לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2017

שפירא היקר,


 

אני שמח שאני מסוגל להבין את מה שאתה כותב, אם זה באמת מה שאני עושה. לצערי, אינני מסוגל לספק לך עובדות לגבי עצמי. אינני אובייקטיבי, אני משוחד מדי ובעל דעות קדומות - ולכן אינני מסוגל להיות סובייקטיבי. מהי סובייקטיביות אם לא אובייקטיביות לגבי עצמי? אינני מסוגל לומר דבר לגבי עצמי, אפילו את דעותיי אינני מסוגל לכתוב. אני סתם אשקר לך, ולך מגיע לשמוע אך ורק את האמת בשלמותה. אבל אתה מוכרח להבין משהו, וזה מתקשר למה שדיברנו עליו פעם קודמת, כתיבה טובה משפיעה עליך באופן שאינך מודע לו. היא משפיעה עליך כל-כך שכאשר אתה כותב אתה מתחיל לחקות את סגנון הסופר אשר השפיע עליך.

 

אתה זוכר כשהיינו קטנים? אי-אז בימים כתיקונם, אחרי שצפינו בפאוור-רינג'רס, או צבי-הנינג'ה, היינו יוצאים החוצה לחצר האחורית. זוכר איך היינו משחקים? היינו מעמידים פנים שאנו צבי נינג'ה או פאוור-רינג'רס, ודאי אתה זוכר. זוהי כתיבה טובה, כזו שאתה רוצה לשחזר עם החברים בחצר. שהיא מציגה לך עולם כל-כך מרגש שאתה משתוקק להעמיד פנים שאתה חי בו.

 

ילדים היום כבר אינם משחקים בחוץ, הם מול מסכי מחשב, או שהם שולחים אחד לשני תמונות של איברי המין שלהם בפלאפון. אפילו "רופא וחולה" הם כבר לא משחקים, אפוא מנין יבואו הסוטים? חברתנו תחסר.

 

אנחנו צריכים סוטים בקרבנו, אחרת איך נדע שאנו הנורמליים? כיצד נפחד ללכת לבד בשדות בשעות הערב ונדע כי דואגים לשלומנו? שאוהבים אותנו?

 

שפירא, אתה אמרת לי פעם שאהבה מסוגלת לספק לך זהות כל-כך איתנה ומוצקה שאתה מפתח את האומץ לחלוק אותה, את זהותך (בשלמותה) עם אדם נוסף. אבל מה אם האהבה הזו הורסת את זהותך וממסמסת ומערבבת אותה לתוך זהות אחרת? אשתי כבר מדברת כמוני ואני מדבר כמוה, אנו חושבים אותו הדבר. היא אפילו התחילה לאהוב חצילים כמוני (והיא שונאת חצילים), אבל היא גם אהבה קישואים בגלל בעלה הקודם (ודיברה כמוהו זמן רב), וגם זה עבר לה.

 

אני מאמין באמת ובתמים כי למרקמים ניתן להתרגל, אך לא לטעמים – מרקמים הם עניין של אופי אך טעמים הם עניין של אישיות. טקסטורה היא דבר-מה של אופני הדיבור, האינטונציה והריתמוס, אבל חריפות או מתיקות אלו דברים שאנו נולדים עמם, או שנצרבים בנפשותינו עוד בימיי התשחורת, זהו אוצר המילים והתחביר של מחשבותינו. אני בטוח שאתה מבין על מה אני מדבר, אתה כבר גרוש בפעם השלישית.

 

אגב, מה שלום האישה והילדים?

 

חלמתי עליהם אתמול. איכשהו הגענו כולנו אל השדות הרחבים באזור יד בנימין, דשא וחיטה אשר נמתחים להם כמו סדינים אל האופק. והיה שם דרקון, או שאולי זו הייתה חללית או מקדש לעבודה זרה. אינני יודע, אני לא מבין כלום בדברים האלה, ככלות הכל, אני ראש מחלקת עבודה סוציאלית בעירייה. בכל מקרה, כולנו עמדנו ובהינו בזה, וזה היה אדיש כלפינו. זה נראה כמו אירוע דיסקרטי, סוד שנברא רק עבורנו. אבל זה היה סודי באותה המידה שצונאמי מסוגל להיות סודי, והכל התבהר לי – כך גם חטאנו. הם יבעבעו מתחת ליסודות הבתים ויזמזמו בחדרי המדרגות של הבניינים, אנו מתעמתים עם היוהרה שלנו כשאנחנו צונחים במכה אחת לתוך תיהום נפשנו, כמו ברגעים האלה לפני שאנו כמעט נרדמים ואנו מרגישים פתאום שזה נפער תחתנו ואנו צוללים אל האינסוף, ולפתע קופצים באמוק ומצילים אותנו מעצמנו. כשהתעוררתי בבוקר בבעתה, נוטף זעה קרה, ידעתי שאני מודע כעת למשהו, ושאינני לבד.

 

זה העניין, וזה מה שרציתי לומר לך בפעם הקודמת, אני מאמין שישנן סיבות אחרות לפרידות או גירושין שאינן קשורות להעדר אהבה או הערכה, כמו כשאנו עוזבים את הבית של ההורים, או דירות שותפים. אנו מדמיינים זאת כהתפתחות טבעית של החיים, "שלבים" או "תקופות" אנחנו קוראים לזה, אבל למעשה אנחנו רק מחליפים ומתחלפים, כולנו מזדקנים אך איש אינו מתבגר. לכן, נוסטלגיה היא דבר רעיל ומנוון. תמיד אמרתי לך את זה, היא מקבעת אותך בעבר שחלף במקום לעורר בך השראה או תשוקה לעתיד שיבוא. לכן אינני אוהב להסתכל באלבומי תמונות.

 

זה מזכיר לי משהו שפירא, ישנו זוג נשוי, הם גרים באחת השכונות המרוחקות של ירושלים בדירה גדולה עם נוף מדהים אשר משקיף על כל העיר. בלילות, אורות העיר נראים כמו השתקפות השמיים וכל הכוכבים. אני מבקר אותם פעם בכמה זמן, שניהם חולי נפש, אך בעלי תפקוד גבוה. הדירה יחסית נקיה, היא והוא מבשלים לעצמם, הם אפילו במהלך הכשרה מקצועית. ישבנו ודיברנו פעם אחת אני והיא, שאלתי אותה אם היא יודעת מהי מחלת הנפש של בעלה, היא אמרה שהיא לא ממש יודעת וזה לא ממש משנה לה. "מה זה מעניין אותי מה אמר עליו איזה פסיכיאטר בן שישים? מה הוא כבר יודע? אני חיה עמו כל יום, אני יודעת בדיוק מה דפוק בו." הוא בן למשפחה חרדית שאשפזה אותו במוסד משום שהוא לא הבין מדוע צריך להדליק נרות שבת, הם פחדו שזה יפגע בשידוך של האחים והאחיות שלו. היא, לעמת זאת, אובדנית, אבל היא בולעת ציפרלקס וקלונקס כמו טיקטאקים, אז היא בסדר גמור. היא כבר הבינה משהו שהרבה אנשים בריאים עדיין מתגוששים עמו בחשכה, בשעות הבודדות ומלאות הבדידות הללו לפני השינה, כשהעיניים עצומות והראש על הכרית, כשהקרנבל במוחם פורץ בשירה וריקוד, כשחרדת המוות מופיעה בקביעות. אני מקווה שזה עבר לך וכעת אתה ישן בנעימים.

 

אני אשאיר את המכתב שלי במצב הזה, כל דבר אחר שאני עלול להוסיף רק יראה נרקיסיסטי. רק אומר שאנו תלויים אחד בשני היום יותר מאי-פעם. אני מקווה שהכל טוב אצלך, לא התראינו כבר עשר שנים ואני חושב עליך כמעט כל יום. אם תפגוש אותם, אמור להם שאצלי הכל בסדר.

 

חברך היקר,

 

רוזנבאום

 

 

 

עד כאן.

 

 

 

נכתב על ידי , 25/3/2017 01:36  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השאלון השבועי


 

הפעם, באדיבותי.

 

 

עד כאן.

 

נכתב על ידי , 15/3/2017 20:32  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סדר


 

כשסבא וסבתא שלי היו בחיים, הם היו גוררים אותנו איתם למקום אותו זיהיתי כהמוות, ולא במובן הרע של 'מוות' כמשהו טראומתי או אלים או מפתיע. אלא המוות כפי שהוא ראוי להחוות על-ידי כולנו, בשיבה טובה.

 

בחצי-חיבה-חצי-לצון בהומור הסרדוני-סרקסטי שלי נהגתי לכנות את המקום "התחנה האחרונה", הכוונה הייתה לבית האבות היוקרתי בו הם התגוררו. בו היו עורכים את ארוחות סדר הפסח המזוויעות האלו שהשתתפנו בהן שנה אחרי שנה, וכל שנה בשנתה.

 

זה אפילו לא היה הרעיון שלהם, זה היה הרעיון של אבי, הוא רצה לחגוג איתם את הסדר. הם, מבחינתם, היו מבסוטים לחלוטין לבלות את הסדר יחד עם החברים שלהם בקומה התחתונה (כמעט מקלט) של בית האבות הזה שנראה (והריח) כמו מלון שלושה כוכבים, ובכל זאת, היה (וכנראה נותר) היוקרתי ביותר שאי-פעם נבנה בישראל.

 

למען האמת, האוכל לא היה כזה נורא, ואני בררן מאד בנוגע לאוכל. לא שאינני אוכל אוכל בינוני, אני אוכל אותו (כשאני רעב מספיק) אבל אני אתלונן ואבקר, לא בקול רעם, לא אלבין פניו של איש במפגיע, אבל כן ברחש ובלחש אינטנסיבי ונחרץ.

 

לא, האוכל היה בסדר, באמת. זו הליטורגיה האינסופית שהייתה שם שהייתה עיקר מקור הסבל. סדר פסח הוא דבר מחריד גם ככה. אני יודע שזה נחשב דבר מאד אשכנזי להתלונן על טקסים יהודים וסדר הפסח בפרט. מזרחים תופשים אותו לרוב כהאפותיאוזה של החום הביתי והמשפחתי, רוסים בקושי מבינים על מה כל הקשקוש. אני מכליל באופן גס, כמובן. אבל לדעתי, אשכנזים (ואני חצי אשכנזי חצי אמריקאי) מתייחסים לטקס הימיביניימי הזה באופן הכי כנה שיש – כעול.

 

עול תורה ומצוות, ככה זה נקרא. זה לא דבר כיף, זה לא דבר מהנה במיוחד, זה פשוט משהו שצריך לעשות. למה? ככה. אז מספיק לבלבל בשכל כי ככה זה רק ייקח יותר זמן.

 

לסדר הפסח שנערך כל שנה בשנתה במקום המקולל הזה היה מנחה, שהיה גם: נואם לעת מצוא, רב בשעת דחק, ומרגע לרגע גם הפך לזמר. אבל מה שהוא היה בעיקר זה מטרד אימתני, וקרצייה כל-כך קולוסאלית שעד סוף הערב – שעה שאני שרוי בגילופין – כבר מצאתי את עצמי מטיח בה עלבונות בקול רעם בשפת אימי (אנגלית), אבי (עברית), ובשפת סבי וסבתי (יידיש).

 

כמוני, הוא היה אמריקאי. אך בניגוד אלי, הוא היה מאלו שנמצאים כבר חמישים שנה בארץ ועדיין יש להם מבטא של תלמיד אולפן בחודש שני ללימודיו. הוא גם היה (לפי השמועות) הומוסקסואל בארון, והמנהל האדמיניסטרטיבי של בית האבות. היה לו גם מיקרופון ביד והוא לא הסס להשתמש בו, ולמען האמת, מוקד הבעיה היה שהוא לא הפסיק להשתמש בו.

 

הוא היה נוהג להלך בין השולחנות, צועד במרץ ומברך בפרץ אנשים ונשים לשלום. הוא, בחוכמתו, הבין משהו לגבי התרבות הישראלית אשר סביבו. הוא הבין שישנו מישהו שתפקידו "לעשות שמח" ולייצר "אווירה של גיבוש". זו אחת התופעות המוזרות ביותר שמתחוללות בתרבות הישראלית – הרעיון של "כיף בפקודה", שצריכה להיות אווירה שמחה, ושאם העליזות נגוזה זו אחריותו של המארח או המארגן. עד היום אין לי מושג כיצד לתרגם "צוות הוויי" או את התואר "חווייתי". אני תמיד מבין את זה בתור משהו שמסמל "אמור להיות כיף לאלו שמסכימים לשתף פעולה", כמו פעילות חווייתית או שיעור חווייתי, כל אלו מתאימים. אבל ביננו, לפי קו מחשבה זה גם אונס יכול להיות חווייתי, אז אולי כדאי לשקול מחדש את המושג ומשמעותו.

 

הטקס תמיד מתחיל בסביבות שבע בערב, אבל לוקח לכל הזקנים הרבה מאד זמן לרדת מטה. המקום נראה כמו אולם אירועים ארעי אך ממוצע. וסביב השולחנות פנסיונרים מבוגרים מאד ומשפחותיהם, בשולחנות מסוימים חלקי ושברי משפחות. הלילה הזה, הלילה הזה, כל המסובין אשכנזים וכל הצוות כולל המלצרים הם רוסים, מלבד כמה עובדי מטבח ערבים אשר מתחבאים מאחורי הקלעים; זהו יום חג יהודי.

 

במהלך הטקס עלינו לשתות כוס יין בעבור כל קושיה (שאלה), אני לעמת זאת ניהלתי סדר קושיות נפרד מהמקובל ומסובבי, חלק מתוך שעמום וחלק מתוך רצון לטשטש את הכרתי. כרמל סלקטד הוא היין הכי זבל שיש. לפחות יין פטישים ידוע כדבר מחורבן, לעולם לא תראו קבוצה של חיילים מהללים אותו ומפללים לבואו, הם ישתו אותו בלית ברירה כי זה מה שיש, והם ישמחו כי זה עדיף על כלום. אבל כרמל סלקטד הוא דבר גרוע בהרבה, סביבו תראו אנשים שאינם מבינים ולו דבר ביין מדברים בשבחו, זהו יין מחורבן ודוחה שאנשים קונים ושותים מרצון.

 

בשדה קרב הלוחמה פסיכולוגית שהוא סדר הפסח, היין הזה הוא נשק בלתי-קונבנציונאלי בעליל.

 

סבתא הייתה ממש מרוצה, היא מאד אהבה את האווירה, היא מאד אהבה אנשים. סבא היה הרבה פחות מרוצה. הוא לא אהב לאכול מאוחר, הוא לא אהב רעש, והוא פספס בגלל הטקס הזה איזו תכנית שהוא ממש אהב ב-RTL או 1SAT. באופן כללי הוא הרגיש שהוא כבר יצא ידי חובה מכל מצווה יהודית אחרי שהוא הגיע לישראל והתחתן, אפילו קידוש הוא ערך רק כי סבתא הכריחה אותו.

 

הטקס התחיל, האמריקאי החל את מופע הפייטנות המוגזם והמסויט שלו, ואז הגיע הזמן לשירת ה-"מה נשתנה". הוא הזמין את כל הילדים לבמה לשיר את השיר הנוראי הזה יחדיו כמקהלה. כל הזקנים שמחו כולם. הם לא השוויצו בנכדים שלהם, כי כל אחד היה בשולחן נפרד, הם פשוט שמחו שסוף-סוף ישנה פעילות אנושית סביבם שהיא לא משהו מאורגן מראש עבור גיל הזהב על-ידי מקצוען מולעט התלהבות מלאכותית. הילדים התפזרו והחלו להתרוצץ במעגלים צווחניים סביב השולחנות בזמן שמלצרים ממורמרים ועצבניים, אך בעלי ארשת פנים מלאת שוויון נפש מופגן, החלו לפזר צלחות מרק עם קניידלעך לכל כיוון.

 

המזגן מקרטע, כולנו בבגדים מאד לא נוחים, ולחות מישור החוף תוקפת אותנו מכל כיוון ובכל החזיתות. בנקודה זו ובזמן זה, תג הזיהוי הקולקטיבי של יחידת קהל הסועדים הוא כתמי זיעה בבית השחי אשר מתפשטים אט-אט אחורה ומתאחדים עם ארכיפלג הכתמים אשר על גבם. אינני יודע מדוע הבגדים אשר לובשים לאירועים כמו חתונות ובר-מצוות תמיד כל-כך לא נוחים, ואנחנו צריכים ללבוש לפחות את החולצה המכופתרת הנוראית הזו שלובשים לאירועים מסוג זה. כל האירוע הזה מרגיש כמו מבצע ענישה אחד גדול. אנו נענשים על צעירותנו ורצוננו בחיים על-ידי זקנים אשר מתקרבים למוות, שהחיים בגדו בהם לא פעם ולא פעמיים.

 

השירותים נמצאים במסדרון אשר ממוקם מאחורי פרגוד מוזר העשוי עץ וקש ועליו מודעות לא ברורות שלא נועדו עבורנו בכל מקרה. השירותים הם המפלט היחיד, והם הדבר שאני הכי זקוק לו, כי כבר סיימתי בקבוק שלם של "מרלו" או "קברנה סובניון" או מה שזה לא יהיה שהם חושבים שמלאו בבקבוק הזה של כרמל סלקטד (ביוב). לסבא וסבתא לא היה אכפת, ואימא בעצמה, אפילו ששמה לב, לא ממש הפריע לה. היא ידעה שזהו מהלך טקטי מחושב במלחמת ההתשה שלי נגד הכרתי, אולי אפילו אצליח להירדם הפעם במהלך הנסיעה הביתה.

 

חג הפסח הראשון שלי לאחר חזרתי לקנדה לא נחגג עם המשפחה. אבל חגגנו את חג-המולד, לא בכוונה, פשוט זה מתי שכולנו יצאנו לחופש מהעבודה. אני זוכר שתמיד חגגנו את חג המולד במשפחה, כחג חילוני מן הסתם. זה היה כל-כך נהדר לחזור שוב למה ומי והיכן שהייתי פעם. אבל הפעם, הופיעו משום מקום חברי משפחה נוספים שלא היו לפנים, בני הדודים שלי, הצעירים.

 

זה מוזר לספר למישהו שהוא קצת יותר מחצי מגילך שהיית בחתונת הוריו, שאתה זוכר את עוגת שלוש הקומות, ושהמקום בו הם התחתנו היה מחובר לקניון הגדול ביותר בונקובר (בזמנו) ואת הפריים-ריב שהוגש, ואוי איזה פריים-ריב זה היה. אני עד היום זוכר את העמדה ואת נתח הבשר הענקי שישב בתוך מתקן שנראה כמו שילוב של כיפת הסלע והטאג'-מאהל. עד היום פריים-ריב זה הדבר האהוב עלי ביותר בעולם. והכריחו אותנו ללבוש חליפות טוקסידו ונעלי אוקספורד ברוגס שהיו כל-כך לא נוחות, אבל כל מה שהיה סביב היה פיצוי יותר מהולם כי הכל היה שמח וכיף וטעים כל-כך, והכל הריח כמו עץ ויין אדום, ויסקי קנדי ובשר צלוי ושטיחים חדשים, וחיוכים, וצחוק.

 

"וואו, באמת היית שם" הוא אמר.


"כן, ואני זוכר הכל. זה היה עוד לפני שנולדת."


"אתה באמת זוכר היטב." אמרה הדודה שלי בחיוך.


זה מוזר לספר למישהו בן שמונה-עשרה שאתה זוכר דברים לגביו שהוא אפילו לא זוכר לגבי עצמו, כי מצד אחד זה גורם לך להרגיש שהתודעה שלך כמעט אינסופית ביחס לשלו, זה כמעט מצב אלוהי – אם ולו לשברירו של רגע, כעת אתה האינסופי. מצד שני, אתה כבר חתיכת זקן ביחס אליו, וזה דורש ממך להתנהג בהתאם, ואני תמיד הייתי גרוע בהתנהגות בוגרת ומבוגרת. יש בי מתבגר תמידי שמסרב להיכנע, שעד היום שונא מבוגרים בשל כניעותם. כי הם החליטו לקבל על עצמם תכתיבים חיצוניים, כי הם יושבים מולי כרגע ומדברים על כמה האמריקאי הדפוק הזה נחמד ולבבי ודואג לאווירה עליזה ומלאה עלצה. וסבתא תמיד אהבה אווירה שמחה, אפילו כשהיא קצת וולגארית.

 

המנה העיקרית החלה להתעופף פנימה מכל הכיוונים. המלצרים הרוסים עם חצי-בוז-חצי-מרמור-עייף על פניהם החלו לשאול "סטייק או פרגית?", וכמובן המנות היו לא פרגית ולא סטייק, זה היה צלי או רבע עוף. אבל מסתבר שאפילו את הדור של סבי וסבתי אפשר לדחות בקש די בקלות.

 

"והינה ייש לי באקאשה!" הוא צעק לתוך המיקרופון עם חיוך מלאכותי על שפתיו ומבט מת בעיניו.

 

"מיי שמספרת ליי סיפור האקי יפה אל סאפתה וסאבא מקבל בא'אקבוק שא'אמפאניה לכל מישפאהה!"

 

זה לא היה שמפניה. זה היה יין נתזים זול של, כמובן, כרמל מזרחי. אני לא זוכר איך קוראים לדבר הזה, אבל זה קיצ'י וורוד וזול ודוחה. משהו שמתבגרים שותים כשהם משתכרים בכיכרות כדי לברוח מבעיות שאין להם, זעמם של אנשי חינוך והורים, ועלבונות שהם לקחו ללבם באופן מוגזם.

 

אמא אמרה שהיא רוצה לעזוב לפני הקינוח, כי כולנו ידענו שזה היה או פבלובה או קומפוט. בגלל חוקי הכשרות של החברה הישראלית (שמזכירים לעיתים קרובות את חוקי הכשרות של היהדות על פזורותיה) הפכה המנה האוסטרלית הזו לחלק מהקאנון הקולינרי של מוסדות שונים לאורכה ולרוחבה של הארץ. ערמה ענקית של מרנג יבש ועבש אשר מכוסה במעין רפרפת חמוצה מדי של מה שנקרא בישראל באופן מנוכר "פירות יער", וכמובן גלידת וניל פרווה. זה לא נראה כמו קינוח, זה נראה כמו תאונה או טעות או נקמת דם מלאת חמס זעם וחימה של קנאי דת עם סיבות טובות.

 

אבא ניסה להפגין התנגדות חלושה כי סבתא רצתה להישאר כדי להריץ דאחקות עם החברה שלה. אבל אני, מבוסם כבר כמעט לחלוטין, כבר התחלתי לבעוט לאמי ברגל מתחת לשולחן (בעדינות) כדי לסמן לה שהלילה הזה, הלילה הזה, כבר תם ונשלם מזמן. למען האמת, עדיף אם לא היה מתחיל מעולם.

 

חזרנו הביתה, מרוצים מכך שהסבל היה מינימלי ביותר, ובסך-הכל כולם יצאו מרוצים, עד כמה שניתן. היום, סבא וסבתא כבר מוטלים תשע אמות באדמה, והסדר הושב למשפחה כולה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עד כאן.

נכתב על ידי , 10/3/2017 07:46  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 




הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים , מדעי הרוח
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפרוסקריפטור אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פרוסקריפטור ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ