כל מה שיש לכותב לומר, והנה יש להם משהו לתרום לדיון, או למסור לכותב, מן הראוי שישאיר לכך מקום? לא? הם השקיעו מזמנם בקריאת הכתוב, שלפחות ישקיע מעט מזמנו להתייחס לתגובתם, זו לא דרישה מוגזמת בכלל.

 

אבל יש לי חדשות עבורכם קוראים וקוראות יקרים – זה ממש, אבל ממש, על הזין'שלי.

 

ראשית כל, מעולם לא קראתי כתבה באיזה עיתון או כתב עת מקוון ואמרתי לעצמי: "הו, הטוקבקים תורמים כל-כך הרבה! אני כל-כך שמח שהוסיפו את הפיצ'ר הזה. מה הייתי עושה בלי התגובות של האנשים האלו? איזה הוא החכם אשר למד מכל אדם! שנאמר, מכל מלמדי השכלתי!"

 

אחד הדברים אשר למדתי לאורך שנותיי באינטרנט הוא שפולמוסים מקוונים לא מובילים לעולם, אבל לעולם, להסכמה או הבנה הדדית. תכלית אותם הוויכוחים היא כמעט תמיד לשם אחת משלושת האפשרויות הבאות: התחפרות בצד מסוים, הגנה על עמדה מפני התוקף, או התקפה עמדת היריב.

 

מדוע כך הדבר? אתם שואלים. ובכן, הסיבה היא כדלקמן: רוב בני האדם מאחדים את עמדותיהם עם זהותם, כי רוב בני האדם, כן, גם אלו אשר טוענים לאחרים ולעצמם שהם "דווקא מאד ביקורתיים, וקוראים ובודקים מראש, ולא מקבל הכל ככה סתם בלי לברר" כן, גם אלה, גם נשים וגם גברים, גם עשירים וגם עניים, גם שחורים וגם לבנים, כולם, ללא יוצא מן הכלל מקבלים את עמדותיהם כתוצאה מהשתייכות קבוצתית.

 

אוריינטציה פוליטית, משטרים קולינריים, תפישות פדגוגיות ואפילו העדפות צרכניות בסיסיות כמו מוזיקה ותוכניות טלוויזיה, כל אלו מגיעים ארוזים מראש לכל זהות קבוצתית. אנו אוהבים, בחברות ליברליות במיוחד, להעמיד פנים שהבחירות שלנו והעמדות שלנו הן תוצאה של בחירה חופשית והרהור ושיקולים רציונאליים, אבל האמת היא שהרוב המוחלט של ההחלטות של בני האדם הן אי-רציונאליות, ומתבססות על החלקים הפרימיטיביים ביותר במח האדם.

 

לכן, כאשר מישהו מבקר את עמדותיהם הם מבינים את זה כמתקפה על זהותם, וזה בסך הכל נכון, יש פה מתקפה על זהותם. מדוע? כי כל זהות קבוצתית מגיעה עם טווח מצומצם של בחירה ותזוזה על המנעד בנוגע למה שלגיטימי לחשוב, להאמין או לצרוך. כדי לחשוב אחרת, על האדם קודם כל לחיות אחרת. כדי לגרום למישהו להצביע לש"ס או מר"צ אין טעם לשכנע אותו בצדקת דרכם ומצעם, כל שצריך לעשות או לגרום לו לחיות כמצביע ש"ס או מר"צ. זה מגיע לדברים פשוטים כמו מי שיש לו נכסי מקרקעין לא יצביע עבור מפלגה שמקדמת מיסוי על הכנסות מנדל"ן, ומי שאין לו נכסים לא יצביע עבור מפלגה אשר תומכת בדה-רגולציה של שוק הדיור ואינה תומכת בסובסידיות לדורשי דיור.

 

'פטליזם!' תצעקו, נכון? ובכן, חשבו עם עצמכם כמה באמת בחרתם בחייכם, במיוחד לאור העובדה שאתם חיים בעולם של אלטרנטיבות: או זה, או זה. ומי מנסה לגרום לכם להאמין שיש לכם את אותו 'החופש המוחלט'? שאלו עצמכם, מהם אותם האינטרסים של הליברלים אשר מוכרים לכם את הלוקש הזה? אתן לכם רמז, היום אנו מחברים בין חופש ליברלי לחופש פיננסי, כלומר כאשר השוק חופשי – אתם חופשיים. אפוא כרגע השוק חופשי, לכן אתם חופשיים. חשבו על כך.

 

על כל פנים, משום שעמדות הן פועל יוצא של זהות קבוצתית, הדיונים הללו בדרך-כלל מתאפיינים באלגוריתמים קבועים מראש של טיעונים וטענות. קל לזהות מראש את הרטוריקה שמגיעה מאנשי מקצוע וספרות של פסיכותרפיה או תאולוגיה, של תזונה או של מיסטיקה. קל לזהות טיעונים בנויים מראש של הימין או השמאל, של השמרן או הפרוגרסיבי, של הליברל או הסוציאליסט. הרטוריקה כבר מגיעה ארוזה מראש, והיא כבר קשורה בעבותות לזהותו של הדובר.

 

זכרו, קו ההגנה הראשון של האידאולוגיה, כל אידאולוגיה באשר היא, היא הטענה שהיא איננה אידאולוגיה, אלא ייצוג ראלי ומדויק של המציאות, והכופרים הם בעלי תודעה כוזבת, חסרי השכלה, או אידאולוגים בעצמם. זכרו שהכופרים הם גם טיפוסים מפוקפקים מוסרית, ולכן, במקרים רבים ישנו רישיון לכנות אותם בשמות, לתקוף אותם אישית, וליטול חלק בכל-מיני פרקטיקות של דה-הומניזציה כלפיהם.  

 

לכן, אין טעם בויכוח מקוון בין שני צדדים מנוגדים, זה יסתיים בהתנצחות בלבד. הרי כל צד משוכנע מעבר לכל צל של ספק שהוא מבין את המציאות לאשורה, וההבנה שלו אינה אלא ייצוג מדויק ואותנטי של המציאות. אכן, ישנם פורומים אחרים אשר מתאימים לכך, ואשר יש להם את החוקים והרגולציות המתאימות לשם קיום הדיון, מועדוני דיבייט, או פורומים מסוג זה, כאשר הוויכוח הוא ברור ומציית לחוקים ידועים מראש.

 

כאן המקום לציין, אין שום דבר רע בצד אחד אשר סקרן לגבי הצד האחר ועמדותיו. אני למשל מאד אוהב לשאול את יריביי הפוליטיים את עמדתם לגבי נושאים שונים, זה מרתק, במיוחד כאשר הם מרגישים בטוחים לענות לי בפתיחות (סביבה שאני באמת מנסה ליצור עבורם), אבל זה יכול להתקיים רק בסביבה בה שני הצדדים אינם מתקוטטים, אלא רק כאשר כל אחד מציג את עמדותיו ותו לאו.

 

לסיכום, המדד היחיד לאיכות הכתיבה הוא ההנאה שלי מהתהליך ומהקריאה (לאחר זמן מה), ואם הוא עזר לי לסדר את מחשבותיי. אני גם תמיד שמח לראות שנכנסו כמה אנשים לקרוא את אשר כתבתי, וכשיש תגובה עניינית זה גם נהדר. אבל אני יודע שעל הדברים שאני כותב כאן בבלוג, בייחוד במתכונת הנוכחית שלו, אין ממש מה להגיב – או שמסכימים או שלא, או שמזדהים או שלא. אין לי סבלנות לכל-מיני תגובות פולמיות, לא מסכים? עבור הלאה, יש עוד מספיק בלוגים אחרים לקרוא בהם, ועולם שלם של פורנו מימים ואנימה שמחכה רק לך.

 

אני יודע, יש משהו מאד מחמיא לאגו כאשר ישנם הרבה מגיבים. זה מרגיש כאילו אנו מקבלים הרבה תשומת לב מרוכזת, שאנו מעניינים ושכתבנו היטב. אך אם תשימו לב, כתיבה מעניינת ואינטליגנטית איננה מושכת קוראים, הכתיבה אשר לאורך ארבע-עשרה השנים שהייתי כאן משכה את מרבית הקוראים הייתה כתיבה פרובוקטיבית, פורנוגרפית, אקסהיביציוניסטית או תגרנית. משיכה של קוראים רבים, במקרים רבים (כמובן לא תמיד), היא תעודת עניות לכותב.

 

אפוא מנגנון סינון התגובות מופעל אצלי בדיוק לשם כך. עיתים, מתפתה אני להסיר את התגובות כליל. המנגנון הזה מופעל כדי למנוע קהל רחב ואווירה של לית דין ולית דיין. הוא מופעל כדי שאהנה מהכתיבה, ואהנה מהקריאה, וכדי שלא אזכה בתעודת עניות.

 

שאלו אותי על כך לא מעט, אז הסברתי.

 

 

עד כאן.

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 10/8/2017 05:17  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 




הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים , מדעי הרוח
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפרוסקריפטור אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פרוסקריפטור ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ