לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

האם אתה עדיין איתי? ענה לי



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2019

קולורדו 2


קשה להיות עצוב כאן. יש לי תחושה שהדכדוך או כל ההרגשות השליליות עובדות כמו גלי קול. יוצאים ממך ומתנגשים ברגע בעצמים שבמרחב, נשברים וחוזרים אליך. הלוך וחזור. עם כל המרחבים שכאן העצב יוצא ממך ואין לו במה להתקל שיחזיר אותו. הוא ממריא וממריא כמו בלון. מגיע לאנשהו יום אחד. אולי לשמש. אתה מביט בו לרגע והנה נעלם.

אני חושב שבישראל קל יותר להיות עצוב. כל כך קל להלחץ. חדשות על חייל הרוג יוצאות מהרמקול הקטן שבפלאפון של בעל המכולת, מתנגשות במדף הפסטות, משם למקרר הגלידות ואז בארגז עם הלחם. ואז בך. ואתה יוצא עם החדשות האלה לרחוב והחדשות על החייל ההרוג מתערבבות בעצב שלך עצמך ואתה נזכר בחייל ההרוג שמת לידך בעזה וממך המחשבה הזאת מתנגשת בשומר של בית הספר שליד המכולת שהיה רוצה להיות בלון, ממריא וממריא. 

 

אני משתף את ג'סי בתחושת הכישלון שאני חש.

שאני כלומניק שחזר לגור בדירת אימו אחרי שפוטר מחברת השמירה. 

אבל יותר מהכל אני מאכזב אותה בבדידותי. שלא תהיה לי משפחה משלי. בשקט ג'סי ממשיכה לסוע על הכביש הבודד. אני חושב שחציתי את הגבול וכבר הפכתי ממשתף בכנות לסתם מתבכיין. כשאני ככה אין לאף אחד מה להגיד לי, אין דיאלוג. במושב האחורי מוטל ציוד העבודה של ראיין וזוג כפפות עבות. גבריות בוטחת ודוממת. כמה שלהיות גבר זה דבר חמקמק.

נכתב על ידי pennyworth , 11/11/2019 00:17  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קולרדו


 

נסעתי עם ראיין לחנות כלי הבניין שליד הכנסיה, כרבע שעה מהבית. במרכז העיירה עובר הכביש הראשי שיוצא מדוונר, חוצה אותה לשתיים. מעט אנשים, אין הרבה תנועה. בתקופות מסויימות עוברת כאן משפחות מדנוור בדרך לאתרי הסקי, מתדלקות או אוכלות משהו בתחנת הדלק.

כאן זה הפרוורים. הילדים נוסעים מכאן בבוקר לבתי הספר שבהם לומדים ילדים ממספר מקומות בבוקר. הגברים מתעסקים הרבה בעץ, כורתים, נגרים, מייצאים. הנשים מרבות ללכת ברגל, המקום שקט.

הטבע כאן לא מתפשר, לא מוותר לעולם. נדמה שהכל כאן בנוי על יסודות חזקים ושושרשיים של שלג. דומם ולבן הוא יציב כבטון ורך כקטיפה. עוטף את הכל בקווים רכים ועגולים. הקור כאן הוא ההתחלה האמצע והסוף.

 

יש לראיין וג'סי שמארחים אותי טנדר gmc שחור "כדי שיבלוט בשלג" וקצת מיושן. אני משתדל להצטרף לכל נסיעה שאני יכול, הנסיעות באקלים האלה ובכישים הארוכים והשחורים כל כך מרגישים כמו הרפתקאה. גם אם זה לסופר הלוך וחזור. אני לא מישהו שכלי רכב מרגשים אותי במיוחד, אבל אני מוצא בטנדר הזה נחמה. גם אם אני לא צריך אחת. הכניסה אליו מהקור שבחוץ מרגישה כמו קירוב ידיים למדורה. הגברת הרדיו. הקפה שבין המושבים. 

 

אני לא יכול לנהוג כאן ואני לא עובד, אז אני משתדל לתרום במה שאני יכול, אני מנקה את הבית, משבל, שוטף את הכלים. מתרחק כשהם רבים ומנסה לקרב לאחר מכן. אני ישן על הספה החומה והארוכה עם השמיכה החומה והארוכה והכרית הלבנה האחת הבודדת. לא נוח לי עם התחושה הזו שאני נטל, אני עולה להם כסף שאין להם יותר מדי ממנו לבזבז. הם חוסכים לשלם לבן שלהם על הקולג'. מתי שאני מצליח אני הולך לישון אחרון וקם ראשון, משתדל ליצור איזו אשליה כאילו אני הולך ובא לכאן שוב מוקדם בבוקר. בשקט פורס את השמיכה ואת הכרית בלילה ומחזיר אותם מהרמ הר בבוקר בבוקר.

אני מספר לראיין על התחושת האלה במחלקת כלי העבודה, מחפשים מסור. הוא צוחק ומנפנף אותי באדיבות וחמימות. מבטיח שאני אורח רצוי. שולח אותי לדלפק החזרת המוצרים בזמן שהוא מדבר עם חבר. הוא נקה איזה כבל לא מתאים או משהו, נבקש החזר.

 

אני לא מצליח להבין את רשתות הטלווזיה כאן, בארץ יש לך כל כך מעט אפשרויות, כאן הכל אחרת. הכל רב כל כך. יש לך כבלים של קולרדו ורשתות ארציות וכאלה שהם לכל אמריקה וערוץ קהילתי, ג'סי מנסה להסביר לי ואני לא עוקב. ממשיכים לראות טלווזיה. ארוחות הערב תוגש בשבע. בעצם שש, מתחיל להחשיך מוקדם בחודשים האלה.

 

במרתף גר הילד שלהם בן השש עשרה, לא יוצא משם הרבה. לא עושה רעש. אני משתדל לא להתערב בשיחות אליו ולא מושך את השיחות לכיוונו כשהוא עולה בדיבורים ברכב. לא נראה לי עניני. קשה לו בבית ספר חברתית. עוד כמה שנים ילך לאיזה קולג' וג'סי דואגת מאוד, מרגישה שהוא לא מוכן. ראיין חושב שזו הזדמנות בשבילו. אני חותך את העגבניות שקניתי בשקט. הם לא אוכלים באמריקה הרבה ירקות, זה לא ממש נחשב כאוכל.

 

הנסיעות כאן ליעדים מחוץ לעיירה תמיד ארוכות, לדנוור שעתיים ולמרכז המסחרי שאליו ראיין נוסע לעבוד במפעל העץ פעם בשבוע לוקח כשלוש שעות להגיע. ג'סי לפעמים נוסעת למשפחה של אחותה בערבים כארבעים דקות. אני מרגיש שהיא מתייחסת אלי כילד היותר תקשורתי שהיא הייתה רוצה, מאוד אמהית כלפי. אני מאוד ילדותי כלפיה. היא סלחנית ואמפתית יותר לתחושת שלי. פחות עצות, יותר הקשבה. אני מחזיק את עצמי לא להתבכיין לה, מנסה ללמוד לשתף ולתת לה להגיב. 

אני לא בטוח מה ראיין חושב שאני, אם אח שלו הקטן או בנו הממש גדול. אני מרגיש שהוא מאוכזב ממני, הוא חוזר ואומר שיש לי פוטנציאל, שאני מבזבז את הזמן שלי. מוכיח לי פעם אחר פעם כמה אני עוזר לו, כמה אני נרתם ולא פוחד מעבודה. שחסר להם כאן אנשים צעירים בגילי שיודעים לעבוד. 

 

 

 

נכתב על ידי pennyworth , 10/11/2019 20:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מגילת רות


חולם שצחקנו בנסיעה 
מספרת לי על הילדים שלך 
תזמיני אותי לקידוש אצלך ומהספה שבסלון 
אני מביט בחיים שלך כמו ילד על חוף
את מעבירה בין כולם צלחות של מרק עוף
ילדים עם עיניים ירקות כמו שלך והשיער של כולם
שחור שחור
בעלך מדבר איתי על כדורסל. תבקשי ממני לקחת את הילדים שוב לפרדס בשבת לקטוף.
לקראת חצות אני יוצא ממך אל הרחוב. מניע מכונית. אצלכם אורות הלכו לישון.
כבישים בלילה כאילו נסללו בשביל לחשוב. 
שעון מעורר קורא לי לחזור 
משפחה
נכתב על ידי pennyworth , 4/11/2019 00:05  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  pennyworth

בן: 26





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לpennyworth אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על pennyworth ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ