לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

רק עובדות. שום דבר שהוא אפריורי. גם אם אינן נכונות, גם אם הן תיאורטיות לגמרי. אם אינן ניתנות לפריכה, הן חלק ממה שקרה. כל מה שקרה הוא הסיפור.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


9/2016

התחלה של מחוייבות


התחלתי לחשב, כמה זמן בחורה יכולה להשתין. זה נושא מעניין. 

אולי אחד מזוכי "איג נובל" כבר חקר את זה. פתחתי את הסלולרי וחיפשתי בגוגל. הקשתי את המילים: "כמה זמן משתין אדם ממוצע?", ובעוד הדף נטען, מישהי מתחילה לצעוד במבואה מהשירותים לכיוון רחבת הריקודים.

ההליכה לא הייתה יציבה, וזה בשפה עדינה, היא עוד נאבקת ברטיבות שברצפה ונזהרת מלהחליק, על עקבים דקים וגובהים, וכנראה אחרי שלגמה צ'ייסרים רבים או יותר...

ניגשתי לעברה, אחזתי בידה בעדינות, כאילו ובעוד רגע נרקוד סלואו ברחבה עליה אנו עומדים.

מהריח שנדף ממנה הבנתי, שהשאלה שהקשתי בגוגל, לא הייתה השאלה הנכונה. "כמה זמן בחורות מקיאות?" הייתה השאלה המדוייקת יותר.

"מזהה אותי?" שאלתי.

"ברור" היא ענתה.

"מי אני?"

"ההוא שמאחר לדייט ראשון", היא ענתה.

חשתי מעט נבוך, אבל העזתי לשאול"זה כל מה שאת יודעת עלי?"

"לא" היא ענתה, "אתה הגבר שהיה כאן עם מישהי לפני שעתיים וחצי,לא?" חשתי שהצלחתי לעורר בה את הספק.

"את כאן לבד?" בדקתי ליתר ביטחון את הסיטואציה, כדי להימנע מעימות עם איזה גברתן שיכור.

"ברור, נראה לך שאם החבר שלי היה כאן, הייתי נראית כך? הוא היה נותן לזה לקרות?"

"אוקי" עניתי, "אני מבין את המצב, וברור שכאן כבר אין לנו מה לעשות, אין לך איך לסיים כאן את הערב"

הכנסתי את ידי תחת כתפה והתחלתי לתעוד איתה לכיוון היציאה מהבר.

חשבתי לעצמי, לאן אמשיך מכאן עם שירה, ואיך במקום לבלות, אני הולך להיות עובד סיעודי בשעות הקרובות.

שניה לפני שאנחנו יוצאים מהבר, אני עם רגל וחצי בחוץ, והיא עדיין בפנים, המוזיקה נעצרת. 

"אן" נשמעה קריאה לעברה, היא הסתובבה לראות מי קרא לה, ואני בשלי מושך אותה החוצה, כי היא בכלל שירה בדמיוני.

"עם מי את הולכת? לאן? את לא הולכת לשום מקום! את שיכורה!" קרא לעברה הברמן.

מטון הדיבור שלו, ומאופי הפניה אליה הבנתי שהיא מבלה בבר הזה לא מעט, מוכרת לבעלי המקום, לברמנים ולמבלים הקבועים. כנראה גם החבר של... הלב התחיל להאיץ.

"זה אחי הגדול" היא זרקה לעברו. "שמור על אחותך" הוא ביקש כמעט התחנן ממני.

יצאנו מהבר, התקדמנו כמאה מטר, למרבה האבסורד, לכיוון ביתה של מור.

התיישבנו על ספסל עץ, היא הניחה את ראשה עלי כאילו ואנו מכירים כבר חודשים.

היא הסריחה מנוזלים סמיכים, מאלכוהול, ומכל דבר רע. לסתותיה היו שמוטות. כנראה שחוץ מאלכוהול, הילדה ניסתה חומרים נוספים ממצב מוצק.

אולי אפילו סתמה נחיר לכמה רגעים.

אבל היופי העדין שלה שבה אותי.

"אני כבר יכולה לדעת איך קוראים לך?!" היא שאלה.

"ודאי" עניתי.

"אני הרי אחיך הגדול"...

"אז איך קוראים לאחי הגדול" היא שאלה.

"סהר" עניתי.

סהר ואן המשיכו לשבת על הספסל, כאילו הרגע סיכמו את את כל אשר היה בליבם, הסירו מועקות, ומכאן החיים רק יאירו להם.

"אני יכולה עוד לשאול שאלה קצת אינטימית?". שתקתי לרגע והתחלתי לחשוב לעצמי.

הכרנו לפני שלוש וחצי שעות, בינתיים ההיכרות לא הולידה דבר. אני יודע עליה כמעט כלום. מכיר מעט את אחיה הגדול... שאלה אינטימית? כמה אומץ יש לילדה הזו?

אינטימי? אולי משהו על סקס? לפני שעתיים זו הייתה שאלה במקום, מעניינת ומסקרנת, וגם הייתה לי תשובה שגורה לשאלה ממין זה. אבל כעת? אוי, רק לא זה.

בכל אופן עניתי לה "ברור שאת יכולה לשאול!" תוך תקווה שאחרי שנתמקם והיא תתקלח או אחרי שנתמקם ואקלח אותה, השאלה תהיה במקום.

"מי זו הבחורה שהיית איתה בבר מוקדם יותר?"

"אחותי הקטנה" עניתי לה במטבע הלשון שלה. 

 

נכתב על ידי Manipulation , 30/9/2016 02:56   בקטגוריות סיפרותי, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



החירות להתחייב


הסתובבנו במקום, והתחלנו לצעוד חזרה לכיוון ביתה של מורן.
ההרצאה נמשכה. כשהתקרבנו לביתה, שאת מיקומו איני יודע, והאינדקציה היחידה לכך שהתקרבנו היא שכבר עברו עשרים ושלוש דקות משהתחלנו לחזור על עקבותינו, מורן עצרה את שטף הדיבור.
״תגיד, אז אתה עולה אלי לכוס קפה?!״ היא שאלה בטון שמזכיר יותר פניה למזכירה רפואית בחדר הומה אדם. קול ענות חלושה.
״תראי מורן, יש לי מחר יום עמוס. פגישות בשעות הבוקר המוקדמות, סידורים, קצת משפחה. ת׳אמת, תכננתי להיות כבר בבית בכזו שעה״, שיקרתי.
״אבל, נהניתי איתך מאוד, לא אשקר עלייך ואומר לך שפגשתי נפש תאומה, ולא שזה לא נכון. היה לנו אחלה בילוי לילי, הרבה יותר משציפיתי. אולי תשאירי לי מס טלפון, נדבר מחר, ונראה איך מחזקים את הקשר בינינו. רציתי לומר לך מוקדם יותר שאת ממש מרתקת אותי, לא אמרתי, אבל ידעתי שלפני שניפרד הלילה אומר לך את זה. תגידי מה את חושבת?״
״אני חושבת שאתה ממש מדהים, ונראה לי שיש בינינו יותר משותף ממבדיל״, תרשום היא אמרה, הקריאה את מס הטלפון שלה, והזכירה לי: ״תשמור בזיכרון של הטלפון, שלא ימחק. תרשום מורן״.
״לילה טוב מאמי, עוד נדבר״ זרקתי לעברה.
״לילה טוב נסיך, כבר מתגעגעת״ היא השיבה.
חזרתי לצעוד לכיוון הבר, שם ממתינה ההיא עם נעלי העקב, וראשי קודח. ״תרשום מורן״... מה היא חשבה לעצמה אמרתי? שאיך ארשום. אולי חששה שלא ארשום בכלל?! אולי נעלבה שלא השארתי את מס הטלפון שלי?! ״תרשום מורן״ נשמע הד במוחי. 
כעת צעדתי מהר יותר. אולי בגלל שכעת אני לבד וקצב הליכתי לא מוכתב על ידי צועד סמוך, ואולי כי כעת אני מרגיש חופשי יותר, ואולי בגלל שאני ממהר לבר. אחד או יותר מהנימוקים הוא האמת.
הגעתי לבר החשוך ההוא. טרם נכנסתי, הצמדתי פני לזכוכית הראווה הכהה, הצמדתי את ידי סמוך ללחיי כדי לחסום קרני אור מפריעות, וניסיתי לראות האם ההיא עדיין על הבר, האם היא כבר לבד, והאם היא בכלל.
לא ראיתי אותה רכונה על הבר כמו בפוזה ההיא, ולא ראיתי אותה בכלל.
נכנסתי לבר התיישבתי לי על כסא רגיל במקום ממנו אוכל לתצפת על כל כל המבלים, הנחתי מרפקי על השולחן, הנחתי את הסיגריות והמצת על השולחן.
התחלתי מביט לצדדים ומחפש אותה. מצמצם את עיני כדי לוודא שאיני טועה בזיהוי, אבל היא איננה.
בראש התחילו לרוץ המחשבות המרגיזות. חשבונות בכמה זמן איחרתי, אולי היא בכלל לא התכוונה לפגוש אותי שוב, הרי היא סיפרה לי שתוכל לעשות זאת רק אחרי שהחבר שלה ילך...
בעצם, אמרתי לעצמי, אתה נורמלי?! הרי יש לה חבר שהגיע לבלות איתה. מה היא תכננה בכלל? שבסוף הערב היא תשלח אותו לביתו ותישאר בבר לבד בשביל מישהו שראתה בכל חיה דקות בודדות והחליפה איתו מספר מילים מועט יותר?
התקווה היחידה שנותרה היא, שהיא בשירותים. הבטתי למבואה מהשירותים לבר, כאילו ומשם הולכת לצאת לה דוכסית.
עודי מביט במבואה התחלתי להשיב לעצמי תשובות.
האם יתכן שהיא בכלל הייתה רצינית בדבריה שאשוב אחרי שהחבר שלה יעזוב את המקום? התשובה לכך היא כן מוחלט. ללא כל ספק. הוכחות שזו עובדה נכונה לא היו לי, אבל הוכחות שיתכן והועבדה הזו נכונה, היו גם היו.
תראה אמרתי לעצמי. אתה בעצמך, ניגשת אליה לבר, התחלת איתה כשאתה מצוייד בבת זוג, ולו בת זוג "לכאורה". סיכמתם שתיפגשו מאוחר יותר. מצאת את הדרך לנפנף את בת הזוג בשקר מתקבל על הדעת. למה אתה חושב לעצמך, שרק אתה יכול? אולי גם היא נהגה כמוך. בקיצור, לא ניתן לשלול אפשרות שזה אפשרי.
האם יתכן שמישהי שבאה לבלות בבר, כאשר היא במערכת זוגית, תאפשר לגבר להתחיל איתה? התשובה לכך היא חד משמעית: כן! למה לא, זו ההוכחה העיקרית השבתי לעצמי. וכי אני לא בקשר זוגי.
הויכוח ביני לעצמי התנהל כך:
אני: אתה לא בקשר זוגי, מורן סה"כ ידידה
עצמי: נכון, אבל ההיא לא יודעת מכך
אני: אמרת לה במפורש "ידידה שלי אמרה שאת מדהימה"
עצמי: ומי אמר שהיא האמינה. יכול וחשבה לעצמה, הגבר הבוגד הזה מעוניין לכסות על עצמו ולפיכך כינה את זוגתו ידידה
אני: כלומר, אתה חושב שההיא הניחה שאתה בזוגיות מחייבת, ושאתה שקרן בכנותך את זוגתך "ידידיה"
עצמי: נניח שכן
אני: אם כך, נותרו רק שתי אפשרויות. הראשונה שהיא אמרה לך תשוב בעוד שעתיים, כי זו הדרך היחידה לסלק מחייה את מי שלא מביi רמזים עבים כל כך.
עצמי: ומה האפשרות השניה?
אני: האפשרות השניה היא, שהיא הבינה שאתה טיפוס בוגדני ושקרן, וראתה בכך נקודת השקה לאישיות שלה, ועל כן השיבה לך על אתר, שיש לה חבר, כלומר היא בזוגיות מחייבת, אבל כמוך אין לה שום בעיה לבגוד באמונו ולנסות דברים טובים יותר.
סיכמתי עם עצמי את האפשרויות עד עתה, והחלטתי לקרוא לה כבר בשם, דמיוני, שאני המצאתי לה. שירה.
האפשרות המתקבלת על הדעת היא, ששירה היא בחורה סטנדרטית, כמו רוב הבחורות, כמו רוב האנשים, ובמשך השיחה הקצרצה שניהלתי אתה היא לא הספיקה לחשב את כל החשבונות שאני מחשב, וכן שהיא אינה שנונה בצורה מטורפת כזו כדי לנפנף אותי באמצעות משפט מתוחכם כל כך, שמשמעותו: תבין שיש לי חבר ולכן על אף שאני מנומסת אל תשוב לכאן בעוד שעתים.
אם ההנחות שהנחתי עד כאן נכונות, אז כששירה אמרה לי משהו בסגנון: חבר שלי אמור להגיע עוד מעט,ניפגש אחרי שילך. היא התכוונה לכל מילה שאמרה. אבל אם בכהרח היא ממש לא שנונה, וחכמה. אז מה יש בה מעבר ליופי אלוהי?
ואם אכן כן פני הדברים, למה אני מחכה. לבחורה יפה? זה לא אני.
האפשרות השניה, המתקבלת אף היא על הדעת היא, ששירה בחורה שנונה ומתוחכמת, ורמזה לי: כמו שאתה כאן עם "ידידה" שלתומה חשבה שהיא חברה ושאני שקרן, דע לך, שיש לי חבר. אל תנסה. עוד שעתיים נראה לך שהוא ילך ואני אשאר לבד? עם איזה מין גבר אתה מדמיין שאני יוצאת, כזה שישאיר אותי לבד?! בבר חשוך ואפל בדרום העיר? אם אתה מעריך אותי כך, עזוב אותי לנפשך ואל תשוב לעולם. בוגד! ולא רק בוגד! מתנשא שכמותך. לא בשבילי.
קיימת אפשרות שלישית והיא אפשרות ביניים. שירה ראתה אותי, ונדלקה עלי כמו שקרה לי לגביה. היא האמינה לי שאני עם ידידה כי זו האמת. למה שתחשוב שאני שקרן. היא גם לא ראתה בי בוגד. סה"כ יצאתי לבר עם ידידה וראיתי מישהי יפיפיה רכונה על הבר, ואיתה אני צופה עתיד מעבר לידידות. גם זו אמת. היא הייתה מעוניינת שיקרה בינינו משהו, אבל היא בקשר מחייב. היא האמינה לי שאני לא, כי זו האמת, ועל כן אמרה לי לך ותשוב כשאהיה לבד. אבל עדיין הטרידה אותה השאלה, איך גבר מדליק כל כך מתחיל עם מישהי שיש לה חבר, זה הוגן? הוא כנראה איש אקזוטי, טיפוס שחי בלהקה, אבל גבר בוגדני. אבל אולי, אם הוא חושב שזה לא גרוע שאבגוד באמון החבר שלי, אולי זה באמת לא גרוע? אדבר איתו על זה בעוד שעתיים...
אם כך וזו האפשרות הנכונה, מתי היא כבר תצא מהשירותים? כמה זמן בחורה יכולה להשתין? 
נכתב על ידי Manipulation , 29/9/2016 17:12   בקטגוריות סיפרותי, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בלי מחוייבות בכלל


יצאנו מהבר החשוך לרחוב המואר. אט אט האישונים החלו לחזור לעצמם. לא ידעתי כל כך לאן פנינו מועדות אבל הפעם בניגוד לדרך שעשינו מהבר-מסעדה לכאן, מורן היא זו שהובילה.
היא גם זו שהתחילה לדבר.
מדי פעם, הנחתי את אגודלי הימנית על החיישן הביומטרי של הסלולרי, רק כדי שהצג יואר ואראה מה השעה. לא שהשעה באמת עניינה אותי, רציתי רק לדעת כמה ממאה ועשרים הדקות כבר חלפו להן.
צעדנו לעבר יעד במרחק לא ידוע. אמנם, המרחק לא ידוע, אבל ידעתי גם ידעתי שבתום השעתיים שנגזרו עלי לבלות עם מורן, אגיע ליעד. עם מורן אני צועד לא למרחק אלא נגד הזמן,  לעבר תום מאה ועשרים הדקות.
השיחה ביני למורן התנהלה בצורה מופתית. מורן מדברת, משכנעת ומביעה, ואני רק מקשיב. לא שואל, לא עונה, לא מגיב. רק מדי פעם מציץ לראות כמה זמן עוד נותר לי להקשיב.
אני כבר יודע על מורן כמעט הכל. על המשפחה שלה, על החברים מהתיכון, על החברים מהצבא, על האקס ומה לא. 
שום פרט מהפרטים, מהעובדות שאני יודע על מורן, לא הוצג והובא לידעתי במהלך השיחה ככזה שעומד בפני עצמו. כל הפרטים שנודעו לי, נודעו לי כחלק ממארג אינסופי של אכזבות ששזורות בכישלונות אישיים.
מצורת השיחה, ההבעה, והשפה העשירה נוכחתי להבין שמורן בחורה מוכשרת בצורה יוצאת מגדר הרגיל. לא בגלל שסיפרה לי שסיימה תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטה הפתוחה עוד לפני תום לימודי התיכון, שגם זה מאכזב לכשעצמו אלא אך ורק מתוכן הדברים, וההבחנות הדקות.
היכולת של הבחורה הזו להבחין בין כל סוגי האכזבות, פשוט נדירה.
נוכחתי מהשיחה שמורן היא לא עוד בחורה שהכרתי בחיי. היא מוכשרת בטירוף. מתנסחת בצורה יוצאת דופן, לא רק חייה את החיים, לא רק מתאכזבת מהם, אלא פשוט חושבת אותם. מחשבת ממה שווה להתאכזב יותר וממה פחות.
צעדנו במקביל, ולפתע היא הסתובבה ונעמדה מולי, כאילו ורגלה הימנית הייתה ציר. היא הזדקפה, הושיטה שתי ידיים לכיווני, במנח כזה כאילו ועל שתי ידיה מונח מגש, ואמרה לי: "את זה אתה חייב לשמוע, אתה חייב להקשיב". עוד לא הגענו לפאנץ' ליין, ובתוכי כבר התנהל מאבק. להגיב או לא. 
אני חייב להקשיב? ראשית מה אני עושה עד עכשיו, זה לא נקרא להקשיב? נכון, מדי פעם מביט בסלולרי רק בכדי לחשב את הקץ, אבל כל הזמן מקשיב. הצלחתי לבלום את פי.
אבל, וזה כבר לא היה כל כך בשליטתי, פלטתי לעברה: תסבירי לי מורן, למה אני חייב? איך נוצרה המחוייבות הזו? מתי התרחשה הטרנזקציה שהפכה אותנו מידידים שהכירו אך זה מכבר, לאנשים שחייבים ולו להקשיב! אני ממש לא חייב להקשיב לך מורן. אני מקשיב כי את מסקרנת ממש.
סיימתי את דברי בציניות. אבל הרגשתי כלוא. לתומי עוד הספקתי להריץ מחשבה מהירה. הרי התכוונתי להעמיד אותה על מקומה, להציב לה גבול, משהו שאולי יאכזב אותה ולומר לה: מורן, אני לא חייב לך כלום, וכאשר שעון העצר יראה על חלוף מאה ועשרים דקות, כנראה לא ניפגש לעולם.  אבל הקשיחות שבי נמסה למול תל האכזבות שצועד איתי, חשתי חיבור מסויים לכאב שלה, אז סיימתי בצורה חיננית למדי: "אני מקשיב כי את מסקרנת ממש". - איך מכל זה היא תתאכזב חשבתי לעצמי.
אני כנראה חושב מהר, אבל לא מספיק, והיא כבר מגיבה: "אתה מקשיב כי אני מסקרנת או כי אני מעניינת?!". הבנתי שהסתבכתי.
"תראי" השבתי לה "אני לא כל כך עמדתי על ההבדל שבין סקרנות להתעניינות בהקשר הנוכחי, ובאמת יהיה לי מעניין ומסקרן לשמוע ממך על ההבדל ביניהם".
רציתי גם להוסיף, שלמען האמת הטהורה, אני מקשיב כי טרם עברו הדקות ההן. רציתי גם להוסיף, שכשהתחלתי את המשפט, התכנון היה שבסופו אומר לך: אני לא חייב לך כלום. התאפקתי.
לא נתתי לה להתחיל את ההסבר המעמיק העתיד היה לצאת מפיה, וניצלתי הזדמנות פז זו, בה אני כבר שותף לשיחה, כדי לשאול:
"מורן, את גרה כאן באיזור? כי אם את גרה רחוק, אולי נעצור מונית..."
"לא, אני גרה ממש כאן באיזור! לפני עשרים וחמש דקות בערך, עברנו מתחת לבניין בו אני גרה" היא השיבה לי.
מה? לא האמנתי. כבר עברו יותר מעשרים וחמש דקות? שוב שלחתי את אגודלי הימנית לוודא את הנתון המדהים הזה. אכן, חלפה עברה לה כבר שעה וחצי!
בחשבון פשוט יש לי מושג. הבנתי שאם לפני עשרים וחמש דקות עברנו ליד ביתה, הרי שכדי שאגיע לבר, לפגוש את הרכונה ההיא במועד, כלומר מאה ועשרים דקות לאחר שיצאנו משם, אני חייב לחזור על עקבותיי מרחק עשרים וחמש דקות, ועוד להמשיך מביתה לבר, ואין לי מושג מה מרחק ההליכה ביניהם.
הרכונה ההיא, התחלתי לחשוש בליבי, תמתין לי, ומשתראה שהתבוששתי לבוא, ולו איחור קל שבקלים, תיעלם לי לעולמים, כמו שאיעלם למורן.
איזו אכזבה התחלתי לחוש. סופסוף אני מבין מהי אכזבה. 


נכתב על ידי Manipulation , 28/9/2016 18:01   בקטגוריות סיפרותי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  Manipulation

מין: זכר




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , פילוסופיית חיים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לManipulation אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Manipulation ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ