אני רוצה לעסוק למחייתי במה שאני אוהבת. ולא לדאוג מכסף כל הזמן. ושהוא לא ידאג מכסף כל הזמן, ושגם הוא יעשה מה שהוא אוהב, כי מה זה שווה אם הוא לא מאושר יחד איתי? יום אחד אני ארצה אפילו בית, כזה שהבעלות שלי עליו לא נקבעת על פי נוכחות או היעדרות הדופק בגופו של מי מהוריי. וילדים! כן, זה רחוק, אפילו מאוד, אבל אני רוצה לדעת שכשאני ארצה לעשות כאלה, אני אוכל "להרשות" את זה לעצמי. משום מה לעשות ילדים בכמות נורמלית מבלי למצוץ כסף ממישהו אחר שעובד ומתאמץ זה מותרות פה. האפשרות להתחתן בטקס אזרחי, התחבורה הציבורית בשבת ודמוקרטיה שלא רק מעמידה פנים זה רק נקודות בונוס. ולבל נשכח את העיסוק האובססיבי בכוס שממנו יצאתי, אותו כוס נורא שמטמא את העם היהודי הטהור והנעלה. מצחיק שבמדינת היהודים אני יכולה לעשות צבא, לשלם מיסים (מלאאאאא מיסים) ולעשות מילואים, אבל הו לא - רק לא להתחתן פה (ולא, עד ש"ברית הזוגיות" לא תיקרא באותו שם כמו "חתונה" - אני לא קונה את הבולשיט הפסבדו-שוויוני שהוא תוצר ישיר של פוליטיקה עקומה מן היסוד). או להיקבר בבית קברות שאינו "מוקצה", או לקבל תעודת זהות עם כל שאר השכבה. וגם הילדים שלי לא יוכלו לעשות את כל הדברים האלה.
אז נעזוב. נחליט, נתכונן, נחסוך כסף (כן, גם אם זה אומר לחזור לגור עם ההורים איזה שנה וחצי) ונעבור לארצו של האייל הקורא. פשוט, לא?
מה, באמת?
הילדים שלי יגדלו בלי ביקור שבועי מסבא וסבתא? אני לא אראה איך האחיין שלי הולך לבית הספר? אני לא אפטפט עם החברה הכי טובה שלי על קפה בסופ"ש? כמה חברים טובים כבר יהיו לי שם? איך והאם אמצא עבודה? מה אם אף אחד בכלל לא רוצה אותי שם?
ומה אני בכלל אמורה ללמד אותם, את הילדים האלה? אני לא מכירה שירים על האייל הקורא. "הלב קורע ודורש, הלב רוצה להתעטש" - מי בכלל יבין על מה אני מדברת? דצמבר בטורונטו הוא בכלל לא כמו דצמבר בתל אביב. באך ומוצרט תמיד יהיו שם, אבל את מי אני אלמד על נתן אלתרמן?
והשמש. איפה יש עוד שמש כזו, כמו פה? אני בקושי קמה מהמיטה כשיש קצת גשם בחוץ, מה יקרה כשהחורף יימשך 8 חודשים?
והוא נשבר לי לרסיסים בינתיים. כי לא טוב פה. באמת לא טוב פה. לחוץ פה, ויקר פה, ואכזרי פה, והארץ הזו קורעת את עצמה מבפנים.
כן, כל המשפחה והחברים פה, אבל הם לא חולקים איתי בית, מיטה, גוף ונשמה (וטוב שכך, כי אז זה היה סופר מגעיל וגם די צפוף). תמיד פחדתי מהיום בו אני לא אצליח להבין את מי אני אוהבת יותר, או מה האהבה הזו אומרת.
אני אוהבת אותם, את כולם, ומאוד, אבל אני לא יודעת אם אני לא יכולה להתגבר על המרחק. געגועים הם לא מחלה סופנית. מה זה אומר עליי? שהאהבה שלי מקולקלת? אני נוטשת, וזה מרגיש כמו בגידה לפעמים, אבל אני לא חושבת שאסור לי להיות אנוכית בגלל אידאל שהשייכות שלו אליי מוטלת בספק.
אני כן יודעת שאני לא רוצה להיות במקום שהוא לא נמצא בו, וזה מפחיד.
אבל זה טוב שזה מפחיד, לא?
כינוי:
armadiloe
בבלוג זה
בכל הבלוגים
