לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

I’m yours


Love is something that finds you

כינוי:  אדון וגברת כהן





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 




הוסף מסר

3/2017

לנסח את הסוף


"מה זאת אהבה?"

אהבה היא מעשים.

אהבה היא דאגה.

אהבה היא הבחירה להשתנות, להישאר. כי אי אפשר בלי.

כי אין חיים בלעדיה, בלעדיו.

כי הכאב הכי גדול שבעולם לא משתווה לכאב הזה של לב שבור.

 

אז אהבה היא מעשים. דאגה. בחירה. 

אהבה היא לא פינוק. אהבה זאת עבודה, והעבודה היא חיינו.

לכן אהבה היא חלק בלתי נפרד מהקיום הטבעי שלנו.

אהבה היא אנחנו. 

*

 

לפני תשעה חודשים קרה לי נס.

אחרי שנים של לב נטוש ללא תחושה, היא פתאום נכנסה אליי. חלחלה לתוכי. היממה אותי.

ניצנים של אהבה שקטה כזאת, עם כל כך הרבה פוטנציאל.

זה היה מסוכן כי לא ידעתי מאיפה היא באה, אבל אספתי אותה. עשיתי ממנה נכס שלי.

השקעתי בה, השקיתי, פעלתי סביבה. היא הייתה כזאת יפה ומיוחדת...

אהבה כזאת עם אביר, ונסיכה, ומאבקים, והתפתחויות, ולילות כאלה שנחרטים לנצח...

 

הופתעתי לגלות שאף פעם לא באמת שוכחים איך זה לאהוב, גם אם הייתה הפוגה של שנים.

אהבה היא טבע. 

 

הפנינה הפרטית שגידלתי בנינו, הפכה במהרה לעיסוק של כולם.

אולי בגלל הגיל המתקדם שלנו, אולי בגלל שפחדנו נורא, או אולי בגלל שכבר הרבה זמן אנשים לא ראו אותנו מאושרים,

ידידים יקרים שלחו את ידם בדבר הקטן הזה שיצרנו - ונגעו. לא בכוונה כדי להזיק, אבל עדיין.

ואנחנו,

כמו הורים טובים לאהבה בחיתוליה, שיתפנו פעולה.

סיפרנו ל"רופאים". ושאלנו. והתייעצנו. וקיבלנו עוד ועוד ועוד חוות דעת.

עד שהכל התבלבל לחלוטין. הטיטול בידינו והפנינה נעלמה.

הדבר הפרטי והקטן והסגור הזה שטיפחתי בקנאות, נצבע בידיים של כולם. 

במקום להיות ההורים הבלעדיים לאהבה שנרקמה בכזו עדינות, הפכנו להורים המודאגים האלה שחייבים לקבל אישורים מכל אחד.

 

הזמן חלף. 

המון קשיים בדרך.

להיות הורים לאהבה עמוקה זה מאתגר. הניסיונות הם על בסיס יומי, והמשאבים להתמודד לא תמיד במיטבם. זה כמו לרוץ אחרי ילד קטן שאף פעם לא רוצה ללכת לישון. אנחנו זקנים מעוייפים, והוא רק נולד. אז יש לו כוח ואנרגיות של עדר צבאים. 

מזל שאותי לימדו שאהבה היא לא רק נחת. היא גם קושי, ופחד, וטרדה. ויחד עם זאת, אהבה היא יהלום - ועל יהלום לא מוותרים רק כי הזדקנו. 

*

 

אני מגלה שפרידה בגיל 27 היא אחרת.

הפירוק הוא אחר. הכאב הוא אחר. הייאוש הוא אחר. 

המלחמה כולה היא אחרת. סלחנית יותר. 

זה כמו הפלה אחת אחרי עשר אחרות. הצער מצטבר אבל הלב משתנה.

הוא הופך להיות קצת חסר תחושה. כי כמה אפשר לסבול?

*

 

כתבת לי שנראה לך שדווקא די קל לי.

כתבתי לך שאתה לא מצטיין בניתוח המציאות.

 

יכול להיות לי קל אחרי שאיבדתי פנינת אהבה יקרה?

יכול להיות לי קל לסרב לחבק אותך בלילה של פרידות?

יכול להיות לי קל לכתוב לאנשים שזהו זה, ותודה, וסליחה, ושנתמע בשמחות?

יכול להיות לי קל להיות מוצפת זכרונות ולדמוע בשקט, באיזו פינה, כדי לא לצער אף אחד?

 

יכול להיות לי קל עם הידיעה שהבחור שמסתכל עליי ונשבע לי שאני האהבה של החיים שלו - קורע אותי מחייו?

 

לא.

זה לא יכול להיות קל. 

זה נועד להיות קשה, ועצוב, ונורא.

אבל מה אתה רוצה שאני אעשה?

בחרת.

לאהוב מישהו זה לתת לו הכל, וכשהוא בוחר ללכת, לאפשר לו ללכת.

לאהוב מישהו זה לנשוך את השפתיים כשהוא מסתכל עלייך, רגע אחרי שיצאה המילה 'פרידה', ולא לנשק אותו עד שהשמש תעלה. ולהגיד לו 'לא, אתה לא באמת מתכוון לזה, אנחנו צריכים להישאר ביחד לתמיד'.

לאהוב מישהו זה לאסוף את עצמך ולתת לו תחושה שאת תהיי בסדר. כי מה העניין לייסר אותו?

זאת אהבה.

 

כל השקרים האחרים - הם רק שקרים.

*

 

אהבה זה לזכור את הטוב.

את הריקודים בחדר, והליווי במקלחות, והגמילה מהסוכר, והשירים ששומעים רק כשמאוהבים, 

ואת החשיפה של הגוף, והנשיקות שקשה להפסיק, והתמונות המטופשות בתוך מכונה שמקציבה 3 שניות, 

ואת הפיקניק על שפת הים, ואת ארוחת הבוקר כשהשמש צורבת את הצוואר, ואת הבושם עם הריח שהוא אנחנו,

ואת המכתבים המוחבאים, והמקדש של המילים, ושיתוף המיטה, ונשיקה ראשונה, ודמעות של אושר, 

ואת ארוחת הצהריים בצידנית, ואת הקניות בסופר, ואת הטבעת שפגשה אותנו, ואת המבטים האלה בעיניים שמספרים שאין סודות,

ואת המסאג'ים והליטופים וההבטחות והנסיעות הארוכות כדי למצוא איזו נקודה אחת עם נוף שהוא פיסת אלוקים,

ואת הקמפינג, והבריחה כדי להתחבק בהסתר, והטיפול בתינוק קטן באמצע הקניון כשאמא שלו חייבת לנסוע,

ואת השבת המשפחתית עם כל האחיינים, ואילתור הפיתרון לפיפי כשהג'קוזי נעים מידי מכדי לצאת, 

ואת הריצה אחרי האוטובוסים של בני ברק באמצע הלילה, רק כדי לא לאחר, ואת התחושה הזאת שאפשר לעשות טעויות - כי בתוך המכלול הכל נסלח...

 

אהבה זה לדעת שאתה הופך להיות אדם טוב יותר, אחראי יותר, שקול.

אהבה זה לעבור בקניון ולבחור את השעון הכי יפה, כי הוא הכי אתה, ואתה זה אני, ואני היא אתה.

 

אהבה זה לדעת שנורא נורא נורא מחניק וקשה וכמעט בלתי אפשרי - אבל תופסים ידיים וחוצים את הכביש.

אהבה זה לשמוע אותך בטלפון ולדעת שאתה מבואס. מאוכזב. מוטרד. או שמח. מאושר. מתרגש.

אהבה זה להחליט לשים גבול אדום שלא חוצים, למרות שכבר בוער, רק כדי להצליח לתת את זה במתנה ברגע אחד שהוא נכון ומאוחד. 

 

אהבה זה לדעת שאתה יכול ליפול בכל שלב, ותמיד - תמיד - יהיה מישהו שיתפוס.

אהבה זה להבטיח, ואהבה זה גם לקיים.

 

אני מאושרת שזכיתי להעניק לך דבר כל כך גדול, כי אחרי כל השנים של הסבל והבדידות שלא יכולת לבחור... היית ראוי לאהבה טובה.

אני כועסת על הבחירה שעשית, כי זו חד משמעית טעות, אבל אתה הגבר שהכנסתי לחיי, לחדרי, למיטתי. ללבי. וזה הסיכון שלקחתי. ואני מאחוריו.

 

אהבה זה לאהוב גם אחרי.

 

אהבה זה לתמיד.

 

 

ואל תחזור לעשן.

 

נכתב על ידי אדון וגברת כהן , 20/3/2017 12:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





106
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאדון וגברת כהן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אדון וגברת כהן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ