לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Phoenix




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2017

חרדת נהיגה


יש לי חרדה. החרדה מופיעה כל פעם במקום אחר. יש מקום אחד שהחרדה תמיד מופיעה לי וזה כשאני בנסיעה כלשהי.

אני שומעת בזמן האחרון הרבה על נהיגה ועל רישיון ועוד כל מיני דברים בנושא. החלטתי לכתוב על זה פוסט מהנקודה מבט האישית שלי.

 

עוד כשהייתי קטנה, אני זוכרת שבימי שישי אבא שלי היה אוסף אותי מהגן או מהבית ספר ומסיע אותנו לבית שלנו. מה שזכור לי שתמיד הייתי מפחדת לנסוע איתו. אבא שלי הוא מהישראלים שנוסעים בלי לראות בעיניים (פשוטו כמשמעו), זה היה מתלווה בנסיעה מהירה מאוד, רדיו שמכוון על רשת ג' (שזה בעיקר דיבורים וויכוחים), וכמובן שתיית אלכוהול באמצע הנסיעה. למקרה ואתם שואלים את עצמכם האם הוא נתפס פעם, כן. הוא נתפס יותר מפעם אחת בחיים שלו. לצערי המשטרה לא ממש מתייחסת לזה ברצינות, מבחינתם כל עוד אבא שלי לא עשה תאונה לא איכפת להם. קרה אולי פעמיים שאבא שלי באמת גרם לתאונה בגלל הנהיגה שלו, וזה לא באמת גורם לו לעצור ולחשוב כמה מזל יש לשני הצדדים בשני המקרים האלו. לא גרם לו להיזהר יותר ולא להשתולל בכביש. מה שהפחיד את אבא שלי זה שיגלו את הבקבוקים שהוא מחביא באוטו. רק שלא ידעו שהוא שתיין.. ובנינו, כולם יודעים. מריחים את זה ממנו ורואים את זה בהתנהגות ובדיבור שלו. בכל מקרה, אני זוכרת איך כל פעם שאבא שלי היה אוסף אותי הייתי ממש מפחדת לעלות למכונית. בנוסף לכך שאבא שלי יצור עצבני וחסר סבלנות הוא גם אגרסיבי מאוד, אז הוא היה דוחף אותי חזק כדי שאכנס מהר יותר.

הייתה פעם אחת שביקשתי מאבא שלי, כשהייתי קטנה עדיין, שיסע בזהירות כי זה מפחיד אותי. הוא צחק ואמר "אל תדאגי פניקסית שלי. מה, אני אבא שלך את לא סומכת עליי?" אז לא, אבא. אני מעולם לא סמכתי עליך בטח שלא בכביש. גם על החרדות שאבא שלי עורר אצלי ואצל האחים שלי (אפילו אצל אמא שלי), אפשר לעשות פוסט שלם.

אגב, פעם אחת כמעט נרדסתי אבל בד"כ אני מאוד עירנית כשאני חוצה כביש ובכל זאת זה עדיין מפחיד אותי. כשאני חוצה כביש אני תמיד כמו ילדה טובה, מסתכלת ימינה ושמאלה ואז שוב ימינה, כמו שלימדו אותי בגן. קרו לי מקרים שכבר הייתי באמצע הדרך של המעבר חצייה ובכל זאת נתקפתי חרדה וקפאתי באמצע הדרך או שהרגליים שלי היו רועדות ממש והיה לי קשה לתת פעולה מהראש לרגליים להמשיך ללכת.

 

החרדה הזאת עדיין מתלווה אליי וזוהי החרדה בין היחידות, אני חושבת, שממש קשה לי להתגבר עליה. אני מעדיפה ללכת ברגל חצי שעה ואפילו יותר, העיקר לא לעלות לאיזו מכונית. כשאין ברירה אז אין ברירה כמובן. בד"כ אני נמנעת מלנסוע עם כל אדם שלא יהיה במכונית. למעט בן דוד שלי שתמיד נוסע בזהירות ואף פעם לא נותן לי הרגשה של פחד, הוא תמיד נוסע באופן בטיחותי. הוא אדם שאפשר לסמוך עליו במאה אחוז.

באוטובוסים למשל אני מעדיפה לשבת באמצע. לא קרוב לנהג, אבל גם לא במושבים האחרונים כדי לא להרגיש את הנסיעה כמעט. אני גם תמיד עם אוזניות כדי להסיח את הדעת מהנסיעה, לפעמים זה עוזר ולפעמים לא. כשזה לא עוזר החרדה מנסיעה גורמת לי לבחילות ולרעד בכל הגוף.

יש לי זיכרון אחד מאוד משמעותי לי, איפשהו בגיל 6-7 היה לי וויז'ן מאוד ריאליסטי, כל כך ריאליסטי שהייתי בטוחה שזה באמת קרה. הוויז'ן היה שראיתי מטר ממני תאונת דרכים בין שתי מכוניות. זה משהו שקרה לי באמצע הרחוב, פשוט הופיעה לי תמונה בראש של שתי מכונית שעשו תאונה וממש ראיתי את העשן ואת המכוניות הופכות לטוטאלוס, זה היה כל כך אמיתי בראש שלי שהיו לי כמה שנים שהייתי בטוחה שזה באמת קרה. בוויז'ן הייתי לבד, לא היו אנשים מסביבי ואפילו לא היו נהגים במכוניות. מה שהכי הפחיד אותי זה שראיתי את זה באור יום, באמצא הרחוב, כשאני ערה לחלוטין. לא סיפרתי לאף אחד על זה, לא יכולתי לדבר על זה, רוב המקרים שקורים לי בחיים אני לא מדברת עליהם עם אף אחד בסביבתי. לא אחים שלי, לא חברות, לא ההורים, לא בני דודים. כלום.

כשהבנתי שזה היה רק בראש שלי היה כשהתחלתי שיחות עם פסיכולוגית. עד אז הייתי בטוחה שהמקרה היה ואני ראיתי את זה במציאות.

זה יכול להסביר הרבה על החרדה שלי מנסיעות.

ניסיתי ללמוד לתאוריה וזה שיעמם אותי בהתחלה. כשכבר אמרתי לעצמי שאני לוקחת את זה ברצינות בשנה שלי בשירות לאומי, פתאום הבנתי כמה שאני מפחדת לנהוג. ניסיתי לדמיין את עצמי בכביש ואני לא מסוגלת. אז הפסקתי לנסות ללמוד לתיאוריה.

אחי הבכור אגב, חולה על מכוניות ומחשבים, אז הוא שאל אותי פעם למה אני לא עושה רישיון, אמרתי לו שאני מפחדת והוא צחק עליי ולא הבין אותי (זה לא באשמתו שהוא כזה חסר רגישות לאחרים).

הוא אמר לי "אם את תהיי חכמה בכביש ולא צודקת, את תדעי איך לנהוג בזהירות". אבל אפילו המחקרים מראים שרוב האנשים שעוברים תאונה ולא שורדים הם האנשים שניסו להיות חכמים ולא צודקים (תקנו אותי אם אני טועה).

אגב, זה מאוד אירוני שבעבר אהבתי לרכב על אופניים. תמיד הייתי רוכבת כמו מקצוענית, הייתי יכולה גם לעשות פעלולים עד שבעצם גדלתי וכבר לא עניין אותי לרכב על אופניים יותר. אבל אופניים זה שונה ממכונית.

 

במדינה כמו שלנו שרוב הנהגים נוסעים כמו מטורפים, מאוד קשה להתנהל עם החרדה הזאת. בטוחה שאני לא היחידה שיש לה את החרדה הזאת.

נכתב על ידי moon silk , 25/3/2017 14:58  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  moon silk

בת: 24




הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmoon silk אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על moon silk ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ