לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

לצאת מהשריון


למה לצאת מהשיריון כשאפשר לנמנם קצת במקום? גם ככה שום דבר טוב לא יקרה פה.

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2014

WTF am I doing with my life?


לא עדכנתי פה יותר חודשים משאוכל לספור אבל זה בכלל לא משנה כי את מה שיש לי להגיד אני צריכה לפרוק איפשהו, ולמה בעצם לא פה? 


 


אני אתחיל בהגדרה העצמית שלי, כי מאז שהייתי חיילת משוחררת השתנו כמה דברים. 


אני מורה למוזיקה. 


או יותר נכון "הוכשרתי" להיות מורה למוזיקה. שלוש שנים של לימודים הביאו למצב שבו אני כבר לא מפחדת מילדים (אני אפילו נהנית מהם, רחמנא ליצלן, או לפחות מאלו שכבר יודעים לקרוא), אני יודעת לפרק ליצירות את האמאמא שלהן וללמד אותן באופן בהיר ונהיר למגוון שכבות גיל. לימדו אותי עשרות דרכים ללמד שירים ואפילו כמה וכמה דרכים ללוות ולהרמן אותם. שרתי במקהלה ובאנסמבלים מסוגים שונים. בכלל, פתחו לי עולמות מוזיקליים שבכלל לא ידעתי שקיימים ולימדו אותי לאהוב ולגרום לאחרים לאהוב אותם ועל כך אני אסירת תודה. לימדו אותי גם לשנוא מוזיקה ולמידה, אבל יש לי תחושה שהחלק הזה היה האוטודידקטי מכולם. 


 


מורה למוזיקה, בעיניי, אמור ללמד מוזיקה. הכיף בשיעור שלו אמור להיות הלמידה של התלמידים את המוזיקה על מגוון פניה ותחומיה: שירה, נגינה, אוריינות, האזנה ובעיקר המון הקשבה לעצמך ולאחר. רבים מהמרצים שלי יסכימו איתי, ויגבו את החלטתי לדבוק בשירים והיצירות האיכותיים והמגוונים שאני בוחרת להציג גם בשיעורי המוזיקה לדוגמה שנתבקשתי ללמד. למעשה, אפילו הילדים שלימדתי אותם בשיעורי הדגמה אלה ניגשו אליי בסוף השיעור ואמרו לי שהיה להם כיף. ככה סתם, לא כי אני מכירה אותם, לא כי הם חייבים. כי כנראה היה להם כיף, או שהם רוצים לראות מה עוד יש באמתחתי. 


למידה כמו זו שציינתי למעלה לא מתרחשת בשיעור אחד. גם לא בשבוע. היא בכלל לא תמיד נראית כמו למידה. היא בטוח לא נראית כמו מופע יחיד של ליצן שמפעיל זיקוקים. מהראיונות שהייתי בהם מתגבר בי החשד שמנהלות שמראיינות אותך למשרת הוראה למוזיקה רוצות יותר בייביסיטר קיקיוני עם טייפ מאשר מורה למוזיקה. אחרת אני לא יכולה להסביר את ההיעדר המחריד ברמקולים (כן, ניידים ב200 שקל שאפשר לקנות בכל חנות אלקטרוניקה), כלי נגינה (כן, משולשים ותיבות סיניות אבל גם מקלדת, גם אם היא מעפנה) ואת הדרישה הלא הגיונית ממני לכבוש את לב הילדים בשירה ונגינה (על מה?!) של שירי אייל גולן.


כבר בשלב המפגש הראשוני עם המנהלת מתגלים כל תחלואי המערכת הזו. מדובר לרוב בנשים מטופחות, לא טיפשות כלל וכלל (טרם נתקלתי במנהלת שהייתה באמת פוסטמה) כשלכל אחת יש את השיגעון שלה. כולן ללא יוצא מן הכלל אמרו שהן מעוניינות להרחיב את הפעילות המוזיקלית של בית הספר, וכמעט אצל כולן לא ראיתי שהוקצה חדר ראוי לנושא הזה או איזשהי מחשבה על משאבים. אחת ציפתה שאעשה מופע קסמים ואלהיט את התלמידים, אבל יש גבול למה שאפשר לעשות בשיעור מוזיקה בלי מקום לזוז ורמקולים להשמיע מהם מוזיקה. אחרת אמרה לי במפורש שהיא מציעה לי עשר שעות עבודה פרונטליות אך היא מצפה שאגיע ליותר שעות ובימים שאני לא אמורה להגיע בהם. כי זה פשוט כל כך ברור שאפשר להתפרנס מ2000 שקל מסכנים במדינה הזו. פשוט אין לי שאיפות לאכול. או לשלם חשמל. שלישית זימנה אותי לראיון וסירבה לתת לי פרטים על המשרה המוצעת. רביעית הציעה לי לארגן טקסים וללמד חליליות, שתי פעילויות שלא קוסמות לאף מוזיקאי בר דעת. חמישית הציגה את בית הספר שלה כבית ספר גיהנום עם אוכלוסיה קשה ואז הופתעה כשאמרתי שלפחות לשנה הראשונה לעבודה אני חושבת שלא אוכל להתמודד עם משרה מלאה, ואז ביקרה אותי על כך קשות. שישית ייבשה אותי שעה ורבע, כאילו לא פיניתי זמן במיוחד כדי להגיע אליה. זה ממשיך וממשיך. אני חושבת שאחרי כתריסר ראיונות עבודה אני די מבינה את המצב בבתי הספר היסודיים. 


בתיכונים, לעומת זאת, יש עולם אחר. אדם נמדד על פי הידע שלו בתחום המוזיקה והיכולות שלו ולא על פי כישורי הליצנות שלו. עם זאת, תיכונים שבהם יש מגמת מוזיקה יש הרבה פחות מבתי ספר יסודיים. התפקידים הקיימים מאוישים על ידי מוזיקאים (ואני אומרת מוזיקאים כי מדובר בדרך כלל באנשים שהיכולות והאינטיליגנציה שלהם עולה על זו של אנשים המגדירים עצמם ומוגדרים על ידי אחרים כמורים, שזה רק חלק מהבעיה במקצוע) שלא זזים מהתקנים האלה עד שנופחת נשמתם, או שמגיע פוסט דוקטורט בארה"ב. התלמידים במגמת מוזיקה רוצים להיות שם, ומעבר לכך הם רוצים לדבר על מוזיקה. לעשות מוזיקה. לחיות מוזיקה. ויש הרבה פחות מ35 ילדים בכיתה כך שכבר קל יותר ללמד שם. נוסיף על כך את העובדה שאף אחד לא נדרש לשמור על הילדים בהפסקות או לבנות טקס לחנוכה ומהר מאוד נגיע למסקנה שמשרת החלומות שלי נמצאת ללא ספק בתיכון, אבל רצוי לחוד ומצוי לחוד. 


כסף אין לא שם ולא שם. וכשאני אומרת שאין כסף אני לא מתכוונת "טוב, אז עובדים כמה שעות בבית הספר ואז הולכים לעבוד בעבודה אמיתית" אלא יותר בכיוון של "העבודה הזו תשתלט לך על כל החיים לא משנה מה היקף המשרה שלך ואתה תמצא את עצמך חושש מפרטי החשבון שלך כל עוד אתה עוסק בה". 


 


וכל זה היה בסדר אם לא ההבנה שאני פשוט לא נהנית מספיק מהוראה בשביל לסבול את כל החרא הזה. אפילו ל8 שעות שבועיות על פני שנה אחת בלבד. 


איפשהו קצת יותר עמוק בפנים אני חייבת להודות שהאהבה שלי למוזיקה הלכה והידלדלה עם השנים במוסד המסרס הזה שבו עשיתי את התואר. אני לא נהנית מלשיר כמו שנהניתי פעם, אני שונאת לנגן באופן גלוי ואני לא מאזינה למוזיקה אלא אם אני צריכה לנתח או ללמד אותה. בכלל, אני לא רוצה ללמוד שום דבר חדש, מוזיקלי או לא מוזיקלי. הכי עמוק בפנים מסתתרת התחושה שאני לא ממש אוהבת ילדים. אני אוהבת ללמד מוזיקה, לעסוק במוזיקה, לדבר על מוזיקה, אבל לילדים יש תפקיד שולי עד מפריע בעיסוק הזה. 


 


התואר הזה בעיקר נתן לי תחושה שאני לא טובה מספיק לשום דבר - מוזיקלי או לא מוזיקלי. אני לא יכולה ללמד בתיכון כי אין לי תואר שני במוזיקולוגיה, אני לא יכולה ללמוד תואר שני במוזיקולוגיה בארץ כי טיפשה שכמותי עשיתי תואר ראשון בחינוך מוזיקלי והוא פשוט לא שווה כלום מחוץ למכללה העלובה הזו. וגם אם היה לי את התואר השני הזה אין מספיק עבודה בשביל להתפרנס מזה. אני לא יכולה או רוצה ללמד ביסודי לאורך זמן כי אני לא ליצן. לא בהכשרתי וגם לא באופיי. אבל בשביל לעניין ילדים בני 10 (או יותר נכון את המנהלות הכלבות שלהם שסתם מבזבזות לך את הזמן בציפייה למשהו שלא יגיע לעולם) כנראה שצריך להיות ליצן. או צורר. וכנראה גם קוסם, כי כאמור בכיתה אין רמקולים. לא מסוגלת להתמודד עם זה. פשוט לא. 


אז אני מסתכלת על כל זה ואומרת "טוב, ננסה משהו אחר". אני לא חושבת שיש לי את הכוחות הנפשיים או הכלכליים להתמודד עכשיו עם הכשרה אחרת. כנראה שאת רכבת הנדסת החשמל, או לפחות מדעי המחשב או משהו, אני כבר לא אצליח לתפוס, למרות שזה כנראה היה הצעד החכם מלכתחילה. טיפשה, כבר אמרתי? גם אם הייתי פתוחה לזה פעם היום המוח שלי התנוון על מערכי שיעורים ליסודי וניסיון לא להתחרפן מהכתבות הרמוניות ושיעורי פסנתר. בעצם הצעד החכם מלכתחילה היה ללכת ללמוד מוזיקולוגיה ולהוציא את כל עניין החינוך ביסודי מהמשוואה. 


אני לא ממש יכולה למצוא עבודה נורמלית בתחום אחר כי היי - זה מה שעשיתי בשלוש השנים האחרונות. מי ימליץ עליי לעבודת מזכירות או מודיעין עסקי או מה שזה לא יהיה שאני מוכשרת אליו באופן מינימלי בדיוק? המדריכה הפדגוגית שלי? אבא שלי ש"עבדתי" אצלו בתקופה הזו כי עם התואר המטומטם הזה אין זמן לעבוד בשום דבר? המפקד שלי מהצבא שלא עונה לטלפונים או מיילים וכנראה לא זוכר מי אני כי עברו פאקינג שש שנים? המזל היחיד שלי לעומת חבריי ללימודים הוא שיש לי אנגלית פאקינג טובה ושורה ברזומה שאומרת ששירתתי במודיעין. אני לא מאמינה שזה עוד שווה משהו, זה היה כל כך מזמן. 


התראיינתי למשרות אחרות. הייתי במשרד היפה ביותר אי פעם שאפילו שקל להעסיק אותי עם הידיעה שאני הולכת להתמחות בהוראה ולא להיות שם כמה בקרים בשבוע, אבל כשאמרתי "ישיבות פדגוגיות" ו"אסיפות הורים" הם כבר היו צריכים למשוך את הקו ואני לא מאשימה אותם. לפני שני המונחים האלה הם היו מוכנים לתת לי לנהל משרד ולקחת אחריות על כל מיני תחומים, וזה רק כי מצאתי חן בעיניהם בטלפון ובקורות החיים (קורות חיים אחרים לגמרי מאלה שאני מציעה למנהלות בבתי ספר יסודיים). משהו אומר לי שגם המשכורת שם היא לא 23 שקלים לשעה. לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. אני כבר מפנטזת איך אני לובשת שמלת מעטפת אלגנטית כזו, מציעה קפה באנגלית רהוטה ללקוחות מחו"ל ובסוף היום הולכת הביתה ופשוט נהנית מהזמן החופשי שלי. אפילו מחשבות על עשייה מוזיקלית השתרבבו לתוך הפנטזיה הזו. להיות מזכירה מעולם לא היה כל כך זוהר. 


מה לעזאזל אני אמורה לעשות עם כל זה? ולמה אני לא יכולה לדחות את המחשבות הטורדניות האלה לאחרי שהגשתי את כל העבודות ההזויות שאני אמורה להגיש? 

נכתב על ידי armadiloe , 25/6/2014 22:34  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רקורד בית ספר למוסיקה ב-26/6/2014 15:02
 





Avatarכינוי:  armadiloe

בת: 25

Google: 




הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , אהבה למוזיקה , מוזיקאים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לarmadiloe אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על armadiloe ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ