לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Don’’tEatYellowSnow


סיפורים, מחשבות, וסתם דברים מעולמה של נערה מתבגרת.

כינוי:  Mery Ann

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2016    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

11/2016


נכתב על ידי Mery Ann , 14/11/2016 16:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זו שאני אוהב


 אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה.

היא ישבה אז על ספסל בגן. ניחוח האביב המתוק מילא ליבי באושר, וכשראיתי אותה שם, את שערה הארוך והיפה אסוף בשתי צמות על גבה, את עיניה הכחולות העמוקות מביטות אל עבר השקיעה, נמלא לפתע ליבי רגש חדש שלא הכרתי.

בהיתי בה כאדם שרואה מחזה נשגב. היא קמה מהספסל ואני עקבתי אחריה במבטי, מוקסם. היא התכופפה אל ילד קטן שעמד בוכה בצילו של עץ אשוח עתיק ושאלה אותו מה קרה לו. היה לה הקול הכי מתוק בעולם.

הוא סיפר ללה דבר מה אודות בלון שאבד לו, והיא חיבקה אותו בזרועותיה הדקות ולחשה באוזנו דבר מה.

זה היה הרגע בו התאהבתי בה.

יומיים אחר כך, כשהגעתי אל החטיבה החדשה שבה אלמד, תלמיד כיתה ח' נרגש, הופתעתי לראות אותה שם, על הבמה, נואמת את הנאום של מצטיינת תלמידי שכבה ח'.

מאותו רגע עולמי השתנה. כל מחשבותיי התחילו ונגמרו בה. חלמתי עליה בלילות, חשבתי עליה דקה לפני שנרדמתי בלילה. זו הייתה אהבה של ממש.

מהר מאוד למדתי שאיני היחיד שנשבה בקסמיה של הנערה הדקיקה טובת הלב. היא הייתה מושלמת- יפה, נחמדה, חכמה, חברותית... כולם אהבו אותה, ואני יותר מכולם.

יום אחד עזרתי אומץ ונגשתי אליה. שאלתי אותה אם היא רוצה להיפגש איתי בכיתה שלנו, חצי שעה אחרי סיום הלימודים. אמרתי לה יש לי משהו חשוב לספר לה, והיא חייכה אליי והסכימה. לא היה מאושר ממני באותו הרגע.

ברגע שנשמע הצלצול, חטפתי את התיק וטסתי אל החנות הקרובה, לקנות לה שוקולד. עליתי אט אט במדרגות אל הכיתה. נשארו עוד כמה דקות לפני המועד בו קבעתי איתה, ואני תכננתי לסדר מעט את המקום ולהקנות לו אווירה רומנטית יותר.

פתחתי את דלת הכיתה בשקט, ואז ראיתי אותה עומדת שם...

ומתנשקת עם החבר הכי טוב שלי.

השוקולד נשמט מידי. אני זוכר איך רצתי משם. רצתי בלי מטרה מוגדרת; רציתי לברוח, לעזוב הכל מאחורי, לשכוח אותם, לשכוח את התמונה שלא יצאה לי מהראש.

חזרתי אל ביתי אחרי רדת החשכה, עייף ומיוזע ודומע. אימי חיבקה אותי, היא לא שאלה דבר; היא ראתה בחטף את מכתב האהבה שכתבתי באותו בוקר.

מאז אני לא מתאהב.

 

היי, אתם שם. נו, כן, אלה שקוראים את הסיפור שלי. אפשר לשאול אתכם שאלה?

תגידו, איך קוראים לחבר הכי טוב שלכם?

שאלה פשוטה, נכון? כולם יכולים לענות על שאלה פשוטה שכזאת מתוך שינה. לכל אחד מאיתנו יש חבר הכי טוב..

לי לא היה. לא מאז. כשגיליתי על האהבה שלו ושלה, א הסכמתי יותר ללכת לבית ספר. הסתגרתי בחדרי.

בסופו של דבר עברתי ללימודי בית. הייתי תלמיד שקדן ומסור. לא רימיתי; למדתי באמת.

אבל מה בנוגע לחברים? אימא שלי הייתה שואלת. ובכן, לא היו לי חברים.

ניתקתי את הקשרים עם כולם. לא יכולתי לסבול את המחשבה שעוד אדם יבגוד בי ככה, יהרוס במחי יד את כל חלומותיי, את אהבתי.

ואז, אחרי שנתיים, יום אחד...

 

זה היה יום אפרורי, כמו כל הימים בחורף. יצאתי לשבת בפארק הנטוש שמאחורי הבית שלי, כמו שתמיד הייתי עושה בימים כאלה. אהבתי לשבת שם, לבד, ולחשוב. בלי שאף אחד יפריע לי. אבל בפעם ההיא..

"גם אתה אוהב את המקום הזה?" הרמתי את מבטי מהעלים היבשים. זו הייתה נערה, בערך בגילי. היו לה עיניים שחורות כפחם, שיער חום קצר ואף סולד, מעוטר בכמה נמשים. מכוערת למדי.

משכתי בכתפיי באדישות. לא היה לי עניין בשיחה איתה.

"אתה מהסביבה?" היא המשיכה להיטפל אליי.

החוותי בידי בקוצר רוח. "כן."

"אז איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך בתיכון?" היא עצבנה אותי. ובכלל, למה היא החליטה, ככה פתאום, להגיע הנה? זה היה המחבוא היחיד שלי..

"אני לומד בלימודי בית." היא עיקמה את אפה, ואז, כמו תמיד, הגיעה השאלה שאני כל כך שונא..

"מהי בירתה של פורטוגל?"

"רגע, מה?" שאלתי בבלבול. זו לא הייתה השאלה שציפיתי לה..

"שאלתי" היא נשפה בקוצר רוח "מהי בירתה של פורטוגל?"

"אה.. אממ.." לא הבנתי לאן היא חותרת.

"כמה מאכזב." היא אמרה בקול שקט. "אתה גם אחד מהאידיוטים הסנובים האלה, אה?"

"היי!" עכשיו היא ממש התחילה לעלות לי על העצבים. "אני יודע את זה!זו ליסבון!"

"טעות!" עכשיו היא כבר ממש בלבלה אותי.

היא הביטה בפניי המופתעות רגע, ואז הטילה את ראשה לאחור וצחקה. "תירגע, זו ליסבון. אני צוחקת."

ואז, פתאום, ללא התראה מוקדמת, התחלתי גם אני לצחוק. עמדנו שם, כמו שני אידיוטים, וצחקנו אל השמיים. ואולי דמיינתי את זה, אבל נדמה לי שכשהיא הביטה בי, עיניה נצנצו משמחה מסיבה כלשהי.

"אתה דיי קשה הבנה, אתה יודע? אני לא מקנאת בחברים שלך..." היא פלטה תוך כדי צחוק.

הפסקתי לצחוק מיד.

"אין לי חברים." אמרתי בקול שקט, נשען על עץ.

"הו." היא אמרה, והיה נדמה לי שאיכזבתי אותה.

"אתה באמת אדם שבור.."היא מילמלה.

טיפות גשם קטנות החלו לרדת. הרמתי את פניי ונתתי להן לזלוג עליי. לא עניתי לה.

כשהסתובבתי בחזרה אליה, היא כבר נעלמה.

 

 

ביום הבא הלכתי לשם שוב. משום מה, קיוויתי שהיא תהיה שם.

היא ישבה על נדנדה בקצה הפארק, נשענת קדימה, עיניה עצומות. כשהתקרבתי אליה, עניה נפקחו בבת אחת והיא הסתובבה אליי בחיוך. חיוך גדול, אמתי.

"היי.." פתאום הובכתי. הרי איני יודע אפילו את שמה של הנערה הזאת, ואולי היא תיעלב אם אפנה אליה כאילו אנחנו מכירים..

"היי! אתה הבחור מאתמול, נכון?" היא קפצה מהנדנדה.

"אה..כן...אני מניח.." התחלתי להצטער שבאתי. שנאתי להביך את עצמי לפני אנשים.

"אוי." היא הסמיקה. "אתמול הלכתי בלי להציג את עצמי.. אני ג'יין!" היא הושיטה אליי את ידה, מצפה ללחיצה.

"אני מארק." גיחכתי ולחצתי את ידה. כשנגעתי באצבעות הדקיקות האלה, עברה בי צמרמורת. למי יש אצבעות כל כך קרות?

עמדנו שם ושתקנו זמן מה.

"אני חושבת שאני צריכה ללכת.." היא אמרה לבסוף, בלי להביט בי.

"את.. תבואי מחר?" שאלתי בהיסוס. משהו בי רצה לראות אותה שוב.

"כן." היא אמרה.

 

לאחר מכן, התחלנו להיפגש באותו יום. דיברנו, לפעמים, אבל לרוב סתם שתקנו. אני לא יודע למה; היה נראה שיש לה כל כך הרבה מה להגיד, אבל היא עצרה את עצמה. בגללי? בגללה? איני יודע.

היה בי משהו שהזהיר אותי מפניה. משהו שלחש לי לעזוב אותה, לא להתקרב אליה. מי יודע אם היא לא תפגע בי יום אחד?

אבל היה לי כל כך כיף איתה. פשוט להיות איתה.

וככה, בלי לשים לב, הפכנו לחברים.

 

"למה אתה לא לומד בבית ספר?" היא שאלה אותי יום אחד. זה היה בשלהי הקיץ. ישבנו מתחת לעץ אשוח עתיק, והיא ציירה אותי.

מצאתי את עצמי מספר לה את כל הסיפור. כאב חד עבר בליבי כשנזכרתי בפניה הרכות, באופיה המושלם של אהבתי הראשונה.

"אתה עדיין מאוהב בה, נכון?" ג'יין שאלה אותי בקול שקט, בלי להתיק את עיניה מהציור.

הבטתי בעשב. לא ידעתי מה לענות לה.

"..אבל אנחנו חברים! נכון?" היא צנחה את מלאכת הציור לרגע ואחזה בידי."אנחנו חברים טובים, נכון?"

גל קור עבר בי כשהבנתי שאנחנו אכן חברים.

לא עניתי לה.

היא שמטה את ידי."אתה יודע, גם לי יש סיפור לספר לך.

בעיירה אחת הייתה ילדה קטנה. הילדה הייתה ילדה שמחה ועליזה, אבל לא היו לה הרבה חברים. היא הייתה תמיד בשולי החברה.

כשהילדה הזאת גדלה והגיעה לחטיבת הביניים, הילדים התחילו להציק לה. חבריה הבודדים נטשו אותה, היא הייתה לבד, תמיד לבד.

ואז, יום אחד, הגיע לכיתה תלמיד חדש, מלא מרץ ושמחה. הוא רכש חברים במהירות, ומהר מאוד נעשה מקובל למדי. הילדה הקטנה הזאת עקבה אחריו בהערצה. היא התאהבה בו לאט לאט.

היא רצתה להתוודות בפני הילד, אבל היה מכשול שעמד בדרכה: הילד היה מאוהב באחרת.

הילדה האחרת הייתה ילדה מושלמת. היא הייתה יפהפייה, גאונה, טובת לב, נחמדה לכולם, עליזה.. כולם העריצו אותה. וכמו כולם, הילד הזה נשבה בקסמיה.

הוא לא סיפר את זה לה, כמובן; הוא בכלל לא הכיר את ילדת השוליים הזאת, ולא התעניין בה. אבל זה לא היה סוד- הילד המאוהב לא יכל להסתר זאת גם אם היה מנסה.

הילד ההוא היה רחוק מלהיות מושלם, והילדה ידעה זאת. היא שמעה מרכל עליה יום אחד. משהו בתוכה נשבר כשהיא שמעה אותו, אבל זה היה צפוי, היא ידעה. כולם ריכלו עליה, למה שהוא יהיה שונה?

היא לא הפסיקה לאהוב אותו.

יום אחד, הילד לא הגיע לבית ספר. באותו היום, הילדה המושלמת שהייתה מושא אהבתו וחברו הטוב ביותר של הילד סיפרו לכולם שהם זוג.

הילדה הבינה מיד מה קרה. היא כבר חשבה שאיבדה אותו לתמיד.

אבל אז, אחרי שנתיים, היא פגשה אותו שוב. ואתה יודע מה? היא גילתה שהיא עדיין אוהבת אותו.

לילדה קראו ג'יין. לילד קראו מארק."

ג'יין מביטה בי ברכות. "אבל אני רואה שאין לי סיכוי. מעולם לא היה לי סיכוי... זה כואב מדי. אני מצטערת, מארק." ג'יין קמה והלכה,

בלי להסתובב לאחור.

 

 

העולם מסתחרר סביבי. אני קובר את פניי בין ידי. לא, זה כואב מדי.

"אבל למה?" אני שומע קול דקיק. עיניי נפקחות לרווחה, ואני רואה אותה עומדת לידי.

אהבתי הראשונה.

"זו.. את? את אמיתית?" אני לוחש. היא רוכנת אליי.

"זה משנה?"היא לוחשת.

אני קובר את פניי בידי. מה קורה לי? איך זה הגיע כדי כך?

למה לא הבנתי זאת קודם?

ואז ההבנה מכה בי. כן, אני אוהב אותה. אני אוהב את ג'יין. אהבתי אותה מהרגע שנפגשנו.

"..איך נתתי לג'יין ללכת. זה מה שאתה חושב עכשיו, לא?" היא נוגעת בפניי, מוחה דמעה.

"כן." אני לא אומר את זה בקול. אין צורך. אני מודע לזה שהיא לא אמיתית. יציר הדימיון שלי.

"אני שמחה שאתה מבין." היא מחייכת.

ואז אני בוכה. הדמעות מתפרצות, חוצות את הגדרות שהצבתי להן. לא בכיתי ככה מאז.

היא מחבקת אותי."אתה אוהב אותה?"

אני מהסס.

"זה בסדר." היא לוחשת.

אני מהנהן.

"אז לך אליה. לך. עכשיו." היא אוחזת בידי, ואני קם. היא מהנהנת.

"לך."

ואז אני מחייך. אני מרפה מידה ורץ.

ג'יין סיפרה לי פעם את הכתובת שלה. אני שמח שזכרתי.

הדמעות מתייבשות לאט לאט. אני נזכר בג'יין, ברגע שנפגשנו, בכל הפגישות שלנו.

אני נזכר בג'יין של החטיבה. כן, אני זוכר אותה עכשיו. אני מקלל את עצמי; מדוע צחקתי עליה אז?

אני מגיע לדלת ביתה, בית פרטי קטן, עם גינה. אני נושם עמוק ודופק בדלת הבית.

הדלת נפתחת, ואני מוצא את עצמי מול ג'יין. אנחנו מביטים אחד בשני-

וברגע הבא היא כבר צמודה אליי, ואני מחבק אותה ולוחש אל שערה:

"אני מצטער שנתתי לך לחכות."

היא מרפה ממני לרגע ומביטה בעיניי.

"אני אוהב אותך." אני לוחש לה.

ואז היא נעמדת על קצות אצבעותיה ומנשקת אותי.

 

זה סיפור האהבה שלנו, שני האנשים הכי מאושרים בעולם כולו.

 

~~~~

זה סתם משהו שכתבתי לפני הרבה זמן(מיותר לציין שהסיפור לא מבוסס על שום דבר, נכון?) כי לא היה לי זמן להכין משהו חדש(לומדת למבחן רבע במתמטיקהסטנדרטיסטנדרטיסטנדרטיסטנדרטיסטנדרטי)

אגב,

 

 

אני רוצה קוראים.

נכתב על ידי Mery Ann , 14/11/2016 16:23  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תדמית


ספרים, ספרים,ספרים.

אני קוראת ספרים כל הזמן. למה? אני לא יודעת; לפעמים ספרים הם היצורים היחידים שאני מצליחה לתקשר איתם. מוזר, נכון? אני קצת חולת נפש, לפעמים, אם כי כמובן שההורים שלי לא ישלחו אותי לטיפול. הם לא רוצים להרוס את התדמית של המשפחה המושלמת,והם לא מאמינים בפסיכלוגיה,

והם, והם,והם..

וגם, זה עולה כסף. הם מפחדים, לא מוכנים לקחת התחייבות חדשה. הולכים לפטר את אבא. רק ששש! אל תגלו, זה יהרוס את התדמית!

כן, כן, תדמית. כל החיים שלי סובבים סביב זה- הבחורה הרוסיה המושלמת, שיודעת לרקוד(ולא רק בלט) ולשחות ושחמט. וכמובן שהיא גם תלמידה מצטיינת, יודעת מתמטיקה. ומנומסת, כמו כולם. ודוברת שפות וקוראת ומה לא? ונוסף לכל, היא גם נערה צנועה ונחמדה. צנועה, כי ההורים שלה דתיים. נחמדה, כי.. אה, אופס, היא לא נחמדה.

משהו התפקשש להם בדרך, זה ברור. כי הבת היהודיה האדוקה הפכה לאתאיסטית, והבת המנומסת שרוקדת בלט הפכה לבחורה אלימה שלומדת אומנויות לחימה, והגאון שאוהבת מתמטיקה ולימודים התחילה להיכשל במבחנים.

ככה זה.

נכתב על ידי Mery Ann , 13/11/2016 05:42  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

42
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , החנונים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMery Ann אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Mery Ann ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ