לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"או שתכתוב משהו ששווה לקרוא


או שתעשה משהו ששווה לכתוב עליו"

כינוי:  always_smile:)

בת: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2016    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

11/2016


 


סיפור קטן שכתבתי לאותם חיילים,
לאותן משפחות. שכולנו מרגישים את כאבן, אך עדיין אנו עם חזק ואיתן.


לזכר חיילנו שנפלו במבצע צוק איתן. יהי זכרם ברוך.


 


                                                           
*   *   *


היי, לאן אתה הולך?
חכה...זה עוד לא הזמן עוד,הקדמת.
יש עוד כל כך הרבה להספיק כאן,תחזור.
היי. למה אתה בוכה?
אתה חזק. אל תפחד. כולנו חזקים.
יש עוד כל כך הרבה להשיב כאן, תחזור.


                                                         
*   *   *


 


הלכתי
לטייל בחוץ עם הכלבה, היא הביטה בי בעיניים שאומרות הכל, הנורא מכל קרה. הוא לא
יחזור. ואני במין חוש שישי, או חוש נשי, או בעזרת כל דבר אחר, הרגשתי זאת גם. דמעה
זלגה על לחיי, דמעה שקטה, כמו הכאב. כמו הדממה אחרי המוות.
נזכרתי בפניו, עוד לפני שהעולם הנורא הזה נגע בו, עוד לפני שטעם את טעם המלחמה.
שעוד הטעמים שלו היו קטנים ומתוקים.
הוא אהב את טעם שפתיי.
כשהלכנו יום אחד בשדרה, שמש מעלינו, אוחזים יד ביד. הוא מעד לפתע ונפל והלב שלי
צנח. ישר פלטתי צווחה ותפסתי אותו כמו לביאה ששומרת על גוריה. הוא חטף מכה רצינית
בברך, אבל לפתע הוא פרץ בצחוק. "איך נבהלת!" הוא נחר מרוב צחוק,
"היית חייבת לראות את הפרצוף שלך" והחל לעשות חיקויים לא מוצלחים, אך
מעלי חיוך.
"זה בסדר, תירגעי, תסתכלי עליי -
אני חי. הכל בסדר, נו."
ונישק את שפתיי בחוזקה שבאמת אאמין שהכול בסדר ואמרת שוב כמה אתה אוהב את טעמן ואיך
בכל רגע בא לך להרגיש את הטעם הזה שוב.
אזעקה לפתע הושמעה באוויר, צווחה בקולות רמים שעולים ויורדים - נבהלתי.
נשימותיי נהיו מהירות ולא סדירות הרגשתי שהעולם קטן  ואני גדלה, ואין לי היכן להסתתר, אין מי שיגן
עליי וישמור עליי כשאתה רחוק. מצאתי מין מבנה, חצי בנוי, חצי הרוס, כנראה מהתוצאות
של אחרי האזעקה שלפניה. עצמתי עיניים ותפסתי חזק בדולי, הכלבה, היא יבבה בכאב כמו
אומרת "איפה הוא? הוא תמיד כאן כשצריך" לאחר האזעקה נשמע בום חזק. הכל
רעד, ועולמי קרס.
רציתי שתעמוד לידי, תאחוז בידי המושמטת ובגופי הרועד ותצחק. פשוט תצחק. ותחכה את
הפנים המבוהלות שלי, ואני אתאפק לא לצחוק ואתה תנשק אותי ואני אבין שהכול בסדר.
ושנריב על שטויות, ונסלח.
ושאני לא אצעק עליך כששוב תשאיר את כל הבגדים שלך זרוקים בכל עבר, אפילו שזה ממש
מפריע לי בעין. ואני לא אשאל למה הגעת רק עכשיו אחרי יום ארוך,
כשאמרת שתגיע בשמונה וכבר עברו שעתיים, וחיכיתי לך.
ופחדתי. שלא תחזור ו...
אני מבטיחה שלא אתן לך שוב ללכת. רק תחזור. תחזור כדי שנוכל להגשים את מה שחלמנו.
שנגור ביחד בבית קטן וחם, עם שלושה ילדים, טוב נו, איתך זה ארבעה ועם דולי כמובן.
ונכין פנקייקים מתוקים לארוחת בוקר, ואני יאכל סלט, כדי להישאר תמיד יפה, בשבילך.
כשתחזור אני אהיה יפה, אני מבטיחה. אני אשים את האודם שאתה אוהב, שמבליט לי את
השפתיים וגורם לך לרצות לטעום אותן שוב... ואני אלבש את הבגד הכי חגיגי שיש לי
בארון. ואענוד תכשיט, אפילו שאתה לא אוהב, שאתה אוהב אותי חלקה וטבעית, בטענה
שהחיוך שלי הוא התכשיט היקר והיפה ביותר בעיניך.
החלטתי לשוב הביתה.
דולי נגררת בעקבותיי גם היא מנסה לברוח ממשהו, מתנגדת לעולם הנורא הזה, הגעתי לפתח
הדלת דולי המשיכה להתנגד והחליטה בהצהרה גדולה להישאר בחוץ.
נתתי גם לה ללכת.
נכנסתי פנימה, הבטתי בקירות הלבנים, במנורה המוארת, מחפשת קצה של תקווה, אך בתוכי
הכל היה חשוך.
לבשתי את השמלה בשבילך,
מרחתי את האודם,
שמתי את עגילי הפנינה,
ואפילו סיכה קטנה ולבנה על ראשי,
התזתי את הבושם - שלך - שעוד ארגיש שאתה קרוב, שאולי תריח אותי מרחוק ותדע לאן
לחזור.
נקישה בדלת.
אולי זה אתה.
רצתי בצעדים כושלים, מנסה להישאר יציבה ויפה בשבילך. הדלת נפתחה ומולי עמדו איתנים
שלושה גברים. הרגשתי שעולמי חרב. שהכול מסביבי נופל ורועד ונהרס. דולי השתרכה מבין
רגליו הגדולות של אחד הגברים, פורצת ביבבות קטנות, נעמדת לצידי נראית כאחת שגם לא
רוצה להפסיד מילה, מניחה את כף רגלה הקטנה על כף רגלי ומביטה מעלה. ראשי שמוט והדמעות
זולגות, הם הרגיעו אותי אבל שמעתי מסביבי רק רעשים וקולות לא ברורים. והם בישרו את
הנורא מכל.
את מה שהאוזניים נאטמו לשמוע,
והלב לא רצה להרגיש.
הם הלכו, ואיתם חייו של החצי השני שלי... ניסיתי לשתות מים, להרוות את צמאוני
אליך, אך המחנק בגרון הקשה. הבנתי שזה הסוף המר, לפני שמשהו בכלל התחיל. דולי הניחה את ראשה על ברכיי, כמנסה לנחם ולו במעט, גם את עצמה.
יצאנו לטיול נוסף בחיפוש אחריך,
ולפתע מעדתי,
והחלה אזעקה,
ופניי היו מבוהלות,
ומשום-מקום, כדרך נס שמעתי את קולך,
צוחק ומחייך אליי ואומר שהכול בסדר.
קמתי על שתי רגליים רועדות והמשכתי ללכת למקום מוגן, הרגשתי שאתה איתי. במהלך היום
החלו לי בחילות, קיוויתי שזה יחלוף אך זה גבר, עברו ימים ועוד ימים - בלעדייך. איך
זה אפשרי בכלל?.
יום אחד שמתי לב שהמחזור מאחר כבר תקופה ארוכה אבל הייתי שקועה ביגון שהפסקתי לשים
לב לדברים. פניתי לבית המרקחת הקרוב, קניתי בידיים רועדות בדיקת הריון וצעדתי
במהירות הביתה.
דולי נבחה בצהלה כשראתה אותי, פחדה שגם אני לא אחזור, ליטפתי אותה ליטוף חם ומהיר
ונכנסתי לשירותים.
זה היה נראה כמו נצח,
ואז זה קרה. הבטתי זמן רב בבדיקה שערכתי ולא האמנתי למראה עייני, בצבץ בפניי חיוך
קטן ולאחריו דמעה... לא הלכת בלי להשאיר לי חלק ממך, לא הלכת בלי שיהיה מישהו
שיצחק ממני כשאני אבהל או אפחד וירגיע אותי.
השארת בתוכי - אותך. אני מבטיחה שאני אשמור עליו מכל משמר ואהיה טובה אליו, כמו
שאתה היית טוב אליי. ושאלמד אותו מהו חוזק, מה זה לא לוותר, מה זה נתינה ללא רצון
לקבל חזרה, מה זה לעשות למען אחרים, למען המדינה, מה זה להיות יציב דווקא כשכולם
נשברים ונופלים,
וכשמו הוא יגדל לגבר חזק, גדול ולתפארת - איתן.

נכתב על ידי always_smile:) , 19/11/2016 22:38  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





24
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , האופטימיים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לalways_smile:) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על always_smile:) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ